| 8/2006
כיצד להרוג בלוג זה זמן רב שהבלוג היבש לא היה צחיח כל כך.
אין לי שום אמתלה אמיתית לשיממון המתפשט, אך כדי לא להיות לבד במערכה, החלטתי לשתף את הציבור בכמה שיטות בדוקות שיעזרו לכם להגיע למצבי בזמן קצר.
המדריך לפניכם, מחקו את המיותר:
שיטת ה'אני לא ראוי לכם':
שיטת הבזק:
התחבב על קהל קוראיך.
שיטת הקסדה הפוגו ואקדח הפייזר.
השיטות שלי:
אחד הגורמים המרכזיים לעיכוב בעידכונים הוא הדרקון שבחיי.
יותר מידי פעמים אני מוצא את עצמי עומד מול הדרקון מניד את ראשי בחוסר אמון, או משתחווה שוב ושוב אל הדרת כבודו.
זה ללא ספק הדבר השני החכם ביותר שאפשר לעשות עם פיסת נייר מדפסת אחרי לפברק צ'קים שמנים ע"ש נדבני ציבור ידועים.
ולכל הקנאים - הנה אחד גם בשבילכם:
1
סיבה נוספת היא כניסתי לפרויקט שקצת גדול עליי, אך אני מתכנן לעמוד בו בכבוד.
והוא מבחן הפסיכומטרי הממשמש ובא.
אני עסוק עד מעל הראש בלהעמיד פנים שאני לומד אל הבחינה החשובה, כשלמעשה אני מגניב קריצה אל הדרקון שעל המדף, וכך מעביר שעות בקרבות מבטים אינסופיים.

וכדי לוודא את הריגתו המוחלטת של הבלוג החלטתי לעדכן.
טיילתי לי בנחת בקניון השרון שבנתניה כשעיתון מגולגל על ספסל צד את עיני.
לא זוכר מה היה כתוב בו בדיוק, אבל המילה לבנון בהחלט הופיעה שם, מה שגרם לי להינקף בגעגועים עזים לחברי לפלוגה.
שלפתי את הסלולר מהכיס והתחלתי לעלעל בכפייתיות ברשימת הטלפונים האלקטרונית.
הסיכוי לתפוס מישהו היה קלוש ביותר, מאחר ובלבנון אין יותר מידי קליטה, יש הנחיה גורפת של דממה סלולרית שכן למודיעין העוין יש דרך לעלות על הקווים, וכמובן שאחרי שבוע רצוף בתוך טנק יש לסוללה נטיה להיגמר ואף על פי כן החלטתי לנסות את מזלי.
חלפתי על פני גיל, קרנף, שמילוב, סימונובסקי, וז'ניה וכולם כבויים.
המשכתי אל בצלאל, מקס, דנגרין,חגי , ושוב אל סימונובסקי. חוץ מדן ששכח את הפלאפון שלו בבית, השאר היו סגורים וחתומים.
אפילו ניסיתי את גרוס, טוביה והלל שהקשר שלהם לפלוגה רופף ביותר, וגם שם נתקלתי במשיבון מעצבן.
נותרו רק שתי שמות..
נבו לא בא בחשבון, הוא עוד עלול לשפוט אותי ל28 יום ריתוק אם רק ייזכר בי. ובלינקי.
נקרעתי בין הרצון לשמוע חדשות בנוגע לגורל חברי לפלוגה לבין משאלת הלב שלא לשמוע שוב את רטינותיו הציניות של בלינקי החובש.
בבקשה תעשה שהוא לא יענה, בבקשה תעשה ש-
"הלו?" שאל הקול שעולה לי בקונוטציה ראשונה יחד עם לשכב מעורפל חושים קודח מחום על מזרן מעופש, וכדי להרוויח משכך כאבים מסכן עליי לנצח בתחרות הורדת ידיים.
"מה קורה בלינקי?" שאלתי.
"אתה יודע.." הוא אמר, "מתחפשנים."
"מתחפשנים?" תמהתי.
"אתה יודע, זה בסלנג צבאי לא לעשות כלום.." הוא הסביר.
"למה אתה לא בלבנון?" חקרתי.
"כמו כל החובשים העבודה שלי זה לשבת בגדוד ולראות טלויזיה, ללבנון שלחו את הטנקים עם החילים בתוכם."
"זה ממש נפלא.." אמרתי, "יש שם אוליי איזה מישהו שאני יכול לדבר איתו?" התענינתי.
"לא יודע, קשביץ היה פה, אבל הוא נסע לזהות איזה גופה או משהו, ואם אני זוכר נכון ראיתי את עופיר מסתובב ליד החמ"ל - לקרוא לו?"
"לא, לא תודה.." אמרתי. "זה הכל?" שאלתי עומד לנתק.
"שמעת על וייזר?" הוא שאל שניה לפני שניתקתי.
"וייזר?" תמהתי, "מה עם וייזר?"
"בוא תקשיב איזה סרטים.." פתח בלינקי (המסך מתערפל)
היה זה בעיצומה של משימה שגרתית ומשעממת בלבנון - פתיחת ציר לוגיסטי, שהעיקרון הבולט שלה הוא להשקיף על ציר מסוים ולוודא שהוא ישאר שם.
למשימה נשלח צוות 1 המהולל בפיקודו של וייזר המ"מ הורוד. זומר על ההגה, סרג'יו על ההדק, וההוא ששמו ברח לי על התחמושת.
הכל התנהל למישרין, הציר לא ברח לשום מקום, ואפשר היה לסכם את המשימה כהצלחה מסחררת אלמלא הסאגר חסר הטאקט שהגיח מאי שם.
וייזר היה מופתע מאוד.
שהסאגר הצליח לחדור את מיגון הכיפה של הטנק, וגם לשרוף לו את הפרצוף.
וייזר שלא שמח כלל על השיזוף הבלתי צפוי, היה הפעם רק חצי מופתע (ואוליי בגלל שנשארה לו רק גבה אחת..) שעה שמטפי הכיבוי האוטומטיים החלו לפעול, כתוצאה מחדירת הרשף אל חלל הטנק.
בקול פיצוץ עדין החל הטנק מתמלא באבקה לבנה ורכה, שמביני דבר יודעים עד כמה היא מסוכנת, שכן היא סופחת את כל האוויר בסביבתה, ומי שנשאר בטנק בשעה שמטפי הספרקטרוניקס בפעולה, נגזר גורלו להיחנק.
וכך מצאו אותם צוות '1', מזנקים אל מחוץ לטנק אפוף האבקה החנקתית אל המהומה והיריות שהתחוללו בחוץ.
זומר היה הראשון להבחין שמשהו בסיסי חסר לארבעת חברי הצוות, ומיהר פנימה כדי לשלות את הנשק של וייזר מתוך הטנק.
משיצא זומר מהטנק בשנית כשבידו הנשק הלבן של וייזר, הוא ראה את שלושת חברי הצוות שלו מסתתרים מאחורי הפומה הסמוכה שעמדה שירתה ללא הרף לכיוון ממנו נורה הסאגר.
משהצטרף זומר אל שאר הצוות המשתעל וההמום שחסה מאחורי הפומה, הסביר להם וייזר, תוך שהוא מצביע על הכוויה הגדולה והמבעבעת שצמחה במקום בו עד לא מזמן כיכב פרצופו הורוד, שראייתו הולכת ומתערפלת, אם כי הבעיה האמיתית היא איך חוזרים עכשיו לתחומיה של ישראל בחתיכה אחת.
דיון מעניין שהתפתח בנוגע לאופן החילוץ המשוער נקטע באיבו כשהפומה, מסיבה לא ברורה, החליטה לדהור אחורה במלא המשנק.
זומר וסרג'יו נהדפו אל הרצפה מכוח הניגוח, בעוד וייזר ומה שמו שהספיקו להמלט מהמקום צופים בהם בבעתה.
זומר שתמיד היה עם שתי רגליים על הקרקע, ולא התנגד לעזרתן של זוג ידיים נוספות החל זוחל קדימה במלא הקיטור, שעה שזחל הפומה החורק סוגר אחריו את הפער בנגיסות מתכת קצובות ומהירות.
משהרגיש זומר בזחל פומה המלכך את סולית נעליו הבריק במוחו הרעיון - להתגלגל הצידה.
וכך, רגע אחרי הרגע האחרון מצא עצמו זומר שוכב על הגב מתנשף שעה שזחל הפומה חולף סנטימטרים ספורים מאוזניו.
העיניין המצער הוא שסרג'יו לא זכה להשראה דומה.
-"אההההההעהההההה!"-
הזעקה הלא אנושית שנפלטה מגרונו של סרגי חדרה מבעד לבידודג'אנטקסים ולהמולת היריות והמנוע.
למרות ראיתו המטושטשת לא הצליח ויזר שלא להבחין שהצרחות מגיעות מכיוונו של סרג'יו שפלג גופו התחתון מחוץ תחת הזחל הכבד.
וכך מטושטש לגמריי, ובכוחות אחרונים רץ וייזר אל קידמת הפומה, מנופף בידיו ביאוש, מנסה לרמוז ליושבים בפנים שיכול להיות שהם עלו כאן על משהו.
"אלוהים אדירים.." אמרתי מתנשם.
"זומר סיפר שהחלק הכי גרוע היה לראות את סרג'יו מתענה מכאבים שעה שוייזר כיוון את הפומה חזרה קדימה." נידב בלינקי בציוריות.
"זה דודו זר שם?" שאלתי בשקט.
"הלו?.." שאל בלינקי מבולבל, "מאגנה?"
"אא.. אני אתקשר אלייך מאוחר יותר סבבה?" ליבי צונח בקירבי.
"טוב, להית'." אמר בלינקי.

בתמונה, לא טעיתי - יומנעים.
| |
|