חשיבה חופשית

ההשראה לכתיבת הפוסט זה הוא הפוסט של טליק  שמספר על חוויות עם סבים וסבתות שלו. לצערי אני לא יכול לכתוב זכרונות כאלה,  אלא אכתוב כאן על חוויות ילדות של מי שגדל בלי סבים וסבתות ולמעשה אף פעם לא הכיר אותם בחייהם. אפילו תמונות שלהם לא ראה, כי אין. היו רק סיפורים. תארו לעצמכם ילד שמדברים על הסבים והסבתות שלו ואינו יודע  אפילו איך הם נראו. עיוור יכול למשש פנים ולקבל מושג. אבל אפילו פריבילגיה כזו לא היתה לאחותי ולי.

אני זוכר בבית הספר, כשבן כיתתי לא הגיע ללימודים למשך שבוע ימים  והמורה הודיעה שסבא שלו נפטר. אז לא יכולתי להבין צער על מות סבא מהו. איך ילד יכול להבין צער על מה שהוא לא מכיר? דבר שאינו קיים בשבילו מאז לידתו?

כבר ספרתי על כך כאן שגדלנו כמעט ללא משפחה מורחבת ועל תופעת "אימוץ משפחה" של הוריי. אימוץ משפחה של שורדי שואה כמוהם, עם קרובי משפחה שקרבתם כל כך רחוקה - שעד היום אני מתקשה להבין מהי מידת קרבתם. היו 'הדוד' שעיה ו'הדודה' אסתר ששמרה מטפחת מתחת לחזיה לנגב את הזיעה, והיו 'דודה' קֶלה שאמא שלה גוֹגה הגוצה הייתה נוהגת לנשק אותי בלי שיניים בנשיקות רוק שהגעילו אותי, ובעלה השני 'דוד' מוניה - שמכרו את הווילה שלהם ברמת השרון, שנחשבה אז לחור, כדי לגור חמש נפשות בדירת שניים וחצי חדרים במרכז הסואן בתל אביב, ואנחנו נהגנו לבקר משפחה אחת את השניה בשבתות.

קֶלה הייתה אישה יפיפיה מהממת - בתו של הרוקח העשיר של העיירה (שמילא בזמנו תפקיד של רופא) ונישאה בעצמה לבן עשירים שנספה במלחמה. ממנו נותר לה בחיים בן. לימים בת נולדה בישראל מבעלה השני. אחיה לוּסיק  - הגיע ללמוד בבית הספר לכיתה שבה למד גם אבי עם כרכרת סוסים ורכב לבוש מדים, והיה יושב בכיתה מבודד בתא זכוכית, שחלילה יבוא במגע עם בני כיתתו. תארו לעצמכם שלפני המלחמה הם התביישו במשפחה של אבי, שסבי עצמו היה בעל אדמות עד שהוחרמו על ידי הסובייטים ונתנו לו להמשיך לנהל את אחוזתו לשעבר כמנהל קולחוז עד לפרוץ המלחמה, וכיבוש הנאצים. כאמור כל אלה לא היו באמת דודים שלי אבל לאחר המלחמה נזכרו אחד בשני  ואפילו היום אני בקושי מבין את מקומם המדוייק באילן היוחסין. 

אבל  היו לנו "תחליפי סבתות", שתי אחיותיה של סבתא שלי מצד אמא. האחת, פֶּסיה, ששרדה כי הספיקה לברוח לאזור אחר במלחמה. והשניה, אֶנה, שאיכשהו שרדה אבל התאלמנה במלחמה מבעלה ובנה בן השלוש נרצח על ידי הקלגסים. פסיה נישאה לבעלה זמְבֶל ונולדו להם שלושה ילדים. זמבל נפטר כשהייתי בכיתה אלף מסרטן, ופסיה פתחה לפרנסתה חנות ירקות בחצר ונאלצה לסחוב ארגזי פירות וירקות בגיל מתקדם. אבל לפסיה לא הייתה בה חמימות אלינו והתחושה האישית שלי הייתה יחסי משפחה מזוייפים. כשהיא באה לבקר פעם ביובל, הייתה מביאה לי מתנה בלון אחד פשוט ופעם אחת הביאה לאחותי הקטנה בובה ישנה חסרת יד ועין שמאל שכבר לא נפקחת. תמיד שאלה, מתי יש לי יומולדת והוסיפה, אז ליומולדת אקנה לך שרשרת זהב. שרשרת זהב אף פעם לא קנתה, אבל גם לשם מה ילד צריך בכלל שרשרת זהב?

לעומת זאת אנה אחותה נישאה בארץ לבעלה השני החרדי אברוּם (לא כזה שלומד בישיבה, אלא עגלון מוכר בקבוקי סודה, שהיה לי הכבוד לשבת לצידו במושב בעגלה ולאחוז במושכות, כשהוא מצליף מדי פעם בסוס לזרזו וקורא הוייסה). גם אישתו הראשונה ושבעת ילדיו נרצחו על ידי הנאצים. ואצל אנה דווקא הרגשתי בקירבה וחום. כשלקחה אותי איתה לטייל ברחוב אמרה לי  שאין לה ילדים ואני ממש בשבילה כמו הילד שלה. עניתי לה שאם היא סבתא שלי, אז היא צריכה לספר לי סיפורים כמו כל הסבתות. אבל היה לה רק סיפור חוזר טפשי אחד של שלושה ארבעה משפטים וזהו.  והייתי משוכנע שמי שלא יכולה לספר לי סיפורים, גם לא יכולה להיות סבתא שלי. היום אני יודע - וכי איזה סיפורים יכלה לספר לי? על משפחתה שנרצחה? היא הייתה דוברת יידיש ועברית היא קראה נורא לאט בגמגום - וכיצד הייתה יכולה להקריא לי?

היא הגיעה לביתנו כל פעם שרבה עם בעלה השני והתנחלה לארבעה, חמישה ימים.  הייתה עוזבת כאשר אמא שלי כבר לא יכלה לסבול שהיא מתערבת בכל דבר ומעירה ששום דבר לא בסדר. כשאנה נפטרה (בדיוק בשנה שצפתה את מותה עשר שנים לפני), סירבתי ללכת ללוויה. פחדתי מבית קברות. גם לא רציתי אף פעם יותר לבקר את בעלה, שהיה קמצן גדול וביקש כבר לאחר שבוע ממות אשתו להנשא עם אחותה פסיה האלמנה. כשהייתי ילד שנאתי לבקר בביתם בבני ברק לשבת או חג, מאחר ולא היה שם שום דבר שיעסיק ילד, ושעון שבת החשיך את הבית בשבע בערב וכולם היו צריכים ללכת לישון.

תמיד הייתה בי קינאה בחברים שיש להם סבתא וסבא. אבל השיא היה בביקורנו התכופים בבית אחותו של אבא שלי, הדודה האמיתית היחידה שלי. היא הייתה נשואה לבעל שהוריו שכלו את בנם השני במלחמת השחרור. ולמרות שתמיד אמרו לבנם החי שחבל שלא התחלף עם אחיו, הם היו מגיעים לבקר בשבתות את שני בני דודיי. ובביקורם כשהיינו שם אחותי ואני, הם אף פעם בכלל לא התייחסו אלינו, כאילו היינו אוויר. היו מסתערים על נכדיהם (בני דודינו) ובפנינו העניקו לכל אחד מהם חפיסת שוקולד פרה. שוקולד פרה לא היה חסר לנו, אבל סבתא וסבא שמביאים שוקולד פרה היה חסר. והם כל כך הכאיבו לי, שלא הייתה להם רגישות אלמנטרית לילד יתום מסבים וסבתות, שעומד ומסתכל ואוכל את הלב.

ילדיי לעומת זאת זכו לסבים וסבתות. אמנם לשנים מעטות יחסית עם הוריה של זוגתי. הבת זכתה להכיר את אביה של זוגתי, שסיים את חייו במוסד תשושי נפש חולה אלצהיימר. הבן לא זוכר אותו, כי נפטר בהיותו בן שנה. אמא של זוגתי שהיתה כל חייה לא בריאה במיוחד, נפטרה כמה שנים אחר כך כשהבת הייתה בכיתה ה' והבן בכיתה ב'. לא סיפרנו לבת על פטירתה, שבדיוק באותו בוקר הבת וחברתה הטובה הוזמנו לאולפן טלוויזיה לשעשועון ילדים שבו כל אחת הייתה צריכה לנחש דברים קטנים האחת על חברתה. לא רצינו להשבית את שמחתה של הבת שכל כך ציפתה בהתרגשות לצילומים. וכשצפינו בבת בטלוויזיה כשהמנחה שאל אותה אם היא רוצה לאחל משהו למישהו, והיא ענתה "כן, רק בריאות לסבתא שלי החולה" כשהיא כבר לא הייתה בין החיים - ישבנו והזלנו דמעות. רק בארוחת ערב סיפרנו לילדים לאחר הכנה, והם פרצו בבכי גדול. לפחות חסכנו מהם את טקס הקבורה - שלדעתנו היו קטנים מדי לטראומה כזו.

הורי שיבדלו לחיים ארוכים, מעניקים לילדיי אהבה רבה ולמרות שאינם זקוקים - אפילו תמיכה חודשית, וכסף לשיעורי נהיגה כאן, וכסף לפסיכומטרי שם ולימי הולדת ולחגים. תמיד אומרים שהם לא מחכים למותם כדי להוריש - הם שמחים לחלק עוד בחייהם לחמשת נכדיהם. הם גרים ברעננה ואנחנו בירושלים. בגילם, המרחק הגיאוגרפי מגביל את מספר הביקורים. כעת גם אני מוגבל לבקר אותם והם נורא סובלים מזה. אבל זה מה שיש. לפחות אנחנו מדברים כל יום בטלפון.

אז אני שבילדותי גדלתי בלי סבים וסבתות, שלא היה לי מושג איך זה עם, ומקנא בחברים, לפחות התמזל מזלי שאשריי ילדיי שזכו לסבים כאלו אוהבים.