הגעתי למוסד השיקומי בראשות רשת עמל - בתי אבות סיעודיים. אזכיר שבשל חידק בית חולים אף מוסד שיקומי אחר לא היה מוכן לקבל אותי. מיקמו אותי במחלקה המכונה שיקומית מורכבת.
מפני שאני אמור להיות בבידוד, קיבלתי חדר פרטי וזה דווקא מצוין. אבל אני חופשי לנוע בכסא גלגלים ומאוד נהנה לצאת למרפסות נוף המשקיף לים המלח והמדבר האהוב עלי. וסוף סוף אני נושם אויר צח ירושלמי צלול כיין.
אבל בארוחות יש לי מפגש בחדר האוכל עם שאר הדיירים. חדר האוכל נראה כמו בבית האבות שבו שהתה חמותי ז"ל. עם קישוטי שנה טובה על הקירות. ולוח פעילויות לכל יום - היום יש טיפול יופי לזקנות.
ובשולחן יש לי מקום קבוע ליד ישיש נחמד בן תשעים. ולידו קשיש אחר שאינו מחובר למציאות. ומולי שוכב אדם הקרוב יותר לגילי (אולי אפילו צעיר מעט ממני) לאחר ארוע מוחי. משותק בדרגות שונות בגופו ומדבר במילים בודדות יחידות. ואני רואה את הקהל ואני ילד ביניהם. נראה לי שאני בעל תפקוד מצויין לעומתם.
משתדל לסיים בהקדם את הארוחות ולפרוש לחדרי או לפינות חמד בודדות, שאליהן יוצאים לפוש גם אנשי הצוות. מתחבר ומשוחח איתם.
הבוקר פגשתי את אליזבת הפיזיותרפיסטית שלי. גם ממנה קיבלתי מחמאות על מידת התפקוד העצמאי שלי במעברים מכסא גלגלים למיטה ולהליכון. היום השלשתי את מספר הצעדים שקיפצתי קדימה ואחורה בהליכון, לעומת אתמול. ביום ראשון ארד לראשונה לאולמות השיקום ואקבל תוכנית שיקום מקצועית לחיזוק הידיים והרגל השלמה. בעוד שבועיים אני צריך לחזור לבית החולים לביקורת והורדת הגבס.
זהו המצב בינתיים.
חג שמח לכולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה