חשיבה חופשית

זה שיש אנשים שהם טפילים וקרציות אינו חידוש. אבל כאן אני רוצה להתייחס לטפילות מאורגנת של התעשייה, ובמיוחד תעשיות הביוטק והתרופות. ומי הפונדקאים של הטפילים? לצערי מדענים תמימים  ומטומטומים. 

פנו אלי לא פעם מחברות תעשייתיות ליעוץ על מוצר פוטנציאלי שהם חושבים לייצר. כשציינתי שיעוץ אינו בחינם, קבלתי תשובה שהיא בערך כך: טוב, רק פגישת יעוץ ראשונית. פגישות נוספות תהיינה בתשלום. ככה זה עובד אצלם - חולבים אותך בחינם וממשיכים אחר כך לחלוב מישהו אחר.

למדתי לפטור אותם במשפט: אם הייתי יודע שאתם תפרנים הייתי מייעץ בחינם, אך מכיוון שיש לכם - תשלמו על זה כמו שצריך.

ובמוסדות המדעיים יושבים מקבלי משכורות שצריכים להצדיק את קיומם על ידי גיוס כספים. והחברות והתעשייה יודעים את זה ומנצלים את זה. הם מבקשים ימי פגישות מאורגנות עם מדענים, כדי ללמוד על שיתופי פעולה אפשריים עם מדענים שיכניסו כספים למוסד. והם מגיעים פמליה של המנכ"ל עם צלם ומצלמת וידאו ומבקשים מהמדען לספר על עבודתו. והמדענים, בעיקר הצעירים שבהם, שופכים את הכל ומפנטזים שהנה חוזה שמן יפול בחלקם. יוצא מזה משהו? קדחת! בסך הכל הם באים לקבל רעיונות ולאמץ אותם בחינם. אני מתעב את זה.

ויש לפחות מוסד מדעי אחד שמעסיק ארכי שב"כניק לשעבר, כדי לגייס כספים והשקעות. ומה מבין שב"כניק במדע ובגיוס כספים? בכל אופן, בניכוי משכורתו מרובת האפסים, לא רק שלא ראיתי מכך פרוטה למחקרים שלי, גם לא ראיתי שהוא עזר במשהו למחקר במוסד בכלל. העיקר הוא ארכישב"כניק ידוע...

גבירותי רבותי, מתי נלמד לצעוק המלך ערום? מתי נפסיק להיות תמימים? מתי נפסיק להיות פונדקאים של טפילים וקרציות?

 בפוסט אשתף אתכם בחוויה חדשה לי. 

המבקרים הקבועים כאן כבר שמעו כיצד הפכתי להיות הבעל של. אז אתמול ליל שבת, הייתי לראשונה עזר לרעייתי, כאורחי כבוד בארוחת ליל שבת במלון המלך דוד. בעצם הארוע נערך לא בחדר האוכל הראשי, אלא באחד מאולמות הלווין המיועד לארוחים פרטיים של המלון היוקרתי ביותר  הזה בירושלים. המלון שבו מדינת ישראל מארחת שועי עולם כמו מלכים, נשיאים וראשי ממשלות. 

הארוע נערך בחסות האוניברסיטה העברית למשלחת של משפחות נציגות (בעיקר זוגות) מהקהילה הקנדית היהודית. קהילה ציונית חמה אוהבת ישראל, המעורבת ותורמת לאוניברסיטה העברית ובמיוחד למחקר הרפואי בגוף שבראשו עומדת זוגתי. הם הגיעו לשבוע כאורחי האוניברסיטה שעושה להם גוד טיים בסיורים בקמפוסים השונים ובאתרים תירותיים שונים בירושלים. הקהילה הזו תורמת רבות לגוף שרעייתי עומדת בראשו.

הגעתי לבוש במיטב מחצלותיי ומסתבר שזו הייתה קצת טעות ביחס ללבוש הלא פורמלי של רוב הגברים באי הארוע. אז את העניבה הורדתי אבל נשארתי עם הז'קט, כי מתחתיו לבשתי בעוונותי חולצה קצרה (לא נעים להסגיר). ראש הדסק הקנדי של קשרי החוץ של האוניברסיטה הושיבה אותנו באחד השולחנות העגולים. אפילו חבשתי כיפה שהוכנה עבורי מראש, כי היידיש קאייט לייט הוא זה שמאחד את הקהילה היהודית הקנדית. 

אחד האורחים ערך קידוש על יין תירוש. מזל שהיין המעולה שהוגש ליד פיצה

על המתיקות הבלתי נסבלת של התירוש. הקהל פצח במספר זמירות שבת במבטא אנגלוסקסי כבד ובמהלכן הוגשה המנה הראשונה - מרק פטריות מהביל משובח שבהחלט ראוי להקרא עילוי בל יתואר של גורמה פטריות. ופרוסות החלה - גם לשומרי המשקל היה קשה לעמוד בפניהן.

סגנית ראש הקהילה הקנדית פתחה, הודתה לנו על נוכחותנו והציגה אותנו בפני הסועדים, שחלקם כבר הספיק להכיר את רעייתי מביקורה האחרון בקנדה לפני ראש השנה. אוף, אני צריך להתרגל לגינונים כאלה. עדיין קצת קשה לי עם העניין, אבל ההצגה חייבת להמשך.

המנה השנייה הוגשה על ידי מלצרים הדורי לבוש - מעין פקעת של בצק דקיק ממולאת במילוי משגע ועטורה ברצועות דקיקות של גזר וירק לבן שלא עמדתי על טיבו. אני מתנצל בפניכם על הבורות שלי בכינוי המאכלים האלה, שאני לא פוגש כל יום גם במסעדות הירושלמיות המובחרות. זה היה ט-ע-י-ממם.

לאחר נאום קצרצר של של סגנית ראש הקהילה (שנבצר ממנו להגיע הפעם), הוזמנו למרכז האולם שני דוקטורנטים מהאוניברסיטה, שעבודתם ממומנת ממלגות אישיות של תורמים קנדים שנכחו בארוע. אחד הדוקטורנטים, אימונולוג זוכה מלגת איינשטיין, הודה לתורמת וסיפר בקצרה על עבודת המחקר שלו. הדוקטורנטית השניה מהחוג לתקשורת עלתה אחריו וסיפרה מעט על עבודתה בנושא העברה ייחודית של אינפורמציה (שלא בדיוק הבנתי את מהותה או בעצם את ייחודיותה). לא בטוח שגם המכובדים הבינו, אבל בסיום פרצו במחיאות כפיים סוערות.

הוגשה המנה השלישית. כל כך רציתי לצלם עבורכם את המנות, אבל לא נעים. אז אנסה לתאר לכם את המנה הצבעונית ומושכת העין שאכלתי. נתח בשר בקר קטן לצידו של נתח חזה פרגית עוף, לצידם של מחית בטטה, אורז בר וגבעולי אספרגוס מיניאטורים הארוזים כאלומת שיבולים קשורה במרכזה. אני מאוד פיקי בענייני בקר, אבל זה היה עסיסי ונימוח בפה, עם טעם מעודן נפלא. ובכלל כל המנות האלה היו חגיגה לעיניים ותאווה לחיך. בצד המנה העיקרית הוגשה גם קערית סלט חסה עם גזרי רצועות אפרסק ברוטב. 

בערב הזה הכרתי הרבה אנשים מעניינים, עם חלקם שוחחתי ולמדתי עליהם דברים מעניינים. אדם בשנות השישים ששרת בצעירותו במודיעין של הנייבי (חיל הים) הקנדי סיפר על שהתנדב גם לשלושה שבועות לשרות צבאי בצה"ל ועל החוויות שלו שם. רק שתבינו, האיש הזה קנה אתמול בירושלים סט של שישה גביעי כסף לקידוש - אחד לכל אחת משלושת הדירות שלו והשאר לקרוביו. הוא סיפר עד כמה רצה תמיד לעלות לישראל אבל לא היה לו אומץ לנטוש את עסקיו בקנדה ולהתחיל חיים חדשים כאן.

היה שם גם זוג קנדי שבעשרים ושבע השנים האחרונות הם חולקים את זמנם בין קנדה לישראל והופתעתי לגלות שכאן הם ממש שכנים שלנו ולא ידענו.

פגשתי גם קנדית ובן זוגה, שעשתה עליה לארץ והיא כיום מרכזת לימודי האנגלית בבית הספר לתלמידי חו"ל של האוניברסיטה. היא הופתעה כשסיפרתי לה שגם אני לימדתי שם ארבע שנים תלמידי פרה-רפואה (בתוכנית חד שנתית) בקורס לגנטיקה של האדם ובקורס לאמבריולוגיה וביולוגיה התפתחותית. כדי שהלימודים כאן יוכרו על ידי האוניברסיטאות בארצות הברית, הגשתי בזמנו לאישור את כל החומר הקשור להוראה, את קורות החיים ורשימות הפרסומים שלי לאוניברסיטת בוסטון, שהעניקה לי הכרה ומנוי אקדמי שלהם. כמה חבל שכשפרצה האנתיפדה, תלמידי חו"ל האלה עזבו ללא שוב בלחץ הוריהם. כמובן התעדכנתי ממנה במצב היום בבית הספר לתלמידי חו"ל והחלפנו חוויות על בית הספר.

מאוד עניין את האנשים האלה המחקר האישי שלי והייתי צריך לחזור ולדקלם לכל אחד בשפה שתהיה פשוטה ומובנת, על נפלאות המחקר במעבדה שלי, וחשבתי כמה הייתי שמח אם מישהו מהם היה שולף איזה צ'ק שמן. סתאאאם. הדבר שהכי עניין אותם היה כיצד אנחנו עושים החלטות ותכנון פרוייקט מחקרי. חלקם הופתעו מכך שאין לנו כל תמיכה מהמדינה והפרוייקטים נקבעים על פי המענקים שאנחנו מצליחים לקבל עבורם, כתוצאה מעמל רב וסזיפי של כתיבת הצעות למענקי מחקר מקרנות שונות, בעיקר מחו"ל (כי בארץ יש רק מעט מהן). וחשבתי שזה לא שונה בהרבה מזמנים עברו, שכל מלך ונסיך רכש לו מדען בית לצד ליצן חצר.

לא אעייף אתכם, אבל בהחלט שמעתי סיפורים מעניינים מהאנשים האלה ולמדתי על עולמם השקט והרוגע, שאותה קוטעת רק לעיתים איזו סופת שלגים כבדה.

הוגשה מנת הקינוחים שהכילה בצלחת אוסף של שלושה קינוחי מאפים קטנים מזיליי ריר, וכן אוסף פלחי פירות שונים, קפה ותה. תוך כדי כך רעייתי סגרה סופית איזה דיל  או שניים וחוזה לפרוייקט מחקרי שבצידו השקעה במספר בן שבע ספרות. וחשבתי איזה עולם מוזר הוא עולם הפילנתרופיה, שאני רק מתחיל קצת להכיר אותו מהצד. עולם של ביזנס אנד פלז'ר.

ובכלל אני צריך להתרגל לדברים הקטנים שנלווים לשינוי הסטטוס של רעייתי, שכבר לא חייבת לצאת מוקדם בבוקר מהבית (למרות שממשיכה לעשות זאת) כדי למצוא מקום חנייה בלתי אפשרי בפקולטה, הדורש צעדות רגליות לאחר מכן - כי מתוקף תפקידה יש לה עכשיו מקום חנייה מסומן ברחבת הכניסה לצד החנייה של הדיקן, ואני עמך ממשיך כרגיל לחפש מקומות חניה... אוי, קשה להיות הבעל של  .

הפוסט הזה אינו מיועד רק לסטודנטים, אלא גם לכל מי שיש לו ילדים סטודנטים, ולכל מי שההשכלה הגבוהה יקרה לליבו.

אני מלמד סטודנטים בקורס לתואר ראשון. בתואר ראשון במדעים המדוייקים, במרבית הקורסים מתקיימת בחינה בסיומם. מעטים יחסית הקורסים שבהם ניתן ציון על עבודה במקום מבחן. בעבודה התלמיד מתמקד בחקר נושא ספציפי צר, מתוך עשרות הנושאים המועברים בקורס. 

תאורטית במקרה שציון הקורס ניתן על סמך עבודה, הסטודנט יכול לישון בשיעורים ואפילו לא להגיע לשיעורים בכלל - כי הוא לא צריך להבחן על כל חומר הקורס.

ויש סטודנטים שקונים עבודות מוכנות, או ממישהו שכותב להם את העבודה. והם גם לא יודעים שהמרצה מעלה קטעים מהעבודה שלהם בגוגל, ומגלה שהעתיקו קטעים נרחבים מעבודות של מישהו אחר. ואחדים מהם לא שמים לב שעבודה של זכר כתובה בלשון נקבה ולהיפך. הם גם לא תמיד יודעים שמרצים קשוחים כמוני מעמידים אותם בפני ועדת משמעת, שאליה הם מגיעים עם עורך דין.

אני גם מלמד מזה 14 שנים קורס ייחודי בן 48 שעות לימוד, שמיועד לתלמידי תואר שני ושלישי. בשנים הראשונות, ציון הקורס היה ניתן על עבודה סמינריונית בכתב, שבסופה התלמיד היה מרצה שעה אחת - שבה היה מציג את סיכום העבודה בפני שאר התלמידים בכתה ובסופה היה נערך דיון.

כשראיתי שהסטודנטים מחסירים שמיעת מרבית ההרצאות ושהם אפילו אינם מכבדים את חבריהם, ואינם מגיעים לשמוע את הרצאות חבריהם - הטלתי חובת שמיעה של ההרצאות. אבל הסטודנטים אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שהמרצה רואה כל תלמיד שישן, או שקורא בעיתון, או שמשחק במחשב או בסמרטפון.

אך מה ששבר אותי, היה בדיקת העבודות של התלמידים, עם שגיאות כתיב ושפה עילגת של אחדים מהם. הבדיקה הזו גזלה ממני המון זמן.

לכן השנה החלפתי את הפורמט של הקורס. הסרתי את חובת השמיעה של ההרצאות, אבל קבעתי ש- 60% מהציון ינתן על סמך בחינה בכתב. 40% הנותרים ינתנו על סמך עבודה סמינריונית, ללא כתיבה - אבל עם חובת הרצאה בת שעה בליווי מצגת, בפני שאר תלמידי הקורס, כולל דיון בסיום ההרצאה.

ומה לדעתכם קרה?

קודם כל מספר התלמידים שנרשמו השנה לקורס ירד למחצית מהממוצע.

שנית, פתאום הייתה נוכחות מלאה בשיעורים.  פתאום הם הצליחו להגיע לשיעורים משרות מילואים. אף אחד לא ישן ולא קרא עיתון בהרצאה. השנה התלמידים לא אמרו שהם מבינים היטב את החומר ולכן אפשר לדלג על חלק ממנו. פתאום הם החלו לשאול מלא שאלות הבהרה שונות. פתאום כל סטודנט שני הציב לי מכשיר הקלטה מול הפרצוף. פתאום זכיתי למחיאות כפיים בסיום כל הרצאה - כי לשם שינוי הם התחילו להקשיב.

אבל לחבר בחינה בכתב אינו סיפור פשוט כלל וכלל. לתת לסטודנטים שאלות שעליהם הם עונים בכתב החרטומים שלהם, זוהי התאבדות למרצה. בדיקה כזו לוקחת לא פחות זמן מאשר בדיקת עבודות מודפסות בכתב.

לכן במדעים המדוייקים מקובל לחבר בחינה אמריקאית - עם שאלות בעלות תשובות רב ברירתיות. השאלות שאני מחבר דורשות הבנת תהליכים ולא סתם שינון חומר.

אם אתם חושבים שבחינה כזו קלה לסטודנטים, אז אתם טועים. חיבור בחינה של כ- 40 שאלות לוקח לי בממוצע כ- 15 שעות. בבחינות שאני מחבר אי אפשר לנחש, גם לא בדרך האלמינציה. לכן חיבור הבחינה אורך כל כך הרבה זמן.

כשאני מסיים לחבר את הפרוטוטיפ של המבחן, תוכנת מחשב מיוחדת מערבלת את סדר השאלות ואת סדר התשובות - וכל תלמיד מקבל גירסה ממוספרת שונה של המבחן. לכן גם בלתי אפשרי להעתיק אחד מהשני.

על גליון התשובות של כל תלמיד הרשום לקורס מודבקת מדבקת ברקוד שמזוהה על ידי המחשב. כל תלמיד מזדהה עם תעודת זהות.

לפני מספר ימים נערכה הבחינה. וזה היה עמוד השער של המבחן: 

 

 באולם הבחינה ישבו משגיחים בשכר והתלמידים גרמו לי להתרוצץ ולדלג מאחד לשני. היו להם המון שאלות, שבעיקרון היו נסיון לחלץ ממני את התשובות. אני כמובן ציינתי שאני עונה רק לשאלות של הבנת הנקרא ולא של הבנת התשובה. זמן הבחינה הרשמי היה שעתיים ונתתי להם הארכה של חצי שעה נוספת. אז אל תגידו שאני רע.

היתרון הגדול הוא שלאחר שהשקעתי זמן רב בחיבור הבחינה, לפחות הבדיקה נעשית תוך דקות על ידי המחשב. המחשב מזהה את גירסת המבחן של כל תלמיד ואת התשובות הנכונות והלא נכונות. המחשב גם נותן לי סטטיסטיקה, כמה תלמידים ענו נכון על כל שאלה ושאלה.

כיצד נראית בחינה שלי? אני מחבר שאלות בדרגות קושי שונות. מי שלמד טוב, אבל ממש טוב יקבל בקלות 85. אבל בשביל לקבל 100, הסטודנט צריך לדעת לחשוב ולעשות אינטגרציה של כל החומר. תמיד ישנה מה שאני מכנה שאלת ה-100, שמי שעונה עליה הוא גאון.

מדוע אני עושה זאת? פשוט כי חשובה לי רמת הלימודים באוניברסיטה. האוניברסיטה העברית דורגה השנה במקום ה-60 ברשימת 200 האוניברסיטאות הטובות בעולם ויש לה שאיפה לעלות בדירוג. ציונים קלים אפשר לקבל במכללות. כיום מסיימים המונים תארים במכללות ובאוניברסיטאות, אך אין אחר כך מספיק מקומות עבודה.

במדעים המדוייקים אין הסטודנט יכול לעשות תזה 10 שנים ותוך כדי כך לעבוד. סטודנט במדעים המדוייקים זקוק למלגת מחיה כדי להתקיים. בגלל קיצוצים מתמשכים בתקציבי מוסדות ההשכלה הגבוהה, מספר המלגות מוגבל מאוד. כתוצאה מכך מספר תלמידי תואר שלישי חדשים שנרשמים בחוג הלימודים שלי ירד מכ-50 לשנה לשבעה בלבד, בשלושת השנים האחרונות.

לכן, לתלמיד שמקבל ממוצע ציונים של 85, אין סיכוי לקבל מלגת מחיה. התחרות גדולה. גם תלמיד עם ממוצע של 92 בתואר ראשון יקבל לעיתים רחוקות מילגה לתואר שני. תלוי כמה טובים ממנו היו מעליו.

לכן רבים הנושרים ואולי עם כל הצער, טוב שכך. קיימת בארץ אינפלציה של תארים.

עכשיו אתם מבינים מדוע נרשמו השנה לקורס שלי רק מחצית ממספר הסטודנטים הממוצע בשנים עברו?

אז מה לדעתכם עדיף - בחינה או עבודה? 

***

תוספת עריכה

הגיעו ציוני המבחן של התלמידים מהמחשב

הציונים נעים בין 60 ל- 74

כיוון שהציון הסופי משוקלל עם ציון ההרצאה הסמינריונית

הציונים הסופיים ינועו בין 72 ל- 87

בשנים עברו שהציון היה ניתן על עבודה והרצאה סמינריונית

הציונים הסופיים נעו בין 80 ל-100

אין ספק - בחינה קשה יותר ומשקפת בצורה מדוייקת יותר את הידע של התלמיד.

התלמידים יכולים לשפר (או לקלקל) את הציון במועד ב', בבחינה בעל פה.

למרות שניתן לקבל תואר ראשון עם ציון עובר של 55, במרבית החוגים באוניברסיטה העברית - לא ניתן להתקבל ללימודי תואר שני עם ציונים מתחת ל-80 או 75, בהתאם לחוג. תלמידי רפואה חייבים לסיים את שלושת השנים הפרה-קליניות בציון של 75 לפחות, כדי שיוכלו להמשיך הלאה.

בכל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, חובה לקבל ממוצע כללי של 85 לפחות בתואר שני - כדי להתקבל ללימודי תואר שלישי.

במדעים המדוייקים, ממוצע הציון לתואר שני מורכב:

א. ממוצע ציוני הקורסים

ב. הציון על עבודת התזה

ג. ציון הבחינה בעל פה בפני ועדת בוחנים.

כאמור כל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, מקבלות ללימודי תואר שלישי תלמידים עם ממוצע כללי של 85 לפחות.

לאוניברסיטה העברית יש דרישות גבוהות יותר: הממוצע הכללי בתואר שני חייב להיות 85 לפחות, אבל גם הציון של כל אחד משלושת המרכיבים חייב להיות לפחות 85 בפני עצמו.

וזה עדיין לא מספיק. המועמד ללימודי תואר שלישי חייב לעמוד לבחינה בעל פה בפני ועדת קבלה, שבוחנת את ידיעותיו הכלליות ומעריכה את יכולתו לסיים את התואר.

ועדת הקבלה יכולה להחליט אחת משלושת האפשרויות:

א. דחייה של המועמד.

ב. קבלה על תנאי לשנתיים, שבסופם התלמיד יעמוד לבחינה חוזרת בפני ועדת הקבלה, שתעריך גם את התקדמותו המחקרית, ואז תקבל אותו כתלמיד מהמניין, או תדחה אותו. לימודי תואר שלישי של אחד כזה ימשכו לפיכך שנתיים יותר מהממוצע. משמעות הדבר שכר לימוד של שנתיים נוספות.

ג. קבלה כתלמיד מן המניין.

בנוסף התלמיד צריך שיהיה לו מנחה שמסכים לקבל אותו לעבודה המעשית לתזה.

לא קל!

ראשית גילוי נאות. אני מציג כאן מציאוּת אישית, שעשויה לא להיות מתאימה לכולם.

מקור: banks.co.il 

אני מניח שהשאלה אם להחזיק שני חשבונות בנק, או לאחדם, עולה אצל בני זוג רבים. בהנחה שאין סיבה להחזיק חשבון בנק נסתר מפני בן/בת הזוג, ידועים היתרונות של איחוד החשבונות: א. הקטנת סכום העמלות החודשי, ב. הגדלת הסכום החודשי הנכנס ממשכורות, שמעניק "מעמד" טוב יותר של בעלי החשבון כלפי הבנק - הגדלת סכומי האשראי והלוואות מאושרות.

אך במצבים מסויימים יש יתרונות לאחזקת שני חשבונות:

לפני שנים אחדות זכור לי מצב שאחד הבנקים נקט בעיצומים ובשביתות לזמן ממושך של כמה שבועות. אמנם זה לא קורה כל יום, אבל קרה לי ולבת זוגי יותר מפעם אחת במהלך ההיסטוריה המשפחתית. פעם אחת זה קרה בדיוק כאשר מכרנו וקנינו דירה. מזל שלא איחדנו את שני החשבונות, כי כל אחד מהם היה בבנק אחר.

אבל לגבינו יש גם עוד סיבה גדולה מדוע כדאי להחזיק שני חשבונות בנקים משותפים. ובהמשך אתאר אותה.

לפני כן אחשוף כעת סקוּפ על חיי האישיים. אני עובד בשלושה מקומות עבודה: האחד באקדמיה. בשני - אני ראש תחום באחד ממשרדי הממשלה. בשלישי - אני עובד עבודה חלקית בתפקיד מסויים, באחד מבתי החולים. בשלושת מקומות העבודה אני מוותר על תוספת "הקדשת זמן מלא" ועל חלק מהתוספות האחרות במשכורות.

מהו היתרון בשלושה מקומות עבודה? בכל מקום יודעים שאני לא מתפרנס מהם באופן בלעדי ולכן לא מפעילים עליי לחצים ומטלות מוגזמות. בכל מקום עושים לי יותר "כבוד". לא שאני צריך כבוד, אך בהחלט אני לא אוהב להיות סמרטוט. וכן, לא לשכוח את הגיוון. 

עכשיו, כשהילדים גדולים, אני יוצא מהבית בסביבות שש בבוקר וחוזר בסביבות שמונה, תשע בערב. לעיתים רחוקות יותר אפילו בעשר. רעייתי גם היא מדענית, אך עובדת רק באוניברסיטה. היא מנהלת מחלקה, עומדת שם בראשות כמה ועדות חשובות ובסנאט של האוניברסיטה. את הפעילויות הנוספות האלה היא עושה בהתנדבות ולא משלמים לה עבור השעות שהיא מקדישה, מלבד מחקר והוראה. גם בהוראה היא מקדישה יותר זמן מהנדרש, וגם על זה לא משלמים לה. באקדמיה אני עוסק במחקר והוראה נטו. לא רוצה לקבל תפקידים פוליטיים.

בשל אופי העבודה שלי (שבעצם זה עבודות בלשון רבים), על זוגתי נופלים רוב הסידורים ומטלות הבית. אני משתדל לעזור כמיטב יכולתי בסופי שבוע, בהם אני לא עובד. גם בסידורים, גם בקניות וגם בבישול. כשהילדים היו קטנים, כל אחד מאיתנו חזר הביתה מוקדם אל הילדים, לפי התור, באופן שווה פחות או יותר. כעת הם עסוקים בשלהם, אחד משרת בצבא והם פחות זקוקים לנוכחותנו הצמודה. כל אחד מאיתנו נשאר לבד עם הילדים לתקופות של שבוע שבועיים, כאשר השני שהה בחו"ל לצורך עבודה. 

לעבוד בשלושה מקומות עבודה זה לא פשוט. צריך לעשות תאוּמֵי מס ולמרות התאומים, אם יש לי כוח, או אם אנחנו נופלים במדגם מס הכנסה, כשאני ממלא דו"ח מס הכנסה -  אני מקבל החזרים בין 3,000 ל- 8,000 שקלים. מכאן שלאנשים העובדים ביותר ממקום אחד, לא כדאי להתעצל ולמרות תאומי המס שווה למלא דו"ח שנתי למס הכנסה. אני יודע שרבים נמנעים לעשות זאת מאימת מוסד מס הכנסה, אך יתכן מאד שהם מפסידים מכך. 

בעבר גם נרשמתי כעוסק מורשה לענייני מס - לצורך הרצאות פרטיות בפורמים שונים ומכללות שהזמינו אותי, וכיועץ לחברות ביוטק והזנק (סטרטאפ). למשל, שנה אחת לימדתי מספר שעות שבועיות במכללת תל חי. לצורך כך, הטיסו אותי הלוך וחזור ושילמו גם הוצאות אש"ל. להרצאה שלמו לי במכללות ובפורמים פרטיים 2,500-3,000 שקל, שמהם נשארו לי לאחר ניכויי מס ומע"מ בקושי 1,000 שקלים. כיוון שנוכחתי שאני עובד יותר כדי לפרנס את המדינה, מאשר את עצמי, וכשנמאס לי לנסוע למכללה בתל אביב, כדי ללמד משש בערב עד תשע, חדלתי מהרפתקאות אלה.

פעם יעצתי לחברת הזנק 10 שעות, שעליהן קיבלתי על הנייר 30,000 שקל. אבל ביד קיבלתי המחאה בסך 12.5 אלף שקל, לאחר ניקויי מס למיניהם במקור. ממש לא שווה את המאמץ, וביעוץ יש צורך בעבודת הכנה לא פשוטה. 

למעשה יכולתי לוותר על עבודותיי כשכיר ולהתפרנס יפה רק מהרצאות פרטיות ומיעוצים. מהחלטורות האלה יכולתי להרוויח הרבה יותר מאשר ממשכורותיי בעבודות הציבוריות והממשלתיות, ולהשקיע פחות זמן עבודה. אך נשאלת השאלה, האם היו פונים אליי או מזמינים אותי לעבודות פרטיות אלו, לולא מעמדי הציבורי והאקדמאי?

הפסקתי לחלוטין עבודות חיצוניות, למעט שיפוט של עבודות דוקטורט שמופנות אלי מאוניברסיטאות שונות בארץ (שמכל אחת יוצאים לי כמה מאות שקלים לאחר ניקויי מס). אני מסכים לשפוט (למרות ששיפוט כל עבודה כזו גוזל ממני הרבה זמן), כי אני זקוק שגם אחרים ישפטו את התזות של התלמידים שלי.

על כל שאר העבודות הפרטיות ויתרתי ובזמן שהתפנה, אני מעדיף ללכת להצגת תיאטרון או לקונצרט וגם לכתוב בבלוגים שלי. כמו שאומרים - דברים בשביל הנשמה. 

עתה נשוב לענייני חשבונות הבנקים. המשכורות שלנו מפוזרות בין שני בנקים. בתור עובד מדינה, אני פטור מעמלות ומשלם עמלה מופחתת משמעותית על פעולות במטבע חוץ, באחד הבנקים. בכל זאת אני מקבל כמה פרוטות מחו"ל עבור שכר סופרים וכל חצי שנה אני מקבל המחאה בסכום של כמה מאות דולרים מממשלת ארצות הברית, על פטנט - שנרשם בעקבות המחקר שלי, כשהייתי פוסטדוקטורנט במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים. משום שאני לא אזרח אמריקאי, אני מקבל פרומילים על הזכויות לפטנט ולא אחוזים...

שני הבנקים יודעים שיש לנו חשבונות כפולים, ולכן הם מתחרים עלינו בריביות שמעניקים לנו על השקעות וחיסכון. גם הבנק השני הפחית לנו את עמלות העובר ושב. בשני הבנקים אנחנו לא משלמים עמלת רכישת ניירות ערך. במצבנו אנו יכולים להתמקח. האמינו לי שאפשר להתמקח ולקבל תנאים מועדפים משמעותיים בהרבה.

אני זוכר שבילדותי, אבא שלי היה מתרגז על עוולות הבנק, כולל הריביות על האוברדראפט. פעם אחת הוא הוציא כמחאה, את כל המשכורות שלו במזומן בתחילת החודש, במשך כמה חודשים, עד שמנהל הבנק התעשת והסכים לשפר את האשראי בחשבון.

אבא שלי גם לא נבהל מהבירוקרטיה, והיה מעביר את החשבון שלו מבנק לבנק, שנתן לו תנאים טובים יותר. למדתי ממנו שאפשר להתמקח עם הבנקים. הוא בכלל היה נוהג להתמקח בחנויות ובבתי עסק, גם כשעל המוצרים היה פיקסד פרייז ובדרך כלל הצליח. 

 מקור: atzuma.co.il

אז האם כדאי להחזיק שני חשבונות בבנקים שונים? תלוי: למי שבקושי גומרים את החודש - בהחלט לא כדאי. אבל,לבני זוג ששפר מזלם ונשארו להם כספים לחיסכון והשקעה - בהחלט כדאי, כי יכולת המיקוח שלהם תהייה גדולה יותר.

צרות של "עשירים"? בהחלט לא - אני עובד כמו חמור, חי יחסית בצנעה, ורוצה רק לסדר את הילדים בחיים.

נכון שלא צריך לרחם על מי שחי רק ממשכורת של פרופסור באוניברסיטה, אבל יחסית למספר שנות הלימוד שהקדיש, מדורי הגהינום שהוא צריך לעבור לקביעות ולקידום בדרגות שלו, ויחסית לאקדמאים בעלי מקצועות חופשיים - הוא מרוויח מעט. גם הרבה הרבה פחות ממנהל סניף בנק, או מרופא שהוא הכשיר באוניברסיטה וכעת עובד בקליניקה פרטית, או מקרוב שלי שלמד הנדסה ארבע שנים ועובד בחברת החשמל. וצריך גם לזכור, שבשל מסלול הלימודים וההשתלמויות בחו"ל, איש סגל אקדמאי ממוצע מתחיל לצבור פנסיה רק מגיל 35 ומעלה. אז לפעמים בארצנו גם פרופסור זקוק להשלמת הכנסה. 

בשעה היעודה, אני מטפס במעלה המדרגות של בית מגורים ברחביה, סופר את מספר הדלתות בדרך, ועוצר בדירה השמינית. מצלצל בפעמון, מקיש בדלת פעמיים, מצלצל שוב פעמיים וממתין. הדלת נפתחת מעט. יד נשלחת מבעד למרווח הצר שנפער, אוחזת במיכל פלסטיק לבן קטן. ללא אומר, אני ממהר להכניס את המיכל לשקית אטומה, ואותה לתיק שנשאתי. חוזר כלעומת שבאתי, אל המעבדה.

במעבדה אני מרוקן את תוכן המיכל לקערת זכוכית קטנה המכילה תמיסה פיזיולוגית. גוש לבנבן, מעט אדמדם מבצבץ מתוך הנוזל. בעזרת ידיי המכופפות (מהמילה כפפה), אני אוחז בגוש ובעדינות גוזר את המעטפת הקרומית במספרים כירורגיות. רקמה ספוגית מתגלה, אותה אני מעביר למבחנת זכוכית עבת דופן. למבחנה אני מכניס מוט עם להבים המחובר לבלנדר, ומפעיל אותו למספר שניות. את הרסק הנוזלי אני מעביר לשתי מבחנות המכילות תמיסה מיוחדת ואותן לתוך צנטריפוגה. לאחר סירכוז של עשר דקות, אני מוציא את המבחנות ומעביר את הנוזל העליון לתוך מבחנות אחרות המכילות נוזל צמיגי שקוף. את המבחנות האלה אני מכניס לצנטרפוגה אחרת, הממונעת במנוע שדומה ועובד במהירות של מנוע מטוס סילון.

למחרת, לאחר 12 שעות סיבוב באולטרה-צנטריפוגה, אני מוציא את המבחנות בחרדת קודש ובוחן את שלושת שכבות הנוזל הצבעוניות שהתקבלו. אני שואב בזהירות את השכבה האמצעית הצהבהבה והעכורה עם פיפטת פסטר, בעלת קצה מאורך ודק מזכוכית, ומעביר אותה לתוך מבחנה אחרת. את תוכנה אני מחלק למנות קטנות, לתוך מבחנות פלסטיק זעירות. את המבחנות האלה אני מעביר לקופסת פלסטיק מיוחדת, בעלת תאים מסומנים.

אני חובש כפפות אסבסט, מרכיב משקפי מגן, ומשחיל את קופסת הפלסטיק המסומנת לתוך מתקן המוכנס להקפאה עמוקה במיכל ענק המכיל חנקן נוזלי. ענן לבנבן של גז מקפיא מתפזר מפתח המיכל, שננעל במכסה הכתום. במבחנות המוקפאות האלה מצוי חומר הגלם לעבודת המחקר שלי לשבוע הקרוב.

***

לאחר נסיעה באוטובוס מירושלים לקריה בתל אביב. אני נכנס לבית החולים, מתלבש בבגדי חדר ניתוח, חובש כפפות, כיסויי נעליים ומסכה ונכנס לחדר הניתוח. מצטרף לצוות הגניקולוגים המבצע ניתוחי גרידה להפסקות הריון מאושרות, על ידי וועדת הפסקות הריון. לחדר מוכנסת אישה צעירה מכוסה בסדין ירוק. אני מסתכל על האישה היפיפיה. צעירה ממוצא תימני שתווי פנים מקסימים כאלה לא רואים כל יום וחושב כמה חבל שלא פגשתי בה בנסיבות אחרות.

המרדים מזריק לוריד שלה חומר הרדמה והיא נכנסת לתרדמה עמוקה. זרוע מתכת ארוכה מוכנסת לתוכה ומגרדת מרחמה את העובר. חלקי העובר מוּצאים ומונחים על סדין. המנתח מסדר את החלקים כמו פאזל - בוחן שלא השאיר איזה חלק בפנים.

אני אוסף את השיליה לתוך מיכל פלסטיק לבן, המכיל נוזל פיזיולוגי ומכניס אותו לתיקי.

המרדים מזריק לאישה חומר מעורר והיא מתעוררת עם רעד אופייני, כמו שרועדים מקור. לאחר חמש, עשר דקות היא מתלבשת ויוצאת לדרכה. מוכנסת האישה הבאה.

לאחר שאספתי שיליות משש, שבע הפסקות הריון כאלה, אני חוזר עם השלל למעבדה בירושלים.

***

בשש בערב מתקשרים אלי מחדר לידה של אחד מבתי החולים - "יש לנו יולדת. יש לה פתיחה של חמש אצבעות, תגיע לחדר לידה". 

אני יוצא מיד לדרכי, נוסע באוטובוס כחצי שעה, נכנס למבוא חדר הלידה וממתין. המילדת יוצאת עם קערת זכוכית המכילה שילייה גדולה המחוברת לחבל הטבור. היא מעבירה בידיה המכופפות את השיליה לתוך מיכל פלסטיק גדול של שני ליטר שהבאתי איתי, המכיל מעט מים פיזיולוגים, ומבריגה את המכסה.

השעה אחרי שבע בערב. לאחר יום מפרך, לא נראה לי הגיוני לחזור למעבדה ולהתחיל פרוצדורה שתמשך עד השעות הקטנות של הלילה. היה לנו סידור עם כמה בתי חולים בירושלים לאספקת שיליות. לומר למיילדת "הפעם אני לא צריך את השלייה", אי אפשר היה. הדבר היה מחסל את המשך אספקת השיליות.

בחשאי העברתי את השיליה לשקית וזרקתי אותה לתוך צפרדע האשפה הסמוך. היא שימשה וודאי מזון משובח לחתולים. אני כבר רואה אחדים מכם מזועזעים, אך מה אתם חושבים שבדרך כלל עושים עם השיליות? בחלק מבתי החולים נפטרים מהחומר הביולוגי במשרפות. אבל משרפות מזהמות את הסביבה. לדעתי, כמה שזה נשמע מזעזע, החתולים הם פיתרון ירוק יותר - ידידותי לסביבה.

***

יום אחד, בעשר בבוקר לערך, אני מקבל טלפון המודיע לבוא לאסוף שיליה מבית חולים מסויים. כהרגלי אני ממהר לשם. מחכה במבוא חדר הלידה למיילדת שתצא עם השלייה. לתדהמתי יוצא בעלה של אחת המסטרנטיות שלנו, שגם היא משתמשת בשליות למחקר ולתזה שלה. זו הייתה היא שילדה. בעלה יצא אלי סמוק פנים ואמר שהוא ואישתו אינם מסכימים שהשיליה שלה תשמש למחקר. כמובן שכיבדתי את רצונם וחזרתי למעבדה בידיים ריקות. חשבתי לעצמי, איזה פרימיטיבי זה מצד המסטרנטית לעבוד על שיליות של אחרות, אבל לא להתיר לעבוד על שלייה של עצמה. שיליה שיכלה לתרום למדע. במילא חומר הגלם מהשיליות מעובד ומאוכסן במעבדה בצורה אנונימית ואין רישום של שמות היולדות. אז ממה החשש?

*** 

מקור: news.xinhuanet.com

עבודת המחקר לתזה שלי הייתה על חלבון שמתבטא בצורה שונה במהלך ההריון. לכן הייתי זקוק לשיליות מהטרימסטר הראשון של ההריון (הפסקת הריון) כמו לשיליות בסוף ההתפתחות (מיד לאחר הלידה). שיליות מהפסקת הריון קשות יותר להשגה, בשל "חוק ההפלות" החשוך, הנהוג בארצנו  כמו במדינות קתוליות. אני מציין חשוך, כי לדעתי עדיף להפיל, מאשר להביא ילד לא רצוי לעולם. על פי החוק מאושרות הפלות על ידי וועדה, מסיבות בריאותיות ונפשיות בלבד. בשל כך, כל כך הרבה נשים צריכות לעבור הפלות לא חוקיות בסתר, בבתי דירות כמו זו של היד השחורה.

יתכן ואני עצמי עברתי בעקיפין על החוק, בכך שלקחתי שיליה מהיד השחורה. זה מזכיר לי שגם לאונרדו דה וינצ'י נחשד בנתיחת גופות של אנשים שהועברו אליו בסתר. ללא הגופות האלה לא היו מתפרסמות המפות האנטומיות המפורטות של גוף האדם - ידע שמשמש היום כל רופא בטיפול בחולים.

אבל, הסידור של הבוס שלי לקבל שיליות "מידיים שחורות" לא מצא חן בעיניי. לכן העדפתי לטרוח ולנסוע באוטובוסים מירושלים לבית חולים הקרייה במקום. לעיתים נדירות קיבלתי שליות מהטרימסטר הראשון של ההריון גם מבתי חולים בירושלים, שבהן לא נעשות הפלות באופן סיטונאי. כל שיליה כזו הייתה בשבילי אוצר.

לאחר כל הסיפורים האלה, אתם ודאי סקרנים לדעת מה היה נושא המחקר שלי על שיליית אישה.

המחקר שלי עסק בשני חלבונים מאותה משפחה שהם תוצר של שני גנים המתבטאים בצורה שונה במהלך ההריון. לא היה ידוע בזמנו מהו התפקיד שלהם ומדוע הייצור של אחד מהם מתגבר בשליש האחרון של ההריון. רציתי גם למצוא האם יש קשר בין ייצור יתר של החלבונים האלה לרעלת הריון ולהפלות טבעיות.

המחקר שלי גילה מה תפקיד החלבונים האלה. אחד מהם גם מיוצר על ידי רבים מהגידולים הסרטניים. לכן, אם הרמה של החלבון הזה עולה מעל לנורמה (בבדיקות דם כלליות רגילות, שכל אחד מכם עושה) - קיים חשד למציאות גידול סרטני.

אלמלא הייתי מקבל שיליות אישה - יתכן ולא היה ידוע היום כל המידע הרפואי החשוב הזה.

ואוסיף עוד המלצה קטנה: למרות שאתם מרגישים בריאים, כדאי לעשות מאמץ קטן - בדיקת דם שיגרתית, אחת לשנה.

אשמח לקבל מכם תגובות על דעתכם:

א. בנושא חוק ההפלות.

ב. האם אתן (ו/ או בן זוגכן) הייתם מתנגדים לתרום את השיליה למדע?