חשיבה חופשית

ההשראה לפוסט הזה היא הפוסט האחרון של אבו אלמוג. בפוסט שלו דן אבו אלמוג על משמעות התזה שלבדיקתה הוא מצפה, כדי להשלים תואר שני. נאחל לו בהצלחה. העיתוי של הפוסט של אבו אלמוג הפתיע אותי. כי בדיוק יום לפני פרסום הפוסט, החלטתי לשלב בבלוג שלי פרקים בסדרה, שתעסוק בעולמו האישי של מדען - העולם האישי שלי. באחד הפרקים, תכננתי לשתף אתכם הקוראים בתקופת הלימודים והעבודה שלי לתואר דוקטור. במסגרת הפרק הזה חשבתי להתייחס למשמעות התזה והתארים בעיניי. למעשה התחלתי לעבוד על פוסט שנושאו שונה בתכלית, אך בשל הנסיבות החדשות, דחיתי אותו לפעם הבאה. אז הנה תולדות תקופת הלימודים האקדמאים שלי פרוסים לפניכם.

אתחיל בכך שרציתי מאד ללמוד ומפני שהשרות הצבאי שלי עמד להסתיים באמצע שנת הלימודים, בקשתי מהצבא דחיית שרות כדי להתחיל ללמוד לפני השלמת מלוא השרות הצבאי. השתחררתי מהגדוד שלי ביום חמישי והתחלתי ללמוד לתואר ראשון ביום ראשון שלאחריו, מיד לאחר החמשוש האחרון שלי בין החיילוּת לאזרחות.  ככה, בקושי משוחרר, התחלתי ללמוד לימודים אקדמאים. בלי עבודה, ללא נסיעה לטיול במזרח הרחוק או בדרום אמריקה כפי שעושים היום כמעט כולם. האמת שהפעם הראשונה שטסתי לחו"ל הייתה בגיל 27. הקוראים הצעירים וודאי חושבים שאני מטורלל או לפחות חנון ללא תקנה, אך אני ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות בחיים. מכיוון שידעתי שאני נכנס למסלול לימודים ארוך – לא ראיתי סיבה, אלא לשנס מותניים ולהתחיל מייד.

התחלתי בלימודים אינטנסיביים משמונה עד שמונה. בימי שישי (בזמנו למדו ועבדו גם בימי שישי), נעדרתי מהלימודים, כדי לעבוד בסופי שבוע במחלקה פנימית, כאח באחד מבתי החולים. התמזל מזלי לקבל את העבודה הזו בזכות צה"ל, שהכשיר אותי להיות פראמדיק.  כך עבדתי במשך שלוש שנים, בכל סופי השבוע, מבלי ללכת לים או לטייל או להתבטל – כפי שיכלו לעשות מרבית הסטודנטים מהמחזור שלי. בנוסף, עבדתי בתקופת החופש הגדול כחובש בקייטנות ומכיוון שתודה לאל, בדרך כלל הילדים אינם נפצעים כל הזמן, עבדתי בו זמנית גם במשרה נוספת – משרת מדריך. עבודה בשתי משרות פלוס עבודה בבית החולים בסופי שבוע. מה לעשות, אם אין לחם אין תורה.

את העבודה הזו קטע רק שירות מילואים, 35  יום בשנה ותמיד לפני הבחינות של סמסטר א'. למעט פעם אחת, אף פעם לא אישרו לי ולת"ם – כי הצבא התחשב בחיילי מילואים שצריכים להחזיק את העסק שלהם ולא בסטודנטים בלתי חשובים. מסתבר שתורתם אומנותם היא פריבילגיה של אברכים בלבד. בפעם היחידה שאישרו לי ולת"ם וקיצרו לי את שירות המילואים בשלושה ימים, למעשה שירתי יותר מהאחרים. לרוב אנשי גדוד המילואים, קיצרו את השירות בחמישה ימים ומפני שלי אישרו בולת"ם קיצור של שלושה ימים בלבד, עמדו על כך בגדוד, שאני אשאר מלוא הזמן בכוח המאסף – כלומר עוד יומיים יותר מהשאר.  במקום התחשבות קיבלתי נקמה.

למעשה כמעט סיימתי את לימודי התואר הראשון לאחר שנתיים וחצי ונותר לי לסיים קורס אחד בלבד (5 שעות בשבוע) בסמסטר האחרון של הלימודים. עוד בלימודי התואר הראשון התקבלתי לעבודה לפי שעות באחת המעבדות היוקרתיות – שם המשכתי אחר כך את לימודי לדוקטוראט.

במדעים המדויקים לימודי תואר שני ושלישי כוללים מלבד קורסים, עבודה ניסויית מעשית אינטנסיבית, לצורך כתיבת התזה וקבלת התואר בסיום.

למעשה אין לי תואר שני, כי המשכתי במסלול ישיר לדוקטוראט. במסלול הזה (המתאפשר למצטיינים בתואר ראשון), לומדים את כל הקורסים לתואר שני ולאחריהם צריך לעמוד בבחינה כוללת בעל פה, בפני ועדת בוחנים, כדי לאשר המשך הלימודים במסלול. החיסכון במסלול הזה הוא בכך שמדלגים על כתיבת תזה לתואר שני והעבודה המעשית לתזה היא עבור התואר השלישי. מסלול הלימודים הזה לדוקטורט, מאז תחילת הלימודים לתואר ראשון, ארך שמונה שנים. למעשה נהייתי דוקטור בגיל 29 – שלוש עד חמש שנים לפני מרבית המסיימים.  במהלך הלימודים האלה לדוקטורט, זכיתי במשרת סגל זוטר בדרגת מדריך שכללה הוראה בסדנאות, תרגילים ומעבדות לתלמידי תואר ראשון. משרה מכובדת – אז עם שכר נאה בצידה. כפי שוודאי הבנתם, סדר היום שלי כלל לימודים, עבודה ניסויית מעשית והוראה לאחרים. מה שנקרא ללמוד, לעבוד וללמד - לה לה לה. עם כל העומס בתקופת הלימודים הזו שנמשכה שמונה שנים, תאמינו או לא, הצלחתי לשלב גם חיים חברתיים. כדי לעשות זאת הייתי חייב לתכנן כל דבר ולהתמקד בכל דבר שעשיתי. יצאתי לבילויים – לא לפאבים ולסבב פאבים כפי שעושים הצעירים היום. אז לא היו פאבים. היו בתי מרזח (כינוי דוחה לפאב של היום) מעופשים, שבהם התגודדו עולים חדשים מבוגרים, שיכורים ללא תקנה. אז היו דיסקוטקים. אלא, אני שהרגשתי מטומטם לקפץ ולנענע את הישבן לקול מוסיקה מחרישת אוזניים, העדפתי לבלות בדרכים אחרות. נהניתי הרבה יותר לצאת עם ידידה לצפות בשקיעה, מטיולים ליליים במקומות קסומים בירושלים העתיקה, בנחלאות ובמושבה הגרמנית, לצפות בסרטים בסינימטק, להגיע בדקה התשעים לקופת החאן ולזכות בהנחת סטודנט של חצי מחיר. האמינו לי שיכולתם להרשים אז  בחורה, עם הזמנה להצגה ובסיומה לנגב חומוס אצל רחמו, או לשתות מרק מהביל – הרבה יותר מהזמנה היום למשקה בפאב. לדעתי, החיים שלנו היו צנועים יותר, אך רומנטיים יותר מאשר היום. אסתכן ואומר גם – מאושרים יותר.

בתקופת הדוקטורט שלי, לאחר מגורים צנועים של ארבע שנים במעונות הסטודנטים, הצלחתי לרכוש דירה בגיל 24. זה בהחלט לא היה דבר מקובל ואפשרי לסטודנטים בגילי. אתם וודאי חושבים כיצד עשיתי את זה. בוודאי חושבים אתם שאת הדירה קנו לי ההורים. אז זהו שלא! אמנם ההורים שלי פתחו לי בילדותי חשבון חיסכון לדירה. תמורת סכום חודשי שהפקידו, תוכנית החיסכון הייתה אמורה להביא לדירה יחד עם זכאות למשכנתא בסכום החיסכון ללא ריבית והצמדה. אלא מה קרה? תוכנית החיסכון הזו נעשתה בתקופה שלא הייתה אינפלציה ולכן החסכונות לא היו צמודים. וכשרציתי לקנות דירה – ערך החיסכון היה שווה ל-20% דירה בלבד. אז כיצד הצלחתי לרכוש את הדירה הצנועה שלי? כבר סיפרתי לכם שבתקופת לימודי התואר הראשון שלי, עבדתי כמו חמור, חייתי בצניעות וחלקתי חדר עם שותף במעונות הסטודנטים. את הכסף שחסכתי השקעתי בבורסה. קראתי את המדור הכלכלי בעיתון, הייתי מחובר לאינפורמציה על אירועים מובילים במשק ועשיתי החלטות נכונות של קניית מניות שונות ומכירתן בזמן. עשיתי זאת ללא יועץ השקעות  והרווחתי הרבה כסף – זה הספיק לתשלום 60% מהדירה שקניתי. כדי לממן את עלות 20% הנותרים, לקחתי משכנתא לחמש שנים (שאותה בעצם סיימתי לשלם אחרי שלוש וחצי שנים). את המשכנתא החזרתי מדמי השכירות שקיבלתי משותפותיי לדירה. אחת מהן היתה רעייתי לעתיד. נישאתי לה בגיל 27.

ביום שסיימתי את חובותיי לדוקטורט והגשתי את עבודת התזה שלי לשיפוט, הסתיים חוזה העסקה שלי באוניברסיטה ונותרתי ללא עבודה. אך לאחר חודשיים קיבלתי ויזת עבודה/לימודים לארה"ב ונסעתי עם משפחתי להתחיל השתלמות (פוסט- דוקטוראט) במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים, היוקרתיים, בוושינגטון הבירה. ארבע שנים ארכה ההשתלמות. בסופה חזרתי לארץ כמדען צעיר לעבודה באוניברסיטה, עם חוזה זמני לשנתיים. ובסך הכול – ההכשרה שלי כמדען, שנעשתה בזמן המינימאלי האפשרי -   12 שנה (כמו מספר שנות הלימודים ביסודי, החטיבה והתיכון). על תקופת הפוסט דוקטורט שלי, יש הרבה לספר אך אשאיר זאת לפעם אחרת.

***

אחזור כעת לתקופת הדוקטורט ולנושא בו התחלתי – כתיבת התזה. את העבודה הניסויית שארכה חמש שנים סיכמתי בכתיבת עבודת התזה. באותם ימים לא  היו מחשבים אישיים משוכללים כמו היום. מערכת המחשב הייתה מערכת DOS המסורבלת ולא חלונות. תוכנת מעבד תמלילים בעברית הייתה גם היא פרימיטיבית ומסורבלת. לכן, את העבודה כתבתי בכתב יד ומסרתי את כתבי היד להדפסה אצל קלדנית. לא הייתה אז תוכנת אקסל ולכן את כל הגרפים והדיאגראמות שרטטתי בעצמי על נייר פרגמנט עם מערכת שרטוט מיוחדת ואת אותיות, הצורות וספרות הכיתוב, הדבקתי מתוך מה שנקרא אז לטרה-סט. הגעתי למיומנות של שרטוט גרף אחד בחמש עשרה דקות. את הגרפים האלה ושאר התוצאות הניסוייות החזותיות, מסרתי לצילום אצל צלם מדעי ובכלל כל החומר הודפס ונכרך בבית דפוס. עלות הכנת העבודה והדפסתה במספר העותקים שנדרשו הייתה כ-2,000 דולר. אז זה היה הרבה כסף ושווה ערך להכנסתי במשך שני חודשי עבודה. כיוון שהועסקתי על ידי האוניברסיטה, היא השתתפה במחצית הוצאות הדפסת העבודה.

מפני שחוזה העסקתי באוניברסיטה עמד להסתיים והייתי מחויב להגיע להשתלמות בארצות הברית במועד, נאלצתי לכתוב את התזה בתקופה המוגבלת לחודשיים. כדי לעמוד במשימה, הייתי כותב למשך 36 שעות רצופות, בסופן הייתי ישן 3 שעות, מתעורר עם מקלחת וכוס קפה, כותב שוב במשך 36 שעות וחוזר חלילה. בלילה האחרון לפני ההגשה, מצאתי עדיין מספר שגיאות הדפסה בעבודות הכרוכות. לפיכך ישבתי ותיקנתי ידנית עם טיפקס וכתיבה ידנית כסופר סתם 25 עותקים. מרוב עייפות נרדמתי בישיבה בעת המלאכה ורק בזכות רעייתי, שהמשיכה במקומי בהגהה ובתיקונים, הצלחתי להגיש את התזה במועד.

***

אבו אלמוג דן בפוסט שלו על הערך של התזות וכעת אספר לכם מה יצא מהתזה שלי.  היא הוגשה לשיפוט אנשי מקצוע חיצוניים. כשלושה חודשים לאחר מכן, קיבלתי מכתב כשכבר הייתי בהשתלמות בארה"ב. על המעטפה התנוסס השם שלי עם הקידומת דוקטור. זה היה מוזר לראות את זה לראשונה. במכתב היה כתוב שחור על גבי לבן שהתזה שלי אושרה ללא צורך בתיקונים וצורפה תעודה זמנית, שבה מצוין שהסינט של האוניברסיטה  אישר לי הענקת תואר דוקטור. בטקס הענקת תארי הדוקטור של האוניברסיטה, לא נוכחתי כי כאמור כבר שהיתי בארה"ב.

אז מה קרה פיזית לעבודת התזה שלי? סופן של תזות להתייבש ולעלות אבק בספריה הלאומית ובספריית הפקולטה, עד שבאחד הימים, לפי חוקי ההתיישנות והמחסור במדפים, הן נמכרות בשקלים ספורים במכירות פומביות. בשני העותקים של עבודת הדוקטורט שנשארו בידי, דבק הכריכה התפורר כבר מזמן ודפים מצהיבים שהתנתקו ארוזים יחד איתן בשקית ניילון. מדיסקט המחשב שבו נשמרה התזה שלי, שהוא מהדור של הדוס הישן, כבר אי אפשר לשחזר דבר - כי הכול נמחק בנסיעה לפוסט-דוקטורט ע"י מכונת השיקוף. בזמנו לא היו מאגרים דיגיטליים של העבודות.

כיום נשמרות התזות גם באיזה שהוא מאגר דיגטלי (מקווה שיום אחד המאגר לא ימחק ע"י איזה האקר, כי לא בטוח שמשקיעים באבטחה של דבר כזה).  עבודות התזה של תלמידי הדוקטור שאני מדריך היום, נכנסות למאגר הדיגיטלי האוניברסיטאי הפנימי. קיימת אפשרות, אם המדריך חותם על טופס מיוחד, שהעבודות תהיינה זמינות בחיפוש בגוגל. אני איני מסכים לכך, בגלל חשש ניצול לרעה. כבר ראיתי לצערי עבודות קורסים של תלמידים, שמעתיקים קטעים שלמים מעבודות דוקטורט שהתפרסמו. זה לא חוקי, זה לא אתי וזה מגעיל אותי. בימינו מגיעים בשל כך סטודנטים לוועדות משמעת, מצוידים בעורכי דין ממולחים......

אז כאמור,שני עותקים של התזה שלי כבר בערך התפוררו. נשארה רק תעודת הקלף המעידה על התואר, מגולגלת בתוך גליל הקרטון שלה, כי אף פעם לא טרחתי למסגר אותה.

מה עוד נשאר מהתזה שלי? נשארו מתקופת לימודי הדוקטורט שלי 11 מאמרים שפרסמתי בכתבי עת מדעיים. מספר המאמרים הזה בהחלט מכובד לתקופה של חמש שנות עבודה, בתחום המדעים הניסויים. בזכות הפרסומים האלה התקבלתי להשתלמות במכוני הבריאות האמריקאים. גם את המאמרים האלה ניתן למצוא בכרכים מצהיבים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר ברחבי העולם. אבל, ניתן למצאם גם במאגר דיגיטלי שנקרא ENTREZ PUBMED. עד לתקופה מסוימת היו זמינים במאגר רק התקצירים של המאמרים. כיום ניתן להוריד קבצי PDF של המאמרים בשלמותם, חלקם בחינם וחלקם בתשלום.

מאז כתבתי די הרבה מאמרים וספרים נוספים. אך כמו שכתב אבו אלמוג, הם לא שינו את חיי ולא הפכו אותי למפורסם במיוחד. כי אני נוהג בצניעות ולא עוסק בפוליטיקה וביחצנות, כמו שעושים רבים מעמיתי. על כך אכתוב בפעם אחרת. מה כן נשאר לי? כשמחפשים את שמי בגוגל בעברית – מתקבלים 10 דפי ערכים ובלועזית - 46 דפים (מספר לא סופי בהחלט!). כן, בחו"ל אני  יותר מפורסם וחלק מהערכים בגוגל מופיעים באותיות סיניות ויפניות. בבקשה על תשאלו לשמי. אינני רוצה שיהיה קשר בגוגל, בין שמי לכינוי שלי קנקן התה.

כתבתי די. זהו זה להפעם. מדי פעם אשחיל עוד פוסטים על חיי. המנויים לבלוג יקבלו הודעות על כך. אם יש לכם עניין ועדיין לא נרשמתם, הירשמו  בתיבה הלבנה שלמעלה בצד ימין.

הפוסט הבא יעסוק במה שתכננתי שיהיה למעשה בפוסט הנוכחי: סודות צמחי המרפא – האם זה באמת טוב לכם?

***

חדש בבלוג  !!!!

פינת הידעתם?

האם האנושות יכולה לשרוד בחלל?

יש המדמיינים שאם יווצרו בכדור הארץ שלנו תנאים קיצוניים, אשר לא יאפשרו המשך קיום החיים, נציגים מכדור הארץ יוכלו להקים מושבות בחלל. מעין תיבות נח חלליות. האם זה אפשרי?

התשובה לכך היא פשוטה. חיים ממושכים בחלל לא יתכנו בהעדר כבידה. אמנם גם חיות וגם אסטרונאוטים חזרו משהיות בחלל. אבל, ידוע שאסטרונאוטים השוהים זמן ממושך יחסית בחלל, חוזרים לכדור הארץ עם אובדן רציני של מסת השרירים שלהם. עשויות להיות גם בעיות במערכת הדם-לב שלהם, כתוצאה מזרימת דם ממושכת בהעדר כבידה בחלל.

אך האם יתכנו חיים חדשים בחלל? התשובה היא לא בהעדר כבידה. העובר של החיה והאדם לא יכול להיווצר בצורה תקינה, בהעדר כוח הכובד. למעשה ההתפתחות העוברית שלנו תלויה בקיום הכבידה. בהעדר כבידה, תאי העובר מאבדים את האוריינטציה (התמצאות) שלהם במרחב ועל כן לא יכולים להיווצר המבנים והאיברים הדרושים לקבלת יצור חי. תהליך יצירת האיברים בעובר מכונה מורפוגנזה והוא תלוי בקיום הכבידה.