חשיבה חופשית

הגיע הזמן לעשות את הוידוי הזה בכתב לראשונה. הרי המחשבות היו ביני לבין עצמי זמן רב. ואני מעז לעשות זאת בפומבי בשל זמן ההתיישנות. כי גם אם ההיבט החוקי מוטל בספק, בוודאי נעשו דברים בניגוד לפרוטוקול מתוך כוונה טובה. לזכותי יאמר שהייתי צעיר, חדור אהבת אדם וביטחון בהצלחת מעשי.

כבר סיפרתי כאן שעברתי קורס פראמדיקים קרביים. לא קורס החובשים הקרביים של היום, שהוא משחק ילדים לעומת הקורס שאני עברתי. היום חובש קרבי נותן בקושי אקמול ועוד כמה זוטות לחיילים בפלוגה. לפראמדיקים אז היו שלל סמכויות, הן במתן תרופות והן בטיפולים. פארמדיק יכול היה בשעת חרום לבצע גם מספר ניתוחים מצילי חיים. אבל הייתה רשימה של פרוטוקולים ברורים לגבי מה מותר לעשות ומעבר לכך מותר רק לרופא.

לאחר הקורס הגעתי לסוללת תותחנים ברמת הגולן. סוללת התותחים הזו הייתה מרוחקת מבסיס המפקדה בה ישב רופא הגדוד. וכיוון שהוא הגיע לביקור חולים בסוללה רק פעם אחת בשבוע (כי היה צריך לבקר גם בסוללות האחרות), יצא שבאופן מעשי הטיפול השוטף בחיילים  החולים או הפצועים היה עלי. היה ברשותי לשם כך ציוד רפואי ותרופתי מכובד (שלא מקובל היום בצבא).

למרות שהייתי אמור להתרכז רק בצד הרפואי והתברואתי, שימשתי ברצון בניגוד לפרוטוקול גם כתותחן - עוזר כוון ואחר כך ככוון בצוות תותח 175 מילימטר, שעם חנ"ה (חומר נפץ הודף) מיוחדת יכולנו להגיע לטווח שבו הפגזים יפלו על דמשק. עשיתי זאת בהתנדבות, רק שבמקום החגור הקל של אנשי הצוות, אני הייתי חגור בחגור חובשים עם שני פאוצ'ים גדולים לצידי, עמוסים בחומרי חבישה וחוסמי עורקים, ונושא על גבי אלונקה מתקפלת, בנוסף לנשק אישי.

מקור: מקו

כשבכל בוקר אנשי צוות התותח היו מגרזים את הטנק ומעבירים חוטר בקנה התותח, פניתי אני לפעילות התברואה היומית. פזרתי סיד סביב פתחי שרותי השדה, שפכתי ליזול לתוך בורות איסוף היציאות, ריססתי בחומרי הדברה, ערכתי  בדיקת נקיון המטבח, ומוודא שהטבח משאיר דוגמיות מזון מכל ארוחה - למקרה של הרעלת קיבה. לפי הפרוטוקול במקרה כזה נערכת בדיקת חיידקים של דגימות המזון לזיהוי מקור ההרעלה.

באותם ימים שבהם השינה הייתה באוהלי שדה, הזבובים והיתושים היו מטרד רציני (ד"א באחריותי היה גם לערוך מסדר לכל החיילים, שבו היו צריכים לבלוע בנוכחותי כדורי כינין כנגד מלריה). היתושים והזבובים הציקו נורא ולא הזיזו להם חומרי ההדברה שפיזרתי בשטח. עד שיום אחד החלטתי לעשות מעשה, בניגוד לפרוטוקול.  מאוהל המטבח יצאה תעלה פתוחה של שפכים שבה קיננו החרקים והטילו בה את ביציהם. ובאותו יום שפכתי לתעלה הארוכה סולר ודלק והצתתי באש ענק את פני המים בתעלה. האש התקדמה במהירות לאורך תעלת המים ושרפה את כל הביצים והזחלים. שקט השתרר עד להצתה הבאה והקלה ממפגע הזמזמניים והעוקצניים.

מותר היה לי לעשות את זה? קטגורית זה היה בניגוד לנהלי צה"ל. אבל קציני הסוללה לא עשו לי דבר. כי הם היו מאושרים מכך שהם יכולים לישון בשקט.

ואני זוכר חייל שלב בתניק ממוצא ארגנטינאי שהיה לו שפם כמו של הברון מיכנהאוזן, והיה מדבר עם ריש מתגלגלת ומחליף מ' סופית בנון סופית ולהיפך. ושלילה אחד הוא קפץ ויצא מהאוהל עירום, כולו זעקות שבר. זה היה בימות החורף ועקרבים היו שורצים ומטפסים לראש האוהל ואז היו מרביצים נחיתה היישר אל שק השינה החמים של מי שהיה מתחתיהם. כמובן שבתזוזה הראשונה של החיל, היו עוקצים אותו. ואותו ארגנטינאי כך נעקץ והוא צועק כל כך באמצע הלילה מכאב ומהיסטריה. אי אפשר היה להרגיע אותו. אז מה עשיתי? שלפתי שפורפרת מורפיום והזרקתי לו. הוא נכנס לעולם שכולו טוב ונרגע.

וכשהייתה ביקורת חר"פ וגילו שחסרה לי שפורפרת מורפיום אחת, הביאו לי חקירת מצ"ח - אבל ראו לפניהם חייל רציני ונורמטיבי וירדו ממני.

ובעצם להיות פראמדיק היה די מכה בחודש אימונים שנערך פעמיים בשנה. כשהיינו מסיימים את האימון בשטח בשעות מתקדמות של הלילה ונותרו לנו 4 שעות שינה (לא כמו היום שיש חוק שינה שמאפשר שינה נורמלית), כולם הלכו לישון. ואני הייתי צריך להמשיך לטפל בחיילים שפתאום לאחר סיום האימון היומי - לזה יש כאבי בטן, לשני פטריות מציקות ברגליים, לשלישי כאבי ראש ולרביעי כאבי שיניים.

ולגבי כאבי שיניים, מה אפשר היה לעשות לחייל שלמרות האופטלגין שהזרקתי לו הוא מתפתל וצועק מכאבים? להיכן הייתי יכול להביא אותו לטיפול שיניים באמצע הלילה בתיז אל נאבי?

ואני רק פארמדיק ואפילו לרופא הגדודי אסור לטפל בשיניים. אבל בניגוד לפרוטוקול לקחתי מזרק, עיקמתי את המחט באש עם פינצטה כך שתוכל לחדור לחור של השן, והזרקתי לתוך חור השן אלכוהול רפואי, שהרדים לו את העצב. ואם זה לא עזר והכאבים חזרו כל חצי שעה, הוצאתי מארגז הרפואה שלי בקבוקון של חומר הרדמה בשם לידוקאין והזרקתי לו את ההרדמה כפי שעושה רופא שיניים. הרדמתי לו את הפה לארבע, חמש שעות. 

וודאי אתם שואלים כיצד העזתי לעשות את זה. זה אסור. זו עבירה. גם לרופא רגיל אסור ואף פעם לא לימדו אותי איך לעשות זאת. אבל זכרתי את שיעורי האנטומיה וידעתי היכן עוברים עצבי השיניים וסמכתי על עצמי שאצליח. כולם היו מבסוטים שהשתקתי את הצעקות של החייל, וגם הוא שנרדם כמו תינוק. אבל מה היה קורה לו הייתי מפספס ופוגע לו בעצב? הייתי נכנס לכלא ומאבד את הרשיון.

ובמקרה אחר כאשר חייל ניסה להתאבד ובלע כדורים רחוק מכל בית חולים קרוב, עשיתי לו שטיפת קיבה בניגוד לפרוטוקול והצלתי את חייו. שוב, רק לרופא מותר. אבל הייתי צעיר, בוטח בעצמי וצפצפתי על הפרוטוקולים. היום כמובן שלא הייתי מעז לעשות את זה.

 ומה הייתם אתם עושים לחייל שנכנס לחרדה ולהסטריה הולכת וגוברת ככל שקצב נשימתו מתגבר, וריכוז החמצן המגיע אל המוח בזרם הדם - מטפס לשמים? כולם מסביבי היו בהלם כאשר עטפתי את ראשו בשקית ניילון. חשבו שירדתי מדעתי ואני חונק אותו. אבל במהרה כאשר ריכוז החמצן שבשקית ירד - החייל נרגע מיד ויצא מהתקף הסטרס.

ועוד עבירה שלי הראויה לציון הייתה כאשר אחד הטבחים חלה בצהבת והדביק שליש מהיחידה. כולם אושפזו וקיבלו פרופיל 24 זמני לשלושה חודשים. אני הייתי צריך לחסן את כל הנותרים כדי שלא יחלו. אבל הקע"ת (קצין עמדת תותחים) שהוא הסגן של המסו"ל ( מפקד הסוללה) - תפקיד שאינו קיים יותר בלקסיקון של התותחנים - סירב לקבל את החיסון כי הוא פחד מזריקות. הוא החל לברוח ממני ואני רדפתי אחריו עם המזרק. בעזרת חייל נוסף תפסנו אותו והשכבנו אותו על האדמה. תוך שאני יושב עליו ומרתק אותו לקרקע, תקעתי לו את החיסון.

כמובן אסור היה לי לעשות זאת. הוא יכול היה לשפוט אותי בעבירת תקיפת קצין. אבל הוא לא עשה זאת כי הוא התבייש מפני החיילים.

שמי יצא לפני ברחבי רמת הגולן. כשהיה אימון כלל חיילי ברמת הגולן למשך יומיים, המטכ"ל השאיל אותי מהיחידה, להיות החובש הפרטי של הרמטכ"ל דאז, מוטה גור.

כי סמכו עלי וכי זכיתי לפני כן במקום ראשון בחידון חובשים שנערך לנציגי כל היחידות השונות. בעצם כמעט זכיתי רק במקום השני, כי בשאלה מה קורה לכלי הדם כששותים אלכוהול, עניתי שלמרות תחושת החום של השותה, בעצם האלכוהול גורם לכלי הדם להתרחב ולאיבוד חום. יו"ר צוות הרופאים ששימשו כשופטים טען שתשובתי אינה נכונה וכי ההיפך קורה. אבל קצת לפני ההכרזה על הזוכים, אחד השופטים לחש באוזנו שאני צודק בתשובתי ולא הוא.

וכשקודמתי להיות אחראי המרפאה הגדודית שהיתה ממוקמת במפקדה, הייתי יושב לצידו של הרופא הגדודי בקבלת חולים והייתי הרשם של המיקרים ביומן הרופא, בתיקים הרפואיים, בשליחת הפניות לבדיקות דם ולרופאים מומחים, וברישום המרשמים.

וגם כאן אני מכה על חטא. אחת לתקופה נערכה ביקורת מרפאות. ומה עושים כשאין התאמה בין מצאי התרופות בפועל לבין הרישומים ביומנים? במרץ נרתמתי למשימה ורשמתי בתיק הרפואי שלי ושל אנשי הצוות הרפואי האחרים מחלות מפוברקות למיניהן ומתן מרשמים שכיסו על החוסרים של התרופות. בביקורות כמובן שזכינו לשבחים על ניהול המרפאה.

כשהייתי במפקדה השתתפתי בתורנויות קצין תורן. גם בזה זכיתי לשבחים מהסמג"ד, כי הצלחתי לאלתר בכל מצב. למשל, איך שהוא תמיד לעמוד בתקני השמירה של החיילים - כשזה היה בגימלים והשני היה נהג שיצא לנסיעה וכדומה. הסמג"ד היה תמיד אומר לכולם שאני "כמו חבית שאיך שלא מגלגלים אותה - תמיד נעמדת". אני לא מספר לכם את כל זה כדי להתגאות במשהו, אלא כדי שתבינו את הרקע "לפשעים" שלי.

וכחצי שנה לפני שהשתחררתי, לא היה מ"פ מפקדה, כי הוא השתחרר ולא הביאו מחליף. אז המג"ד מינה אותי למ"פ המפקדה והעניק לי דרגת ממ"ק (ממלא מקום קצין). מ"פ מפקדה היה הקצין השלישי בהירארכיה מתחת למג"ד ולסמג"ד. שתבינו, כנכנסתי לתפקיד, רמת המשמעת של החיילים במפקדה היתה ירודה ביותר. בעיקר של הנהגים, החימושניקים והאפסנאים. ידעתי שאם חפץ בשקט אנוכי, עלי לטפל בעניינים בקשיחות מההתחלה. למשל, כשיצאתי לבדיקת שמירה לא מצאתי נהג אחד בעמדת השמירה. הוא נטש אותה ומצאתי אותו ישן שנת ישרים, לא פחות ולא יותר מכורבל בשק שינה בתא הנהג של משאית. העלתי אותו מיד למשפט אצל המג"ד, שדפק לו 60 ימי מחבוש בכלא שש.

בחודש הראשון העלתי למשפטים על ימין ושמאל ולאלה שהיו בדרך כלל חיילים נורמטיבים וחטאו, העמדתי בפניהם את אפשרות הבחירה בין משפט לבין בחירת עונש על ידם עצמם. כך למשל, קשר אחד בחר לו עונש לנקות שבוע שלם את חדרי השירותים. כשראו שיש להם מ"פ קשוח, משמעת ברזל הסתררה במפקדה. עד לשיחרורי פחדו להתעסק איתי. יותר כמעט לא היה צורך במשפטים.

אני זוכר כיצד הייתי אחראי לכל הלוגיסטיקה של חילופי גדודים. הגדוד שלנו ירד לרפידים בסיני לחודש אימון והגדוד המקביל שלנו שם, עלה לרמת הגולן לתפוס כוננות במקומנו. הדבר היה כרוך בהרבה לוגיסטיקה, החל ברישום כל הציוד במפקדה להחתמת המ"פ שלהם וכלה בטיסות במסוק לדרום, לבדיקת הציוד שלהם והכנת המקום לגדוד שלנו. היו גם טיסות במטוס ואני זוכר שחזרתי מסיני לחופש קצרצר לבית בדרך חזרה לגולן, ונחתתי בשדה התעופה בלוד. הייתי במדי ב', עם תרמיל צבאי קטן ואני זוכר כיצד אחד מחיילי האבטחה בשדה התעופה הצביע עלי ואמר לחברו "הוא מסיירת מטכ"ל", ואני המשכתי ללא בדיקת תעודות מגחך לעצמי. אינני יודע עד היום אם המחשבה שלהם שאני מסיירת מטכ"ל נבעה מטיסה ויציאה הבייתה בבגדי ב', או מאופן ההליכה שלי.

השתחררתי קודם זמני בכשלושה וחצי חודשים לדחיית שירות, כדי שאוכל להתחיל בזמן את שנת הלימודים באוניברסיטה. החזרתי אותם בסיום תואר ראשון כאשר כבר הייתי רשום ללימודי תואר שני. בתקופת דחיית השירות שירתי במילואים 45 יום בשנה. אתם יודעים לכמה בחינות ניגשתי למועד ב' בגלל זה?

כשחזרתי לשרת בשרות סדיר כדי להשלים את השירות שנדחה, נשלחתי לקצין המיון בפיקוד מרכז. הוא שראה את התיק הרפואי הנפוח שלי (זוכרים את הפיברוקים של המחלות שארגנתי לקראת ביקורות המרפאה להתאמת מצאי התרופות?) התרשם שבמצבי הרפואי "הירוד" אני מתאים לנהל את המרפאה בקצח"ר (מפקדת צנחנים ראשית) שישבה אז במחנה בילו.  בקיצור קל"בניק (קרוב ליד הבית). גרתי אז במעונות הסטודנטים בירושלים והייתי עולה כל יום על האוטובוס הראשון בחמישה לשש בבוקר בדרכי לרמלה.

למרפאה הזו הצנחנים היו ממעטים להגיע. אבל המרפאה הזו שירתה גם את חיילי המילואים של הג"א (מה שהיום מכונה פיקוד העורף) וחיילי יחידות סמוכות אחרות. ולמרפאה הזו הגיעו בכל יום לגיוס מילואימניקים, כמו שנקרא ביידיש ציילגרים -. מילואימניקים עם תחלואים, בדרך כלל מפוברקים, שהתייצבו במרפאה כדי שהרופא ישחרר אותם משירות מילואים. והרופא המסכן הזה, שהיה עתודאי שגם התחיל להתמחות בהרדמה בבית חולים קפלן, לא היה יכול להשתלט על קבלת מאתיים, מאתיים חמישים חולים ליום.

אז אירגנתי את הסידור הבא. הצבתי בחדר הקבלה את סמל המרפאה כדי שיעשה את המיון הראשוני וישלח את מיקרי ההתחזות הברורים לעין לשרת. ושאר החולים הוא היפנה על פי התור לאחד משני חדרים. בראשון ישב הרופא עצמו ובחדר השני ישבתי אני מתפקד בשמו כרופא לכל דבר. קיבלתי העתק חותמת שלו, בדקתי חולים, שלחתי חולים לבדיקות והפניות לרופאים מומחים בחר"פ 542, רשמתי מרשמים ובעצם הכל. אתם מבינים איזו אחריות לקחתי על עצמי? היום אני לא מאמין שהסכמתי. שנינו, הרופא ואני היינו יכולים להשלח לכלא אם הייתי מפשל.

אבל היה לי נסיון רב בתור שליוויתי את הרופא הגדודי בקבלת חולים ברמת הגולן ולמדתי ממנו המון. ובנוסף אחת לחצי שנה יצאתי להשתלמויות בחדרי מיון וחדרי ניתוח בבתי חולים. גם שם צברתי הרבה נסיון. האחיות שם היו מבקשות ממני להוציא דמים ולהכניס עירויים (אינפוזיות) לורידים של חולים. כי לי שהיה רשיון צבאי של פראמדיק, היה מותר לבצע את זה ולאחיות לא. באזרחות מותר רק לרופא. ולמרות שהיה לי רשיון צבאי ולא אזרחי, הסכמתי לעשות זאת כדי שהחולים המסכנים לא יאלצו להמתין שעות עד שהרופא התורן המסכן יצליח להגיע אליהם. שוב פעילות שלי בתחום האפור בלשון המעטה.

וגם כשהייתי סטודנט לתואר ראשון, עבדתי לפרנסתי שלוש שנים בסופי שבוע - באחת מהמחלקות הפנימיות בבית חולים מאיר בכפר סבא - בתור אח אחראי משמרת ותפקידי היה לתרגם את הוראות הרופאים לפקודות אחיות לטיפול. אתם וודאי יכולים לתאר כמה מקרים ראיתי בליווי עם רופאי המחלקה.

ונחזור לזה שמלאתי תפקיד של "רופא" שני במרפאת הקצח"ר. זה ממש לא היה חוקי בעליל, אבל אני סמכתי על עצמי וגם הרופא סמך עלי. גם לא הייתה לו ברירה, אחרת הוא היה נשבר. במיקרים שהרגשתי בספק, הייתי נכנס להתייעץ איתו. והיו מיקרים שאני הצלתי אותו מקבילה של חיילים. למשל, פעם אחת הגיע חייל עם נפיחות ביד וחוסר יכולת להזיז אותה מרוב כאב. מנסיוני היה ברור לי שזה שבר. שלחתי אותו לאורטופד בחר"פ, שם צילמו לו את היד והאורטופד החליט שזה לא שבר. החייל חזר אל הרופא במרפאה למחרת, כולו גונח. הרופא רצה לשלוח אותו לכל הרוחות, כי הרי האורטופד קבע על סמך הצילום שאין כאן שבר. אבל לי היה ברור מבדיקה חיצונית שכן מדובר כאן בשבר, ובניגוד לדעתו של הרופא - שלחתי אותו שנית עם הפנייה לאורטופד. הפעם בדק אותו אורטופד אחר והוא חזר עם גבס. היו מספר מקרים כאלה, אך לא אלאה אתכם בפרוט.

חזרתי לאוניברסיטה לאחר השחרור הסופי משרות סדיר להמשך הלימודים. לזה במחלקה היו בעיות בריאות כאלה ולאחר בעיות בריאות אחרות. ולמי היו פונים כדי לקבל את הזריקה היומית לטיפול כרוני במחלותיהם? אלי כמובן. זה חסך להם לרוץ כל יום לקופת חולים. הכל היה טוב ויפה, עד שיום אחד הגיע אלי נאמן הבטיחות של המחלקה באוניברסיטה, שהסביר לי בעדינות שאני מסתכן. אמנם יש לי רשיון צבאי אך לא אזרחי. אז נפל לי האסימון. אני חייב להפסיק להיות טוב ולנהוג כחוק. הרי יום אחד אני עשוי באמת להסתבך עם תביעה ולבלות שנים בכלא.

 ומאז גם אם מישהו יתפגר לפני, אני לא אגיש עזרה - כי גם אין לי ביטוח מל-פרקטיס כמו שיש לרופאים, וזה אסור על פי חוק. במיוחד היום שמשפחות חולים ממהרות להגיש תביעות כנגד מי שלא הצליח להציל את יקיריהן ומאשימים אותו במותו.

אז עכשיו שהתוודתי בכתב בפרהסיה על מעשיי שלא לפי הפרוטוקול, הוקל לי.

 אני לא הייתי בסדר ואולי בכל זאת כן?

***

ובעיקבות הפוסט הזה עוד דבר קטן. לכל אלה שהשתמטו משירות צבאי או שירתו כג'ובניקים, ומכנים אותי בלעג "סמולני" בשל הנטיות הפוליטיות שלי - אני אומר שקודם כל ישרתו את צה"ל והמדינה כפי שאני עשיתי ועושה, לפני שבכלל יעזו לפתוח את פיהם. ושיעז מישהו משני המחנות לקרוא לי בוגד.