| 5/2004
יומגיוס - בקרוב אצלכם. (המלצה: תפחדו!)
תאריך: חצי שנה מאוחר מידי.
אל: קוראי הבלוג היבש בתימן, ובפתח תקווה.
הנדון: התנצלות.
ובכן: סליחה.
ובפירוט: הרבה גופות עברו במערכת הביוב של צור יגאל מאז כתבתי פה בפעם האחרונה, עכשיו, חופשי ממדים, בגימלים עד עוד יומיים, מול המקלדת והמחשב שלפתע נראים כה זרים, אני יושב ומנסה לגלות לאן נעלם כישרון ההקלדה העיוורת שרכשתי בעמל רב במשך 8 שנות מסך של כתיבה ללא הרף.
היום, מעל לחצי שנה אחרי, אני יושב לכתוב את החלקים החשובים באמת של הקורות אותי מאז הבקו"ם ועד היום. פרטים רבים וחיוניים ודאי נשמטו במהלך הזמן, ויש הטוענים שגם אחוז ניכר מחוש ההומור המעוות שהיה לי יחד עם הלקסיקון הרחב שלי נשאר מאחור.
הודות לזמן הרב שביליתי ללא חומר קריאה ראוי לשמו, בלי גישה למחשב, ומוקף באנשים רציניים להחריד, אני עדיין סבור שלא חלו שום תמורות משמעותיות באופי שלי, או בהתנהגותי. אתן לכם לשפוט בעצמכם, וכעת - מבלי להכביר במילים , הפוסט המיוחל:
[נ.ב. : אני מתנצל מראש על הרמה הרצינית יחסית של הפוסט, ועל הקיצור הבנאלי לקראת הסוף - אני יודע שזו חתיכת ירידה ברמה ממה שהייתם רגילים אליו עד היום - אבל אלה הזכרונות שלי , תעשו איתם מה שאתם רוצים.]
~~~~
היה לי חלום נהדר על בול עץ בלתי מתכלה ומסור עם משאבי אנרגיה בלתי נדלים הפועלים יחד בהרמוניה מעוררת הערצה, כשפלאפון מצלצל הופיע מפר את הסימביוזיה העדינה ביניהם.
הזדקפתי לאט במיטתי החורקת ~אהה , איפה אני?~ חשבתי בעירפול.
~למה אני ער בכלל?, עדיין יום בחוץ~ הגיעה התהיה השניה.
מהוהר גירדתי את פדחתי בהיסח הדעת, הגירוד הפך למישוש מבוהל, שגרם לי להוריד את היד בבהלה ולחפש מראה.
~אוקיי אוקיי~ ניסיתי להרגיע את עצמי בהיגיון בעוד אני נאבק נואשות בידית דלת חדר האמבט, שם כזכור לי ראיתי את המראה לאחרונה ~אתמול היה לך שיער, תהיה בטוח, עכשיו תחשוב בהיגיון מה עשית איתו.~
לא מצאתי שום תשובה הגיונית, משתומם עמדתי מול המראה, מישיר מבט אל אדם קירח ומבוהל שנראה אבוד מאוד, ומאוד מאוד מכוער.
"מה עשית עם 30 ס"מ שיער?" חקרתי אותו. "הם לא נעלמים סתם כך אתה יודע.."
~~~~
ובינתיים, במקום אחר בבית:
הפלאפון המשיך לצלצל.
~~~~
"אני עוד אחזור.." הבטחתי לשמוק הקירח, "..עם תשובות..."
ניגשתי אל הפלאפון
"האלו מאגנה?" שאל תומר
"הלו תומר.." השבתי, "אני מאוד עסוק עכשיו, איבדתי כאן איזה משהו חשוב.." אמרתי מעביר יד שוב ושוב על הקרחת שלי.
"מה שתגיד.." אמר תומר בביטול, "אתה מגיע לתל השומר עכשיו, נכון?" הוא וידא.
"מה יש בתל השומר?" שאלתי.
"דורון.." אמר תומר, "אתה זוכר את אתמול, נכון?"
"מאיפה אני אזכור את אתמול!" נזפתי בו, "זה היה לפני חצי שנה!"
"דורון.." אמר תומר לפתע כאילו נזכר בוירברטור דולק ששכח באחורי מכנסיו, "אתקשר עוד שלוש דקות, נראה לי שזה האוטו של אלי שהתנגש עכשיו בקיר פה מאחורה.."
הנמכתי את השפורפרת, וניסיתי להיזכר מה קרה אתמול לעזאזל.
ניגשתי לכיור כדי להתחיל בטקס העתיק של הברשת השיניים.
מסונוור מקרקפתי שלי עמדתי מול המראה, מצחצח שיניים כשברקע הזימזום המונוטני והמעצבן של מברשת השיניים החשמלית שקיבלתי מלימור במסיבת הגיוס של ליל אמש.
~מסיבת גיוס?!~
וכך הכל חזר אליי.
משחקי שבץ נא אל תוך הלילה, שירי קריוקי בשכרות, טרמפים עם חבורה של מהגרים לא חוקיים לבושים לבני נשים, התנגחות בטרמפולינות מתנפחות, שלילת רישיון ספנות לכמה פיראטים סוררים מכוכב יאיר, נשים בתחפושת ליצן או עז, מפגש עם צורות חיים אחרות שהגיעו לארץ מאיזה קיבוץ בצפון הארץ, וכמובן גולת הכותרת: הגז האכזרי שנגזר על רעמת השיער האהובה שלי. בין לבין גם סוכם שציפי גרוס רויטל תומר אלי ועוד רבים ורעים ניפגש מחר בלשכת הגיוס בשעה שמונה וקצת כדי לנופף לי ולגרוס לשלום בפעם האחרונה כדי להיפרד כאזרחים.
הצצה חטופה בשעון שעל צג הפלאפון גילתה שהשעה כבר רבע לתשע.
~אני תוהה...~
~~~~
הטלפון צלצל שוב רבע שעה מאוחר יותר.
הפעם כבר כל דירי הבית כבר היו על הרגליים.
אבא בחולצה מכופתרת למחצה, מנסה להשחיל רגל ימין דרך שרוול חולצתו לתוך נעל שמאל הסוררת שלו, ולהתגלח בו זמנית.
אמא בהתקף אריזה כפייתי, גורפת מדפים שלמים אל תוך שקיות נילון שנארזות בתיקים שנערמים בפנית החדר שכבר נהיה צפוף מאוד.
ואני בעיצומו של חיפוש אחר הדברים החשובים באמת, כובע (הכובע!), מכנסיים (המכנסיים) חולצה (אחת מהשתיים) דיסקמן, ואת הפלאפון המעצבן שלא מפסיק לצלצל.
"מה יש תומר?" שאלתי את הפלאפון.
"כבר קראו בכריזה בשם של שלומי.." ציין תומר.
"בסדר! , אני כבר מגיע!" צעקתי לפלאפון "חמש דקות ואני אצלך!" מלמתי.
~~~~
"החוצה!" פקדתי על ההורים.
"אבל יש עוד המון לארוז!" נזדעקה אמא.
"כבר לא נשאר לי כלום בחדר!" ניסיתי להסביר לה.
"הוא צודק!" חיזק אותי אבא, שלא אהב את הרעיון של שאילת תיקים מהשכנים לכבוד הגיוס שלי.
"אבל מה דורון יעשה בצבא בלי כיור מטבח" שאלה אמא בדאגה כנה, ".. ומדי פוטבול או כוסס ציפורניים מנגן?"
"הוא יסתדר" הבטיח אבא "בצבא לומדים לחיות בלי הדברים האלה.."
"אבל דורון!" הקשתה אמא.
בנקודה הזו קצה סבלנותי.
"אמא" קראתי בשמה של האשה שבצירים ובכאב ויסורים רבים הביאה אותי לעולם, וביזע ובדמעות עמלה כדי להביא אוכל לפי, מקלדת לאצבעותיי, סיפורים מאלפים לאוזניי, אשה שהטיפה לי מוסר במשך ח"י שנים, ודאגה באופן אישי שאקבל את החינוך הטוב ביותר שכסף יכול לקנות, ולא חסכה וגם רשמה אותי לחוגים, בכל אופן, זו היא. "תפסיקי לדאוג לי לכל הרוחות, אני לחוץ בזמן גם ככה!, אם אנחנו נתעכב בבית הזה עוד רגע מזויין אחד, אני אדאג באופן אישי ששום מכון פתולוגי לא יוכל לזהות את הגופה שלך אחרי שאני אבתר אותו עם פומפיה משוחה במיץ לימון ומלח, ואשפוך עליו ציאניד בוער." סיימתי בדרמטיות.
אמא הביטה בי במבט נוגה וכבוי, מבט עצוב ואבוד.. ולפתע אורו עיניה.
"מצית!" היא ספקה את כפיה, "הילד צריך מצית, ידעתי ששכחתי משהו!"
"וגם פומפיה!" קראתי אחריה נואשות.
~~~~
"נוסעים, סופסוף!" הכרזתי בהקלה, לאחר שכולנו הקלקנו.
"לא שכחנו משהו?" שאלה אמא.
תא המטען חרק מאחורינו בתגובה לשאלה.
מחוון המהירות החל עולה באיטיות מורטת עצבים וגירד את ה30, שם נעצר.
"מהר יותר!" דחקתי באבא "מוכרחים להתרחק מהבית לפני שהיא תיזכר בעוד משהו ששכחנו" לחשתי באימה.
"אי אפשר מהר יותר!" ענה אבא בחוסר אונים "נכון לעכשיו אנחנו הפיאסטה היחידה על הכביש ששוקלת יותר ממערבל בטון."
וכאילו כדי לעצבן, תומר החליט להתעניין בשלומי.
"שלומי לא אתכם?" שאלתי.
"כבר לא, הוא עלה לאוטובוס - נראה לי שהוא כבר חייל.." אמר תומר "מה איתך?"
"אני בדרך, אני חושב שאני כבר יכול לראות את תל השומר מכאן." הוספתי. "תרים יד כדי שאוכל לזהות אותך."
בזאת כיביתי את הסלורי - ותשקוט הארץ שלוש שעות.
~~~~
בשעה 12 וארבעים הגענו לתל השומר, נאלצנו לעשות עיקוף קטן מסביב למכונית בוערת שהיתה מרוסקת מול השער וכשעמדנו במפתן הבקו"ם, לא היה קשה לזהות את הקבוצה שהמתינה לי בפנים.
הם היו האנשים היחידים בבקו"ם נכון לעכשיו, אה, כן ואחד מהם גם החזיק את היד שלו למעלה.
הדבר הנכון ביותר לעשות היה לגשת אליהם, להציג את עצמי, להתנצל על הכל.
התחלתי להתקדם לכיוונם, מתחיל לנסח משפטי התנצלות מתאימים כשהבזק אור מסנוור קטע את חוט מחשבתי.
"עכשיו תסתכל לכאן והפעם תחייך" הורה אבא, מכוון אליי את מצלמת הקנון המפלצתית שלו.
עמדתי לעשות כמצוותו כשלפתע נזכרתי - הוא עומד לתעד אותי קירח עירום ועריה - על גופתי הקירחת.
פצחתי במנוסה לתוך הבקו"ם שם נחסמתי בגסות על ידי חייל שהציג את עצמו כשומר ודרש לראות מסמכים.
אבא החליט לנצל את הרגע המרגש של בנו בכורו בכניסה לבקום, והיכה את שנינו בסנוורים.
המשכתי במנוסה מבוהלת אל תוך המתחם, שם הקבוצה האבודה (עם היד למעלה) הבחינה בי.
את הנעשה שם כבר שכחתי לגמריי בחלוף הזמן שעבר מאז, למרבה היאוש אני חופן כרגע בידי תמונות שתיעדו את הזוועה שהתחוללה שם פרייים אחרי פריים כפי שצולמו בידי המצלמה הכבדה של אבא.
תמונה ראשונה:
מאגנה (שזה אני) המבועת נס כל עוד נפשו בו מאוייב לא נראה כמעט ומועד במדרגה נמוכה, מכסה את קרחתו בכובע בעודו נופל.
תמונה שניה:
מאגנה מתנגש בקבוצת אנשים מופתעת, אחד עם יד למעלה, אחת עם שם משונה, עוד אחת שלידה קרש עם ליפסטיק משדר יותר חן ועדנה, אחד עם גבות ענקיות, ואחד עם שיערות חזה שמתחילות מהאוזניים - וכולם מאוד מופתעים.
תמונה שלישית:
קונפיטי מכסה את הכל, חורים במסך הקונפיטי חושפים אגרופים קמוצים, רגליים מלאות זדון, וכמה כלי נשק כהים.
תמונה רביעית:
מאגנה חסר ההכרה מונף אל על בידי קבוצה מלאת סיפוק, שעומדת במרכזו של שטיח קונפיטי, מניפים שלטים של 'משעממלו לך תתגייס', ו- 'חאבייר את חסר'.
תמונה חמישית:
יובל השתקן בתחתונים וחזיה, ברפת אייל, לופת עטינים של פרה מספר 363 כשאני מצידה השני בתחפושת בוקר מחזיק משאבה גדולה.. - אההה! מה תמונה מאלבום יום הולדת ה16 שלי עושה בחבילת התמונות מהבקו"ם - הו מילא.
תמונה שישית:
אוטובוס גדול בו הרבה נערים בני גילי הנראים חסרי סבלנות, במושבים הקדמיים ישובים חיילים עם חזות נקייה, ובסוף האוטובוס מתחת לערימה ענקית של תיקים יכולתי לזהות כף יד מוכרת מבצבצת מתעותת בחיפוש נואש אחר טיפת אוויר.
עד כאן התמונות הרלוונטיות, כמובן שיכולתי להמשיך ולהקריא מתמונות יום ההולדת שלי , אבל לטעמי חבל להשחית כמה אלפים של מילים על ילדותי העשוקה (בשביל זה יש פוסטים אחרים!).
~~~~
את המשך עלילותי בבקו"ם אני דווקא כן זוכר - אם כי סיוט שכזה מן הראוי שישכח.
בככל מקרה.
באוטובוס המתינו זוג חיילים, הראשון החזיק קלסרים והשני סוכריות.
~במה לבחור? במה לבחור?~ חשבתי בפאניקה ~בסוכריות או בקלסרים? האם אני רוצה לדעת איך באמת נראה העולם דרך קלסר, או שאני מעדיף את הסוכריה, ולהסתפק בשילשול עד לשחרור שלי.~
למזלי החיילים בחרו בשבילי.
"יוחאי?" שאל החייל עם הקלסרים.
הנהנתי בחיוב בלי להבין את השאלה.
"קח סוכריה!" אמר החייל השני, ודחף לתוך ידי סוכריה על מקל עם פתק גיוס נעים.
תהיתי לפשר המחווה הלא שגרתית הזו, אחרי הכל החייל הזה גדול ממני רק בכמה חודשים - האם הוא באמת חושב שהסוכריה הזו היא מה שיפתה אותי להמשיך אחריו ללשכת הגיוס.
משכתי בכתפיי, נו טוב.. שיהיה. (מעניין איפה גרוס נמצא..)
התיישבתי בכסא ליד חלון פנוי, ומיהרתי להסיט את מבטי ממנו - אמא עמדה מחוץ לחלון מנופפת לכיווני במעיל הפליז הכחול המקולל שלי.
"אתה תתקרר!" נעו שפתיה של אמי מעבר לזגוגית באיום.
התעלמתי מקריאות הדאגה שלה, וניסיתי להתרכז בדברים מענינים יותר, כמו המושב שלפניי.
חבטות עמומות על החלון שליידי גוועו לאיטן, לאחריהן נשמעו כצפוי השריטות המתחננות, ואז צלצל הפלאפון המבשר.
ספרתי עד עשרים , ובזווית העין יכולתי לראות התרחשות בדלת הקדמית של האוטובוס - איזו אמא מופרעת מנסה לפלס את דרכה אל תוך האוטובוס מלא החיילים לעתיד - ההתפרעות סוכלה באיבה, ולאחר נצח קצר נשמע טרטור המנוע של האוטובוס - ויצאנו אל הדרך.
~איזה אקשן!~ נסענו ישר, פנינו ימינה, ואז שוב ימינה ואז נעצרנו.
סימני שאלה מילאו את האוטובוס.
"הגענו - רדו כולכם!" ביקש החייל עם הקלסרים.
צייתנו בחוסר אמון.
האם בזה מסתכמת כל הנסיעה של המעבר מאזרח לחייל- 20 מטרים של כביש?
איפה נסיעת השטח ברכבים הממוגנים, איפה הפיצוצים וכל האקשן שתמיד מלווים את הצבא והמדים?
בירידה מהאוטובוס חיכה לנו חייל עבגבה סגול כומתה עם חיוך סדיסטי.
"בואו אחריי ואיש לא ייפגע" הוא הבטיח.
החלטנו למנוע אי נעימויות מיותרות, והנחנו לסגול הכומתה להוביל אותנו לחדר הפקדת התיקים.
בדרך יכולנו להבחין בכל מיני שלטים בנוסח: 'אם אתה גבר - התגייס לשיריון' או 'איזה כיף בשיריון!' אותי הם קנו..
"תפקידו תיקים!" הוא ציווה.
שלפתי את הדיסקמן שלי מתוך התיק, והתכוננתי להפקיד אותו.
"אל תדאג.." הרגיע אותי גבתי, לא יגנבו לך אותו - אתה יכול להשאיר אותו בתיק.
~מעניין אם הוא יודע שאפשר להשתמש בדיסקמן גם כדי לשמוע מוסיקה~
החלטתי להגניב את הדיסקמן בכל זאת, הפקדתי את התיק בשמירת חפצים - והצפנתי את הדיסקמן מתחת לחולצה.
"לכו למקום עם האנשים הזקנים!" אמר גבתי בקול סמכותי
אחר כך הובלנו למקום בו העמותה למען החייל העניקה למתגייסים החדשים סנדוויץ' בשוקולד, וכוס פטל מרעננת.
"שתדעו לכם שהקשישים האלה שנותנים לכם סנדוויצ'ים.." הרחיב גבתי "לא עושים את זה כי משלמים להם - הם מתנדבים, כי הם רוצים לתרום מעצמם בשביל החיילים" הוא סיים ברגש.
~אה כן?, ובמקום לבלות את השנים האחרונות בחייהם בהטרדה מינית של עובדות סוציאליות בבית אבות סיעודי, או ביריקת שיניים תותבות זה על זה, תקעו אותם פה כדי לבזבז למדינה פטל ולחם! - מאוד חכם.~
ההתנפלות היתה מדהימה, אנשים הסתערו על הלחם היבש והשוקולד הישן כאילו לא ראו לאן מחוברות הידיים הכמושות והרוטטות שאחזו בפרוסה.
עקפתי בזהירות את פינת הלחם בשוקולד, וניסיתי את מזלי בכוס מים.
"אפשר לקבל מים?" שאלתי את אחד הסבים שעסק בקדחתנות במילוי פטל בכוסות שהושטו לכיוונו.
"אין מים!" הוא השיב.
"ופטל יש?" שאלתי.
"פטל יש!" הוא הנהן.
"ומים אין?" הקשתי.
"אין מים!" הוא חזר.
"אתה מאוד חכם, להתראות.." נפרדתי מעליו.
בסככה שלידנו עמדו כמה אזרחים לשעבר במסדר אל מול מפקד חמור סבר, הצלחתי לקלוט את גרוס ביניהם - לבוש מדים וכולו אומר פז"ם.
~פזמניק מסריח! - הוא אשכרה הולך להשתחרר שלוש וחצי שעות לפניי!~ עברה מחשבה בראשי.
"גרוס!" קראתי.
ולפני שהוא הספיק להפנות את ראשו אליי הופיע גבתי מאי שם.
"עכשיו תראו סרט על הגיוס." קבע גבתי וגרר אותנו משם והלאה.
מצאנו את עצמנו ישובים באודיטוריום גדול שם אדם זקן וחייכן הפעיל וידאו, בהינו במסך הגדול שם הופיע מנחה שהסביר לנו מה אנחנו עומדים לעבור בבקו"ם - בכל מקום אנשים מחוייכים שמשאירים טביעות אצבע על נייר, מקבלים זריקות, מתראיינים, עוברים בדיקות משפילות, ולבסוף יוצאים על מדים והכל בחיוך ענק.
"שווה להתגייס!" סיכם המנחה.
הסרט עבר ללא אירועים מיוחדים, לאחר הסרט כשפניתי לעבר היציאה מהאודיטוריום שבו והופיעו הקשישים מלאים בכתמי מיץ פטל ושוקולד וחוסמים את היציאה, הפעם הם אחזו שקיות ניילון חשודות למראה, והחלו לחלק אותם לכל מי שלא היה מספיק זריז כדי לברוח מהן.
בדיקה קצרה של תכולת השקית העלתה כי שקית זו היא אחד מהדברים הפחות שימושיים שיצא לי לקבל.
בשקית היה מגזין לעיניני אופנועים (אני בקטע של טנקים בכלל!), סכין גילוח (ואני טיפוס של מכונה), צמד שקיות עם דיאודורנט בפנים, שקית קפה (כבר שנתיים וקצת שאני בגמילה), ומברשת שיניים צהובה הסובלת מנשירה מתקדמת.
הסיבה היחידה שהשארתי את השקית אצלי ולא העפתי אותה לכל הרוחות היתה הדיסקמן שלי שסופסוף מצא מקום פחות מיוזע לנוח בו.
"כנסו לכאן, ושאני לא אראה אתכם יותר!" ירק גבתי, והצביע על מסדרון ארוך. "פשוט תכנסו פנימה, ותכנסו לכל דלת שנראית לכם."
~~~~
מכאן העינינים החלו לצאת משליטה, תורות ענקיים השתרעו על פני מסדרונות שלמים, אנשים מרפקו את דרכם מקצה לקצה, וחיילים אבודים נושאי תיקים ומסמכים ניסו לעבור בכל המהומה.
לפני מסדרון הדלתות היו אנשים מאחוריי אשנבים, שביקשו לדעת את פרטי חשבון הבנק שלי, כהוקרה על שיתוף הפעולה שלי, קיבלתי מהם טלכרד וסט של שמונה מדבקות לבנות עליהן כתוב שמי ו-(כך לטענתם)-מספרי האישי.
הדלת הראשונה במסדרון היתה של הספר הצבאי, עד עכשיו אני לא יודע מדוע לא נכנסתי לברר מה הולך שם בפנים.
איכשהו המחשבה על פגישה של חייל קשה יום עם מכונת כיסוח חשמלית, המוריד עשרות אוזניים ביום לחיילים לא ממושמעים, באזרח זמני עם קרחת שמבקש 30 ס"מ שיער - ואם אפשר אז בלונדיני - לא נראתה כמו מתכון להמשך יום בריא.
העדפתי לדלג על הדלת הזו.
מאחוריי דלת השניה עמדו שתי חיילות מאחוריי שתי חצובות.
"תוריד משקפיים בבקשה" ביקשה החיילת הראשונה.
הסרתי אותן בחוסר חשק.
"תחייך!" המליצה החיילת המטושטשת השנייה.
"מ" -קליק!- "ה?" שאלתי, כשאור חזק סינוור אותי.
"הבא בתור!" אמרה החיילת וגירשה אותי אל הדלת הבאה.
הדלת הבאה היתה למעשה זוג דלתות דרך האחת נכנסו אנשים, ובשנייה יצאו אנשים - ההבדל המהותי בין שני סוגי האנשים חוץ מכיוון הזרימה הכללי היה הצבע.
בראשונה נכנסו אנשים לבנים, ובשניה יצאו אנשים שחורים.
החלטתי לבדוק את העיניין בעצמי ולהיכנס.
"מה עושים פה?" שאלתי בסקרנות את החיילת הבלונדינית-שחורה שהגישה לי דף נייר ענקי.
"טביעת אצבעות.." היא אמרה מחניקה פיהוק.
"בשביל מה זה?" חקרתי.
"אם אתה כזה, תמות.." היא הסבירה - "ותישאר ממך רק אצבע כרותה, או יד מדממת - אז הם יצליחו לדעת אם זו שלך או של מישהו אחר.."
"כמה נפלא! איך זה עובד?" הסתקרנתי.
"אתה טובל את הידיים בצבע הזה שם, ואז בא ומלכלך את הדף שכאן" היא הסבירה.
~זה נשמע כמו מתכון לכיף אמיתי!~ מיהרתי לטבול את הידיים בספוג השחור, וחזרתי אל ההיא עם הדף.
במשטרה קוראים לזה טופס 3004, עבריינים קוראים לזה נגינה בפסנתר, ולפי מה שזה נראה בצבא קוראים לזה החלק המלוכלך בו כולך מתמלא שחור ומתפתל בעויתות מעל בלוק ציור.
על הדף הענקי שהיא הגישה לי, הופיעו כל מיני מילים סתומות, והוראות מטופשות.
"אתה צריך לקחת כזה את האצבע ולגלגל אותה על הדף.." הבהירה לי הבלונדה כשראתה שאני מסתבך,
~איזו אצבע?, של איזו יד?, מאיזה צד?~
החלטתי לנסות ולהעתיק משכני לשולחן - העוד לא חייל בקורדינאציה מופלאה, אגב חריצת לשון מאומצת סובב את אצבעו ואת כל פלג גופו העליון תוך כדי, והכל על מנת למלאת את מצוות הכתוב על הדף.
ניסיתי לנהג כמותו, אבל לא הצלחתי להגיע לתוצאות משביעות רצון - על הנייר במקום מלבן שחור ומסודר (כמו אצל שכני) הופיע משהו שנראה כמו גבעול ברוקולי מעוות בצבע שחור עם נקודות לבנות באמצע.
לאחר שעוד כמה ניסיונות הכתמה עלו בתוהו, החלטתי לנסות גישה חדשה.
"פססט.." פניתי אל איש קטן ומפוחד שניצב שני בלוקים ליידי, ונראה כמפליא לעשות על הבריסטול.
-אין תגובה-
"פסססססססססססט!" ניסיתי שוב, אגב התזת ערפל רוק סמיך על אוזנו.
"מה אתה רוצה?" שאל הקטן.
"ואוו - אתה ממש טוב בעסק הזה." התחנפתי.
"באמת?" הוא שאל, "זה פשוט בא לי טבעי.." הוא הצטנע.
"לדעתי זו פשוט אומנות לשמה! תוכל אוליי לעשות גם על הדף שלי?" ביקשתי.
"אני לא יודע.." הוא אמר מהורהר.
"בווקשה!" הפצרתי.
"הו טוב.." הוא התרצה. "אתה רוצה גם חתימה על זה?" הוא שאל.
"לא, אני מפחד שזה יהרוס את כל האותנטיות של התמונה.." תירצתי.
נפרדתי מעליו, וניגשתי למסור את הטופס המלוכלך שלי לבלונדה.
"עכשיו את נותן לי כזה מדבקה." היא ביקשה, מצביעה באצבע שחורה על חבילת המדבקות האישיות שלי.
"שום מדבקה!" הבהרתי. "הן שלי!"
"אבל בשביל זה, כאילו נתנו לך אותן!" היא הסבירה.
"נתנו לי את המדבקות כדי שאחלק אותן לאחרים אחר כך?" תמהתי.
"בדיוק! עכשיו תן מדבקה!" היא פקדה.
באי רצון מופגן שלחתי יד אל תוך השקית שלי משחיר את כולה תוך כדי, ומסרתי לה מדבקה.
~אז זה חוסר ההיגיון הצבאי שכולם מדברים עליו~
"עכשיו אתה יכול כזה ללכת לנקות את הידיים בצד.." היא אמרה, ופנתה להסביר לפציינט הבא מה עושים עם הידיים הצבע והנייר.
ניגשתי למקום בו היתה התקהלות בינונית, שם גיליתי זוועה חדשה.
במקום כיור, סבון, מגבת או שאר כלי ניקוי וחיטוי שאפשר לדמיין, היה שם שולחן עם כזה עליו.
ניסיתי לסגת לאחור, אך שורה של אנשים חסרי סבלנות עם ידיים שחורות חסמו כל דרך לנסיגה - אין ברירה, הדר החוצה עוברת דרך הכזה לטוב או לרע.
הכזה - למי שעוד לא פגש, הוא גוש עיסתי, שנראה כמו חתיכת חרא, אבל מריח הרבה יותר גרוע - ומלא בגושים רוטטים. מסביב לכזה, וקצת בתוכו היו אנשים שניסו לשווא למשות את ידם מתוך העיסה העקשנית.
התקרבתי אל הכזה בזהירות, ושלחתי אצבע זהירה קדימה.
'שלופ - קלאפ!'
החזרתי אותה אחורה בפאניקה.. "ראיתם את זה? הוא ניסה לנשוך אותי!" אמרתי מתנשף.
אבל איש לא התייחס, כולם היו עסוקים מידי בלהרביץ לכזה, ובלנסות להציל את מה שנשאר מהיד שלהם.
התבוננתי באלה שכן הצליחו לשרוד את המפגש עם הכזה, שחורים לגמריי מהמאבק בכזה, חוץ מהידיים שהיו ירוקות חומות ומלאות בשאריות כזה.
החלטתי לעקוף את השולחן בזהירות, ולנסות לצאת מהחדר בידיים שחורות.
התגנבתי החוצה מהדלת השניה, לרוע המזל השומר העירני ביציאה קלט אותי מיד.
"מה זה צריך להיות?" הוא שאל רטורית. "אתה לא שחור! תיכנס פנימה מיד!"
"לעולם לא!!" הבהרתי והתחלתי לרוץ לכיוון הדלת השניה, שם הוא הצליח לתפוס בקרסוליי.
"לאאאא!" שאגתי מנסה לאחוז בקיר בידיים שחורות - משאיר חמישה שבילים ארוכים ושחורים לכל אורך הדרך.
נגררתי לאחור חזרה לשולחן הכזה, שם אחרי דחיפת עידוד קלה בין השכמות, מצאתי את עצמי שקוע עד המרפק בכזה.
הסצינה הבא הנמצאת בשלבי הדחקה מתקדמים, אז אדלג עליה ברשותכם!
"אה! שיט לעזאזל!" צעקתי מקפץ החוצה מהחדר כשאני טבול עד המרפקים בכזה.
הבטתי אנה ואנה חסר אונים מחפש משהו לנגב בו את הידיים, הבטתי הצידה על הקירות הלבנים, חוץ מחמישה שבילונים דקים באורך 14 מטר מקצה המסדרון ועד למשקוף דלת הכזה - לא היו עליו ליכלוכים ששווים משהו.
קירבתי יד מלאה בכזה אל הקיר.
"אתה לא רוצה לעשות את זה!" הבהיל אותי קול מאחורה.
הרמתי מבט לכיוון חייל עם כל מיני דרגות משונות ושרוך כחול לבן על הפיטמה שנראה מאוד חמור סבר.
"אתה צודק.." הסכמתי, "מה חשבתי לעצמי.."
מיהרתי להוציא מהשקית את מגזין האופנועים קורע ממנו בטירוף דפים, ומנגב את זרועותיי.
בתום המלאכה הייתי שחור לגמריי, זרועתיי שסועות ומדממות מחתכי נייר אקראיים בבשרי, מסביבי שאריות של כזה עטו על גזירי העיתון שעל הרצפה, והחלו מעכלות אותן בשלווה.
המשכתי לדלת הבאה במסדרון, שם נחטפתי על ידי חיילת אתיופית שהושיבה אותי על שרפרף מרופד.
"מה זה כן?" שאלתי.
"צילומי שיניים!" הסבירה החיילת, "הנה תנשך את זה." היא אמרה מגישה לי דברים פלסטיקיים דקים מאוד לא טעימים למראה.
"בישביי מה ז'ה קוב?" שאלתי חורק שיניים.
"אם אתה תמות, וכל מה שישאר ממך זה גולגולת מפוייחת." היא הסבירה בשלווה "אז יוכלו לזהות אותך לפי טביעת השיניים, ולהודיע להורים שבאמת מתת..".
"נפייא!" הסכמתי.
"עכשיו תן לי מדבקה!" ביקשה האפריקאית.
"אני חייב?" שאלתי.
"כמובן.."
יצאתי את הרנטגניה לתוך תור נוסף של אזרחים אחוזי שקיות וחסרי סבלנות.
"למה מחכים פה?" שאלתי מציץ מעבר לכתף שלפניי.
"מחכים פה שיקריאו את השם שלך.." הסביר קול קטן מאחוריי.
הסתובבתי, ושם הוא היה - האיש הקטן עם הבריסטול הגדול.
"אז בשביל מה התור?" שאלתי אותו.
"הם טוענים שזה יותר מסודר ככה.." הוא הסביר.
"ומה אתה עושה מאחוריי?" שאלתי, "אני בטוח שראיתי אותך יוצא לפניי מחדר עם הציורי אצבעות."
"אני מעדיף לשמור על פרופיל נמוך.." הוא הצטדק, "אני תמיד בסוף."
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"מאגנה!" הצגתי את עצמי.
הוא תקע בי מבט סתום.
"טוב! בסדר! דורון... קוראים לי דורון! זה מה שרצית לשמוע?" נשברתי מתייפח.
"רועי." הוא אמר מושיט יד מלאה בכזה ללחיצה.
"מצטער.." אמרתי לו מחפש מנוס מהיד המגואלת בכזה "עוד לא הגענו לשלב הזה של היחסים בינינו."
הוא החזיר את היד שלו במבוכה.
התור עמד מלכת, במשך קרוב לשעה עמדנו שם כמו תרנגולות בלול, כשעוד ועוד אנשים מתגודדים מאחורינו מחכים שיקראו בשמם - אך לשווא.
"אבי?" שאלה התייקנית מחזית התור, "יש כאן אבי?"
"איזה אבי?" שאלו כמה קולות.
"אבי שפכטלמן." ענתה.
קולות אכזבה נשמעו מכל רחבי התור.
חייל הופיע אי שם באמצע התור והצביע עליי. "אתה!" הוא אמר.
"נכון!" הודיתי, "אני!"
"כמה זמן אתה פה?" הוא חקר?
"שעה וקצת.." הודיתי.
"וחיסונים כבר קיבלת?" הוא וידא.
"לא חושב.."
"אז בוא איתי!" הוא אמר גורר אותי אחריו.
נופפתי לרועי לשלום בשעה שנגררתי לעוד דלת.
"שלום, מה זה פה?" התענינתי.
"זריקות!" ענה לי חייל אוחז מזרק בחיוך סדיסטי.
"בשום פנים אופן!" אמרתי מרחיק ממנו את היד, ומתגלגל לחדר הבא.
בחדר הבא ישבו זוגות זוגות - חיילים לעתיד ודוקטורים בחלוקים, חולקים שולחן משני עבריו.
"שלום, מה זה פה?" חקרתי.
"שב פה ואספר לך!" אמר דוקטור תימני ממושקף, עם חיוך חביב.
התיישבתי בצייתנות על השרפרף שמול השולחן.
הוא שלף דף עם ציור של עיגול עליו. ועוד מכשיר משונה.
"תן לי אצבע בבקשה" הוא ביקש.
"כבר ציירתי עם האצבעות לפני שני חדרים." ציינתי בפניו את העובדות היבשות.
"זה בסדר - פה אתה צריך רק לצבוע.." הוא אמר מגחך לעצמו "תלחץ פה." הוא אמר.
נגעתי בקצה חרוט הפלסטיק, ובועת דם הולכת וגדלה הופיע בקצה אצבעי.
"נוכל!" הטחתי בו, "תראה מה עשית לי לאצבע!" אמרתי מפנה לעברו אצבע מאשימה מטפטפת.
"מה פתאום נוכל" הרגיע אותי הדוקטור, "אנחנו רק צריכים קצת מהד.נ.א שלך..
"ובשביל מה זה?" שאלתי.
"כדי שאם נניח.. תמות וכל מה שישאר ממך נניח זו שלולית דם או חתיכת עור - אז כדי שנוכל לדעת בוודאות שמתת, וגם להכין ממך שיבוטים.."
"או, אם כך אז בסדר.." התרצתי.
הוא נטל את אצבעי והחל מטפטף דם על כל העיגול, ממלא אותו באדום כמו ילד עם טוש חדש מול חוברת צביעה מאתגרת.
"זה יקח עוד הרבה?" התענינתי.
"רק עוד מעט.." אמר הדוקטור עם לשון ריכוז מאומץ בזווית שפתיו.
הוא החל לסחוט את אצבעי מטה כאילו היתה עטין פרה כדי להגביר את זרימת הדם.
"העיגול כבר מלא לגמריי" הערתי לו.
"צריך עוד שכבה!" הוא חייך בחמדנות.
"הו לאלאלאלאלאלאלא!" עמדתי על שלי, לאחר שלפחות חצי ליטר דם נשפך על דף הנייר הזה.
ניסיתי לשלוף את אצבעי שעברה מספיק להיום מבין אצבעותיו של הדוקטור, אך אצבעותיו של הלה קיבעו אותה לנייר כמו צבת פלדה.
החלטתי לשבת חמש דקות נוספות עם הדוקטור לפני שאחליט להעיף עליו את השרפרף.
למזלי לא נאלצתי להמתין כל כך הרבה.. אזרח זמני שנחלב שתי שולחנות ממני, החוויר לפתע, והתמוטט (בקול נקישה מוסיקלי כשראשו פגע בריצוף) חסר הכרה על הרצפה.
"חובש! חובש!" נשמעו הקריאות מכל עבר.
הדוקטור שלי שהחליט להיות גיבור קטע את החליבה באיבה, ורץ להגיש עזרה למעולף.
החלטתי לנצל את האנדרלמוסיה כדי לצאת את החדר במהירות.
בהקלה וחיוך מלא סיפוק ברחתי את החדר ~הא! הצלחתי לדפוק את המערכת! גם ברחתי באמצע חליבה, גם לא יעשו ממני שיבוטים, וגם לא לקחו ממני מדבקה! הורא!~
"היי אתה!" נשמעה הקריאה מאחוריי.
"מה איתי?" התפתתי לשאול.
"תרים רגע יד.." ביקש שישב על כיסא ליד צידנית.
"זה בסדר?" שאלתי מנופף ביד מעל ראשי.
"כן.. אני רואה שלא קיבלת זריקה אם ככה." הוא אמר.
דמעות נקוו בנחיריי "אנא!" הפצרתי בו - "הייה עדין"
בעוד הוא מכין את המחטים, זה הזמן להיזכר במאגנה כפי שהיה בשיא אונו.
שבר הכלי שהיום מפשיל שרוול בהכנעה אל מול ג'ובניק מושתן האוחז במחט, בעבר היה נלחם בשינו על כל דקירה או פלישה מסוג זה או אחר אל גופו ומבצרו.
בבית הספר היסודי בכוכב יאיר עוד לא שכחו כיצד חיפשו אחריי במשך יומיים לאחר שהודיעו שמקבלים זריקות נגד אדמת.
לבסוף כשמצאו אותי נאחז בעוז באנטנה שעל גג המזכירות, נאלצו לנהל איתי מסע ומתן ארוך בליווי עורך הדין שלי שבסיומו הוחלט כדלהלן.
א. הזריקה תינתן לי מרצוני החופשי כמחווה של רצון טוב להנהלת בית הספר ולארגון האחיות הסדיסטיות
ב. הזריקה תתבצע בהרדמה מלאה.
ג. ולאחר הזריקה אחזור הביתה לחופשת מחלה בת יומיים.
ד. פטור משיעורי ספורט לפחות עד הזריקה הבאה.
ובחזרה לקרקע המציאות.
"זה יכאב?" שאלתי את החייל עם המחט, בשעה שהלה העביר צמר גפן לח במורד כתפי.
"אף אחד עוד לא מת מחיסון.." הוא הרגיע אותי.
"אין לי שמץ של כוונה להיות הראשון!" הבהרתי לו.
"תירגע אתה אפילו לא תרגיש את זה.. ותפסיק לרעוד, אני לא רואה איפה אני נועץ את המחט!"
"גם אני לא!" אמרתי בקול רועד, "העיניים שלי עצומות!"
נשכתי את השפה התחתונה כל כך חזק שספק רב אם אי פעם ישוב ויצמח שם זקן, בשעה שהמחט עשתה את דרכה אל תוך כתפי.
"זהו.. סיימנו!" הודיע לי החייל מנגב עם צמר גפן את הדם מכתפי.
"נגד מה זה היה?" שאלתי.
"צהבת."
"מצויין, עכשיו ברשותך.." אמרתי וקמתי לכיוון היציאה.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" הוא שאל.
"לכל מקום אחר, לא ממש חשוב לי איפה." הבהרתי.
"אבל נשארו לך עוד שתי זריקות לקבל.." הוא אמר.
"משעשע.." צחקתי בעצבנות "נדמה לי שהשמיעה שלי נהרסה, לרגע דימיינתי שאמרת שנשארו לי עוד שתי זריקות לקבל.."
"נכון מאוד!"
"שתיים?"
"כן."
"אחת ועוד אחת?"
"בדיוק.."
"לא מוכן!" אמרתי משלב את זרועותיי בהחלטתיות.
החייל הקיש באצבעותיו. שני חיילים אחרים מיהרו לתפוס אותי משני צדדי.
"תעזבו אותי! אני לא יכול לזוז!" התחננתי.
"זה הרעיון הכללי.." שמעתי קול מוכר מאחוריי ולאחריו דקירה מוכרת אף היא בכתף.
"יאאווץ!" צווחתי, "הרגשתי את התמיסה עוברת בעורקיי בצורה מאוד לא נעימה.
"אפשר לקבל את הזריקה הבאה במקום אחר?" שאלתי.
בתשובה הגיעה דקירה נוספת מכיוון הכתף...
"איך אתה מעדיף את הזריקה שלך?" שאל הקול מעבר לערימת האנשים שאחזו בי, "איטית ונעימה, או מהירה וכואבת?"
"המחט עדיין תקועה לי בכתף?" שאלתי.
"ובכן כן.." הוא אישר.
"אז פשוט תן את הזריקה המחורבנת!" אמרתי לא מאמין שהגיתי את משאלת המוות הזו.
לרגע כל העולם כבה, כשהתמיסה עברה דרך הכתף אל עורק הצוואר שלי ומשם לוריד המצחיק הזה שעל המצח.
"חרא!" סיננתי חלושות, והתמוטטתי על הרצפה, זוחל אל מפתן הדלת עם שלוש גפיים בלבד גורר אחריי שקית ניילון וכאב בלתי נסבל.
כשיצאתי מהחדר הצלחתי בגבי אל הקיר להתרומם על רגליי, מתנשף.
"עכשיו תחזור לתור התיקים.." אמר לי החייל שגירש אותי לקבל חיסון
חזרתי לתור התיקים שם המצב לא השתפר במאום, למעשה עכשיו היו שם לפחות שלוש מאות איש וכולם עם שקיות, וכולם חסרי סבלנות.
"שלום רועי, אתה עדיין כאן?" שאלתי את ידידי הקטן שעדיין עמד בקצה התור.
"כן.. התור הזה לא זז.." הוא ציין, "היי! למה יש לך מזרק נעוץ בכתף?" הוא שאל.
"מזרק בכתף?" שאלתי.
"אהה כן.. מזרק בכתף." הוא הסכים.
"מזרק??? בכתף??? יש לי." תמהתי.
"כן! מזרק בכתף!"
"מזרק בכתף! הוא אומר לי!" דיברתי כמעט לעצמי "פרזיט!, מה אתה חושב? שזה נעים לי? זה נעים לך?!!" שאלתי. "אידיוט תוציא אותו משם!" קראתי בזעם.
הוא שלף את המזרק.
"בגלל אנשים כמוך המדינה נהרסת!" הטפתי לו.
"מצטער.." התנצל הקטן.
"באמת תודה בפעם הבאה כשיהיה לי מזרק בכתף אני כבר יודע לאן לא לפנות.."
-דממה מעיקה שנקטעת על ידי תייקנית אבודה-
"אבי?" ניסתה התייקנית.
"איזה אבי?" שאלו הכל.
"שפכטלמן." היא ענתה.
שוב קולות רטינה נשמעו מכל עבר התור.
ברור היה לי שברגע שאבי שפכטלמן יחליט להופיע - ישפך פה דם.
~אוליי..~ התגנבה המחשבה לראשי ~אוליי אבי בעצם נמצא בינינו עכשיו, מפחד לחשוף עצמו מפחד מנחת ידם של שאר האבים שבתור- כן זהו זה! אני אלך ואחשוף את האבי הזה ואהיה לגיבור התור!~
"הנה אבי שפכטלמן!" אמרתי מצביע על רועי. "הנה אבי שפכטלמן!"
"אני לא!" הכחיש רועי.
"הוי נו אבי, תפסיק להשתטות" גערתי בו בחיוך, "זו לא בושה שיש לך שם משפחה כזה.."
"אבל אני לא!" הוא התעקש.
"תוכיח!" ביקשתי.
-דממה!-
"ראיתם! זה הוא! הוא רצח את רבין! אין לו אליבי, תתפסו אותו תרשמו אותו ותנו לתור הזה להתקדם!" הצעתי.
מלמולי הסכמה נשמעו מכל עב ובסיומם הונף אבי (לשעבר רועי) לקדמת התור, שם נרשם- תויק, וחלאס.
לאחר שנפתר משבר שפכטלמן זה היה רק עיניין של זמן עד שיקראו בשמי.
"דורון?" שאלה התייקנית.
"איזה דורון?" שאלתי.
"אתה!" היא התפשרה.
היא וידאה פרטים יבשים כמו כתובת(www.dry.up.co.il), השכלה(הסכלה זה עם ס'!), מין(לא איתך!), מצב משפחתי(בהיכון לקרב), ולאן היית רוצה שהכסף שלך ילך במידה ותמות בצבא (אני מבקש לשרוף את הכסף שלי לאחר מותי ולפזר אותו בכניסה לבית של יובל.).
לאחר שמילאתי את הפרטים, קיבלתי שלוש דיסקיות (אחת מהן לצוואר), מארז ירוק ובו רשימה של ערכי צה"ל, טלפונים חשובים וכרטיס חוגר מגנטי עליו תמונה של אדם מופתע וקירח.
"מה עכשיו?" שאלתי.
"אתה צריך ללכת לוידוא רישום בדלפק האחרון.
הלכתי לבקר אצל המחשב שבדלפק האחרון.
ההודעה הבאה גרמה לי לסחרחורת ולמיחושים לכל אורך היד הכתף והאצבע המחוררת שלי.
"חסרים לך זריקות וחליבת דם" הודיע לי המחשב.
"עשיתי את כולם!" צעקתי עליו.
"אבל אין להם המדבקות שלך.. צר לי" הוא הצטער.
חזרתי במצב רוח קרבי לחדר הזריקות.
"קח!" אמרתי לאיש שחורר אותי שלוש פעמים בכתף, מצמיד מדבקה לשערות ידיו.
מדבקה נוספת הענקתי לדוקטור התימני שעדיין היה עסוק בטיפולי החייאה לפציינט המעולף שברצפת החדר.
"מצויין" כך המחשב, "עכשיו תוכל ללכת לראיון האישי.."
לקחתי את מטלטלי ופניתי אל המקום בו אמורים להתרחש הראיונות האישיים.
בחדר היו שישה ספסלים עמוסים לעייפה באנשים שזזו ימינה, וכשלא נותר עוד ימינה - הם עברו לצד ימין של הספסל הבא, ומשם שמאלה עד שלא נותר עוד שמאל ומשם לצד שמאל של הספסל הבא, ואז ימינה.. הרעיון ברור מעין משחק סולמות ונחשים דרך הישבן.
התיישבתי בספסל האחרון והמשכתי עם התנועה הכללית.
"שלום!" אמר קול לידי.
"הו, שלום אבי.." אמרתי.
"קוראים לי רועי!" זעם הקטן.
"כן, תראה לי ת'חוגר שלך?" ביקשתי.
הוא שלף בצייתנות את הכרטיס המגנטי שלו, שם הופיעה תמונה של אדם מגודל עם שיער חזה שופע, עיניים חזיריות, גופייה צהובה והשם אבי שפכטלמן.
"אתה רואה שאתה אבי?" אמרתי לו.
"אבל הוא בכלל לא דומה לי.." הוא התעקש.
העפתי מבט נוסף בתמונה "המצלמה באמת מוסיפה לך כמה קילוגרמים" הסכמתי, אבל אני במקומך לא הייתי לוקח את הסיכון שזה לא אתה בתמונה, כי אם אתה זה לא אתה - זה נשמע לי מאוד בעייתי.
"הצדק איתך.." הוא נאנח, "אבל מה אני אספר להורים?" הוא שאל, נועץ מבט מהורהר ברצפה.
עמדתי לומר משהו מלא תובנה עמוקה וחוכמת חיים, אבל בדיוק הגיע התור שלי לעבור לספסל הבא, אז שכחתי מכל העיניין.
בראיון האישי שואלים אותך מה אתה רוצה להיות בצבא, דבר המגלה התחשבות רבה מאוד מצד צה"ל ברצונות ובמשאלות ליבם של החיילים הטריים, הצרה היא שהיום הוא גיוס שיריון.
כל מי שיצא מהבקו"ם כבר נחרץ גורלו לשיריון, כך שאני מוצא את כל רעיון הראיון חסר טעם לחתולין בשלב זה של הגיוס.
"תגיד אבי" שאלתי "למה ביקשת ללכת לשיריון?"
"לא ביקשתי! רציתי משטרה צבאית!" פעה הקטן, "ואז הודיעו לי שזה יפה מאוד שאני רוצה מ"צ אבל אני הולך לשיריון."
"איזה מבעס אתה!" אמרתי "שיריון זה הכי מגניב!"
"אבל אני לא רוצה שיריון.. אני קטן ומסכן, אני טיפוס עירוני, אני לא אוהב רובים ומלחמה עושה לי אלרגיה.."
"אבי אתה בחורה!" שיבחתי אותו.
אבי עמד למחות, ואוליי הייתי שומע מה יש לו לומר אלמלא נפתחה דלת המראיין וזומנתי פנימה.
"אז מה אתה רוצה להיות בצבא?" שאל אותי המראיין.
"חייל!" השבתי בלי היסוס.
"איפה חייל?" נשאלתי.
"איפה יש לכם מגניב?" ביררתי.
"אתה כאן בגיוס שיריון.." הבהיר לי המראיין את הברור מאליו, "זה די מגניב, אבל אוליי אתה מעוניין באלטרנטיבה?" הוא שאל.
"מה יש לכם באלטרנטיבות?" הקשתי.
"מה הפרופיל שלך?" הוא שאל.
"למה אתה שואל כל כך הרבה שאלות?" ביררתי.
"יש לך בעיה?" הוא התרעם.
"לי?" היתממתי.
"וברצינות" הוא חדל אותי, "מה הפרופיל שלך?"
"72" עניתי לו.
"בשביל הפרופיל שלך אתה יכול ללכת או לתותחנים או לנ"מ או לועדה רפואית שתעלה לך את הפרופיל." הוא סיכם.
"אני חושב שאשאר עם שיריון, תודה לך" הודיתי לו.
"לא, תודה לך!" הוא אמר לא נשאר חייב.
~~~~
ארוחת צהריים.
הובלנו אחר כבוד לחדר האוכל, שם איש לא הרגיש חשוב מספיק כדי להתיישב קרוב מידי לאיש במכנסיים המגניבים ובכובע המדליק חוץ מאבי כמובן, כך שהיה לנו את כל האוכל והסכו"ם שרצינו לעצמנו.
כשסיימנו לאכול הכניסו את כולנו לחדר הועדה הרפואית.
שם מילאנו פרטים אודות האלרגיות שלנו, הניתוחים שעברנו, כל זעזועי המוח והטראומות שפקדו את ילדותנו ואת מצבנו הנפשי.
אחרכך הוציאו אותנו החוצה, ואז הכניסו אותנו פנימה, ואז שוב החוצה.
מתוסכל ישבתי בחוץ עם הדיסקמן, לא רחוק ממני ישב אדם שנראה מבואס להחריד, נדמה היה כאילו בכל רגע הוא עומד לפרוץ בבכי.
"הנה קח!" אמרתי מושיט לו אוזניה.
"מה זה?" הוא שאל.
"זה ראפסודי, הם קצת הומואים , אבל מתרגלים אליהם.. אם תוך שבוע של האזנה רצופה אתה מתחיל ללבוש ורוד, אז זה בגלל זה.."
הוא נטל את האוזנייה, וחייך אליי חיוך נוגה.."
"למה אתה עצוב?" שאלתי אותו.
"אני לא עצוב.." הוא הכחיש, "טוב לי!" הוא אמר.
"רצית שיריון?" וידאתי.
"כמובן!"
"אז למה השביזות? אפילו לא התגייסת עדיין.."
"אני לא עצוב!" הוא הבהיר..
"בסדר בסדר.. איזה רגיש אתה!" אמרתי עוזב אותו לנפשו עם האוזניה.
"קוראים לי יוחאי.." הוא התוודה.
"אה, כן?" הרמתי גבה, "זה מעניין לי ת'תחת, אני דורון, ומוקדם מישהו שחשבתי שאני מכיר שינה את השם לאבי - למי אכפת איך קוראים לך עכשיו.."
"נעים להכיר." סיכם יוחאי וחזר להאזין לראפסודי.
אדם מזיע יצא מהחדר ממנו הוצאנו אנחנו לפני קרוב לחצי שעה.
"מי זה כאן דורון?" הוא חקר.
הרמתי את ידי הבריאה באוויר.
