חשיבה חופשית

ושוב בחצות יופיע הבלון האדום. נולדתי בחצות הליל עם הברק.  ואכן הבלון לא איכזב

ואצלי הבלון האדום מלמד על יומולדת ובלוגולדת גם יחד. בפעם הרביעית. לפני ארבע שנים הענקתי לעצמי את הבלוג הזה כמתנת יומולדת. מקורא במעמד של מגיב שמקשט בתגובות בלוגים נבחרים של אחרים, השתדרגתי לבלוג משלי. יום הולדתי נראה מועד מתאים ליסודו של הבלוג ‘חשיבה חופשית.

כבר ציינתי בעבר שסטטיסטית לא רבים כאן יחסית הם הבלוגרים שמתמידים בכתיבה וחוצים את השנה הרביעית. לא אכחד, וקוראי כאן יודעים זאת - חדוות הכתיבה כאן נמהלה בהרבה עגמת נפש בשנה האחרונה. שנה שבה נתקלתי החל מטינה אישית, דברי נאצה, האשמות שוא דמיוניות, ועד להתנכלויות פיזיות ממש לבלוג ולמחשבים שלי וכל זאת התגבר באופן חולני לאחר שנרתמתי לפעילות התנדבותית להצלת ישרא. במה לא האשימו אותי? שאני מבריח מכאן בלוגרים, שאני הוא זה שאחראי לסטטיסטיקת הנטישה ההמונית כאן, שאני רוצה להשתלט על ישרא ולנהל אותו. בדיעבד הסתבר שכל מסע ההכפשות הזה היה תוצר פוליטיקה של מי שרצה באמת לנהל את ישראבלוג. הבנתי במהרה שגם אם יכולתי לתרום לעתיד ישראבלוג - לא עוד!  די לי והותר מהטעם המר שהשאירה בי חותמה של הפוליטיקה ישראבלוגית המאוסה.

לאחר הסאגה הזו, אמנם חלק מידידי כאן שמרו אמונים (ואני מעריך זאת), אחרים התרחקו, והיו אף שהתגלו במלוא כיעורם וצביעותם. אבל ביומולדת ובלוגולדת, הרי לא נאה ויאה להרחיב על כך את הדיבור. עוד תהייה הזדמנות בפעם אחרת. ואני משער שיהיו כאן כאלה שלא יהיה להם כל כך נעים ונוח לקרוא את דבריי. וכנאמר, אולי מן הראוי היה שלא להזכיר כלל את זה במועד חגיגי כמו יומו-בלגו-לדת, אבל מה לעשות? כידוע לעיתים קנקן מטיח דברים קשים ודברי תוכחה ללא חשבון. בלי פוליטיקלי קורקט, בלי העמדת פנים ובלי שטיקים. אחד בלב ואחד בפה.

השבוע,

קראתי יונה וולך

השבוע,

לאחר פגישה עם אלוהים שלי

פרצו לי מילים

לא מנוקדות

אנלוגיה דיגיטלית כבר

לא צריכה פנקס נייר

כבר,

לא אכפת מה יחשבו

שיאמרו, שיאמרו ויאמרו

שיקראו, יקראו או לא יקראו

את המקור או הצהוב

ברירה טבעית דרוויניסטית

ואתם, היו בשלכם

ואני בשלי.

ולמרות כל הנסיבות המרומזות האלה, אני חייב לציין שהגעתי עד הלום ולו כדי לשבור את הסטטיסטיקה של סגירת מרבית הבלוגים לפני שחצו את שנתם הרביעית. אבל, כפי שקוראי הבחינו בוודאי - המעטתי מאוד בקצב הכתיבה כאן בחודשים האחרונים, כמו גם את החשק להשקיע בכתיבת פוסטים. את הפוסטים המושקעים יותר אני כבר מפנה למקומות אחרים שיודעים להעריך אותם יותר. כאמור אבדה בי חדוות הכתיבה כאן, ורגשות אלו התעצמו עם הנטישה של לא מעט בלוגרים וקוראים יקרים לי את ישרא.

אחד הדברים שאני נוהג לעשות הוא מדידת 'הדופק' של הבלוג בלוח הסטטיסטיקה. לאחרונה הסטטיסטיקה גילתה על שינוי מגמה. החלק הארי של הכניסות לבלוג באחרונה - הן דרך גוגל, או מנועי חיפוש אחרים, ופחות דרך הדף הראשי בישרא או דרך רשימות הקוראים הקבועים.

מצד אחד זה מאוד מחמיא לבלוג על שנכתבים בו פוסטים שלא נס ליחם. פוסטים הממשיכים לעורר עניין בציבור הרחב - חודשים ושנים לאחר כתיבתם. וזה לא מובן מאליו. כתיבת אקטואליה אישית, משפחתית או פוליטית - טיבה שהיא מעוררת בישרא יותר עניין מיידי אם נכתבת היטב, אך היא מאבדת עניין ונשכחת במהרה בנבכי האבק הדיגיטלי של הבלוגים. לכן במידה מסויימת אני מרגיש כמו זמר ותיק ששיריו הופכים לקלאסיקה, גם אם אינו מרבה עוד ביצירה חדשה. אינני מתבייש להתגאות בכך. וכל זה נובע לא מעט מכך שלבלוג יש אג'נדה (עם מספר פלוקים קלים, שרובם מוחזרים לאחר פרסומם לטיוטות). ויש גם פוסטים אישיים יותר שאני כותב רק בבלוג פרטי, לעיני קוראים שיש בי אמון והערכה אליהם.  כשהזכרתי זאת בעבר, היו כאלו שלא הבינו לשם מה פתחתי את הבלוג הפרטי הזה, אבל הם אף פעם לא ידעו כי חלון ההזדמנות להרשמה אליו נסגר.

כאמור לוח הסטטיסטיקה מגלה לי על עשרות רבות של פוסטים ספציפיים שזוכים לביקורים תכופים מאוד. נעים לי לגלות את זה. אבל לא נעים לגלות דברים אחרים, כמו למשל כניסות אובססיביות לפוסטים ‘אינפורמטיביים', מאוד מסויימים. כניסות שמעידות על מה שאני מכנה ‘פוביית אנטי-קנקן' אובססיבית. ואלו שנגועים בכך וכנראה קוראים זאת עכשיו בסתר (כי הם קוראים כאן כל מילה), יודעים למה ולמי אני מתכוון. יסלחו לי רובכם אם דבריי אלה סתומים לכם. אבל לרובכם אומר כי מדובר ממש במיעוט. מיעוט ילדותי דוחה ומאוס, אבל מיעוט קטן מאוד. מטיבם מיעוטים כאלה צעקנים, ובישראבלוג הם פשוט טרולים נוירוטיים עלובים. 

ולגבי עתיד הבלוג - לצערי אינני יכול להבטיח היום שנחגוג כאן את בלוגולדת חמש. יש החושבים שהדבר נובע מדעתי על הממשק ההולך ומדרדר של ישרא, והוא אכן מדרדר. אבל הסיבה העיקרית היא אחרת. רבים מהבלוגים הטובים יותר שקראתי כאן נסגרו וממשיכים להיסגר לצערי. כמעט כל שבוע אני רואה פוסט פרידה של בלוגר ותיק בדף ‘החמים' בישרא. חלק מהנוטשים עברו לכתוב בפלטפורמות אחרות כמו בלוגר, וורדפרס ועוד. אני לא בא בטענות אליהם, כידוע גם אני כבר כותב בפלטפורמות אחרות.

אבל אני חייב לציין שלאכזבתי אחדים משארית הכותבים כאן התגלו לי כבעלי אגו, אינטרסנטים ומתחשבנים ברמות. לא ראוי שאפרט יותר בפוסט סיכום שנה זה, למרות שגם כך יוצא שהוא אינו חגיגי במיוחד. אבל, אינני יכול להתעלם ולהעמיד פנים, מצטער. ימשיך לקרוא כאן מי שחפץ כל עוד הבלוג קיים ומי שלא - שלא יקרא, או שימשיך לקרוא כאן בסתר כל מילה כמו שעושים אחדים. ומי שרוצה, יקבל תוספת גם בבלוג ‘חשיבה חופשית פלוס' בבלוגר ובפורום הספרותי זה מה ש בפלטפורמה Blabla4U.

כיצד יראה הבלוג בשנתו החמישית, אינני יודע. זה תלוי הרבה גם בכם הקוראים והמגיבים. בוודאי הבחנתם כבר בשינוי באופי הבלוג ובתדירות הפרסום בו. אבל לא בטוח שהבחנתם גם בשינוי עיצובי ותוכני לאחרונה (כי אף אחד לא הגיב על כך). כמו למשל, נמחקו וצומצמו רבות מהרשימות בשוליים של הבלוג. בניהן נמחקו גם ההפניות לפוסטים הרבים שהיו במומלצים של ישרא ובמומלצים של עמותת ישראבלוג. אין לי כל צורך בהתפארות בהם לצורך רייטינג או טפיחה על השכם. עם כל הכבוד, בכל זאת המומלצים הם לא פרס נובל גם לא פרס ישראל.

כמו כן, רבים מהפוסטים האישיים החזרתי לטיוטות, ולכן בחיפושים נפתחים כעת כדפים ריקים. כבלוג שיש לו ביקוש רב בחיפושי מידע בגוגל, אינני רואה טעם להשאיר בבלוג פוסטים אישיים ללא היבטים מדעיים. פוסטים שאין בהם כלום מלבד סיפוק מציצנות (שלא באשמתכם כמובן, זה מה שרובינו עושים). אי לכך, קחו בחשבון שמתפרסמים כאן לעיתים פוסטים מסויימים ותמונות לצורך עדכון, אבל לזמן מוגבל בלבד. ולכן המבקרים האקראיים כאן, אלה שנוהגים להשלים באופן מרוכז אחת לזמן חוסרים (כפי שמעיד לוח העריכה) - כדאי שיידעו זאת. כי מה שהמערכת החליטה לפרסם כאן לתקופה מוגבלת, לא ישוב!

ואעבור כעת לענייני היומולדת. לא חושב שזה כל כך מעניין כיצד אני חוגג או חוגגים לי. אף על פי שיש כאלה שעיסוק בדברים כאלה בפוסטים שלהם הוא לחם חוקם. כל אחד והסגנון שלו. אבל אני רוצה רק לציין שלכבוד היומולדת והבלוגולדת, הענקתי לעצמי מתנה - הפכתי את המחשב שאני כותב בו שורות אלו, מגרוטה איטית ומתחממת, למחשב שפועל כמו חדש מהחנות.

אני לא מאלו שממהרים להחליף מחשבים כל שנתיים שלוש. לכן ערכתי במחשב פעולות תחזוקה רחבה. הרחקתי עשרות קודים זדוניים, וכן מאות ‘רוגלות', טרויאנים, ו'תולעים', שהאטו את המחשב וניטרלו פעולה חלקה ותקינה, בלשון המעטה. וכעת המחשב הזה שקודם התחמם והגיע קרוב לנקודת הרתיחה לאחר זמן שימוש קצר (ולכן דרש כיבוי תכוף לקירור) - חזר לפעול כשורה כמו חדש. בעקבות טיפול מאה אלף זה (שהוא אגב גם כזה במספר הכניסות במונה של הבלוג) - מידות החום הגבוהות של המעבדים והלוחות, ירדו פלאים מתחום האדום והכתום לכחול התקין. הנה ראו צילום טיפוסי של המוניטור כעת, לאחר שעות פעולה רבות:

והנה ראו בכמה השתפר זמן האיתחול של המחשב שקודם התחיל להתנהל במהירות של צב:

ואני רוצה לסיים בתודה לכולכם - לקוראים השקטים והמגיבים כאחד שמלווים את הבלוג. יש כאלה שעושים זאת כבר ארבע שנים, וקוראים חדשים עדיין מצטרפים, למרות הצניחה המעציבה בסטטיסטיקה הכללית של ישראבלוג. ושוב מצטער שהפוסט הזה אינו חגיגי כפי שראוי היה, אך כפי שמתנוסס בראש הבלוג - עובדות אינן נעלמות אם מתעלמים מהן. אינני מאלו שטומנים ראשם בחול, גם לא כזה שזורה חול בעיניהם של אחרים.

ולאחר הפוסט הלא כל כך חגיגי הזה, הרשו לי לפצות אתכם ולסיים בבדיחותא, ואתם מוזמנים להצטרף לשיר:

 החיים הם כאן, אבל קחו הכל בפרופורציה חברים.