חשיבה חופשית

לפני שנים אחדות, בחצות ליל גשם סוער שבין השישה עשר לשבעה עשר בנובמבר הגיח לאוויר העולם תינוק במשקל שני קילוגרם ורבע. בתעודת הלידה נרשם התאריך 17 לנובמבר כתאריך לידה. כנראה על פי החוקים חצות נחשב ליום הבא. והתינוק הזה הוא אני.

 שמחה כפולה - היום הופיע בלון אדום בבלוג כי במזל טוב חל יום הולדתי וגם מלאה שנה לבלוג (בעצם לבלוג מלאה שנה לפני 5 ימים, אך החלטתי לאחד את השמחה בפוסט זה היום). בפוסט זה אשתף אתכם בהרהורי וקצת בדברים מאחורי הקלעים.

 במעקב אחר מספר בלוגים חדשים בישרא , ראיתי שיש כאלה בקושי עם פוסט אחד וכבר יש להם רשימה מכובדת של קוראים קבועים. עם כל הכבוד, מובן שאלה הם חברים ואולי בני משפחה, שיובאו בפעולה מתוקשרת של יחסי ציבור בסיסיים. די ברור שבלוגרים אלה הודיעו לכל העולם וסביבתו על פתיחת הבלוג שלהם. בניגוד, הבלוג הזה התחיל בצנעה ובאלמוניות. אף אחד בסביבתי לא ידע. לא שיתפתי אף אחד, לא את חבריי, ולא את צוות העובדים שלי. מסיבות שאציין בהמשך. גם את בני משפחתי לא שיתפתי בתחילה. רציתי לראות קודם אם הבלוג בכלל תופס.

 יש בלוגרים שפתחו בלוג שסובב אותם, שמחצין אותם ולא איזושהי אג'נדה, אידיאולוגיה, תחום, או נושא שהם רוצים להפיץ וכדומה. כלומר, בלוג שהוא בעיקרו "אני" טהור וכל הסובב בבלוג הוא סביב האני. מה קרה לי? מי הרגיז אותי? ממי נפרדתי? איזה צרות או הצלחות יש לי וכדומה. לכן טבעי שרבים מכותבי הבלוגים האלה אינם כותבים כישויות אנונימיות. במיוחד כאשר הם מעונינים להחצין את עצמם. אין זו ביקורת. בלוג כזה משרת את כותבו המרגיש צורך לשתף עולם ומלואו בסיפור חייו. לזכות במעט אהדה ובאחים לצרה. זה לגיטימי ובהחלט מובן, אך הבלוג הזה לא נוצר מסיבות כאלה.

ברור שלא כל הבלוגים האישיים הם כאלה, יש הרבה בלוגים שיש בהם עומק, גם אם לפעמים כותב הבלוג מעמיד את עצמו במרכז.

 אבל נשאלת השאלה (שבוודאי מעניינת את קוראי הקבועים) האם בלוג שיש בו אג'נדה מעבר לרכילות, זהות הבלוגר צריכה להיות ידועה לקוראים?

 לא אענה על השאלה הזו, אך אומר לכם מדוע אני מסתפק בכינוי ללא ציון שמי המפורש. ובכן, אינכם יודעים את שמי המפורש (לפחות אף פעם לא ציינתי אותו כאן). אבל מי שקורא כאן תדיר, בהחלט יכול ללמוד די הרבה עלי ועל חיי, אבל זו לא המטרה של הבלוג.

 אז הנה התשובות לשאלה מדוע אני כותב באופן אנונימי?

 א.  ראשית אני כותב הרבה גם באופן לא אנונימי, בעיקר כתיבה אקדמית, שעמך אינו מגיע אליה. אני דמות די ידועה לרבים באקדמיה וגם מחוצה לה. בחיפוש בגוגל, שמי יעלה עשרות רבות של דפים - אבל איני רואה סיבה להביא אותם לכאן. מצד שני, ל"קנקן התה" יש בחיפוש בגוגל כבר לפחות 12 דפים (כדי לעשות אלמינציה של קנקני תה למכירה או של ראסל - החיפוש נעשה לפי הערכים "קנקן התה", "חשיבה חופשית" ו"ישראבלוג"). אין אני זקוק להוסיף דפים אלה לדפים בגוגל המופיעים כבר תחת שמי המלא.

 אם זהותי ופועליי האקדמים והציבוריים היו ידועים לכם, האם הייתי מקבל תגובה של ינוקא (המתהדר במומחיות שחצנית) בכתבות שכתבתי כמו על צמחונות, טבע האדם והחיה ושכאלה? אולי הייתי מקבל רק תגובות זועמות בעילום שם (תגובות שבמילא אני זוכה מדי פעם גם עכשיו). אינני רוצה שאנשים יקבלו את דבריי רק בגלל כבוד אקדמי או ציבורי, אלא שיתייחסו לתוכן הדברים. אמנם אין אני מסתיר כאן את השכלתי וחלק קטן ממעשיי, אך אין אני זקוק למעטפת של כבוד, שאולי הייתה נחשפת מגילוי שמי המפורש בכדור הארץ. אינני מתהדר בהשכלה או בידע שלי. אני כן משתמש בהן לכתיבת המסרים בפוסטים בבלוג. אין אני רואה בזה פסול, אלא יתרון - כי לידע יש יתרון על אמונות או דעות קדומות או אפילו על מידע שמבוסס על כתבה מפוקפקת בעיתון, שלקורא הממוצע אין הכלים לבדוק את מהימנותה המדעית.

למעשה אני כותב דברים ודעות לציבור שמעוניין ללמוד ולחשוב, שיתייחס לדברים עצמם ולא לעומד בראשם. אם הקורא יידע מי עומד מאחרי הדברים, הוא עשוי להיות משוחד, לכאן או לכאן, ובהחלט עשוי לא להתייחס כראוי לדברים שאני כותב.

 ב. למי שעדיין לא קרא, המטרה העיקרית של הבלוג מתוארת ב"אודות הבלוג"  (המופיע ברשימות בשוליים הימניים של הבלוג), ולא מי אני ומי בני משפחתי. מה הם אשמים, שחייהם הפרטיים צריכים להיחשף כאן? ילדי מסרבים להחשף ובני המשרת ביחידת עלית מסווגת אינו יכול להחשף בתמונות.  אמנם הייתי יכול לכתוב כאן עליהם בכינויים או בראשי תיבות בלבד, אבל כידוע לכם אין סודות בגוגל.

 ג. והסיבה העיקרית: אני לא רק איש אקדמיה, אלא גם עובד מדינה כראש תחום באחד ממשרדי הממשלה - ובתור שכזה אני אינני חופשי להביע בציבור את דעותיי האישיות, בוודאי לא דעות פוליטיות וביקורת על מוסדות המדינה ונבחריה.

 האנונימיות נותנת לי את החופש לכתוב כאוות נפשי! מה לעשות, גם אני חייב להתנהל תחת חוקים: הזדהות ושתיקה, או אנונימיות וחופש הדיבור.

 באנונימיות, אפילו שהיא עשויה לפגוע באמינות, זה המחיר.

 הרי ידוע שלרבים הקנקן חשוב יותר מאשר תוכנו. אז אני מזדהה בפניכם בכינוי קנקן התה. קנקן מטבעו שנועד ורוצה להשקות. ותה הוא משקה שיכול להיות מתוק ויכול להיות מר או חמצמץ. כל אחד שותה את התה שהוא אוהב, ואני יודע שרבים אוהבים את התה שלי ויש רבים שמאוד לא. התה שלי מאוד אישי, אבל לא במובן הפרסונאלי. אני לא מייפה את הקנקן וממעט לעטר אותו בהישגים פרסונאלים, אני פשוט מכין את התה שלי ומציע אותו לשתיה. מי שירצה - יקבלו. ומי שלא ירצה שישתה תה אחר.

 היו גם כאלה שהאשימו אותי בשחצנות, בהתנשאות, בדמגוגיה ומה לא? אך תגידו, האם מישהו שכותב באנונימיות אפשר להאשימו בהתנשאות ואגו?

ובכלל מה שוות האשמות האלה, כשהן באות במקום התייחסות עניינית עובדתית? מה מעידות תגובות כמו: "כתבת כל כך הרבה שטויות, שאני אפילו לא יכול (ואולי בעצם לא יודע?) לענות עליהם? או: "מה אתה בכלל יודע על הדברים האלה?" או: "יש לי כל כך הרבה מה להגיד, אך במילא לא תשתכנע מדבריי, כי לא תהיה מוכן לצאת מהקופסא". מה לעשות, כנראה הקופסא שלהם "טובה" יותר משלי לדעתם.

איך לומר, יש כאלה שמי שאינו חושב כמותם, ואינם יודעים להעמידו בצורה עובדתית עניינית על טעותו - במקום, כל מה שהם יודעים לעשות הוא לכנות אותו "דביל", או "שמאלני" (שכידוע זה הפך לכינוי גנאי נוראי במחוזותינו), כשהוא כותב משהו על דת או אלוהים , או רחמנא לצלן "עוכר ישראל", או "טובח חיות". ואם תבדקו את יפי הנפש האלה, אולי תגלו שחלקם לא שרתו בצה"ל, שאולי רשום בתיקם הרפואי סעיף פסיכיאטרי, שאולי יש להם תיק במשטרה, שאולי שייכים לכת או למטיפים. חלילה, אני לא מכליל כמוהם. 

ולגבי ההתנשאות שבה הואשמתי פה ושם, אומר כי רבים הבלוגרים שכותבים כביכול בצניעות או בביטול עצמי, אך האגו זועק למרחקים. אם לא מהפוסטים אז מהתגובות שלהם. בדרך כלל הם אלה שמאשימים אחרים בהתנשאות ומוטב שיבדקו בציציות שלהם. אך לא באתי לשנות טבע אנוש.

ציינתי בהתחלה שהבלוג הזה נפתח בצנעה, מבלי שהודעתי לאף אחד ומבלי שעשיתי לו כל יחסי ציבור. בתחילה היו כניסות ותגובות בודדות. היה זה בתחילה בלוג שכוח אל. אבל אט אט התוכן כנראה עשה את שלו, מספר הכניסות עלה מאוד וכך גם מספר התגובות. ממנוי אחד לאחר שבועיים, מספר המנויים והקוראים הקבועים צמח בצורה מכובדת מאוד.

האמת שבתחילה לא היו לי הרבה ציפיות לקהל קוראים גדול בישרא, אבל הופתעתי. גם היום קהל הקוראים אינו עצום, אך באמת מכובד בעיניי. תשאלו וודאי, אם לא היו לי ציפיות מדוע בכלל פתחתי את הבלוג. כפי שתוכלו לראות, בתחתית כל פוסט יש רשימה (לעיתים די ארוכה) של קטגוריות. הקטגוריות האלה מביאות את הפוסטים למנועי החיפוש בגוגל, יאהו ואחרים. בכך הפוסטים האלה הופכים זמינים לכל דורש באינטרנט. אבל בפרסום באינטרנט אין קשר עם הקוראים שמאד חשוב לי. הכתיבה בישרא עונה על הצורך הזה. אני מקבל לעיתים תגובה מאוחרת לפוסט שנכתב לפני שבועות וחודשים. ברור שזו תוצאה של חיפוש נושא מסויים בגוגל.

ובכלל אני שמח שחלק מהפוסטים שלי מקושרים לערכי חיפוש בעמוד הראשון של גוגל, מיעוטם מופיע גם כערך הראשון. מכאן שהכתיבה שלי אינה מיועדת רק לקריאה חד פעמית של פוסט בבלוג, אלא מנציחה אותו בגוגל ומנועי חיפוש אחרים לקריאה עתידית של ציבור מתעניין.

יש אפילו פוסטים אחדים שמקושרים באתרי משרדי ממשלה וגופים ציבוריים או פרטיים. כלשון האימרה - מים שקטים חודרים עמוק.

אז בפוסט זה אני מציין יום הולדת שנה לבלוג וכמה סימבולי שלרגל יום ההולדת נרשמה הכניסה חי - אלפים. כן, בעזרתכם קוראי - הבלוג הזה חי. תודה על המתנה, אני אוהב אתכם.