עוד פוסט שאני משחרר מהטיוטות רגע לפני נפילת המסך על ישראבלוג. קטע מתוך אנתרופולוגיה של ישראבלוג:
תארו מצב שבו הגבתם למישהו שרוצה לשכנע קוראים כאן להשקיע/לתרום (מחקו את המיותר- כי כפי שתראו מיד למישהו הזה יש סיבה לטשטש את העניין). והמישהו כותב פוסט שבו מתייחס לתגובה שלכם לפוסט קודם בגוף שלישי (וטוען שבמקרה השרשור שלה נמחק). ברור שמן ההגינות יתאפשר לפחות להגיב לטיעונים המתייחסים לתגובתי (שכאמור נעלמה). נכון? במיוחד כשמדובר במישהו שמבקש את אמון הציבור.
אז הגבתי לשלושת הסעיפים בפוסט שנגעו לשאלותי (שנמחקו). ומה קרה? שוב באופן לא ברור (כפי שנטען בפוסט) - שוב נמחקה תגובתי. אז שלחתי תגובה לציין בפליאה על כך ששוב נמחקה התגובה שלי, וכשרציתי לשלוח אותה - קיבלתי בפעם הראשונה בבלוג הזה את זה:
מפאת כבודו, טשטשתי את זהות בעל הבלוג ואת כותרת הפוסט. למרות שבעל הבלוג טרח לכתוב פוסט שלם לתגובה שמחק, אבל בהזכרת שמי. מחקת, מחקת אבל לשם מה אתה טורח לכתוב פוסט כזה - כדי להשמיץ? לא ממש חכם בלשון המעטה!
ואז שלחתי תגובה נוספת, שלא אישר כמובן לפרסום - שבה ציינתי שעכשיו ברור לי שהצנזורה שלו אינה מקרית. יכולתי לחשוף כאן את כל הפרטים (ותמונות מסך שאני מצלם במקרים כאלה), אבל אני לא טרול ולא מחפש עימותים עם בלוגרים. נשאלת השאלה ממה הבלוגר מפחד? האם הוא חושש ממשהו? האם הצנזורה שלו יאה למי שביקש אמון הציבור.
אז מיד לאחר והתגובות שלי הגיעו ליעדן (וכמובן לא אושרו לפרסום) - הבלוגר מיהר וקיצץ את הפוסט המקורי באופן משמעותי. כל העניין איתי נמחק ואיננו. וטוב לו שכך. כי כמה פרטים כאן היו מתעדים בגוגל את מה שהוא מסתיר ממנועי החיפוש. ובנוסף החלק הבעייתי בפוסט שלו שסיכן את אמינותו נמחק על ידו. אבל...
יחד עם צנזור הפוסט, הוא הסיר את עצמו מרשימת הקוראים בבלוג הזה. כמה קטנוניים יכולים להיות בני אדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה