חשיבה חופשית

תאונת המטוס הגרמני שהתרסק באלפים עוררה בי זכרונות והרהורים בחוויות טיסה  טראומטיות שלי.

לעולם לא אשכח את הטיסה למילאנו. הייתה זו טיסה למטרה אקדמית עסקית - מפגש שנתי של קבוצת מדענים מהפלג המערב אירופאי שהתאגדה בקונסורציום שקיבל מימון נכבד ממשלות האיחוד האירופאי לפיתוח בתחום מדעי מסויים. הייתי החבר הישראלי ואסייתי יחיד בקבוצת מחקר אירופאית משותפת זו. בדרך כלל טסתי לבדי בעשרות רבות של טיסות עבודה כאלו או לכנסים מדעיים ברחבי העולם, אבל הטיסה למילאנו הייתה אחת ממעטות שזוגתי הצטרפה אלי בתור אישתו של. הוצאות הטיסה שלי, הלינה והכלכלה במקרה זה  היו במימון מענק המחקר לקבוצה האירופאית הזו.

הייתה זו הזדמנות פז עבורנו לשלב עסקים עם מעט פלז'ר ללא נוכחות הילדים. לא רבים היו מספר הפעמים שטסנו כך שנינו ביחד והשארנו בארץ את הילדים בסידורים שונים. הנסיעה הזו הייתה אחת מהן. בטיסה הזו היינו אמורים לנחות במילאנו בצהריים ולנצל את שארית היום לבילוי בעיר. כי למחרת הייתי צריך להשתתף בפגישות העבודה שתוכננו ליומיים הבאים.

הטיסה יצאה  משדה התעופה בן גוריון במטוס אל על בשעה היעודה. ישבנו  במושבים ליד החלון שפנה אל הכנף הימנית. בשל האור המסנוור של שמי המזרח, הגפנו את מסך החלון. בטיסה זו שנמשכת ארבע וחצי שעות היינו אמורים לנחות במילאנו בשעה 12:30 בצהריים. מספיק זמן לנצל את שארית היום לבילוי במילאנו. אבל לא כך היה.  לאחר כשעתיים הופרעה שלוותנו. בעוד שזוגתי מנמנמת ואני עובר על מסמכי העבודה, אני מבחין שנוסעים ודיילים, מתחילים להגיע בזה אחר זה ומציצים בהתרגשות דרך החלון שאחרי המושב שלנו. בתחילה לא ייחסתי חשיבות לתנועה הזו שהתנהלה ליד מושבנו עד שנפל לי האסימון והעלתי את המסך בחלון שלנו. לתדהמתי ראיתי שהכנף החלה להתפרק. אחת מהפלטות המכסות את הכנף התעופפה לה בטיסה ומעמקי הכנף התנופפו חוטי חשמל וסרטים צבעוניים.

התשובה של מנהל הטיסה הייתה מאד מוזרה בעיניי וגם לא הרגיעה אותי. במיוחד כשבבן גוריון הכינו את השדה לנחיתת חרום. בשעת הנחיתה הבחנתי בכוחות רבים של כיבוי אש והצלה ובניידות מגן דוד ששעטו לעבר המטוס. אתם וודאי יכולים לתאר לכם שהחסרנו כמה פעימות לב, עד שהמטוס עצר בשלום על המסלול.

לאחר הנחיתה נתנו לנו להתייבש במטוס כשעתיים וחצי.  בזמן זה חששנו להתקשר למשפחה, כדי שלא ידאגו והחלטנו לא לספר על כך בכלל גם כשנשוב, במיוחד לא לילדים. נשארנו כלואים במטוס עד שהעבירו אותנו למטוס אל על אחר שהטיס אותנו למילאנו. נחתנו שם בערב. אמנם הלך לנו יום אחד מהארבעה במילאנו, אבל נשארנו בחיים.

בפוסט דוקטורט זוגתי ואני תכננו בקפידה טיול שנתי בן שבועיים בחוף המערבי בארה"ב. תכננו לטוס ולנחות בסולט לייק סיטי ושם לשכור רכב להמשך הטיול. היינו אמורים להמריא מוושינגטון הבירה בטיסת פנים בשעה 7:00. אבל בבוקר הטיסה החלטנו לעלות במקום לטיסה  בשעה 7:30, כדי להיות בטוחים שלא ניתקע בפקקים של הבוקר בדרך לשדה התעופה. בעודנו בשדה התעופה, התקבלה הידיעה כי.המטוס שהיינו אמורים לטוס בו במקור - התרסק זמן קצר לאחר ההמראה. בעבודה כבר תכננו את ההלוויה שלנו. כשהגענו לסולט לייק סיטי התקשרנו כי שלום לנו וכולם נשמו לרווחה.

התרסקות המטוס באלפים הזכירה לי גם שבשנות התשעים ידידי שהיה דיקן של הפקולטה דאז, השתתף בכנס בחו"ל. מרבית הכנסים המדעיים מסתיימים בימי ראשון, אבל הדיקן המסור החליט לטוס חזרה לישראל עוד בשבת, כדי שיוכל להגיע בזמן להרצות לסטודנטים בקורס שלימד בבוקר יום ראשון. כדי להספיק לחזור, הוא עלה על טיסה במטוס קטן של שישה נוסעים כמדומני, כדי להגיע לטיסת קונקשן לישראל. מזג האוויר אז היה סוער מאוד והמטוס התרסק על הרי האלפים. לא היו ניצולים. להרצאה ביום ראשון הוא לא הגיע.

מחקרים מעידים שאחד מכל ארבעה סובל מחרדת טיסה. חלק מהחרדתיים לא יעלו על מטוס לעולם. חרדת הטיסה הזו מקוננת באמיגדלה שבמוח. שם נאגרים כל הפחדים והרגשות השליליים (כפי שפירטתי ב פוסט אחר).

האם יש הצדקה לחרדת טיסה? האמת היא שהסיכוי להיהרג בתאונת דרכים על הכביש גבוה בהרבה מהסיכוי להיהרג בטיסה או בהפלגה. ובכל זאת אנשים מפחדים לעלות על מטוס או אוניה הרבה יותר מאשר לנסוע ברכב יבשתי. כמובן שזה לא הגיוני בעליל לאור הסטטיסטיקה. כמו כן מחקרים הראו שתאונות מטוס אינן מגדילות את אחוז האנשים המפחדים מטיסות, אלא מגבירות את עצמת החרדה של אלו שבמילא סובלים מחרדת טיסה.

אודה ואתוודה שלמרות עשרות הטיסות שעשיתי בחיי, אני עדיין מעט במתח בהמראות ובעיקר בנחיתות. אבל אינני מבין את התופעה של מחיאות הכפיים בנחיתות המאפיינת ישראלים בלבד ואשר נראית  תופעה פרימיטיבית בעיני שאר האדם! הרי במילא הטייס אינו שומע את מחיאות הכפיים. אבל יתכן שזוהי דרך ישראלית לפרוק את מתח חרדת הנחיתה. איני יודע לענות אם ישראלים חרדתיים יותר או פחות בטיסות מעמים אחרים.

התרסקות המטוס הגרמני היא כבר מקרה רביעי לפחות (כי יש עוד כמה מקרים עם סימני שאלה) שבו טייס מתאבד על נוסעיו, בשל רקע נפשי. במקרה זה כבר נודע שהטייס סבל בעבר מדיכאון קליני. כיצד נעלם הדבר ממעסיקיו? הגיע הזמן להסיק מסקנות, ובעיקר להיות ערים לכך שהתאבדות אינה אירוע שהמתאבד מבצע תמיד לבד כפי שחושבים.