חשיבה חופשית

טוב. אתחיל בזה שבכל זאת אני עדיין לא בבית. הכל התחיל בשל חתול. בחצר המוסד השיקומי שבו אושפזתי מסתובבים חמישה שישה חתולים. בשבת האחרונה יצאתי לשזוף בשמש הסתווית בחצר. חמד אחד החתולים בסדין שכסה את רגליי. התחיל למשוך החתול ואני אחזתי בסדין כדי למנוע ממנו. כעס החתול והראה לי  נחת זרועו. נעץ ציפורניו באצבעי עד זוב דם. למרות שהפצע נוקה ונחבש, התנפחה האצבע למחרת והפצע הזדהם. חטפתי זריקת אנטי טטנוס ונאלצתי לקבל טיפול אנטיביוטי לעשרה ימים. בנוסף התפתחה שלפוחית ברגל הקטועה - כנראה תגובה אלרגית. 

בשל כך נדחה השחרור שלי ליום שלישי בשבוע הבא. מקווה מאוד לא לחטוף בזמן זה עוד מרעין ובישין. הפיצוי היחידי הוא שעד לשחרור אני ממשיך לקבל פיזיותרפיה - מעבר למה שקופת חולים התכוונה לשלם. לפחות זה.

בביקורת אצל האורטופד ביום שני - הוא היה מרוצה מקצב ההחלמה והיה פליאה מכך שאני מתרגל כבר מספר שבועות הליכה בתותבת תרגול. קבלתי גם שבחים על רמת החבישה המהדקת של הגדם להכנה לפרוטזה - חבישה עצמית שלוש פעמים ביום. לדעתו אני אהיה מוכן להליכה על פרוטזה בחודש הבא, אבל - מערכת הבריאות הציבורית אינה חושבת כך. נקבע לי תור למדידות והתאמת פרוטזה רק אי שם בחודש מרץ. התורים ארוכים ולא איכפת שמישהו צריך לחכות לכך כל כך הרבה זמן בבית. 

זה ממש דיכא אותי. בשביל מה כל המאמץ להשתקם ואז להתקע בבירוקרטיה? מזל שבעזרת ויטמין  P הצלחתי להקדים את התור בחודשיים. עיכוב של חודש אחד בלבד. גם זה רע, אבל טוב יותר משיכול היה להיות. 

מקווה שבשבוע הבא אשתחרר סופסוף לבית, ללא הפתעות נוספות. תודה על כל התגובות שלכם מהפוסט הקודם. קשה לי לענות בסמרטפון ומתנצל על כך. מצפה שאוכל לכתוב ולהגיב שוב מהבית.