"אידיוט! , מה אתה עושה פה בחוץ?" הוא גער בי "אנשים קוראים בשם שלך בפנים כבר קרוב לחצי שעה."
לקחתי מיוחאי את הדיסקמן והחזרתי אותו לשקית ומיהרתי לחדר ההמתנה.
"להתראות!" קרא אחריי יוחאי.
~~~~
"טוב - תתפשט!" אמר לי חייל עסוק.
"לא עדיף שנמצא לנו מקום יותר אינטימי לפני?" שאלתי.
"לא.. זה בסדר.." הרגיע אותי החייל "אתה הולך לבדיקות של הוועדה הרפואית בתחתונים."
הנחתי את כל הציוד שלי על הספסל, לצד השקית עם הדיסקמן ומה שנשאר לי מערכת המדבקות ונכנסתי לוועדה.
הוועדה כללה שתי נשים ממושקפות בחלוקים לבנים.
"דורון?" שאלה אותי הדוקטור.
"כן." אישרתי ~לעזאזל! איזו ר' בעלת נוכחות יש לה, מתגלגלת שכזו, כמו זו של דמיאן רק עם יותר נפח, זה פשוט קסום, צריך לספר על זה לדמיאן. כן.~
"בוא נראה מה הסיפור שלך.." היא אמרה בודקת במסמכים שלה. "רשום פה שיש לך אשך תמיר, הייתי רוצה להעיף בו מבט."
"בשמחה!" הסכמתי, "לא כל יום מגיע אדם שרוצה להתבונן בביצים שלי מקרוב.
הפשלתי תחתונים ונתתי לכפפותיה המקצועיות לבחון את אוצרי.
"אני שמחה לבשר לך מר דורון" היא אמרה בחגיגיות, "אין לך אשך תמיר!"
"מה זה צריך להביע?" זעמתי, "אשך תמיר הוא המוטו שלי כבר מאז 92, את לא יכולה בהינף יד לגזול אותו ממני."
"מה שיש לך שם הוא לא אשך תמיר.." היא ניסתה להסביר.
"כן? אז מה זה?" שאלתי, "את לא יכולה לראות שאשך ימין יותר גבוה מהשמאלי, הנה תראי.." אמרתי מרים את החבילה כדי שתוכל לבחון אותו שוב.
"זה לא!" היא התעקשה, מה שיש לך שם זה וריד בולט שגורם לאשך שמאל שלך להיראות נמוך יותר מהשני.."
"את בטוחה?" שאלתי.
"משוכנעת, עכשיו צא וקרא לבא אחרייך.."
"אני דורש חוות דעת נוספת!" דרשתי.
"בסדר גמור.." היא הסכימה, "אני רושמת לך תור לאורולוג מחר על הבוקר."
התמוגגתי מאושר, ~ואוו כמה ריישים במשפט אחד, זה מנצח אפילו את אני רוצה לראות את רמבו יורה ברעים של דמיאן!~
יצאתי את הועדה כמנצח, וקראתי לבא אחריי שיתפשט ויתעקש על אשך תמיר.
לקחתי את השקית ולבשתי את מטלטלי - דרוש כישרון אתלטי רב לעשות את הכל ביד אחת.
והמשכתי מטה במדרגות מתפתלות.
"מה זה כאן?" שאלתי מותש.
"כאן מקבלים דברים בחינם!" ענה לי אבי שכבר אחז בתיק גדול ממנו פי שלוש, המלא בכל מיני דברים ירוקים.
"תן לי מדבקה!" ביקש הנוכל שמחלק ציוד.
"אבי! שקרן נבזה!" צעקתי עליו, "זה לא בחינם! הוא רוצה מדבקה והכל.."
אבל אבי כבר היה מחוץ לטווח שמיעה.
הבאתי לו מדבקה. ולהפתעתי הוא אפילו החזיר לי אותה,אם כי מודבקת על טופס מקושקש.
"הנה קח תיק!" הוא אמר מגיש לי תיק ירוק, "ותמשיך הלאה.."
המשכתי הלאה, שם מילאו לי את התיק בכל טוב, שני זוגות נעליים, מדים, שרוכים, כומתה, מעיל, בוקסרים לבנים גומיות גם תיק רחצה וכלמיני.
~סופסוף חלק מהנה בכל הבקו"ם הזה!~
משם המשכנו לתא הלבשה, אני הקיטבג והשקית, שם המתינו לנו חיילים עם נשק (הראשונים מסוגם), שהציגו את עצמם כמדריכים מבית הספר לשיריון, והתנדבו לעזור לנו להבין איך מתלבשים.
"כובע נחמד.." אמר לי אחד מהם (רוסי, ללא ספק רוסי!), "אבל אתה לא נועל את הנעל כמו שצריך.."
מקץ חצי שעה של ניסוי וטעיה הצלחתי להתלבש.
"עכשיו אתה נראה כמו חייל!" שיבח אותי הרוסי.
"תגיד.." שאלתי אותו, "איך זה בשיריון?"
"שיריון זה כיף כיף!" הוא הבטיח.
"נפלא, כי זה מה שביקשתי מהתחלה!" אמרתי.
"מה אתה רוצה להיות בטנק?" הוא שאל אותי.
"אני מאוד רוצה להיות טען.." הודיתי.
"באמת? איזה צירוף מקרים - במקרה גם אני טען במקור." הוא התלהב.
"באיזו חטיבה אתה רוצה לשרת?" הוא המשיך.
"חשבתי על שבע, למרות שאין לי העדפה מיוחדת" עניתי לו.
"הא! איזה מזל יש לך, אני משבע ואני יכול לספר לך שזו אחלה של חטיבה!" הוא המשיך לפרסם.
"אוליי תוכל לסדר לי איכשהו שאני אשרת בחטיבה שלך?" שאלתי.
"בטח בטח! רק תן לי את המספר האישי שלך.." הוא הוציא את ולקח ממני את הפרטים.
"נהדר, אז נתראה שם, כן?" וידאתי.
"בטח! אין בעיה!"
~הוריי! יש לי מקום מובטח בחטיבה מגניבה, ואין לי מה לדאוג - כמה נוח זה שיש לי תיק עכשיו יהיה לי לאן להכניס את הדיסקמ-~
"איפה הוא?" שאלתי את אבי שבדיוק סיים להתלבש לידי.
"איפה מי?" הוא שאל.
"אל תיתמם לי! איפה הדיסקמן שלי?" שאלתי לופת את אבי בצווארונו.
"לא אצלי! תבדוק אוליי הוא בשקית שלך.."
שפכתי את תוכן השקית, עיתון אופנועים, דיאודורנט, סכין גילוח, בובת פאוור רינג'רס, וחבילת מדבקות.
"אין פה דיסקמן!" ציינתי ביובש. "וגם הבובה הזו לא שלי, והעיתון שלי היה קרוע לגזרים, והשם שהופיע על המדבקות היה דורון ולא אדריאן."
"אתה בטוח שאתה לא אדריאן?" שאל אותי אבי.
"אני משוכנע!" אמרתי.
"תבדוק בחוגר שלך.." הוא הציע.
"אין לי חוגר! הוא היה בשקית שלי!" אמרתי מתחיל להיכנס לפאניקה.
"אז בהיעדר כל זהות אחרת, אתה כנראה אדריאן.." הוא סיכם.
"תשתוק שנייה - חזיז ורעם, זה מה ששקורה כשכל השקיות נראות אותו דבר, עכשיו תן לי להיזכר איפה הנחתי את השקית בפעם האחרונה.."
ניסיתי להיזכר בכל הדברים שקרו היום, הראש התחיל לכאוב לי - השכמה פלאפונית, נסיעה בקצב של 30 מטר לשעה, אוטובוס, תיקים, תמונות, אצבעות, זריקות, צהריים, יוחאי שומע בדיסקמן, ~אההה! בלק אאוט אני לא מצליח להיזכר מה קרה אחר כך!! זה חייב להיות יוחאי , השרץ הזה בטח גנב לי את הדיסקמן!~
מיהרתי במעלה המדרגות, מחפש בדרכי עצמים חדים שיכולים לעזור לי במסמור יוחאי לדלת הקרובה אליו.
חלפתי על פני דלת חדר הועדה הרפואית כשלפתע הבחנתי בשקית בודדה יושבת לה על הספסל ליד מפתן הדלת, מתוכה מציצים חתיכות קרועות של הארלי דייוידסון מקומט.
"השקית שלי!" קראתי בשמחה, לוקח אותה איתי חזרה למטה.
הכנסתי אותה לתיק לצד כל הציוד האזרחי שלי, "כאן את תהיי בטוחה!" הבטחתי לה.
והמשכתי שמח וטוב לב לארוחת הערב.
~~~~
בארוחת הערב הסתקרנתי והחלטתי לפתוח שוב את התיק כדי לבדוק מה שלום דיסקמני.
הדבר הראשון שגיליתי כשפתחתי את התיק היה זוג נעליים אדומות צעקניות, וצנצנת ג'ל גדולה.
~אופס!~
נטשתי את הצלחת שלי ומיהרתי עם התיק לחפש את אחיו התאום בעל התוכן השונה.
~אני מוכרח למצוא את התיק הזה! אני מוכרח למצוא את התיק הזה! החולצה שלי שם, המכנסיים שלי שם! הדיסקמן שלי שם!~
למזלי לא היה קשה לאתר את התיק שלי, הבעלים החדשים שלו עמד במרכז אולם התיקים וצרח במלא גרון על עוברים ושבים שמישהו גנב לו את התיק.
עמדתי למסור לו את התיק ולהתנצל על הטעות.
אך כל חושיי אמרו לי שפעולה מסוג זה תגרור תגובה אלימה של הערס הצעקן.
החלטתי להניח את התיק שלו בצד החדר ולנסות להסב בצורה עדינה את תשומת ליבו לתיק חסר הבעלים שבפינת החדר.
"הנחתי את התיק המדובר בפינה, וניגשתי אל ההוא.
"שמע נא, יכול מאוד להיות שזה התיק שלך שם בפינה?" שאלתי.
"איזה תיק?" הוא שאל.
הצצתי הצידה. הפינה היתה ריקה - כנראה שהתיק לא אהב את העונש שנכפה עליו לפתע, והחליט להתיק את מקומו לאנשהו אחר.
"באמת איזה!?" שאלתי מנסה טקטיקה חדשה, "אני לא יודע.. אבל יכול מאוד להיות שהתיק שאתה מחזיק ביד הוא שלי!"
"תוכיח!" הוא ביקש.
"יש בפנים חולצה צהובה, כובע, ודיסקמן.." אמרתי בשלווה.
"איזה דיסקמן?" שאל האיש הקולני.
הוא הושיט לי את התיק - ואכן , הכל היה שם, חולצה, מכנסיים, כובע, שקית, עיתון קרוע.. ודיסקמן אין.
"גנב!" קראתי לעברו!
"אני?!" הוא תמה, "ומה עשית עם התיק שלי?"
"מה זה תיק בכלל?" שאלתי.
החלטתי להניח לו לנפשו, יצאנו תיקו פחות או יותר, שירקב עם הדיסקמן ועם הראפסודי האלה.
~~~~
"היי! הנה גרוס!" קראתי לגרוס שעבר בסביבה.
"שלום משעממלו!" קרא גרוס, באיזה מאהל אתה?" הוא שאל.
"מאהלים?" שאלתי, "מה זה?"
"שם ישנים בלילה.." הסביר גרוס.
"הוו... אני לא יודע." הודיתי.
"אז כדאי שתשאל!" הציע גרוס.
וכך עשיתי, גיליתי שאני נמצא במאהל ח' עם שאר מעוכבי הור"פ ~השד יודע מה זה אומר~.
אחרי שיטוט קצר הצלחתי למצוא את המאהל - שהיה נראה יותר כמו שבט אפריקאי אבוד.
"סליחה?" שאלתי את האדם (החייל) הלבן הראשון שנקרה בדרכי.
"כן?"
"למה כולם במאהל הזה אתיופים?" שאלתי.
"אל תלכלך, יש פה גם אנשים עם בעיות מעיים, ואנשים עם אידס ואנשים עם בעיות גב." הוא פירט.
"וכולם מעוכבי ור"פ?" שאלתי.
"כן."
"מה זה אומר?" שאלתי.
"זה אומר שכולם פה מחכים לתור של רופא מומחה שיודיע אם הם יכולים מבחינה בריאותית לשרת בצבא.."
"אני בריא!" הכרזתי, "אני יכול ללכת עכשיו למאהל של גרוס?" שאלתי.
"תראה לי את המסמכים שלך?" הוא ביקש.
הושטתי לו את הדף המקושקש.
"רשום פה שיש לך מחר הפניה לאורולוג.." הוא ציין.
"וזה הופך אותי למעוכב ור"פ?" שאלתי.
"טכנית כן."
"אז אני מוותר על הביקור אצלו!" ציינתי בחגיגיות.
"אין כזה דבר, אתה מוכרח לבוא אליו בבוקר לעבור בדיקת כשירות." הוא אמר בקור.
"כוסעמו!"
~~~~
את הלילה העברתי באוהל בחברת שלושה אתיופים, תימני מוכה צרעת, אבי שפכטלמן שאיכשהו גם הוא הגיע לאוהל ועוד אחד שהתעטש בלי הכרה.
באמצע הלילה צינה נוראית אחזה בי.
המדים הדקים שסיפק הצבא היו מענה עלוב בעבור צינת הבקו"ם הבלתי נסבלת.
בעצב נזכרתי בפליז המקולל שאמא נסתה לשדך לי הבוקר.
הקור התחזק, ומצאתי את עצמי מחבק את האתיופי שבמיטה המתקפלת שליידי כדי להתחמם.
למחרת בבוקר התעוררתי יחד עם ההשכמה הקולקטיבית כשגופה קרה של אתיופי במיטה המתקפלת לידי, כשאני מנוזל כהוגן, ועם 40 מעלות חום.
"היי אתה שם!" אמר לי מפקד המאהל.
"מה?" שאלתי מתעטש.
"יש לך הפניה?"
"כן.." הודיתי מוחט את אפי באוהל הקרוב.
"אז לך עכשיו לאורולוג הזה שלך, ותגמור כבר עם הבקו"ם הזה.."
הגעתי לאורולוג רק כדי לגלות שאיבדתי את הכומתה שלי, ואת התואר שלי כמחזיק באשך תמיר.
"מה זותומרת אין אשך תמיר??" הקשתי, אוחז במצחי הקודח.
"אין! פשוט אין כאן כלום.." אמר האורולוג שראה כבר כמה אשכים תמירים בחייו.
"אפילו לא קצת תמיר?" ניסיתי.
"שומדבר.. הבולבול שלך מאה אחוז!" הוא ציין, "אחד מהטובים.."
"אל תגיד לי שאתה רוצה להביא את המשפחה שלך להצטלם על ידו עכשיו.." אמרתי כגל נוסף של כאב ראש העביר צמרמורת בגווי.
"קדימה, עזוב שטויות - צא החוצה, תתלבש, ותחכה שיקראו לך בחוץ." המליץ האורולוג - ועם רופא מומחה לא מתווכחים.
~~~~
השמש סימאה את עיניי, האור, הכאב, החולשה הכללית - ~אני שונא את הצבא!~ החלטתי.
"מאגנה!" נשמעה קריאה.
~הו הנה מישהו קורא לי!~
צעדתי בעיוורון לכיוון הקול.
"שלום לדפ"ר" ברך אותי קול מוכר.
זיקתי קדימה בחיבוק בידיעה ברורה שאת בעל הקול הזה אפילו עיוור לא יכול לפספס בחיבוק.
נפלתי על הרצפה כשלוש מטרים מהראל.
כשגוש השרירים החייכני עזר לי לקום על רגליי נזכרתי בדיאטה המהפכנית שהוא עשה לפני חודשים ספורים.
"מה קורה?" שאלתי אותו, "גם אתה לשיריון?"
"מה פתאום!" הצטחק השמן לשעבר, "אני התגייסתי להנדסה!" הוא אמר והצביע על השלט הגדול שבכניסה לבקו"ם.
'אם אתה גבר - התגייס להנדסה' לא רחוק ממנו ניצב שלט של 'איזה כיף בהנדסה'.
"אה, וואלה - היום כבר יום גיוס הנדסה.." נזכרתי, ואז נזכרתי בעוד עובדה מעצבנת "ואני עדיין תקוע בחור הזה במקום להתחיל לנסוע בטנקים ולדרוס מכוניות שחונות בחניות נכים!!!!!!!!!!" קראתי בזעם אצור שהוציא ממני את כל האנרגיה, ונפלתי אפיים באפיסת כוחות.
הראל חש לעזרתי, "יהיה בסדר.." הוא הרגיע.
"היי מאגנה! אינגלואקסטמיזיליאן!" קרא קול מוכר מאחורינו.
"לינק!" קראנו יחד, "מה אתה עושה כאן?"
"מתגייס כמובן.."
נזכרתי בפגישה הקודמת שלי עם לינק - גם היא היתה בבקו"ם לפני קרוב לארבע חודשים, שם הוא התרברב שהוא יגיע לצנחנים.
"לאן?" חקרנו אותו.
"שיריון." הוא אמר בפשטות.
"אתה רואה הראל?" שאלתי אותו, "הנה מישהו שיודע מה הוא עושה!"
"אבל לפלס"ר." ציין לינק.
התוספת הזו למשפט הפילה אותי בתדהמה מזרועותיו של הראל.
~האם נגזרו עליי חיי בדידות בשיריון? למה אף אחד לא רוצה להתגייס איתי?~
נפרדנו לשלום כשהגיע האוטובוס של מעוכבי הור"פ הגיע.
העמסתי את התיקים שלי לתא המטען ועליתי.
"לאן נוסעים?" שאלתי.
"לבית הספר לשיריון" השיב המפקד שישב בקדמת האוטובוס.
"נהדר!, פשוט נפלא.." אמרתי וצנחתי מעולף על הכסא הקרוב.
בתמונה, מג"ח - זה מג"ח! הקודם היה אבראמס. אבל מה אתם מבינים :"P
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו