| 9/2006
"מעניין מאוד (1.4).."
"מה עם ההפתעה?" שאלתי בתוקף את תומר, מדריכנו הרוחני בעולם הפסיכומטרי.
שהבטיח כבר ביום שני להעניק לנו היום הפתעה שופרא דשופרא.
"אמרתי מחר.." אמר תומר.
למחרת:
"הפתעה?" ביררתי.
"עוד ארבע שעות תגלה - בסוף השיעור.."
צנחתי חזרה אל מקומי לשמאלו של רביד.
"נראה לי שהוא עומד לספר לנו שפיטרו אותו.." אמרתי לרביד.
"אני מתערב איתך שהוא רוצה לתת לנו כפליים שיעורי בית.." לחש רביד.
"לדעתי הוא רוצה לספר לנו שהוא עומד להתחתן, וכולנו מוזמנים.." התפרצה רבקה בחולמניות.
"את מה את מתערבת?!" זעמתי.
"דורון!" צעק תומר, לא טורח אפילו להפנות את פרצופו מהלוח, שעה שסירטט ציר משונה לאורכו של משולש זהב.
כעבור ארבע שעות:
"שיעורי הבית שלכם הם כדלקמן.." הקריא תומר.
"הוא גילה שהוא הומוסקסואל.." התערב עומרי.
"ספר כמותית עמוד 97.." המשיך תומר.
"הוא בטח יספר לנו שהוא חולה הרפס והוא מקפיד ללקלק את הקולר לפני כל הפסקה.." שנה רביד.
"גרפים והסקה מתרשים.." הוא נאם.
"בטח איזה סרט בורקס בכיכובו עלה לאקרנים.." אמרה נעה.
"ועכשיו.." אמר תומר מחייך.
"הפתעה!" התלחששו כולם.
"עכשיו ספר מילולית עמוד 274.." הקריא תומר.
"עומדים לכרות לו את האשכים בניתוח, ובשיעור הבא אנחנו עומדים לקבל סולו סופרן.." אמרתי, "ואני מוכן לשים על זה כסף.." הוספתי מוציא את הארנק מהכיס.
"ועכשיו ההפתעה." אמר תומר, מסדר את הספרים בערימה.
דממה מוחלטת היכתה בכיתה הקטנה כשהדריכות הגיעה לשיאה.
"חבר'ה כל הכבוד על ההשקעה בחודש וחצי האחרון.." שיבח אותנו תומר.
"נווו!" צעקו כולם נוכח חיוכו המעצבן.
"טוב אז ככה.." אמר תומר כממתיק סוד, "אני רוצה שכל אחד ילך הביתה היום, ויעשה את מה שהוא אוהב לעשות.."
"החלפת אותיות?" שאל אלעד.
"לא.. את הדברים הרגילים שעשיתם בחיים שלכם לפני הפסיכומטרי.." הסביר תומר. "שתיה, עישון, נהיגה, שילוב של השלושה, קריאה, טניס, צ'אטים באתר של ערוץ הילדים אל תוך הלילה.."
"איפה המלכוד?" שאל רביד.
"שאסור לכם לחשוב, לעשות, לתרגל, או לדבר על כל דבר שקשור לפסיכומטרי.." הוא אמר מחייך.
"זהו?" שאלה הילה.
"זה הכל?" שאל יוני מאוכזב, גורר גל של הנהוני הזדהות.
תומר גם הוא נראה מאוכזב משהו, הכרת פניו ענתה בו כי הוא קיווה לתגובות נוסח 'מה?!', 'כפירה בעיקר!' 'איפה הבושה?' 'חילול הקודש!, לא יקום ולא יהיה, וכו'.
"רגע אז אתה לא הומו?" שאלתי נדהם.
"חבר'ה.." אמר תומר "יום שלם לא לגעת בספרים, לעשות אתנחתא, למלא מצברים - ובעוד שבוע נעשה מכם קבב." הבטיח.
יצאנו החוצה מהורהרים..
"מה תעשה עם כל הזמן הפנוי הזה?" שאלתי את רביד.
"אני חושב שאני אלמד לשם שינוי.." אמר רביד "המצפון שלי לא יכול להרשות לי עוד יום נוסף של בטלה.."
"נותנים לך תיקח.." הזכרתי.
"ומה תעשה אתה.." שאל רביד.
"אני חושב שאני אעדכן את הבלוג או משהו.." אמרתי, "לא כדאי לקפוץ אל החיים בחוץ בפתאומיות שכזו.."
"יש לך בכלל על מה לכתוב.." שאל רביד.
~הנה נקודה מעניינת~ חשבתי, ~כבר חודש וקצת שאין לי חיים על מה לעזאזל אני יכול לכתוב?~
אלא שאז חלפתי על פני לוח המודעות של הקורס, וזיהיתי שם פלייר קטן אותו נעצתי לפני קצת יותר משבועיים.
"נעם!" לחשתי לשפורפרת בהתרגשות.
"מה יש?" שאל נעם.
