חשיבה חופשית

לאחר כחודשיים וחצי חזרתי הביתה. זוגתי ערכה מספר התאמות עבורי לפני כן, בעיקר באחד מחדרי האמבטיה והשירותים. גם היה צורך להחליף מיטה לגבוהה יותר. ולמרות כל ההתאמות, הסתבר שאינני יכול להכנס לחדר האמבטיה עם כסא גלגלים. הפתח צר מדי גם לאחר שליפת הדלת מצירה. להכעיס גם ההליכון הסטנדרטי עם גלגלים לא עובר דרך הדלת (למרות שהגיעה קודם במיוחד בודקת התאמות מטעם קופת חולים). לאחר שנדרשה ממני אקרובטיקה מסוכנת כדי לעשות את צרכי, רכשנו הליכון צר יותר שאיתו אני מצליח לקפץ ולעבור דלתות. צריך קצת לתמרן בבית. אבל בשביל מה התאמנתי בשיקום? בדיוק בשביל לרכוש מיומנויות הסתגלות חדשות. מקווה שבעוד זמן מה, לאחר שיתאימו לי פרוטזה, אשכח מכל זה.

האמת היא שאני והגדם כמעט מוכנים להליכה. צברתי מספר שעות הליכה נכבד  בפרוטזת תרגול שמכונה וֶסָה. תרגלתי מעברי משקל מרגל לרגל, יציבות במסירת וקבלת כדור, קליעה של כדורים לסל והשחלת חישוקים וטבעות על מוט ממרחק.   אבל כפי שכבר ציינתי בעבר, התורים ארוכים ואני צריך לחכות חודשיים נוספים (לפחות חודש יותר ממה שצריך) לתור שנקבע לי להתאמת פרוטזה במרפאת המכשירים היחידה בירושלים. כאמור, זה לאחר פרוטקציה. אחרת הייתי צריך להמתין עוד 4 חודשים. בינתיים אני נדרש לשמור על כושר באימונים יומיומיים בבית בציוד מאולתר. אני אמור לקבל גם שני ביקורי בית לשבוע של פיזיותרפיסט מטעם קופת חולים.

לפחות אני מאוד שמח לחזור הבייתה מהשיקום שנכפה עלי בלי ברירה בבית אבות סיעודי. זו המתנה המופלאה ביותר שקבלתי ליום הולדתי שחל היום. מנסיוני אני אומר לכם שהמקום הזה הוא כמו בסרט קן הקוקיה והוא נוראי. הגעתי למסקנה שעדיף למות מאשר להאריך חיים במקום כזה. מסכנים הזקנים שזה גורלם. זהו סבל לא יתואר - גופני ונפשי כאחד. צר לי עליהם. יש שם גם צעירים יחסית  - כמו אחד בן 30 ממוצא אתיופי. הוא מאושפז כשלושת רבעי צמח עם כמחצית מוח חסרה. כתוצאה מונדליזם של חבורת עולים חדשים מרוסיה שהתקוטטו איתו על רקע גזעני והפליאו בו את מכותיהם. אני מתבייש שהם חלק מעמי. מסכנה האמא של הבחור ששוכב כולו משותק, עיניו מתרוצצות בוהות בחלל, מדי פעם שפתיו מתנועעות ללא אומר. איזה עתיד יש לו? בשביל מה כל הסבל שלו ושל המשפחה? מדוע חלאות האדם שגרמו לו לכך אינם נמקים לשארית חייהם בכלא?

והיה שם גם איש כבן 35 החולה במחלת ניוון שרירים מתקדמת. הוא שוכב כל הזמן. כל גופו משותק למעט יכולת תנועה מוגבלת ביד ימין. אינו מסוגל לדבר מלבד השמעת קולות ומספר מועט של מילים (כמו מים) לאחר מאמץ לא יתואר והוא בהכרה מלאה. הוא מורד במנוף מהמיטה אל אלונקה מיוחדת שמובילים אותו בה לארוחות בחדר האוכל. באחד הימים זכור לי שהניחו בקצה שולחנו ספל קפה מפלסטיק. משולחני עקבתי אחר נסיונותיו הנואשים להגיע ולאחוז בספל. מרוב יאוש הוא פלט משהו שנשמע כמו שאגת אריה עמומה. אף אחד מאלה שישבו לידו לא בא לעזור לו. חמלה אחזה בי והגעתי אליו בכסא הגלגלים. מעביר את הספל בזהירות לידו. המבט בעיניו הכיר תודה. כמה מסכן הוא. מצבו אמור רק להמשיך ולהדרדר מיום ליום.

וראיתי שם אנשים בני גילי וצעירים הרבה יותר משותקים במידה זו או אחרת לאחר ארוע מוחי. כשהשוותי, חשבתי אשראי וטוב לי. לפחות אני שולט על מה שנשאר ועל מה שיתווסף.

וראיתי אנשים חולי דיאליזה המבלים שעות ביחידות הדיאליזה העובדות סביב השעון 24 שעות ביממה. והאנשים האלה - מבט עיניהם כבוי. הם מוגבלים לשתיה של שתי כוסות נוזלים ליום. כל מחשבתם נתונה לצמאונם. כיצד להערים על הצוות. משדלים בתחינה מבקרים בני משפחות שאינם מודעים לכך, שיביאו להם עוד כוס מים קרים. 

ויש חולים פגועים במערכת הנשימה. מחוברים כל העת לחמצן, מקבלים מצד אחד אינהלציות ומצד שני מעשנים כמו קטרים. סיגריה, אינהלציה, סיגריה וחוזר חלילה. אחד עישן בהסתר בלילה, התחיל לשרוף את בגדיו וחרך את צינור החמצן שאליו היה מחובר. מזל שגלאי העשן הזעיק. כפסע היה בין פיצוץ ושריפה של כל שותפיו לחדר. וחולה אחר לאחר ארוע מוחי - מטריד כל חצי השעה איש צוות שיוציא אותו לנשום במרפסת. ושם שוכב משותק  באלונקה, עושה את "הפיזיותרפיה" היחידה שלו - בשארית התנועה שנותרה לו בשתי אצבעות, הוא מכניס סיגריה לפיו ומדליק אותה במצית. משם, כולו חנוק ומשתעל הוא מובל לאינהלציה. ממש מטורף, לא? ואולי הוא כבר אינו רוצה לחיות ובכך מקצר את חייו?

הצוות כבר ממש חסר אונים. החולים האלה מוצאים דרכים לא דרכים להשיג סיגריות והם מחביאים אותן בגרביים ובמקומות מסתור שונים ומשונים.

קבוצת חולים נכבדת אחרת  סובלת מבעיות פסיכיאטריות קשות. צעקות מחרידות בוקעות מהחדרים ביום ובלילה. חלק צועקים ומנבלים את הפה בחדר האוכל. בלט במיוחד אחד שמתנייד באיטיות בכסא גלגלים. מגיע לשולחנות של אחרים. תופס בזרועות אנשים ומבהיל אותם. מופיע פתאום ומפתיע מישהו בקריאות "גנב אתה גנב" או "רוצח"...

נראה לי שמי ששוהה במקום כזה מספר חודשים - עשוי להשתגע בעצמו.

מי צריך הארכת חיים במוסד סיעודי? ממש מדכא לראות אנשים במצב כזה. טוב להיות בבית. 

חזרתי הביתה בשעה טובה. יש לי כל כך הרבה מיילים לעבור עליהם. לבדוק, לגלות ולהלחם על זכויות. המערכות לא מתנדבות לספר לך עליהם. הרבה עבודה בשלט רחוק. באופן זמני כבר לא מקבל משכורות. בינתיים מנצל ימי חופשת מחלה שצברתי כל חיי. עוד מעט אהיה תלוי בתשלומים מביטוח לאומי. צריכים להקבע אחוזי נכות. מידת השתתפות משרד הבריאות, קופת החולים והביטוחים המשלימים.

ממש לפני שחזרתי, קיבלתי תשובה שלישית וסופית שמערכת החיסון שלי נפטרה מחיידק בית החולים העמיד שנדבקתי בו. זוהי בשורה משמחת, כי את שלב השיקום עם הפרוטזה שיבנו לי - כנראה לא אצטרך לעשות בבידוד בבית אבות סיעודי.