ישוב מול קהל רב
של פיזיותרפיסטים, אני 'מוצג רפואי'. ההיסטוריה הרפואית מוצגת בפני הנכבדים, בראשות דוקטור לפיזיותרפיה שהגיעה מחיפה. היא פיתחה איזשהו מודל חדש להגדרת מטרות שיקום.
לאחר שנתבקשה, הפיזיותרפיסטית שלי מציגה בפני הקהל את המטרה הבאה
שלי: ישיבה וקימה מכיסא בעזרת קביים.
מבקשים ממני לנסות. אבל אני לא יודע
לקום עם קביים. הם מסתבכים לי בידיים. אני מבקש מקל במקום וקם מהכסא. פאול – בכיר
הפיזיותרפיסטים נכח גם הוא באולם. הוא אינו שייך לצוות המכון, אלא עובד במחלקה האורטופדית עם חולים לאחר ניתוח. הוא גילה בי עניין וביקש שאדגים בישיבה יכולת טווחי הפעולה של הרגליים. ואז שאל אם אהיה מסוגל לקום
מהכסא ולשבת חזרה ללא שום אמצעי עזר. כך סתם בדיוק כפי שאתם עושים. ניסיתי
והצליח לי בניסיון שני. קמתי וישבתי בלי שימוש בעזרת מקל לקול מחיאות כפיים סוערות של הנוכחים. שלא תקלו
בעניין. אם אתם למשל ימניים, נסו לקום מהכסא רק על רגל שמאל. אם אתם שמאליים, להיפך. אני אומר לכם, בחנתי רבים
אם מסוגלים להתרומם מכסא באמצעות רגל אחת, כאשר השנייה פשוטה קדימה באוויר. הגעתי למסקנה
שרוב האנשים לא מצליחים, או מאוד מתקשים. איך אצלכם?
אז המטרה
להתרומם מכיסא הושגה עם מקל במקום עם קביים , ולמעשה כבר הושגה לראשונה במפגש המתודי הזה גם ללא שום אמצעי עזר.
ובכלל כמעט מההתחלה עקפתי שימוש בקביים לטובת הליכה עם מקל (בניגוד לנוהג הטיפולי במצבי). המפגש הסתיים כעבור מספר דקות נוספות, לאחר
שסיימו המלומדים דיון ער שבו ניתחו את שלל תנועות השרירים שלי בז'רגון שנשמע עבורי כמו קללות.
.
בעוזבי את האולם,
פאול מיהר לצאת בעקבותיי והחליט לו להתלבש עלי. תפס פיקוד על הפיזיותרפיסטית שלי והצעיד
אותי נשען על מקל עד לחדר המדרגות של הבניין. בהגיענו לשם, חטף מידי את המקל וציווה לעלות
מדרגה ולרדת חזרה לאחור. קדימה ואחורה וחוזר חלילה, מבלי לאחוז בדבר. לא במקל ולא במעקה. הפיזיותרפיסטית שלי הביטה בנו
באימה. נפילה ושבירה של משהו בגוף עשויות להחזיר אותי הרבה לאחור…
"אתה מרעיש
יותר מדי עם הנעל ברצפה", הוא אמר. אז נורא השתדלתי להיות קצת עדין יותר. מצוין, הוא אמר
ואז – פקד עלי להסתובב לאחור וללכת. "מה? איך"? אני שואל בתדהמה. "ככה על שתי רגליים. בלי מקל,
בלי כלום", הוא ציווה. לא יודע איך, אבל הצלחתי ללכת ארבעה צעדים בלי להישען על
כלום. ואז הוא רצה שאלך עוד כמה מטרים עד לשולחנה של קרן המזכירה הנחמדה.
אני עומד ברחוב נצמד
לאימא שלי, אוחז בשתי ידי בחוזקה ברגלה. "בו, בו, בו אלי" - קוראת לעברי גברת איצקוביץ השכנה. זרועותיה פתוחות, אוחזת בסוכריה על מקל בידה. אני לא עומד בפיתוי, מתנתק מאימא ופותח
בריצת בכורה של תינוקות, היישר לעבר זרועותיה של גברת איצקוביץ המחייכת בהנאה רבה לאור תשואות הסובבים.…
קרן מחייכת
אלי ואומרת 'בו אלי', כמו גברת איצקוביץ מזכרוני (זה לא סתם דימוי ספרותי. אני באמת זוכר אירועי ילדות עוד מהזמן שהייתי זוחל. אני יודע שזה לא נורמלי, אבל מי טוען שאני נורמלי)? קרן מעודדת אותי, אבל אני כבר לא תינוק שיכול לרוץ ולהרשות לעצמו ליפול, מבלי חשש לשבור שום
דבר בגוף. אני חושש לאבד שיווי משקל, אין לי ביטחון. כואב לי גם בשרירי צד ימין של הגב התחתון - לאחר שכבר עליתי מדרגות והלכתי כמה מאות מטרים (עם הליכון) כדי להגיע למכון, ומהתרגילים שעשה לי פאול במדרגה. אז פאול החליט להתנקם בי.
החזיר לי את המקל וציווה לצעוד לחדר כושר. שם המשוגע קשר אותי למין חגורת גב אדומה רחבה שאותה חיבר מאחוריי למתקן הרמת משקולות ידיים. שוב חטף לי את המקל מהיד וככה קשור למשקולות בגב, הוא התחיל לעשות לי טירונות
קרבית. לא אפרט, אבל נשבע לכם. הוא הרס לי את הגב מכאבים, עד שהואיל לבסוף לשחרר אותי. לחץ את
ידי לשלום בסיפוק והלך לו.
יומיים לאחר מכן הגעתי למכון רבע שעה לפני הזמן שנקבע לי. כהרגלי אין אני מבזבז זמן ופניתי לאימון חימום עצמי במקבילים. החלטתי לנסות לאתגר את עצמי. הסרתי הידיים מהמקבילים
והתחלתי לצעוד הלוך וחזור מבלי להישען עליהם. הפעם זה היה קל יותר משלשום. אולי גם משום שנוכחות מעקות המקבילים
היו לי כתעודת ביטוח פסיכולוגית לאחיזת חרום, אם חלילה אאבד שיווי משקל ואמעד. תוך כדי צעדה נמרצת בין המקבילים, אני
רואה לפתע את הפיזיותרפיסטית שלי מתבוננת בי
בתדהמה. הוצבה מטרה חדשה – הליכה רגילה ללא
תמיכת מקל. אני והיא כבר יודעים שאני מסוגל.
כשסיימתי את
האימונים בחדר כושר, פגשתי ביציאה ברופאה מנהלת השיקום שירדה לביקור במכון. לפי כשנה היא שחררה
אותי לאחר חודש שיקום במחלקה - הולך עם הליכון. אז בשחרור אמרה שבגילי כבר קשה לצפות להליכה ללא תמיכה של קביים וגם זה לאחר אימונים במכון. כשנפגשנו כך פתאום זה מול זו, אורו עיניה והיא שאלה לשלומי. "הנה הביטי", השבתי לה, והתחלתי לצעוד מסביבה
ללא תמיכה. מבחין במבט הפתעה בפניה וצועד. מדדה מעט עדיין כמו פינגווין, אבל
פינגווין גאה.
ביום שלא מעטים חגגו ניצחון פוליטי (לא לי אני חייב להודות), היה זה הניצחון הפרטי הקטן שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה