חשיבה חופשית

בביקורים אצל משפחה קרובה, תמיד היו משקאות כיד המלך. כמובן היה קוקה קולה, ספרייט, קינלי, מיצים לא מוגזים (רק אם הייתם יודעים איזה דרעק יש בהם. במיוחד אלה שמצויין עליהם אחוז פרי), וכמובן המשקה הנתעב המכונה מיץ ענבים - כי זה המשקה היחיד שבתם הקטנה הייתה שותה. הם ידעו שאני לא שותה משקאות ממותקים, אך אף פעם לא הציבו אפילו בקבוק אחד שאינו מכיל סוכר. ואני הסתפקתי במים ובהעוויות פרצוף שמשקאות המכילים ממתיקים מלאכותיים הם סכנה לבריאות. הם לא מכניסים לבית דבר כזה. הם כימאים. לא הזכרתי להם שבקולה שלהם יש חומצה זרחתית ועוד כהנה וכהנה.

כשהם באו לבקר אצלנו, הם קיבלו את הקולה והספרייט שלהם, למרות שאלה אינם נכנסים לביתנו ביומיום. הבת קיבלה את מיץ הענבים המלאכותי שלה ולאחר ששתתה כוס או שתיים - זרקנו אותו.

וכשקרוב המשפחה עבר ניתוח מעקפים, גילו שיש לו סוכרת והוא התחיל לקחת תרופות. ומאז, כשאנחנו באים לבקר - יש רק קוקה קולה דייט או זירו ודייט ספרייט. ומי שרוצה לשתות מתוק מקבל מים.

חומר למחשבה.

בילדותי כשהלכנו כל המשפחה לים בשבת באחד מחופי הרצליה, התמקמנו כמו כולם תחת לסככות של קייטנת אגד. ובשעת מנוחת רחצה, ההורים השקו אותנו במים קרים מתרמוס ותה מתרמוס אחר. והגישו לנו מכריכי גבינה וירקות שהכינו בבית ומלפפון כבוש תוצרת בית.

לכל הילדים חוץ מאשר לנו קנו קרטיבים ותירס חם. ואני מסתכל על כל המשפחות מסביב שפתחו צידניות ובקבוקי אורנג'דה, וחושב שאולי אנחנו עניים. אינני יודע אם זה היה רק בגלל מצב כלכלי או אורח חיים. בבית אמנם לא היה מצב כלכלי טוב, אבל אוכל לא היה חסר לנו הילדים. למרות שאחר כך הבנתי שאבא שלי חסך פת לחם מפיו. אבל תמיד היה כסף לקנות אנציקלופדיה, או ספר עיון, או משחק קופסא. ליום הולדת חמש, אבא שלי לקח אותי לתיאטרון בובות בינלאומי מלווה בקונצרט. מדי פעם לתיאטרון או לקונצרט. מזון רוחני לא היה פחות חשוב. ובבית, שתינו רק מים ואבא שלי מי סודה שהכין במכשיר שנקרא אז סיפולוקס. בלילות קיץ חמים כשהייתי שרוע במרפסת על כיסא נוח - הייתי מקבל פעם בשבוע כוס מי סודה קרים עם שמינית כפית ריבה טבעית תוצרת בית מלמעלה, אותה הייתי מערבב בכפית.

אף פעם לא יצאנו בילדותי למסעדה או לבית קפה. אכלנו רק בבית או כריכים בחוץ. אני זוכר רק פעם אחת, שהתלוותי עם אבי לנסיעה לירושלים. בדרך עצרנו לאכול פעם ראשונה במסעדה באבו גוש. טעמתי בפעם הראשונה קבב. את רוב המנה בצלחת עם הקבב והצ'יפס לא יכולתי לגמור. חשבתי איך אפשר בכלל לגמור מנה כזו. בעצם יכולתי רק לטעום מהצלחת של אבא שלי (שגם הוא לא סיים), אבל הוא לא רצה לתת לי להרגיש שהוא חוסך עלי.

והיום אני חושב, אשריי שגדלתי בבית כזה.