יש מדענים שעובדים נמרצות מאחרי הקלעים והעבודה שלהם מצוינת. לעיתים גם תורמת רבות לאנושות. ויש מדענים מלאי אגו שעסוקים ביחסי ציבור ופוליטיקה, כבר יותר ממה שהם עוסקים במדע לשמו. אני קורא להם "הנסיכים". הם אלה שהמוסד חפץ בייקרם. הם אלה שזוכים לקבל עוד כסף על מחקר צולע לעיתים, הם אלה שמביאים רייטינג לאמצעי התקשורת. הם אלה שכולם מדברים עליהם. הם אלה שנותנים לכם את ההרגשה שפתרו את בעיית הסרטן ובמשך עשר השנים שלאחרכך - לא קורה כלום. הם אלה שמרגשים אתכם והופכים אותם למושא הערצתכם.
אבל חוץ מהודעה בעיתון על קורס או הרצאה לקהל הרחב - לא תמצאו שום כתבה עלי או על המחקר שלי. ומראיונות טלוויזיה אני בורח כמו מאש. מדוע?
ובכן ראשית כבר אינני צריך לקבל קביעות. וזה כבר מסביר מדוע אינני צריך להשיג אותה בדרכים נאלחות. כי השגתי אותה בעזרת עבודה מאומצת בעשר אצבעותיי ובמוח אחד, בלבד. יתכן שזה לקח קצת יותר שנים, אך יש גבול לאיזה שפל המדרגה אני מוכן להגיע.
אבל יש עוד סיבות. למוסדות המדעיים יש מחלקת דובר ויחסי ציבור. יש להם דובר (שלעיתים פרש מאיזו תוכנית הגשה במדיה, בעיקר ברדיו). ובין מקבלי המשכורות יש גם כתב או כתבת, שאחראים לכתיבת והפצת הודעות וכתבות מחקר לציבור באמצעי המדיה השונים.
לפני שנים אחדות הגיעה אלי כתבת כזו לראיון עם צוות צלמים וסאונד (עם מטריה גדולה שחורה, שעד היום אני באמת לא מבין את תפקידה). לאחר הראיון דרשתי לראות את העריכה לפני הפרסום. כשהראו לי את העריכה נדהמתי. לא רק שהוציאו דברים מהקשרם, אלא רצו לפרסם עובדות לא נכונות. ומי שהיה רואה את זה, היה בטוח שנפתרו לפחות מחצית מבעיות האנושות.
אז הטלתי וטו על הפרסום, ויותר לא באים אלי. והכתבת כתבה כתבה על המחקר שלי, ולא ידעתי שאני עושה דברים כאלה. אז גם הטלתי וטו על פרסום הכתבה בעיתונים.
אני לא מוכן לשתף פעולה עם גחמות תקשורת. אני לא מוכן שישירו עלי את השיר הזה: