חשיבה חופשית

קיבלתי במייל את הדברים הבאים:

כל אדם שאנו פוגשים בחיינו הגיע אלינו במיוחד על מנת ללמד אותנו על החיים. בדרך כלל האנשים שפגעו בנו בצורה הכי קשה, הם אלה שבאים ללמד אותנו כללים חשובים מאוד לחיים, לכן אין צורך לפגוע בהם בחזרה או לשמור טינה. אלא להיות שמחים בתוך תוכינו שפגשנו את האנשים האלה, כי הם לימדו אותנו הרבה על החיים.

כלומר, דווקא האנשים שפגעו בנו הכי קשה הם המורים הכי טובים לחיים. הם מלמדים אותנו להעריך את עצמינו יותר- הם כמו סוג של מראה עבורינו. זיכרו זאת ואל תכעסו או תשנאו את אותו אדם שפגע בכם אלא להיפך- תוקירו לו תודה על כך - כי הוא עזר לכם.

נשמע קצת ניו אייג'י: קשה להאמין שכל אדם שאנו פוגשים בחיינו הגיע אלינו במיוחד. אבל לאחר מחשבה ובהתעלם מהמשפט הקודם - נקיטת גישה פילוסופית כזו לגבי כל מי שפוגע בנו, תקטין את הרגשות השליליים שהורסים לנו את הבריאות.

לעשות בית ספר לאנשים יכול להביא לסיפוק רגעי, אך מנסיוני זה בדרך כלל חוזר אלינו מתישהו כבומרנג. אנשים מתחשבנים, וגם אלה שגרועים במתמטיקה יודעים ליצור יפה מאוד משוואות ביחסים עם אנשים. אך החיים אינם ואינם צריכים להיות מתמטיקה. למשל,קשה לאנשים ליישם את המשפט הנדוש: כדאי להיות חכם מאשר צודק.

לגבי המשפט האחרון באיגרת: "אל תכעסו או תשנאו את אותו אדם שפגע בכם אלא להיפך- תוקירו לו תודה על כך - כי הוא עזר לכם". נו, קצת קשה לי להוקיר תודה לאנשים פוגענים ומציקים. ואתם?

ולמרות שאני נוטה לסלוח, קשה לי שלא לכעוס על סוג אחד של אנשים, שאינם נדירים במחוזותינו - אנשים שבהם הרוֹעַ מצטרף לבּוּרוּת. שילוב קטלני!  

אלה הם אנשים, שכשלא יודעים איך להתמודד עם דעותיהם של אחרים, כשהן אינן מתאימות להם - הם תוקפים את בעל הדעה באופן אישי - בלעג, בהשמצות,  בקללות ובניבולי פה. ומה יוצא להם מזה ? הם מראים לכולם רק כמה הם רעים וטיפשים.

ולרעים כדאי לזכור: השמצת אדם אינה משכנעת אף אחד, שדעותיו אינן נכונות או צודקות - אלא את הטפשים בלבד. להיפך, התקפת אדם ברמה האישית דווקא גורמת להראות לכולם (מלבד לטפשים) עד כמה המתקיף חלש וחסר אונים וכמה לדעותיו האישיות אין בסיס עובדתי, אלא רגשי בלבד.

 ***

ולגבי אנשים רעים ובורים כאלה, מצאתי משהו מאסופות שיריי:

הפרפטאום מובילה (Perpetuum Mobile) של הנדידה התמידית

יש אנשים המפחדים להפגש עם אלוהים. הם מפחדים, כי הם מאמינים שזה יהיה יום מותם. כנראה שאנשים דתיים מפחדים מכך יותר...

מכיוון שיש לי הרבה שאלות פתוחות לאלוהים, אין אני מפחד והזמנתי פגישה איתו עוד בחיי. וכי למה עליי לפחד ממנו? למעט "שמור על השבת לקודשו", אני ממלא את כל שאר עשרת הדיברות ואפילו משתדל לקיים את התרי"ג הקשה ביותר - ואהבת לרעך כמוך.

לילה אחד ישנתי נהדר, עד שמשהו נגע בי ועורר אותי. בחשכת החדר הבחנתי בשלשיית מילים מהבהבות על הקיר -  

.

הרגשתי שאני נוסק מעל מיטתי ורואה את גופי מוטל עליה בשינה ערבה. נחתתי בחדר קבלה ולפנַי בוהק שלט: קח מספר והמתן לתורך בסבלנות.

לקחתי מספר ושלט מואר אחר      הפנה אותי לבר. על השולחן היו פזורים קוקטלים רבים מסוגים שונים. בחרתי אחד, התישבתי על כסא קטיפה, מול חדר שדלתו נראתה כך:

 
        והמתנתי לתורי.

זמזום הפנה תשומת ליבי שהדלת נפתחה. נכנסתי לבקשתו של קול עמוק ואז ראיתי את אלוהים:

 שב אמר לי הקול ואין צורך שתִשל נעליך מעל רגליך. אני אלוהים, נעים מאוד.

שמי קנקן ומה שימך, אם מותר לשאול? והוא ענה לי - "בטוח שאף לא אחד מ-72 השמות האלה שנתתם לי:

הסיפור שכתבתי תגלית חייו של פרופסור כפרי , נבחר כאחד משלושת הסיפורים הטובים ביותר בתחרות סיפורי מתח ישראלים -כתיבה נוצרת.

הרי הביקורת שכתב עליו השופט שהוא הסופר גל אמיר, הידוע גם כבלוגר בכינויו אבו אלמוג:

"כשהחלטתי לשפוט בתחרות, החלטתי לקזז נקודות לכותבים שהם מגיבים קבועים בבלוג שלי. הסיפור הזה הוא אחד משלושת הטובים גם בקיזוז המרכיב הזה. מדובר בסיפור אינטליגנטי, חכם, עם טוויסט משמעותי, שמתקדם לאט אבל בטוח, בתוך מסגרת המילים המוקצבת, לסיום שהוא אחד היפים והמפתיעים בתחרות. לא סיפור מתח במובן הקלאסי של המילה, אבל עלילה מותחת, שלא מזלזלת בקורא. הכתיבה בלשון הווה קצת בעייתית, אבל העברית יפה וקולחת. מאוד אהבתי."

ועוד הוסיף גל אמיר לאחר מכן, בפוסט שכתב בבלוג שלו:

"אחד מהשלושה הכי טובים היה קנקן התה, גם כי הסיפור שלו היה באמת משהו מיוחד (קראתי אותו בבלוג שלו, ועד הסוף ממש לא הבנתי שמדובר בסיפור לתחרות ולא באיזה אנקדוטה מדעית אמיתית שהוא מספר לנו עליה)".

 ***

כעת ברצוני לשתף אתכם בהחלטה על כתיבת הסיפור. אני לא סופר. אמנם אני כותב בבלוג, אבל זה לא נחשב. כתבתי מאמרים וספרים מדעיים, בספרות המקצועית, בעיקר בשפה האנגלית. אבל אין להשוות כתיבה מדעית לכתיבה ספרותית. למרות שיש מספר סממנים משותפים, אין הכתיבה המדעית מגיעה בדרך כלל לציבור הרחב.

אני כן כותב שירים, אך מלבד שניים, שלושה שפרסמתי בבלוג, הם נצורים במגירה, כלומר במחשב. כתבתי גם מספר סיפורים למגירה, אך הם אינם נחשבים בעיניי. כי הם סיפורים בעלי אופי אוטוביוגרפי ובעצם הם סיפורי יומן, לכל היותר. גם הם, נכון לעכשיו, גנוזים עימי.

הידיעה על תחרות כתיבת סיפורי מתח קצרים בישרבלוג הגיעה לידיעתי במקרה - מתוך פרסום של סיפור כזה, שנכתב על ידי בלוגרית, שאני נמנה על הקוראים שלה.

בתחילה לא התכוונתי בכלל לכתוב סיפור ולהשתתף בתחרות, הן בגלל עיסוקי הרבים, והן בשל חוסר נסיוני בכתיבה כזו. אבל לאחר זמן מה, בכל זאת החלטתי לכתוב. מדוע?

הרצון לזכות בספר המצויין של גל אמיר לא היווה טריגר במקרה שלי - כי קראתי אותו בעבר, ולמעשה אפילו רכשתי אותו ביריד ספרים, המציע אותם בהוזלה משמעותית, מתוך העודפים של אחת מרשתות הספרים. אני מנצל רבות רכישות ספרים בדרך זו.

אז מדוע החלטתי בכל זאת לכתוב ולהשתתף? ראשית, כתיבת סיפור מתח היווה אתגר בשבילי, כי כאמור אף פעם לא עשיתי זאת בעבר. גם המגבלה של כתיבת סיפור באורך של 700 מילים בלבד, הייתה מאתגרת בשבילי - האם אני יכול לכתוב משהו משמעותי, במיגבלה כזו? אך בעיקר, היתה חשובה בעיני העובדה שהשופט בתחרות הוא הסופר גל אמיר, שאותו אני מכיר בעיקר מתוך קריאה בבלוג שלו. שאלתי עצמי, האם אני יכול לכתוב סיפור, שיזכה באחד משלושת המקומות הראשונים - בעיקר משום שאז אזכה בחוות דעתו ובביקורת של גל אמיר.

כאשר התיישבתי לכתוב, חשבתי בתחילה על רעיון לסיפור. רעיון לסיפור שישקף אווירה מסביבת עיסוקי כמדען. בראשי עלו מספר רעיונות, שמתוכם בחרתי לבסוף בזה שבבסיס סיפורי. את הטיוטה הראשונה כתבתי ברצף והיא יצאה לא רע בעיניי. אך היא היתה באורך של למעלה מ-900 מילים. מה שנותר לעשות היה לקצר, מבלי לאבד את תחושותיו ורגשותיו של גיבור הסיפור - פרופסור כפרי. את זה עשיתי, בחלקו, על ידי מעבר לכתיבה בלשון הווה וברמזים העולים מתוך מעשיו. בקיצוץ של הטקסט הייתי חייב גם לשמור על בהירות מינימלית של המחקר המדעי, באופן שיובן לקורא שאינו עוסק בתחום המדע. לעיתים רבות, גם בכתיבה מדעית יש צורך לקצר כדי לעמוד במסגרת המוקצבת - קיצוץ כזה באורך הטקסט גורם לטקסט להפוך למאוד טכני. גם כאן יתכן והקיצוץ גרע במעט מההיבט הספרותי, אך לבסוף הצלחתי להגיע למשהו שנראה סביר בעיניי, אבל היה עדיין ארוך במקצת. את זה פתרתי בצורה טכנית, על ידי השמטת התואר פרופסור לפני שמותיהם של כפרי ופסקל ולמעט הפעם הראשונה, הסתפקתי בשמם בלבד, או ציינתי את התואר בלבד ("הפרופסור"). את סוף הסיפור תמצתתי בפיסקה אחת - באופן שלא פגם בסיום, כפי שנכתב במקור.

שמחתי בהצלחת הסיפור, כפי שהתבטא בתגובות הקוראים בבלוג ומהשיפוט של גל אמיר.

לבסוף אני רוצה להודות לגל אמיר על קריאת הסיפור וכתיבת חוות הדעת, ולהביע הערכה על כך שניאות לשמש כשופט. הקריאה והשיפוט של למעלה משלושים סיפורים שהוגשו, בוודאי גזלו לא מעט מזמנו. גם התרומה של עשרים עותקים מספרו "רוח צפונית" לזוכים, היא יותר ממכובדת. כיוון שכאמור היה ברשותי הספר לפני התחרות, החלטתי להעניק את עותק הספר שזכיתי לו בתחרות - לאחד מתלמידי הדוקטור שאני מנחה. שיֵדע כי יש גם עולמות נוספים, בנוסף לעולם המדע.

לבסוף אני רוצה לברך את המתחרים הנוספים שזכו בתחרות ואת מערכת ישראבלוג, שיוזמת תחרויות כתיבה כאלה. כן ירבו.

שבת שלום וחג שמח לכולכם.

פרופסור כפרי הניח את משקפיו על שולחן המעבדה, מתבונן על התשליל המשתקף מסרט הצילום, שהגיח זה עתה ממכונת הפיתוח. כמידי יום הוא מעיף מבט עייף על התשליל, המסכם את הניסוי שהוא חוזר עליו במשך שתים עשרה שנה. בתשליל הוא רואה את הפרופיל המוכר של הנגיף רטרו-K2000, שאותו בודד לראשונה מתאי גידול סרטני של חולה בסרטן הערמונית. משפשף עיניו, כלא מאמין, הוא רואה היום בתשליל ממצא חדש יוצא דופן. היה זה תשליל הניסוי של תגלית חייו.

בכנס מדעי בינלאומי, שנערך לפני כשתים עשרה שנה, פרופסור כפרי העלה השערה מהפכנית. הוא העריך שקיים נגיף שיכול לרכוש גן סרטני במהלך הדבקה של חולה סרטן הערמונית. לטענתו הנגיף "גונב" את הגן הייחודי הזה מתוך המטען הגנטי של התאים הסרטניים. הנגיף המשודרג, שמכיל את הגן החדש, יכול כעת להדביק תאים של אנשים בריאים ולהפכם לתאים סרטניים. סרטן הערמונית פוגע בכל כך הרבה גברים ומקפד את חייהם.  ההצגה של מבנה הנגיף עוררה התרגשות רבה בקהילה המדעית. אבל לימים, כפרי לא הצליח להוכיח את טענתו המהפכנית והיא נשכחה.

מאז אותו כנס, חוזר ועורך כפרי סדרת ניסויים סיזיפית, שבה הוא מבודד את הנגיף מתאי סרטן הערמונית של חולים ומדביק בו תאים בריאים, שאותם הוא מגדל בצלחות בתרבית. לאחר מכן הוא מחפש במיקרוסקופ תאים בריאים שהפכו לתאים סרטניים. הוא חוזר על הניסוי, יום לאחר יום, אך התאים הבריאים מסרבים להשתנות. מזה כמה שנים, תלמידיו מתבדחים מאחורי גבו, על עקשנותו של התרח הזקן.

הבוקר הגיע כפרי למעבדה וכהרגלו עובר על הדואר, לוגם מהקפה השחור המהביל. את עיניו צדה מעטפה מבוילת בבול צרפתי, שנשלחה מפרופסור פסקל ממכון פסטר. במכתב כותב פסקל אל כפרי כדלקמן: "השתתפתי בכנס שבו תיארת את השערתך לקיומו של גן המועבר מחולי סרטן לאנשים בריאים, על ידי נגיף המדביק אותם והופך את תאיהם לתאי גידול סרטניים. שמעתי שאתה ממשיך לעסוק במחקר זה. כיוון שלא ראיתי פרסום מדעי בנושא, אשמח אם תשתף אותי בממצאי מחקרך". כפרי הניח את המכתב על שולחנו, מתוך כוונה לענות עליו בסיום יום העבודה. בתשובה התכוון לציין שעדיין לא אסף מספיק ממצאים להוכחת השערתו. גומע את לגימת הקפה האחרונה, פנה לבדיקות המעבדה כימים ימימה.

כפרי מתבונן כהרגלו בצלחות הגידול של התאים והנה באחת הצלחות הוא רואה מושבה יוצאת דופן של תאים. בין אלפי התאים הבריאים, הוא מבחין במושבה של תאים שנראים אחרת – תאים סרטניים. בהתלהבות הוא אוסף את התאים הסרטניים לתוך מבחנה. בתהליך הפרדה מורכב, הוא מבודד את הנגיף ופונה לערוך אנליזות שלו. 

לאחר מספר שעות, כשהוא מתבונן על פרופיל הפסים המשתקף בתשליל הצילום שהתקבל, מזנק הפרופסור מכיסאו כנשוך נחש. בפרופיל הפסים שהתגלה בתשליל, מרצד לראשונה פס שחור יוצא דופן המסמן את הגן החדש שגילה. השעה שמונה בערב. כפרי מתבונן שוב ושוב על התשליל כלא מאמין. ממנו נודד מבטו לשלט הניצב על שולחן המעבדה שלו: "מדוע כל התגליות המדעיות המשמעותיות מתגלות, כאשר אין בסביבתך מישהו שאיתו אתה יכול לחלוק את השמחה"? 

שיכור מניצחון, מבלה כפרי את שארית הלילה בסדרת בדיקות נוספות, המספקות את כל ההוכחות המאשרות את התיאוריה שלו. באותו לילה זיהה ואפיין את הגן הגורם לסרטן הערמונית, מתוך מאגר הגנים העולמי הממוחשב.

השחר מפציע וכפרי רוכן על שולחן העבודה שלו. קורן מאושר עונה לפסקל ממכון פסטר: "שנים מאז אותו כנס, מנסה אני להוכיח ללא הצלחה את ההשערה שהעליתי והנה היום, לאחר שקראתי את מכתבך, הצלחתי להוכיח את טענתי. הוכחתי כי נגיף הרטרו מעביר גן מחלה מחולי סרטן ומדביק אנשים בריאים במחלה. את מבנהו המדויק של הגן ותכונותיו, אני עומד לשלוח לפרסום בהקדם האפשרי. אין ספק שתגלית זו היא מסוג התגליות שזכו בפרס נובל".

לאחר שלושה שבועות, מתבונן כפרי בתדהמה בגיליון החדש של העיתון היוקרתי סיינס. על כריכת העיתון, התנוססה תמונתו של פרופסור פסקל תחת הכותרת: "התגלה הגן הגורם לסרטן הערמונית ואשר מדביק אנשים בריאים על ידי נגיף רטרו-P2001" . כפרי, יודע שפסקל גנב את תגליתו. אבל כיצד? לפתע ירד האסימון. המכתב. מכתב התשובה ששלח לפסקל. פסקל לקח את נייר המכתב ומתוך טביעת אצבעו של פרופסור כפרי, בודד את הנגיף עם הגן החדש המיוחל. מבלי דעת, שלח כפרי את תגליתו לפסקל. זעם רב עבר בליבו של כפרי. בתהילת התגלית שלו עומד לזכות פרופסור פסקל הערמומי.

הידיעה על התגלית השערורייתית מתפשטת במהירות בקהילה המדעית. לאחר חקירת ועדה ממונה של מדענים מהשורה הראשונה, מתפרסמות המסקנות: "לתגלית המרגשת אחראים שני מדענים – כפרי מישראל ופסקל מצרפת. את הגן החדש גילה כפרי, אך הוא גילה אותו בעזרת הנגיף שנדבק לנייר המכתב ששלח אליו פסקל. זן נגיף הרטרו-P2001 של פסקל, זיהם את צלחת הגידול של כפרי". 

 "הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת"

תוספת עריכה:

הסיפור נבחר כאחד משלושת הסיפורים הטובים ביותר בתחרות.

הרי הביקורת שכתב עליו השופט שהוא הסופר גל אמיר, הידוע גם כבלוגר בכינויו אבו אלמוג:

קנקן התה - תגלית חייו של פרופסור כפרי - "כשהחלטתי לשפוט בתחרות, החלטתי לקזז נקודות לכותבים שהם מגיבים קבועים בבלוג שלי. הסיפור הזה הוא אחד משלושת הטובים גם בקיזוז המרכיב הזה. מדובר בסיפור אינטליגנטי, חכם, עם טוויסט משמעותי, שמתקדם לאט אבל בטוח, בתוך מסגרת המילים המוקצבת, לסיום שהוא אחד היפים והמפתיעים בתחרות. לא סיפור מתח במובן הקלאסי של המילה, אבל עלילה מותחת, שלא מזלזלת בקורא. הכתיבה בלשון הווה קצת בעייתית, אבל העברית יפה וקולחת. מאוד אהבתי."

ועוד הוסיף גל אמיר בבלוג שלו:

"אחד מהשלושה הכי טובים היה קנקן התה, גם כי הסיפור שלו היה באמת משהו מיוחד (קראתי אותו בבלוג שלו, ועד הסוף ממש לא הבנתי שמדובר בסיפור לתחרות ולא באיזה אנקדוטה מדעית אמיתית שהוא מספר לנו עליה)".