נראה כי כמעט כולם כעת בחופשה. ואני לא לקחתי לי חופשה. כן חופשה לוקחים, לא מקבלים. כי כשמקבלים חופשה חסר בה טעם החופש. אבל לקחתי חופשה בת כמה ימים מישרא-בלוג.
יכולתי להעלות פוסט או שניים מבלי להתאמץ, מרשימת הטיוטות בלוח העריכה. אבל אז לא הייתי יכול לחוש את החופש. בוודאי היה מדקדק באצבעות לענות לתגובות...
לא. חופש זה חופש. ובחופש הזה גם המעטתי לעסוק בכלל במרבית סוגי הוירטואליה. ובזמן הזה יכולתי לחשוב עד כמה אני מיטיב להסתדר בלי וירטואליה. לחשוב האם בכלל יש לי צורך בוירטואליה. לחשוב האם זקוק לחברים וירטואלים. האם אני בכלל קשור אליהם.
ובכמה הימים האלה הגעתי למסקנה שאני מתגעגע אליכם. הגעתי למסקנה כי לא סתם בחרתי בישרא-בלוג, ולא בבלוגיה או פורומיה אחרות. אני מרגיש כאן כמו במשפחה. משפחה וירטואלית אמנם, אבל משפחה חיה ונושמת.
וכשפתחתי לוח העריכה לכתיבת מילים אלו, קפץ חלון: ישרא-בלוג חוגג בת מיצבוש.
חשבתי איזה צירוף מיקרים...
ולאחר מספר ימים של העדרות מכאן הופתעתי. למרות שלא פורסמו חומרים חדשים, הביקורים כאן לא פסקו. הסטטיסטיקה כמעט לא השתנתה. וזה מראה משהו על כך שלא שכחתם אותי. אוהב אתכם.
הצטברו כנראה תגובות, ומיילים שנשלחו לקנקן התה. ופוסטים של חברי כאן, שעדיין לא קראתי ולא הגבתי. כמו בכל חופשה, מצטברים מכתבים ומשימות על השולחן. עכשיו הזמן להשלים.
ועכשיו אתם יודעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה