קיבלתי במייל את הדברים הבאים:
כל אדם שאנו פוגשים בחיינו הגיע אלינו במיוחד על מנת ללמד אותנו על החיים. בדרך כלל האנשים שפגעו בנו בצורה הכי קשה, הם אלה שבאים ללמד אותנו כללים חשובים מאוד לחיים, לכן אין צורך לפגוע בהם בחזרה או לשמור טינה. אלא להיות שמחים בתוך תוכינו שפגשנו את האנשים האלה, כי הם לימדו אותנו הרבה על החיים.
כלומר, דווקא האנשים שפגעו בנו הכי קשה הם המורים הכי טובים לחיים. הם מלמדים אותנו להעריך את עצמינו יותר- הם כמו סוג של מראה עבורינו. זיכרו זאת ואל תכעסו או תשנאו את אותו אדם שפגע בכם אלא להיפך- תוקירו לו תודה על כך - כי הוא עזר לכם.
נשמע קצת ניו אייג'י: קשה להאמין שכל אדם שאנו פוגשים בחיינו הגיע אלינו במיוחד. אבל לאחר מחשבה ובהתעלם מהמשפט הקודם - נקיטת גישה פילוסופית כזו לגבי כל מי שפוגע בנו, תקטין את הרגשות השליליים שהורסים לנו את הבריאות.
לעשות בית ספר לאנשים יכול להביא לסיפוק רגעי, אך מנסיוני זה בדרך כלל חוזר אלינו מתישהו כבומרנג. אנשים מתחשבנים, וגם אלה שגרועים במתמטיקה יודעים ליצור יפה מאוד משוואות ביחסים עם אנשים. אך החיים אינם ואינם צריכים להיות מתמטיקה. למשל,קשה לאנשים ליישם את המשפט הנדוש: כדאי להיות חכם מאשר צודק.
לגבי המשפט האחרון באיגרת: "אל תכעסו או תשנאו את אותו אדם שפגע בכם אלא להיפך- תוקירו לו תודה על כך - כי הוא עזר לכם". נו, קצת קשה לי להוקיר תודה לאנשים פוגענים ומציקים. ואתם?
ולמרות שאני נוטה לסלוח, קשה לי שלא לכעוס על סוג אחד של אנשים, שאינם נדירים במחוזותינו - אנשים שבהם הרוֹעַ מצטרף לבּוּרוּת. שילוב קטלני!
אלה הם אנשים, שכשלא יודעים איך להתמודד עם דעותיהם של אחרים, כשהן אינן מתאימות להם - הם תוקפים את בעל הדעה באופן אישי - בלעג, בהשמצות, בקללות ובניבולי פה. ומה יוצא להם מזה ? הם מראים לכולם רק כמה הם רעים וטיפשים.
ולרעים כדאי לזכור: השמצת אדם אינה משכנעת אף אחד, שדעותיו אינן נכונות או צודקות - אלא את הטפשים בלבד. להיפך, התקפת אדם ברמה האישית דווקא גורמת להראות לכולם (מלבד לטפשים) עד כמה המתקיף חלש וחסר אונים וכמה לדעותיו האישיות אין בסיס עובדתי, אלא רגשי בלבד.
***
ולגבי אנשים רעים ובורים כאלה, מצאתי משהו מאסופות שיריי:
הפרפטאום מובילה (Perpetuum Mobile) של הנדידה התמידית
וצר עולמי כגשר למחשבות
התרוֹת במרחבי התכוֹל
בין ענן לענן
מרחפות ברוח
מחפשות.
ויד נעלמה מורידן מן התכול
נודדות בין אדמות פוריות
לבין אדמה חרֵבה
אל מִשבּרֵי הים
כבוּעוֹת מתנפצות בין גלים.
ונודדת נפשי בין דמויות בשדה בּוּר
בלשונן הקלוֹקלת משלחות רוע
מדוּשנוֹת עונג נוטפות שומן
הנדבק וסותם נקבוביוֹתיי
עד מחנק.
ורוֹקמוֹת הן קוּרים
עָטוֹת אלֵי ציִד
כּשמֵחוֹת לאֵיד
עוטפות בקוּרֵיהן
תוקעות בי קִלשוֹנוֹתיהן.
עד מתי יאֹכלוּני
בעודי נושֵם
משחררים נפשי אל הרוח
לנדוד אל התכוֹל
בין ענן לענן לנוּע.
11.11.2010
קנקן התה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה