חשיבה חופשית

אמש חלמתי חלום שאני במעבדה האהובה שלי כשלפתע הגיע ציוד מעבדה חדש. דוקטור א' שהייתה סגנית שלי מפקדת עלי לסלק מכשיר זה מפה ומכשיר אחר משם, כדי לפנות מקום למכשירים החדשים. אני מסתכל אליה בתדהמה. זמנים השתנו היא אומרת.

זהו, רגע הפרישה קרב. אני נפרד מהממלכה שלי, שהייתה ביתי השני (בעצם תלוי את מי תשאלו, כי יש שיאמרו ביתי הראשון). כבר אורזים הציוד האישי שלי בארגזים. מסמכים אישיים, תעודות ופרסים, מזכרות ותמונות שצולמו בכנסים מדעיים ברחבי העולם. ואת שעון החול על אדן החלון, עט זהב על קן שחור, ודגם 'מעבדה מיניאטורית' אמנותית תלת מימדית בהזמנה - שהעניקו לי ילדי כמתנות יומולדת, לצד ספל שעליו מוטבע צילום מתוק שלהם. נארזים בגדים וציוד שינה ללילות שהעברתי שם לעיתים בזמנים קשים כשהיה צורך להשלים פרוייקטים דחופים. את החלוק הלבן אשאיר על המתלה. היסטוריה נארזת. כשתסתיים מלאכת האריזה, יארגנו הובלה לבית שלי. אין לי מה לחפש שם יותר. אני לא זקוק למשרד עלוב של אמריטוס. יש לי משרד מצויין בבית, עם כל האמצעים הדרושים, וכניסה לבסיסי נתונים, לספריות דיגיטליות ולמרבית כתבי העת המדעיים. לפחות אלו הנחשבים והמובילים. האמת שיש אנשים שאשמח מאוד כבר לא לראות את פניהם. 

לא הרבתי לצלם. אבל במחשב מצאתי כמה תמונות אחרונות בשיא המחקר, לפני שהגורל תעתע. פינות מחדרי המעבדה וכמה אנשי צוות (אלו שהסכימו להצטלם ולהצגת תמונותיהם בפרהסיה. וליתר ביטחון טשטשתי מעט).

שני צרורות מפתחות צבעוניים נועלים היסטוריה ונטמנים בכיסי. מבטי מתמקד פעם אחרונה בשמי מתנוסס בשלטים על דלתות חדרי המעבדה בראשותי. מוחה דמעה עצורה.

תם ולא נשלם.