"לא תאמין מה אני מחזיק ביד.." אמרתי אוחז ביראת קודש פלייר ממורט ספוג זיעה, במרחק בטוח מהשפורפרת.
"את החמישים שקל שאתה חייב לי.." הודיע נועם קצר רוח.
"ניסיון יפה." עניתי לו, "אבל זה הרבה יותר חשוב מזה!" הבהרתי.
"מי זה?" נזכר נעם באיחור.
"אל תשנה נושא!" הטפתי, "מה יש לי ביד?" הזכרתי.
"זה היה בתחתונים שלך לפני שתפסת את זה?" שאל נעם.
"אתה לא בכיוון!" אמרתי.
"טוב אז מה זה?" נכנע נעם.
"הנה תסתכל.." אמרתי מקרב בזהירות את השפורפרת אל הפלייר.
"הלו? הלו?" שאל נעם.
"ששש..! עזריאל אשרוב גאה להציג.." לחשתי אל השפורפרת המוטה.
"מה?" אמר נעם.
"איה פלוטו?, חרוזים לאה גולדברג - ספר מופלא, עכשיו הצגת המופת!!!" סיימתי מוסיף כמה סימני קריאה משל עצמי.
עוד לפני שהחזרתי את האפרכסת לאוזן יכולתי לשמוע את נעם מנסה להסדיר את נשימתו.
"מי?" התנשם נעם.
"עופרה וינגרטיין" אמרתי.
"מי?" צפצף נעם.
"נו עופרה, אשתו של דודו מפרפר נחמד.." הסברתי.
"איפה?" הוא שאל משתנק.
"בנווה ירק.." אמרתי.
"מתי?" שאל נעם.
"השאלה הזו בכלל לא במקום." גערתי בו.
"אני יודע אני יודע.." הודה נעם, "פלוטו נמצא מחוץ לממדים הקבילים של זמן ומרחב.."
"אז מה אכפת לך מתי?" שאלתי.
"אני כזה כאילו מתגייס השבוע." התפתל נעם.
"הרמטכ"ל יבין." הרגעתי אותו.
"זהו, שזה לא בדיוק צבא.." אמר נעם, "זו מכינה קדם צבאית באזור השטחים הכבושים של יהודה ושומרון, עם אנשים חמושים.. ו-"
"בסדר בסדר! , יום ראשון ב17:30 בלי איחורים..
"בדיוק שבוע לפני הגיוס!" צה"ל נעם.
"זו הולכת להיות חוויה בלתי נשכחת!" צעקתי נרגש אל השפורפרת, כשדמעות התרגשות זלגו במורד לחיי.
"נתראה שם!" אמר נעם, "בינתיים אל תשכח - כל יום חמישה פסוקים מהספר, ושפלוטו יהיה בעזרנו."
"אמן ואמן.." אמרתי וטרקתי את השפורפרת.
כדי להפיג את הדריכות הבלתי נסבלת לקראת אירוע התיאטרון המרגש של השנה, העברתי את ארבעת הימים שנותרו עד לעליית המסך במסיון מאסיבי.
"מה זה?" שאל רביד שעה שנעצתי את אחד מבין הפליירים הרבים שברשותי על לוח המודעות של הקורס.
"אני מבין שהזיכרון לטווח הארוך כמו גם המערך האסוציטיבי שלך נפגע ללא תקנה אחרי קצת פחות מחודש של קורס.. זה לגיטימי. אבל לא לזהות את אדונך מורך ורבך, שהצידוק היחידי לקיומו של העולם הוא להכיל פלא נהדר שכמותו."
"מה זה?" שאל רביד, "אַיָה פלוטו.." הוא החל לקרוא.
"מטומטם!, זה אָיֵה פלוטו, באותיות קידוש לבנה מנוקדות!"
"סליחה אני.." התחיל רביד.
"סליחה לא תעזור לך, אין דבר כזה סליחה - כשתעמוד למשפט ברפת הגדולה של קיבוץ מגידו ותשאל את הפרה אם היא עושה קצפת - אתה חושב שתזכה למחילה על דבר כזה?" שאלתי.
"אני.." התחיל רביד
"אל תענה לי!" אמרתי, "וחסוך עוד עוון לנשמתך בת האלמוות."
-שתיקה מביכה-
"הנה" אמרתי מושיט לו פלייר "קח גם אחד הביתה וחלק לאחים הקטנים שלך.."
"אין לי.."
"אז להורים שלך! העולם מוכרח לדעת!"
"כמה?!" שאל נעם.
"אני יודע אני יודע.. אבל זה מחיר שאנחנו מוכרחים לשלם.." אמרתי.
"על מה 45 שקל?!" הוא נשף בזעם. "על הצגת ילדי.."
"נעם!!" הזכרתי לו, "נצור את לשונך ואל דברי הכפירה אל תשת כמו שנאמר '..ובא אליו דג ואמר לו ככה..(פלוטו 5,2)'".
"כוונתי היתה" אמר נעם במשנה מרץ, "שפלוטו לא יכול להיות נחלתם הבלעדית של אנשים שהפרוטה בכיסם, וכי נביא מתנבא רק בפני נכבדי הקריה?"
"אתה צודק בהחלט!" ליביתי אותו "על העיריה לממן מפגני ראווה שכאלה, כדי שכל מי ומי יוכל להנות מזיו השכינה.."
"ובכל זאת, 45 שקלים זה כל מה שיש לי בהנחה ואני אמשכן את הספר שהרגע רכשתי בצומת ספרים."
"אל תדאג ,נחשוב על משהו" הרגעתי אותו, זכור את מה שפרק 8 פסוק 1 מלמד אותנו.
"'טוב טוב אם לא עפתי אקפוץ וארוץ'." ציטט נעם בחיוך רחב, "תמיד יש מוצא!"
אם להודות על האמת גם אני לא שמחתי במיוחד למשמע המחיר המופקע שהיכל התרבות החליט לגבות מקהל הצופים.
במיוחד לאור העובדה שרק לפני יומיים בעודי משוטט ברחבי עזריאלי עם אוגרתי, נזכרתי לפתע במשהו חשוב.
"גורה?" שאלתי.
"כן?" ענתה.
"מה עשית עם החמישים שקל שנתתי לך?" בחנתי אותה.
"החזרתי אותם לך." היא הזכירה.
"נכון נכון.." אמרתי, "אבל אז הבאתי לך אותם חזרה." ציינתי.
"כן, אבל אז אמרתי לך לשמור אותם בינתיים." ציינה.
"הו כן.." אמרתי אגב פשפוש מודאג בכיסי מכנסיי, "אבל אז אמרתי לך משהו על זה שאין לי מקום בכיסים."
"אני זוכרת.." היא הסכימה, "אבל אז אני הזכרתי לך שאין לי כיסים בכלל."
"כן. ואז מה עשית עם השטר?" ביררתי.
"הבאתי אותו לך." היא אמרה.
"בטוחה?" שאלתי.
"במאה אחוז!" היא הנהנה. "זוכרת כל פרט.."
"כן, אני בטוח שאת זוכרת.." אמרתי - מפשפש גם בארנק. "אוליי את זוכרת במקרה מה עשיתי עם השטר אחרי שהבאת לי אותו?"
-בלאק אאוט-
ומאחר וכבר הפסדתי בדרך נס חמישים שקל השבוע, 45 השקלים הנוספים שעמדתי לשחרר, עמדו לי כמו גוש בגרון.
לפי כך התקשרתי בעוד מועד אל היכל התרבות נווה ירק על מנת לדבר על ליבו של הספסר, ולהמתיק את רוע הגזירה.
"שלום" ניסיתי.
"הלו?" נשמע קול מעברו השני של הקו. קול עצבני וחסר סבלנות, קול שאם הייתי במאי סרטים מצויירים ואחת הדמויות היתה חולדה ישישה רעת מזג, האיש הזה היה זוכה לדובב אותה בלי כל צל של ספק.
"פה זה הכרטיסים של נווה ירק?"
"כן."
"ואתם, כך הבנתי, מארחים אצלכם את הצגת המופת לילדים 'איה פלוטו' ביום ראשון."
"אייווה."
"אני רק רציתי לברר, כמה עולה כניסה.." בררתי
"ארבעימחמש מחיראחיד" השתעל המוכר בתגובה.
"הבנתי.." אמרתי, מרגיש את חלון ההזדמנויות הולך ונסגר.. "וכמה זה יוצא למבוגר?" גיששתי.
"מתהלאמבינבמחירחיד?" רטן המוכר.
"אז 45?" אמרתי נותן לו עוד צ'אנס.
"כן."
"לכל בנאדם?"
"כן."
"גם לילד, וגם למבוגר, כן?"
"כוסאחטקינעאלשובי, כן!"
"תודה, להתראות."
"טוב, בוא ונחזור על הטקסט.." אמרתי לנעם.
"יאללה." הסכים נעם.
"שלום מר מאבטח אני מוטי נר התאורן." דקלמתי. "וזה הבן שלי מוטי.."
"נעים גם לי.." אמר נעם.
"אנחנו מההצגה, ואנחנו מאחרים, אנו מוכרחים להיכנס בדחיפות פנימה." סיכמתי.
"לא פייר!" קבל נעם, "למה לך יש יותר שורות מאשר לי?"
"זה כי אני גדול יותר אז אני אהיה האבא.." הסברתי, "וחוצמזה, של מי היה הרעיון לקרוא את האותיות הקטנות ולגלות את כל השמות הלא חשובים של המשתתפים?" שאלתי מנופח מגאווה.
"אבל למה אנחנו מוכרחים להיות תאורנים?" התעקש "למה אני לא יכול להיות רויטל זבולונוב הכירוגראפית ואתה תהיה סבטלנה וישטיוישטיון."
"סבטלנה וישטליוק!" תיקנתי אותו, "למען השם אתה לא יכול אפילו להגות את השם הזה!"
"סבטלנה וישטליוק." אמר נעם חורץ לשון.
"בוא ניצמד לתאורנים זה מוכרח לעבוד!"
"תן לי רק לצלצל ליובל.." אמר נעם.
"מה יובל עכשיו?" שאלתי.
"הוא גר בסביבה.." הסביר נעם, "בוא נזמין אותו איתנו להיות סבטלנה וככה גם נוכל להבטיח שיהיה לנו לאן לברוח כשהכל ישתבש."
"שום דבר לא ישתבש!" הרגעתי אותו, "אבל אם אתה כבר מתקשר, נסה לדאוג לרכב מילוט."
וכך , לקחנו נשימה עמוקה, ושמנו פעמינו לעבר נווה ירק.
נווה ירק - 17:23.
נעם(מוטי) ואני (מוטי נר ובניו) לבושים במה שקיווינו שנראה כמו בגדים של תאורנים, וחמושים בפנס כיס כל אחד ליתר ביטחון, התקרבנו לעבר הלובי השוקק.
יובל (סבטלנה) שכבר היה באמצע הלובי זיהה אותנו בחיוך רחב ואף נופף לנו בחדווה בכרטיס כניסה צהוב.
"מה אמרת לו? שאלתי את נעם תופס אותו בצווארונו.
"שיבוא להצגה היום בחמש וחצי.."
"ואמרת לו לשלם?" חקרתי.
"לא שאני זוכר." הצטדק
"סבטלנה!" גערתי ביובל, "מה עשית?" שאלתי, "ומה זה!" הצבעתי על הכרטיס הצהוב שהמספר 45 התנוסס עליו בגדול שחור ומחייב.
"אמרתם שניפגש בהצגה.." הסביר יובל, "אז חיכיתי לכם פה, והמקום היה ריק, ופתאום ניגש אליי איזה איש שנראה כמו חולדה ענקית ושאל אותי אם אני רוצה כרטיס.."
"ומה אמרת לו?" חקר נעם.
"סבבה!"
-פלאק- -פלאק- (הצליל שמשמיעים שני מצחים הנחבטים סימולטנית.)
"טוב, כנס אתה כבר פנימה - אני ומאגנה נטכס כבר עצה." אמר נעם.
הסתכלנו ביובל, המהדס לו בניחותא לעבר דלת הכניסה הימנית, נעצר לביקורת כרטיסים, ונעלם בהמון.
העברנו מבט אל דלת הכניסה השמאלית.
הדלת היתה סגורה, אך לא נעולה. לא פתוחה, אך לא מאויישת.
"משם.." לחש נעם. "מהר!"
ניצלנו את העובדה שהלובי החיצוני היה מלא זאטוטים צווחניים, ושדעתו של השומר היתה נתונה לפעוט אדום פנים שפשוט עמד לו וצרח.
ואז בפנסים דלוקים זינקנו לעבר הדלת השמאלית ותוך פחות מעשר שניות.
נשענו על הדלת שיכורים מהצלחה, מחליפים מבטי אב ובן מלאי משמעות. ואז הבחנו לראשונה בדלת הנוספת.
נעם ואני היינו בחייץ בין שתי דלתות שיצרו חדר צפוף בגודל של מטר רבוע.
מעבר לדלת שזה עתה עברנו נשמעו קולות ההמולה של ילדים נדחפים, קופות רושמות וכרטיסנים תאבי בצע.
ומעבר לדלת השניה - דממת מוות מתוחה, בתוספת צרחות של ילדים שהרגע נכנסו מהלובי.
"אתה מוכן?" שאלתי את נעם.
"נכנסים." הסכים.
ובצעד אמיץ קדימה פתחנו את הדלת השניה.
עמדנו ממצמצים במרכזו של אולם תיאטרון, למטה במרחק שלושים מטר ניצבה הבמה, בתפאורה פסטורלית ותאורה מרשימה, אותה יכולנו נעם ואני לזקוף רק לזכותנו.
ואי שם דחוק בין שני אמהות, ישב יובל וכסס צפורניים בציפיה.
ניגשנו אל יובל והצענו לו לעבור למקום בו שלושתנו נוכל לשבת במקשה אחת.
"אבל זה מה שכתוב לי על הכרטיס.." מחה יובל.
"אויש באמת!" אמר נעם, "מי מסתכל על המספרים האלה בכלל."
17:32.
ההצגה טרם התחילה, יובל נעם ואני ישובים היינו על כסאות מרכזיים והעברנו את ההמתנה בגירבוץ סוער.
כשלפתע אם ושתי זאטוטים הופיעה מהחשכה.
"סליחה?" היא פנתה אל יובל.
-"?"
"זה המקום שלי כאן.." היא ציינה.
"אלפי סליחות!" מיהרתי להתנצל בשם יובל בטרם יעשה עוד שטות. "פשוט חשבנו שאלה מקומות פנויים מאחר וההצגה היתה אמורה כבר להתחיל, אחנו נחזור אל המקומות הקיצוניים שלנו ברשותך, רק אל תקראי לסדרן."
"מה נעשה עכשיו?" שאל יובל, שעה שחגרנו חזרה את המכנסיים.
"האולם עוד חצי ריק.." הרגיע אותו נעם, "בטוח נמצא לעצמנו עוד מקום.
"סליחה?" פנה אלינו ג'ינג'י עם ארבעת ילדיו.
הפעם היה זה נעם שדיבר "אני מצטער אדוני, לא ידענו שיושבים כאן, אנחנו רק באנו להתרשם מהתאורה, אתה מבין אנחנו תאורנים.. אמר מנופף בפנס שלו.."
"סליחה?" פנתה אלינו תימניה צעירה עם אחותה הבהירה באופן מחשיד.
"מה יש?" שאל יובל.
"זה המקום שלי.." היא ציינה.
"כן?" שאל יובל, "תראי כרטיס!" ... , "הו, נו טוב.."
"תסלחו לי בבקשה.."
"סליחה חבר'ה, אבל.."
"חוצפה שכזו! רגע אחד הלכתי עם הבת שלי לשירותים וכבר מישהו תפס לי את המקום.."
המצב היה כבר פטאלי.
נדדנו שוב אל קצה האולם, מתבוננים בפאניקה גואה והלכת, איך אט אט הופכות יבשות המקומות הפנויים לאיים ואז לגרגירי חול צפים בזרם הקהל ההולך וגואה.
נעמדנו לצידו של הסאונד-מן מאירים בפנסים אנה ואנה ונראים עסוקים עד שתשכח ההמולה.
רגע השבירה עבור יובל היה כשהמסכן נאלץ לחזות במו עיניו כיצד ילד שמן מתיישב במקום עליו שילם במיטב כספו, אלמלא תמכנו בו בשעתו הקשה הוא עוד היה עולה לשם ומפליא בדרדק את מכותיו.
ובסוף כשנכנס אחרון הבאים פנימה, נותרה חצי שורה פנויה בחלק העליון שליד הדלת שליד הסדרן.
בברכיים כושלות כיתתנו את רגלנו מעלה, מתיישבים מכווצים בכסאות המרופדים, ומנסים שלא להיראות חשודים.
"אתה דווקא אמור להיות מאושר.." אמרתי לנעם.
"כן, כזו כמות של חסידים, רואים שהם מאמינים אדוקים." אמר נעם נאנח.
"לא אידיוט!" מרפקתי אותו, "הרגע חסכת ארבעים וחמש שקל.."
"הרגע קיצרתי לעצמי את החיים בשלושים שנה!" הוא אמר, ברכיו עוד פקות.
"ששש.. זה מתחיל!" אמר יובל בתגובה לתאורה המתחלפת.
ואז בבת אחת, נשכחו כל הצרות כולן.
המוסיקה, מחיאות הכפיים - התפאורה השליווה של כפר אירי ברקע.
תחושת הזרות והניכור הפכה לגיבוש מדהים וכולנו הצטרפנו במחיאות כפיים סוערות להופעתו של הגיבור הראשי.
משהופיע דודי בן אדרת על הבמה מחיאות הכפיים שלי פסקו.
הדבר המהלך על שתיים בתלבושת החומה המגוחכת נראה כמו הכלאה של קוצן ורקדנית קאן קאן.
הוא עטה אוזניים מטופשות בהן נפנף בקביעות, ונעל מגפיים משונצות ומרופדות, ובכלל זוועה.
היה זה נעם שהרגיע אותו, ומבעד להמולה ולשריקות השמחה הסביר לי כי לא יכולתי לצפות לדיוק עלילתי כה גבוה, ומאידך אי אפשר למצוא סתם כלב ולהפוך אותו לפלוטו מבלי להחשב לכופר בעיקר.
אך ברגע שגדי עלה על הבמה, גם כפיו של נעם נעצרו.
"ראית את זה?" שאל נעם מתחלחל.
"איפה הבושה!" אמרתי מנענע בראשי.
"לגדי יש ציצים!" אמר יבול מוחא כפיים בהתרגשות.
מערכה ראשונה: מופע האימים של פלוטו
גדי ופלוטו עולים על הבמה, וגדי מנהל דו שיח ער עם פלוטו.
ומקפיד בכל פעם לציין בפני פלוטו עד כמה הוא 'מטופש'.
ובכל פעם שהעלה גדי את המילים "כלב מטופש" על דל שפתיו, נרשמה התכווצות כאב מכיוון מקום מושבו של נעם.
עוד הסביר גדי לפלוטו תוך כדי ציון טיפשותו הבלתי פוסקת שהוא - פלוטו , לא יכול להתלוות אליו אל בית הספר , שם לומדים רק ילדים ולא כלבים, ושעליו להישאר במלונה כמאמר הפתגם העתיק - בודד כמו כלב.
(הערה פסיכומטרית: גדי ביצע גזירה לוגית שגויה כשהבין מהמשפט בודד כמו כלב משמעו שפלוטו צריך לבלות את שארית חייו כבול לגדר.
וכך השאיר גדי את פלוטו קשור לגדר, והלך לבית הספר שמח וטוב לב.
"אוליי עכשיו הם יצמדו סוף סוף לקו העלילה המרכזי של הסיפור.." קיווה נעם, "עכשיו כשגדי בת העוולה הזו יצאה מהתמונה.."
אך פלוטו ביושבו קשור אל הגדר המשיך והפך בפתגם העתיק.
"למה דווקא בודד כמו כלב?" שאל פלוטו את הקהל, "למה לא אומרים בודד כמו ביצה מסריחה, הא?" שאל פלוטו זוכה למקהלה של צחקוקים.
ואז בדיוק כשהסכמנו נעם ואני שמפה אי אפשר יותר לרדת פצה הכלב את פיו בשירה, לצלילי מארש קופצני.
מערכה שניה: דו חיים וצרות אחרות.
בסוף השיר מחליט פלוטו לקרוע את החבל ולצאת למסע הוללות בעולם הגדול - בהתאם לרוח הספר.
שם הוא נתקל בצפרדע - עד כאן הכל תקין.
אלא שאז מגיעה צפרדע נוספת, ופלוטו מוצא עצמו מסובך עד מעל הזנב במשולש רומנטי עם קרפדות מחופשות ברישול.
ולפני שמבינים מה קורה, הוא מצטרף אליהם בשירה קקופונית בה כל מילה שלישית היא קווה קווה.
ואם לא די בכך, הנה העלילה מתפצלת ואנו פוגשים בגדי שחזר מבית הספר ורואה כי פלוטו איננו.
כועס וזועם על כך שפלוטו הפר את הפתגם העתיק, יוצא גדי במסע נקמה אחרי פלוטו.
(בניגוד חד לכל מה שכתבה לאה גולדברג עליה השלום קו העלילה מתפצל! , ובמקום להתרכז בעיקר הלא הוא פלוטו - אנו מקבלים יותר מידי זמן במה של הציצים של גדי - להלן התפל.)
מערכה שלישית: מסעותיי עם סלמון.
שהצליח פלוטו להשתחרר ממערכת היחסים המורכבת עם הצפרדעים, הוא מחליט לקפוץ למים. שם הוא פוגש ב-דגים מעופפים.
שיוצאים מתוך הבאר (שהשד יודע איך הם הגיעו אליה מלכתחילה), ורודפים אחריו לאורכה ולרוחבה של הבמה.
במקביל - המרחק בין גדי לפלוטו הולך וקטן ככל שהחיפושים נמשכים.
לאחר דיאלוג ושירה עם חברו הדג המעופף, שואל הדג את פלוטו מה השעה.
וכשפלוטו סיפר כי הוא לא יודע מהי שעה, זימן הדג את חבריו תיק ותק השעונים שילמדו את פלוטו שעה מה היא.
"אתה ראית את זה!? אתה ראית את זה?!" טלטל אותי נעם.
"הם.. הם כופים עליו את מימד הזמן! - על פלוטו!" נזעקתי.
"ויייייי!" זעקנו שעה שפלוטו החל מעכל את משמעותן של שניות ודקות.
בכוחות אחרונים הצלחנו להישאר לסצינה הבאה בה המתארת את המפגש בין פלוטו לחבר הקיבוץ.
אוליי יהיה זה המקום לציין הוא שחבר הקיבוץ זוכה רק למשפט אחד בן שתי מילים לכל אורך הספר (לאתאיסטים:"דיו דיו"), ואילו כאן מדובר בדמות הפטפטנית ביותר על הבמה.
במשך עשר דקות הוא חג סביב פלוטו ומלהג ומקשקש, על עברו הצבאי, ועל עבודות המשק המייגעות וכמובן על אשתו כפויית הטובה שלא יודעת להעריך גבר שכמותו ולכן הוא מעדיף את הסוס.
"אנחנו נצא להפסקה של עשרים דקות ואז נחזור להצגה המרתקת" הבטיח הקריין.
אסירי תודה כשלנו יובל נעם ואני אל מאחורי הקלעים, להתחכך בתאורנים ובאנשי הבמה, ובכלל בכל האחראים למחדל הזה.
"איפה עופרה?" שאל נעם את אחד הסאונדמנים.
"הרגע היתה פה.."
"אתה מוטי?" שאלתי איש שעבר עם פנס.
"לא, אני הסדרן.." הוא ענה. "ומה אתם עושים-"
"תגידו לאהרון שעופרה אמרה שאם הוא לא מפעיל את המזגן עד סוף ההפסקה, אז יש לו עסק איתי!" רעם קול מאחורינו.
"עופרה!!" צהלנו שלושתנו - והסתובבנו.
הדבר שניצב לפנינו לא היה עופרה.
לומר שהוא רק צל חיוור של עופרה של פעם - יהיה שקר גס.
בעוד עופרה של פעם, רהוטת הדיבור, בעלת הנימוס והעדנה והסקס אפיל מפרפר נחמד היתה צנומה וחיוורת.
לפנינו ניצב גוש גדול וכהה של שומות ענק ואיפור מרוח.
"עופרה וינגרטן?" שאל נעם - היחידי שהעז לפצות את פיו.
"מה יש?" שאלה.
"ואוו!" אמרנו שלושתנו.
"נהנים מההצגה?" היא שאלה.
"על זה בדיוק רצינו לדבר איתך.." אמרתי.
"את מבינה.. כל הרעיון המרכזי של הספר מתפספס פה.." התחלתי.
עופרה הנהנה, ואז כמו הבחינה במשהו צרחה במלא גרון "ארון! בוא לפה מיד לפני שאני אתחנגש עלייך! מהזה צריך ליות המזגן הזה! אני כולי מים פה!"
"אני אתכם.." היא אמרה משיבה את מבטה אלינו.
"כל העיניין עם פלוטו.. ובכן.." אמר נעם מחפש את המילים, "מדובר בדמות שוברת מוסכמות חברתיות. כבר מהעמוד הראשון בספר אפשר לראות שהוא מואס בחיי היום יום שלו, ומורד, ויוצא לחיים ומחפש את הדרך שלו, ולא את הקונפורמיזם הכובל אותו אל המלונה ושכל מה שיש לו להציע עבורו זה מרק ועצם.."
"כן.." הנהנה עופרה באטימות.
"ואז אתם באים ומכניסים את הקטע עם השעונים.." הוספתי בזהירות, "וכופים עליו מוסכמות חברתיות, ונורמה.."
"הקטע עם השעונים לא היה בספר?" תמהה עופרה.
"לא!" צעקנו שלושתינו.
"רגע, אז כאילו אתם באתם לרדת על ההצגה שלנו?" היא סיכמה את העיניין.
"לא לא! ממש לא, את מבינה.. העיניין הוא שזה ספר שגדלנו עליו.." ניסיתי להסביר, "והיה חשוב לנו שהוא יעבור אל הדור הצעיר בצורה כמה שיותר נאמנה למקור, ושישמור על הצביון שלאה גולדברג עליה השלום הנחילה לנו."
"יש לכם פה חוג דרמה בסביבה?" שאלה עופרה, משנה נושא בחדות.
"אנחנו לא מהסביבה.." התנצלתי בשמי ובשם נעם "אבל יובל מהאזור.."
"!" אמר יובל
"אז בנוגע לחוג דרמ - או הנה ארון!, ארון! בוא לפה עכשיו לפני שאני אפוצץ אותך.." רעמה לה עופרה גוררת את משמניה מאיתנו והלאה.
וכך איבדנו שני גיבורי ילדות בפחות משעה.
מובן שלא נשארנו לחציה השני של ההצגה.
לא יכולנו לעמוד בעוד דקה אחת של כפירה מרוכזת.
התחמקנו באלגנטיות מהשומר ביציאה ופצחנו בריצת אמוק אל החופש.
בדרך חזרה הביתה הרגשנו נקיפות מצפון קלות על כך שיובל שילם מחיר כניסה מלא, והיה בפחות מחצי מההצגה, לכן נעם ואני תרמנו לו כל אחד עשרה שקלים לטובת ארנקו של יובל.
ובדרך חזרה לעבר ביתו של נעם, בצד הכביש הבחנו בכרם.
אבל איזו כרם זו היתה!
ראשית היא לא היתה מגודרת, כך הדילמה של השועל והענבים נחסכה מאיתנו.
שנית גם ממרחק של 15 מטר מהכביש לא יכולנו שלא להבחין באשכולות העמוסים לעייפה בהם כל ענב היה בגודל של כדור טניס.
סטינו מהדרך ונכנסנו לכרם.
מי שלא היה בכרם איכות יצוא, לא יודע יופי מהו.
הגפנים שהשתרגו מעלינו יצרו כיפה ירוקה יפהפיה שכפתה דמדומים על הכרם כולה.
ענבים סגולים שמנמנים ומתפקעים הציצו מכל עבר, וקראו לנו בשמות חיבה שונים.
"אני כל כך רוצה חברה עכשיו!" אמר נעם.
ובאמת, המקום היה פסטורלי כל כך, היה מאוד מתבקש להשתרע על המצע הרך של קנקנות וזלזלים יבשים ולזלול ענבים.
"אוו.. לו רק היתה לנו חברה עכשיו" פיללתי.
"רגע!" אמר נעם, "אפשר לאכול ענבים גם בלי חברות.." הוא ציין.
"אתה חושב?" שאלתי את נעם.
"קופמבמופגע.." ענה נעם, עסיס ניגר מבין שיניו.
את כל התסכול מההצגה האיומה הוצאנו על הכרם.
היו אלה הענבים הטעימים ביותר שאכלתי מימי - בלי שום קשר להמתקה המלאכותית של הגניבה.
היו לנו עוד 15 דונם של כרם משגעת לחגוג בה, ואת כל השבוע אלמלא יובל הורס השמחות, החליט שהוא הולך הביתה, ולא מסתבך. גם ככה אבא שלו צריך להגיע כל רגע.
"כל ענב מלמיליאן!" אמר נעם מנופף באשכול בגודל של שק מלט, ומעלים אותו במורד פיו.
יובל יצא מהסככה המגוננת של הכרם, והגיע לכביש שם שטנדר לבן האט לקראתו.
"תראה נעם.." הצבעתי באצבע רטובה ודביקה לעבר הכביש. "אבא של יובל הגיע לאסוף אותו.".
אלא שאבא של יובל התגלה כאדם שחום וכבד גוף, שרק מכנסיים מהוהות וקצרות לאברקיו.
"מה הוא עושה?" שאל אותי נעם.
"הוא מצביע על הכרם ועושה לו נונונו עם האצבע... ועכשיו הוא מושך לו באוזן... ועכשיו הוא מתקרב לכאן..." דיווחתי.
"הלו ילדים!" צעק הכרמן השמן שכנראה לא היה שאר בשר של יובל פיק למרות הכל.
"מה יש?" שאל נעם ממהר להעלים אשכול נוסף במורד פיו, לפני שיכפתו אותו ויזרקו אותו לבגאז' של טנדר.
"אל תאכלו מהענבים האלה - הם מרוססים!" הוא הזהיר, "DDT".
נעם בלע את רוקו מאחוריי - יחד עם עוד אשכול כימיקלי.
"זה הכל פסיכוסומטי, זה הכל פסיכוסומטי.." חזר נעם על המנטרה בקטטוניות שעה שעלינו על טרמפ חזרה הביתה. "הבטן לא כואבת, זה הכל בראש.."
"יהיה בסדר נעם.." הרגעתי אותו.
"לא!" מחה נעם "אני לא רוצה לבלות את ארבעת ימי האזרחות האחרונים שלי בבית חולים אחרי חוקן, או גונח מעל האסלה."
"יהיה בסדר, כולם יודעים שתה ירוק מבטל השפעת DDT." המצאתי.
"אתה בטוח?" שאל.
"כמובן." נגיע הביתה שלך נכין קצת תה ירוק, והופ אנחנו כמו חדשים.
"נפלא!" שמח נעם, מצב רוחו מרומם.
"היי נעם.." לחשתי לו, "זה לא האבא והבן שהקימו אותנו בהצגה של איה פלוטו בפעם החמישית?"
נעם אזר עוז נוכח מחלתו הסופנית החליט להפגין את קנאותו הדתית.
"גם אתם חוזרים מאיה פלוטו?" הוא התעניין.
"כן, אבל יצאנו באמצע, גולן התחיל לבכות.." הסביר האב העייף.
"כן, גם אנחנו כמעט בכינו שם.." נידב נעם, "אתה יודע שאני ומאגנה פה יודעים את כל הספר על בוריו?"
-חריקת בלמים-
"יופי, מוח.." שיבחתי את נעם, "הפחדת אותו ועכשיו הוא זרק אותנו פה באמצע שום מקום!, לעולם לא נגיע בזמן הביתה כדי לטטר את השפעת הDDT-."
"אך מי זה שם בא? חבר קיבוץ פלוטו (8, 2)" צוטט נעם.
ואכן לא חלפה דקה, ואוטו שחור עם מדבקה של "נירית" לא רחוק מאיתנו.
"מגיע לנירית?" שאל נעם.
"יאללה עלו." אמר הנהג.
ישבתי מאחור ליד שקית מצרכים עמוסה, ונעם מקדימה לצד הנהג שעה שה-DDT שוב החליט לעלות לנעם לראש.
"אתה יודע מאיפה אנחנו חוזרים עכשיו?" התרברב נעם.
"מאיפה?" שאל הנהג.
"מההצגה של איה פלוטו.." אמר נעם בשיוויון נפש.
-חריקת בלמים-
"איה פלוטו?" שאלה הנהג.
"איה פלוטו.." הסכמתי, כבר עומד לצאת מהרכב בהכנעה.
"גדלתי על הספר הזה!" הוא סיפר בהתלהבות.
"הו, כן?" הקנטתי, "מתערבים שאני ונעם גדלנו עליו יותר!"
"מתערבים!" הסכים הנהג.
"אתה יודע אותו בעל פה?" הקשה נעם.
"האם הפרה מייצרת חלב לגבינה?" נענה הנהג לאתגר.
וכך כל הדרך עד לביתו של נעם דיברנו בשבחו, וצוטטנו את הספר הנהדר.
וכשנעם ואני יצאנו מהאוטו, כשבטננו כואבת מרוב צחוק ו-DDT, הכריז נעם כי זו מסיבת הגיוס הטובה ביותר שהיתה לו מעולם.
לסיכום: יש דברים שאיש לא יוכל להרוג, אפילו לא עופרה וינגרטיין.
בתמונה, המדענים כבר הספידו. יומענים.
עריכה:
עקב כשל מערכתי כמעט ושכחתי!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו
