בכל פעם שאני כותב פוסט שמיועד לגרום לחשיבה שניה של אנשים לגבי אמונות, מנהגים ופולחנים, כמו בפוסט הקודם - יש אנשים שמסירים את עצמם מרשימת המנויים או הקוראים הקבועים של הבלוג. בפוסט האחרון אלה היו ארבעה, ואל דאגה - כבר הצטרפו חדשים.
אז לנושרים אומר, למרות שרשמית הם כבר לא אמורים לקרוא דברים אלה: אתם יכולים להשאר בקופסת הדעות הקדומות שבניתם, או בנו לכם. להשאר בדעותיכם החשוכות ואפילו להמשיך להתעלם מעובדות לא נעימות לכם. אבל מההתעלמות שלכם העובדות עצמן לא תעלמנה.
ולחשבון נפש שלנו, האחרים, הרי הפוסט הבא המבוסס על סיפור עם:
סיפור עם אינדיאני
תורגם מהאתר: manataka.org ע"י עדנה מימון
ילד אנדיאני ניגש אל סבו וסיפר לו על כעסו הרב על חבר שעשה לו עוול...
הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע: "אספר לך סיפור. גם אני לעתים חשתי שנאה עזה כלפי אלה אשר לקחו כל כך הרבה, ואפילו לא הרגישו שום חרטה.
אך, מה בעצם השינאה עושה? היא מתישה אותנו. השינאה כלל אינה מזיקה לאויבינו.
זה כמו להחזיק רעל ביד, ולקוות שהאויב ימות."
"גם אני נלחמתי רבות עם רגשות אלה. זה כאילו שישנם שני זאבים בתוכי. זאב אחד בעל לב טוב אינו מזיק. הוא חי בהרמוניה עם כל מי שמסביבו, ואינו נפגע כשאין כוונה לפגוע בו. הוא נלחם רק כשצריך, וגם אז הוא עושה זאת בצורה נכונה."
"אבל...הזאב השני...אוי...הדבר הכי קטן גורם לו לאבד את עשתונותיו. הוא רב עם כל אחד, כל הזמן, ללא סיבה. הוא אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך.
זהו כעס חסר תוחלת, מכיוון שהוא איננו מוביל לשום מקום, ולא יכול לשנות מאומה."
"לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים בתוכי. שניהם מנסים לשלוט ברוחי."
הילד הסתכל בענין רב אל תוך עיניו של סבו, ושאל:
"איזה מביניהם מנצח?"
הסבא חייך וענה: "זה שאני מאכיל אותו."
ובעשרת ימי התשובה חישבו: איזה זאב אתם מאכילים?
מתוך סדרת עשרת ימי חשבון הנפש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
