- לא תאמינו, אבל סמיילי החיבוק השמח הזה, הופיע באופן מסתורי בלוח העריכה בתחילת הפוסט הזה - רק כאשר נכנסתי ללוח לעשות את העריכה הסופית לפוסט. הוא לא היה שם מקודם. לכן השארתי אותו. אתם יכולים לפקפק, אך אני נשבע לכם בכל היקר לי שזה לא גימיק ושאני לא אחראי לסמיילי הזה. אני לא נוהג לפתוח פוסטים בסמיילים, בוודאי לא בנושא כזה. הוא הופיע מעצמו. זכרו שדברים אלה כותב מדען, והצריכו מצידי הרבה אומץ לכתוב על נושא, שרבים מהמדענים שוללים אותו כל מכל.
הפוסט הזה נכתב בעיקבות האירוע המיסתורי שהתרחש בזמן כתיבת הפוסט שעסק בעדויות המדעיות על תופעת הטלפתיה. אם לא קראתם ואתם מתעניינים בנושא, כדאי לכם לקרוא את הפוסט ההוא. אבל אם אין לכם סבלנות וזמן, אזכיר לכם את הופעת הכיתוב הזה במחשב שלי, שהופיע OUT OF THE BLUE:
עוד על תחושות רוחניות
החיים לאחר המוות
חיים לאחר המוות
חיים אחרי המוות
החיים לאחר המוות
חיים לאחר המוות
חיים אחרי המוות 520
מישהו מהמגיבים כתב לי במייל, שבגימטריה חיים + מוות = 520.
הכתובת המסתורית הזו גרמה לי לצורך לכתוב פוסט בנושא "היש חיים לאחר המוות". כתבתי אותו אז מיד, אבל היה צורך בעריכה ורציתי לעשות זאת בפרספקטיבה של זמן מה. והנה זה בא, כפי שהבטחתי.
***
אתחיל במעשה מצמרר שסיפר לי פרופסור מאוד מכובד ומהימן, העומד טוב על הקרקע:
כשהיה סטודנט באוניברסיטה היה לו חבר ושניהם התכוננו יחד לבחינות. ערב אחד לפני בחינה בביוכימיה, החבר לא היה מרוכז בלימוד. כשהפרופסור ניסה להבין מדוע אינו מרוכז, ענה לו החבר: "עזוב אותי מביוכימיה, הלילה אני עורך ניסוי חשוב ביותר. תוצאותיו תהיינה מהפכניות. אם הניסוי יצליח אודיע לך על כך" ולא יסף.
למחרת מצאו את גופתו של החבר שרועה בחדרו. בדיקות שלאחר המוות שללו התאבדות או אירוע שנבע ממחלה. בדו"ח הפתולוגי נרשם "סיבת מוות לא ידועה".
לאחר שבועיים, קיבל הפרופסור בדואר גלויה מבויילת עם חותמת, המעידה על תאריך שליחתה מאתמול. הגלויה היתה בכתב ידו של החבר: " הניסוי עבר בהצלחה". הגלויה המצהיבה קיימת וכן ההודעה על תאריך מותו של החבר.
***
המפגש הראשון שלי עם הנושא של חיים לאחר המוות היה עם הגברת מרגוט קלאוזנר ז"ל. מרגוט קלאוזנר היתה המייסדת של עולם התיקשורת הבידורית , התיאטרלית (תיאטרון הבימה), הקולנועית והטלווזיונית (אולפני ההסרטה בהרצליה) בישראל. בו בזמן היתה גם המייסדת של עולם המיסטיקה (הניו אייג' בישראל) בישראל. היא הקימה בישראל את האגודה לפאראפסיכולוגיה, ערכה את עיתון האגודה ועסקה בעיקר בתחום התקשורים עם המתים (הספיריטואליזם).
בו בזמן שהיא עסקה בעולמות ערטילאיים מיסטיים ותקשרה עם ישויות רוחניות שונות , היא התגלתה כאשת עסקים נמרצת ועיקשת ובעלת יכולת ארגונית עצומה לממש את המטרות שהציבה לעצמה. בין באי ביתה היו אישים ידועים כמו אלברט אינשטיין, מרטין בובר, סטפן צוויג ואחרים. בחייה האישיים אשת אשכולות זאת שילמה את המחיר. היא עצמה אמרה "נכשלתי בשני נישואיי למרות ששני הבעלים שלי אהבו אותי מאוד. אך אני מתארת לעצמי שלאיש קשה לסבול אישה המנהלת אולפנים, מפיקה סרטים, פרפסיכולוגית,כ ותבת ספרים ועסוקה כל הזמן –איך אפשר לסבול את זה?".
מרגוט קלאוזנר
כיצד הכרתי את מרגוט קלאוזנר? ובכן, בילדותי הייתה לי שכנה, חברת ילדות, שהיא ומשפחתה גרו בבית סבתה, מרגוט קלאוזנר. אני זוכר שהיא הייתה מתקשרת עם עולם המתים וביתה היה מלא נרות. פעם אחת, ביתה החל לעלות באש מהנרות האלה ומכבי אש הוזעקו למקום, לכבות את הדליקה.
כידיד של נכדתה, נכנסתי פעמים רבות לביתה של מרגוט. מרגוט הייתה חביבה מאד אל ילדים. אבל, אליי לא דיברה אף פעם. היא הייתה נועצת מבט ארוך בעיניי ואני לא יכולתי להסיט את מבטי מעיניה. מה שהתרחש בינינו היה סיעור מוחות טלפתי. היא בחנה בעניין את יכולתיי הטלפתיות ועוד דברים שאשמור לעצמי. היא גם הדריכה אותי, כיצד לנצל כישרונות חבויים. בתור ילד, זה היה מפחיד למדי, אך היא העבירה לי במבטיה מסרים על עברי ומסרים חשובים שעיצבו את חיי לעתיד. על חלק מכך אכתוב אולי בפוסט אחר.
מספרים עליה שהיא נהגה להטריד את משה דיין בהתרעות על מלחמות עתידיות, שעליהן שמעה בסיאנסים ממנהיגים מתים. לאורך חייה רבים ראו בה שרלטנית, אבל היא האמינה וראתה את עצמה כאשת חזון בתחום ראיית הנסתר. למעשה, היא ראתה בפועלה אמצעי להרחבת התודעה ואפשרויות הפעילות האנושית בשירות האדם. היו לה מאות אלפי תומכים, מתעניינים, מעריצים ומאמינים שונים.
היא אף קיימה מחקר בקרב אנשי העדה הדרוזית על נושא גלגול הנשמות ולמעשה הצליחה לקנות את אמונם של נכבדי העדה הדרוזית וקיבלה את רשותם להיכנס לצפונות הדת השמורים בסוד אף מכלל קהילת הדרוזים עצמם. היא פירסמה את מחקרה בספרה האחרון בשם "גלגול נשמות", שבו תיארה גם את חוויות גילגוליה השונים, החל מהיותה פרח חמנייה ביבשת אטלנטיס הקדומה ולאחר מכן כוהנת גדולה באטלנטיס בעת שקיעתה, דרך גלגולים שונים במצרים, שם הייתה כהן קירח עם זקן לבן לאלה איזיס, גילגוליה בימי הביניים, ובזמן החדש כשחקנית תיאטרון במאה ה-18 ולבסוף נערה רוסיה שהוגלתה לסיביר ומתה שם.
כיצד ערכה מרגוט קלאוזנר את מפגשיה (הסיאנסים) עם המתים? במפגשים אלה ישבה קבוצה בחדר חשוך למחצה לרוב בביתה של מרגוט. על השולחן הניחו לוח עם אותיות האלף בית ועל הלוח שמו כוס מזכוכית . מנחה הסיאנס, לרוב מרגוט עצמה, היה אוחז בכוס והכוס עברה מאות לאות בהתאם לדברי המת המוזמן בידי הנוכחים . המתים המזומנים היו לרוב אישים ידועים בחייהם. אחד הידועים מהם היה ראש הממשלה המנוח משה שרת, כדי שינתח את מצבה ועתידה של ישראל.
ביתה הפך למקום עלייה לרגל למבקשים עזרה בבעיות כגון "גילוי נעדרים ,סיבות מוות ,אבידות ,ניבוי עתידות וכדומה.לעיתים באו למקום בסתר נציגי ציבור, אנשי צבא ומשטרה ואף פוליטיקאים בכירים כמו משה דיין שהיה מבקר קבוע בביתה.
רב אלוף ושר הביטחון משה דיין
מרגוט קלאוזנר נפטרה ב-1975. מספר בנה, צבי שפילמן לאחר מותה:
אחד הסיפורים המדהימים ביותר עליה התרחש דווקא לאחר מותה וזה משהו שאני נכחתי בו בעצמי: בחדר ההנהלה של אולפני הרצליה עמד כיסא עור מרופט שנחשב תמיד לכיסא "שלה" ולאף אחד אחר חוץ ממנה אסור היה לשבת עליו, והיא הקפידה על זה מאוד, כי האמינה שמי שיושב עליו רוצה במותה. (היא הזהירה את איציק קול : את הכיסא הזה אל תוציא לעולם כי אני אבוא מהעולם הבא לשבת עליו לראות איך אתה מנהל את האולפנים.)
לאחר שהלכה לעולמה הוחלט לשמור עליו על מנת לכבד את זיכרה ובישיבות לא ישבו עליו. אבל יום אחד ניהלנו שם ישיבת ועדי עובדים ואחד המשתתפים איחר להגיע והתיישב על הכיסא "האסור ". ואז בדיוק באותו הרגע אירע דבר מדהים: על החלון הופיע פתאום עורב אפור גדול והחל לצעוק ולקרקר קרקורי אימים וסירב להפסיק . ניסו לגרש אותו מהחדר בידיים ולא עזר כלום העורב המשיך לצעוק ולקרקר כאילו יצא מדעתו ועורר מהומה איומה . פתאום מישהו צעק "אתה יושב על הכיסא של מרגוט "והאיש שישב עליו קם מיד ואז ורק אז העורב נעלם באותה פתאומיות שהופיע .
היו שמועות שזאת הרוח של מרגוט ? נשאל שפילמן. שפילמן : היו כל מיני שמועות, אתה תחליט. אני מספר לך את המקרה כפי שאירע וכפי שהייתי עד לו. ומאז אף אחד לא מעז יותר לשבת שם על הכיסא של מרגוט קלאוזנר…
מהו מוות? בישראל קובע חוק המוות המוחי כי זמן המוות יהיה מצב שבו מותו של האיש נקבע על ידי רופאים מוסמכים, על פי פרמטרים קבועים (היעדר לחץ דם, היעדר נשימה עצמונית, היעדר תגובה של האישונים ורפלקסים נוספים). בתוך כך, הפסקת פעילות המוח תיקבע באמצעות בדיקה במכשירים אובייקטיבים (דוגמת מכשיר ה-CFM הבודק פעילות חשמלית מוחית).
אנשים רבים אומרים שהם לא שוללים שיש חיים לאחר המוות, אבל לעולם לא נפגשו עם מישהו שחזר מעולם המוות כדי לספר לנו על כך. אחרים, כמו למשל חתן פרס נובל לכימיה, פרופסור דן שכטמן, אומרים נחרצות שאין דבר כזה - כפי שאמר לפני כמה שבועות בראיון עם גיל ריבה בטלוויזיה. ארתור קלארק אמר: "כשמדען קשיש ומכובד אומר שדבר מה אפשרי, כמעט תמיד הוא צודק. כשהוא אומר שדבר מה בלתי אפשרי - קרוב לוודאי שאינו צודק". האם כך? לדעתי, מדען אמיתי אינו יכול לקבל דבר, אלא אם הוכיח אותו. אבל מדען אינו יכול לשלול דבר, אלא אם כן הוכיח את אי קיומו. המדע לא הוכיח עד כה את אי-קיום המשכיות החיים בצורה כל שהיא לאחר המוות.
כאשר מדברים על החיים שלאחר המוות, לרוב מתייחסים בהשארות והמשכיות של הנפש. אך יש המאמינים בקיום גופני הנמשך לאחר המוות. למשל, על פי הרמב"ם, העולם הבא הוא עולם רוחני בלבד בו לא קיים גוף. לעומת זאת לפי הרמב"ן, בעולם הבא קיים גם הגוף וגם הנשמה, אך זאת לאחר זיכוך רב של הגוף. האמונה בנושא המשכיות החיים מקובלת בעיקר בתחומי הדת, הרוחניות והמיסטיקה, שאנשיה מנסים ללא הרף לחקור את הנושא, ולחפש אחר הוכחות לכך שהמוות הוא לא התחנה האחרונה בחייו של אדם.
אותה אמונה בכך שהחיים אכן נמשכים לאחר המוות משותפת כמעט לכל התרבויות. כולן עוסקות בשאלות זהות כגון – מה קורה לגוף ולנפש לאחר המוות. מושגים כמו "תחיית המתים", "גלגול נשמות" ו"העולם הבא" – משותפים לכולם. יתכן שהדבר נובע רק מתוך צורך פסיכולוגי של האדם להאמין בהמשכיותו. לקבל את הקונספציה של מוות סופי ומוחלט קשה לבני האדם.
במרוצת השנים נערכו מחקרים מדעיים רבים אך מעולם לא נמצאו עדויות חותכות לכך שאכן ישנם חיים לאחר המוות. המדע יכול לקבל רק הוכחות חותכות.
מה שכן מחזק את ההשערה שהחיים ממשיכים לאחר המוות הן עדויות של אנשים אשר חוו מוות קליני ונוהגים לדווח על חוויות שונות אותן חוו בזמן התקרית. חוויות אלו מפורשות על ידי אנשי מסיטיקה ודת וחלק מהחוקרים, כדבר המרמז על ההמשכיות של החיים.
מדובר כאן על מיקרים ידועים של אנשים שהוגדרו על ידי הרפואה כמתים מוות קליני והצליחו להחיות אותם באמצעים רפואיים. חלק מהאנשים האלה מספרים סיפורים מאוד דומים על חווית המוות שלהם ועל החזרה לחיים. ראו בסרטון הזה:
אתחיל בכך שמוות קליני הוא מצב שבו הלב מפסיק לפעום ולכן לא מספק חמצן למוח. הפסקת זרימת הדם למוח גורמת לכך שהאדם מאבד את הכרתו בתוך שניות ספורות ובתוך 30 שניות הדבר גורם גם להשבתת התקשורת העצבית במערכת העצבים המרכזית. אך רקמת המוח ממשיכה לחיות עוד מספר דקות. אם מצליחים להחיות את האדם תוך זמן קצר, פעילות המוח מתחדשת כמקודם. במידה ולא, הפעילות המוחית נפסקת לחלוטין ואז מדובר על מוות מוחי - מצב סופי של מוות. אין חזרה לחיים לאחר מוות מוחי.
מכיוון שבמוחו של אדם שחווה מוות קליני עדיין קיימים תפקודים, יכול במקרים רבים אותו האדם לחזור לתפקוד גופני וקוגניטיבי מלא, ואפילו לספר חוויות ממה שעבר עליו בשעה שהיה שרוי במוות קליני. כאמור, קיימות אינספור עדויות של אנשים שחוו מוות קליני ודיווחו כי ראו אור לבן, אנשים מוכרים שמתו, שחוו חוויה חוץ גופית או שנמשכו אל תוך מנהרה. כל החוויות האלה קשורות בזיכרון של חוש הראייה.
המדע מצא שפעילות מרכז הראיה במוח היא הפעילות האחרונה שנותרת במקרה של מוות קליני. מחקרים מדעיים הראו שאפילו 36שעות לאחר המוות קיימים שרידים של הולכה חשמלית במספר תאי עצב במוח. בהתקיים פעילות מרכז הראיה במצב של היפוקסיה (אי אספקת דם במוח), מרכז הראייה נכנס למצב של הלוצינאציות (הזיות), המסבירות את החוויות של אלה שמתו מוות קליני והוחיאו.
לפיכך, החוויות שמספרים "החוזרים לחיים", אינן משמשות הוכחה מדעית שאכן יש חיים לאחר המוות.
ובכל זאת, כאמור, אין הוכחות מדעיות השוללות קיום של חיים לאחר המוות במימד אחר. וכשאני אומר "מימד אחר" - תשאלו מה יש לפיזיקה המודרנית לומר על זה...
אנשי הרוחניות טוענים שההוכחה להמשכיות החיים היא תופעת גלגול הנשמות. אך האם היא אכן קיימת? על כך אכתוב כבר בפוסט אחר.
הפוסט הזה הוא ארוך, וודאי רוב הקוראים איבדו סבלנות. לכן אשאיר אתכם במתח עד לפרסום הפוסט בנושא גלגול נשמות. אציין כאן רק שאני אספר לכם חוויה אישית שעברתי בילדותי עם גברת מרגוט קלאוזנר, שעליה כבר רמזתי בתחילת פוסט זה.
ולהמתקת הסבל שאולי גרמתי לכם בקריאת פוסט זה, הרי השיר היפה של לד צפלין, שבתרגום עברי הוא "מדרגות לגן עדן":
כבר פרסמתי שני פוסטים לסוף השבוע בבלוגים שלי, והנה מחוץ לתוכניות, צץ הנושא החם שגירד את קצות אצבעותי לכתוב פוסט נוסף זה.
"האזרחית קיין" העלתה שאלה פילוסופית בנושא החם. ישבתי וחשבתי, ומיד עלתה השאלה: האם באי הבודד יש Wi-Fi? ואם יש, אז סימן שהוא לא כל כך בודד.
אז איזה בלוג הייתי רוצה לקרוא שם? אענה לכם שיש לי דרישות. אני הייתי רוצה להמשיך לקרוא בכל הבלוגים הקבועים שלי. מעת לעת אני קורא בבלוגים שונים, בעיקר אלה שהם הקוראים שלי. אך, בדרך כלל זמני מוגבל להגיב אליהם - אני פשוט נהנה לקרוא. אבל יש לי כרגע 15 בלוגים קבועים שאני משתדל לא לדלג על אף פוסט שלהם. אלה הנבחרים שלי, אני אוהב לקרוא בהם ואני מרגיש שיש לי קשר חברי ואינטלקטואלי עם כותביהם. אמנם זהו קשר וירטואלי, אך משמעותי בעיניי. גם אם יש בינינו לעיתים חילוקי דעות, אנחנו מכבדים אחד את השני. אני יודע שיש עוד הרבה בלוגים נפלאים, אך קצר זמני.
מי הם 15 הבלוגים הקבועים שלי? אין אני שש לומר זאת בפרהסיה. אני שומר על צנעת הקוראים והנקראים שלי. לכן, לא תמצאו אותם ברשימות של הבלוגים שלי, ומי שעדיין אינו יודע - יש לי שניים. אך אומר לכם שבין הנקראים הקבועים שלי, יש מכל מגוון הקשת ומכל הגילאים. נוער, צעירים, כמו מבוגרים. מבין הנוער יש אחדים שסימנתי אותם כאנשים מבטיחים, שאני בטוח שיגיעו לגדולה ועוד נשמע מהם.
את מי לא הייתי קורא באי בודד? את אלה שאני לא קורא עכשיו - אנשים גסים ואטומים, חסרי חינוך ותרבות דיבור. יש לא מעט כאלה. אין טעם ולא ראוי להזכירם.
ראשית גילוי נאות. אני מציג כאן מציאוּת אישית, שעשויה לא להיות מתאימה לכולם.
מקור: banks.co.il
אני מניח שהשאלה אם להחזיק שני חשבונות בנק, או לאחדם, עולה אצל בני זוג רבים. בהנחה שאין סיבה להחזיק חשבון בנק נסתר מפני בן/בת הזוג, ידועים היתרונות של איחוד החשבונות: א. הקטנת סכום העמלות החודשי, ב. הגדלת הסכום החודשי הנכנס ממשכורות, שמעניק "מעמד" טוב יותר של בעלי החשבון כלפי הבנק - הגדלת סכומי האשראי והלוואות מאושרות.
אך במצבים מסויימים יש יתרונות לאחזקת שני חשבונות:
לפני שנים אחדות זכור לי מצב שאחד הבנקים נקט בעיצומים ובשביתות לזמן ממושך של כמה שבועות. אמנם זה לא קורה כל יום, אבל קרה לי ולבת זוגי יותר מפעם אחת במהלך ההיסטוריה המשפחתית. פעם אחת זה קרה בדיוק כאשר מכרנו וקנינו דירה. מזל שלא איחדנו את שני החשבונות, כי כל אחד מהם היה בבנק אחר.
אבל לגבינו יש גם עוד סיבה גדולה מדוע כדאי להחזיק שני חשבונות בנקים משותפים. ובהמשך אתאר אותה.
לפני כן אחשוף כעת סקוּפ על חיי האישיים. אני עובד בשלושה מקומות עבודה: האחד באקדמיה. בשני - אני ראש תחום באחד ממשרדי הממשלה. בשלישי - אני עובד עבודה חלקית בתפקיד מסויים, באחד מבתי החולים. בשלושת מקומות העבודה אני מוותר על תוספת "הקדשת זמן מלא" ועל חלק מהתוספות האחרות במשכורות.
מהו היתרון בשלושה מקומות עבודה? בכל מקום יודעים שאני לא מתפרנס מהם באופן בלעדי ולכן לא מפעילים עליי לחצים ומטלות מוגזמות. בכל מקום עושים לי יותר "כבוד". לא שאני צריך כבוד, אך בהחלט אני לא אוהב להיות סמרטוט. וכן, לא לשכוח את הגיוון.
עכשיו, כשהילדים גדולים, אני יוצא מהבית בסביבות שש בבוקר וחוזר בסביבות שמונה, תשע בערב. לעיתים רחוקות יותר אפילו בעשר. רעייתי גם היא מדענית, אך עובדת רק באוניברסיטה. היא מנהלת מחלקה, עומדת שם בראשות כמה ועדות חשובות ובסנאט של האוניברסיטה. את הפעילויות הנוספות האלה היא עושה בהתנדבות ולא משלמים לה עבור השעות שהיא מקדישה, מלבד מחקר והוראה. גם בהוראה היא מקדישה יותר זמן מהנדרש, וגם על זה לא משלמים לה. באקדמיה אני עוסק במחקר והוראה נטו. לא רוצה לקבל תפקידים פוליטיים.
בשל אופי העבודה שלי (שבעצם זה עבודות בלשון רבים), על זוגתי נופלים רוב הסידורים ומטלות הבית. אני משתדל לעזור כמיטב יכולתי בסופי שבוע, בהם אני לא עובד. גם בסידורים, גם בקניות וגם בבישול. כשהילדים היו קטנים, כל אחד מאיתנו חזר הביתה מוקדם אל הילדים, לפי התור, באופן שווה פחות או יותר. כעת הם עסוקים בשלהם, אחד משרת בצבא והם פחות זקוקים לנוכחותנו הצמודה. כל אחד מאיתנו נשאר לבד עם הילדים לתקופות של שבוע שבועיים, כאשר השני שהה בחו"ל לצורך עבודה.
לעבוד בשלושה מקומות עבודה זה לא פשוט. צריך לעשות תאוּמֵי מס ולמרות התאומים, אם יש לי כוח, או אם אנחנו נופלים במדגם מס הכנסה, כשאני ממלא דו"ח מס הכנסה - אני מקבל החזרים בין 3,000 ל- 8,000 שקלים. מכאן שלאנשים העובדים ביותר ממקום אחד, לא כדאי להתעצל ולמרות תאומי המס שווה למלא דו"ח שנתי למס הכנסה. אני יודע שרבים נמנעים לעשות זאת מאימת מוסד מס הכנסה, אך יתכן מאד שהם מפסידים מכך.
בעבר גם נרשמתי כעוסק מורשה לענייני מס - לצורך הרצאות פרטיות בפורמים שונים ומכללות שהזמינו אותי, וכיועץ לחברות ביוטק והזנק (סטרטאפ). למשל, שנה אחת לימדתי מספר שעות שבועיות במכללת תל חי. לצורך כך, הטיסו אותי הלוך וחזור ושילמו גם הוצאות אש"ל. להרצאה שלמו לי במכללות ובפורמים פרטיים 2,500-3,000 שקל, שמהם נשארו לי לאחר ניכויי מס ומע"מ בקושי 1,000 שקלים. כיוון שנוכחתי שאני עובד יותר כדי לפרנס את המדינה, מאשר את עצמי, וכשנמאס לי לנסוע למכללה בתל אביב, כדי ללמד משש בערב עד תשע, חדלתי מהרפתקאות אלה.
פעם יעצתי לחברת הזנק 10 שעות, שעליהן קיבלתי על הנייר 30,000 שקל. אבל ביד קיבלתי המחאה בסך 12.5 אלף שקל, לאחר ניקויי מס למיניהם במקור. ממש לא שווה את המאמץ, וביעוץ יש צורך בעבודת הכנה לא פשוטה.
למעשה יכולתי לוותר על עבודותיי כשכיר ולהתפרנס יפה רק מהרצאות פרטיות ומיעוצים. מהחלטורות האלה יכולתי להרוויח הרבה יותר מאשר ממשכורותיי בעבודות הציבוריות והממשלתיות, ולהשקיע פחות זמן עבודה. אך נשאלת השאלה, האם היו פונים אליי או מזמינים אותי לעבודות פרטיות אלו, לולא מעמדי הציבורי והאקדמאי?
הפסקתי לחלוטין עבודות חיצוניות, למעט שיפוט של עבודות דוקטורט שמופנות אלי מאוניברסיטאות שונות בארץ (שמכל אחת יוצאים לי כמה מאות שקלים לאחר ניקויי מס). אני מסכים לשפוט (למרות ששיפוט כל עבודה כזו גוזל ממני הרבה זמן), כי אני זקוק שגם אחרים ישפטו את התזות של התלמידים שלי.
על כל שאר העבודות הפרטיות ויתרתי ובזמן שהתפנה, אני מעדיף ללכת להצגת תיאטרון או לקונצרט וגם לכתוב בבלוגים שלי. כמו שאומרים - דברים בשביל הנשמה.
עתה נשוב לענייני חשבונות הבנקים. המשכורות שלנו מפוזרות בין שני בנקים. בתור עובד מדינה, אני פטור מעמלות ומשלם עמלה מופחתת משמעותית על פעולות במטבע חוץ, באחד הבנקים. בכל זאת אני מקבל כמה פרוטות מחו"ל עבור שכר סופרים וכל חצי שנה אני מקבל המחאה בסכום של כמה מאות דולרים מממשלת ארצות הברית, על פטנט - שנרשם בעקבות המחקר שלי, כשהייתי פוסטדוקטורנט במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים. משום שאני לא אזרח אמריקאי, אני מקבל פרומילים על הזכויות לפטנט ולא אחוזים...
שני הבנקים יודעים שיש לנו חשבונות כפולים, ולכן הם מתחרים עלינו בריביות שמעניקים לנו על השקעות וחיסכון. גם הבנק השני הפחית לנו את עמלות העובר ושב. בשני הבנקים אנחנו לא משלמים עמלת רכישת ניירות ערך. במצבנו אנו יכולים להתמקח. האמינו לי שאפשר להתמקח ולקבל תנאים מועדפים משמעותיים בהרבה.
אני זוכר שבילדותי, אבא שלי היה מתרגז על עוולות הבנק, כולל הריביות על האוברדראפט. פעם אחת הוא הוציא כמחאה, את כל המשכורות שלו במזומן בתחילת החודש, במשך כמה חודשים, עד שמנהל הבנק התעשת והסכים לשפר את האשראי בחשבון.
אבא שלי גם לא נבהל מהבירוקרטיה, והיה מעביר את החשבון שלו מבנק לבנק, שנתן לו תנאים טובים יותר. למדתי ממנו שאפשר להתמקח עם הבנקים. הוא בכלל היה נוהג להתמקח בחנויות ובבתי עסק, גם כשעל המוצרים היה פיקסד פרייז ובדרך כלל הצליח.
מקור: atzuma.co.il
אז האם כדאי להחזיק שני חשבונות בבנקים שונים? תלוי: למי שבקושי גומרים את החודש - בהחלט לא כדאי. אבל,לבני זוג ששפר מזלם ונשארו להם כספים לחיסכון והשקעה - בהחלט כדאי, כי יכולת המיקוח שלהם תהייה גדולה יותר.
צרות של "עשירים"? בהחלט לא - אני עובד כמו חמור, חי יחסית בצנעה, ורוצה רק לסדר את הילדים בחיים.
נכון שלא צריך לרחם על מי שחי רק ממשכורת של פרופסור באוניברסיטה, אבל יחסית למספר שנות הלימוד שהקדיש, מדורי הגהינום שהוא צריך לעבור לקביעות ולקידום בדרגות שלו, ויחסית לאקדמאים בעלי מקצועות חופשיים - הוא מרוויח מעט. גם הרבה הרבה פחות ממנהל סניף בנק, או מרופא שהוא הכשיר באוניברסיטה וכעת עובד בקליניקה פרטית, או מקרוב שלי שלמד הנדסה ארבע שנים ועובד בחברת החשמל. וצריך גם לזכור, שבשל מסלול הלימודים וההשתלמויות בחו"ל, איש סגל אקדמאי ממוצע מתחיל לצבור פנסיה רק מגיל 35 ומעלה. אז לפעמים בארצנו גם פרופסור זקוק להשלמת הכנסה.
בפוסט הזה אני עומד לתאר את אחת התופעות החמורות ביותר של החלטות הורים לגבי חיסון ילדים, או בעצם אי-חיסון ילדיהם. מדוע התופעה חמורה? כי היא עשויה לפגוע לא רק בילדיהם, אלא באוכלוסיה כולה.
מקור: ויקיפדיה
ראשית אני רוצה להפריך מיתוס והוא שכל מי שמתחסן הוא באמת מחוסן. באחוז מסויים של המתחסנים, מערכת החיסון לא מייצרת מספיק נוגדנים מסיבות שונות. אבל אם כל האוכלוסיה התחסנה, גם אלה שמערכת החיסון שלהם לא יצרה נוגדנים מתאימים, בעצם מחוסנים מפני המחלה. זאת לא משום שגופם עצמו מחוסן, אלא משום שמרבית האוכלוסיה בסביבה מחוסנת. במקרה שרוב האוכלוסיה מחוסנת, הנגיף או החיידק הגורמים למחלות, אינם יכולים להתרבות ולהתפשט - כי אין להם מספיק "חממות אנושיות" (אנשים שבהם הם יכולים להתרבות ולהדביק לאחר מכן אנשים אחרים).
לפיכך, מניעת התפרצות מגיפות מבוססת על כך שרוב האוכלוסיה מחוסנת. אבל, מדאיגה מאוד התפשטות התופעה, שיותר ויותר הורים מחליטים לא לחסן את ילדיהם - משיקולים אידיאולוגים, פילוסופיים או מטימטום. אני נוקט בלשון זו, כי חלק מאלה שאינם מחסנים את ילדיהם נוהגים ככּת. אז אני אומר לכל אלה - אתם חסרי אחריות לא רק כלפי ילדיכם, אלא כלפי הציבור כולו.
הסיבה לכתיבת פוסט זה היא תחילה של התפרצות מקרים של חזרת וחצבת בימים האחרונים. החיסון למחלות אלה ניתן בגיל שנה ובכיתה א', בתרכיב משולש נגד חזרת חצבת אדמת (המכונה – MMR).
מקור: summitpediatrics.blogspot.com
לפני שהחלו לחסן במאה הקודמת בתרכיב הזה, החצבת הייתה מחלה שכיחה המועברת על ידי נגיף (וירוס). אלא שלעתים מחלת החצבת מסתבכת לכדי דלקת בקרום המוח, הגורמת לנזק בלתי הפיך במערכת העצבים. נגרמים פרכוסים ואפילו פגיעה שכלית. במקרים קשים גורמת המחלה לדלקות גם במערכת העיכול והנשימה. המחלה עשויה לגרום אפילו למוות - אחד עד שלושה ילדים מכל 1000 חולים מת מהמחלה. לפני מספר שנים, כאשר הייתי סטודנט ועבדתי כאח באחד מבתי החולים, הייתי עד למותה של ילדה בכתה ז' מסיבה זו.
הוראת משרד הבריאות היא לתת שתי מנות חיסון בילדות. מי שמקבל את שתי המנות מחוסן ב-99%. ומי שלא קיבל את שתי המנות - עלול להידבק.
בחודשיים האחרונים דווחו מקרים רבים של התפרצות מחלת החצבת בילדי גן ובית ספר. הסתבר שכל החולים האלה לא חוסנו בעבר ולמעשה אנחנו נמצאים בפיתחה של מגיפה. עכשיו לפתע הורים מודאגים פונים לחסן את ילדיהם. חיסון כזה בעת מגיפה עשוי להיות לא יעיל, מדוע? כי לוקח למערכת החיסון שבועיים -שלושה עד שנוצרת רמת נוגדנים מספיקה. בזמן זה הגוף אינו מוגן עדיין בפני הנגיף.
אחזור לעניין חוסר האחריות של ההורים שאינם מחסנים את ילדיהם. המבוגרים שבכם זוכרים את מגיפת שיתוק הילדים שהפילה את אימתה במחצית הראשונה של שנות החמישים במאה הקודמת -עד שפותח התרכיב לחיסון בפני המחלה.
מאז שמחלת שיתוק הילדים (שדרך אגב גם תוקפת ומשתקת מבוגרים) מוּגרה בעיקבות חיסון האוכלוסיה, דווחו מדי מספר שנים על התפרצויות חדשות של המחלה אצל ילדים ומבוגרים אחדים. מסתבר שאלו לא היו מחוסנים, ובעצם נמנעה מגיפה כללית באוכלוסיה, משום שרוב הציבור מחוסן. וודאי אחדים מכם זוכרים שקיבלתם גם זריקות דחף, או טיפות על הלשון, כאשר דווח על התפרצויות מקרים אחדים של המחלה. חיסון הדחף, הוא בעצם חשיפה חוזרת לזן הנגיף המומת או המוחלש, כדי להעלות את רמת הנוגדנים בדם.
מקור: polio.org.il
הורים יקרים. חלקכם מונעים חיסונים מילדיכם, בשל הסיכוי הנדיר ביותר (אחד למיליון) של תופעות לוואי כתוצאה מהחיסון. האם הסיכוי שילדיכם יהיה אחד מ-300 שיחלה במחלה וימות, אינו גדול יותר וצריך להפחיד אתכם?
מחלות רבות כמעט עברו מהעולם בגלל החיסונים. המנעות מחיסונים עשויה להחזיר מחלות נשכחות בצורה של מגיפות שלא מהעולם הזה.
כשהייתי ממש צעיר ויפה, הספרית שלי רצתה למכור לי משהו מיוחד. היא אמרה במבטא צרפתי: "למרות שהשיער שלך שופע, אני ממליצה לך לחזק אותו. יש לי משהו מיוחד, וואלה" ושלפה אריזה שהכילה 10 אמפולות גדולות שבהן נוזל צהבהב. "אני אשפוך ואמרח לך עכשיו אמפולה אחת על השיער" ולפני שהספקתי לדבר, היא כבר שברה את האמפולה ושפכה לי אותה על השיער.
הרגשתי ריח מוכר, כמו זה שנדף מהשיליות שחקרתי ותיארתי בפוסט קודם. "מה את עושה? מה זה מה ששמת לי על השיער?" שאלתי בחרדה. בלי להניד עפעף, היא ענתה לי: "זה משהו פֶּר אֶקְסֶלַנְס. זה אֶקְסטרַקְט (מיצוי) משיליות. יש בו הורמונים וחומרים דליקטֶס, שישמרו את השיער שלך".
בהיותי אז חוקר שיליות, התפלצתי לשמע הדבר וכמעט נפלתי מהכיסא. כמובן שלא הסכמתי לרכוש את שארית הערכה, ולרוקן פעם בשבוע על השיער, לפני חפיפה.
בשיליה אכן מצויים הורמונים וכל מיני חומרי גידול וצמיחה, אבל לשים את זה על הקרקפת לא הייתי מסוגל. למרות שהספרית חפפה את ראשי לאחר מכן, דמיינתי במשך שעות, ששיליה שוכבת מעל הראש. הגעיל אותי הריח הספציפי שהרגשתי נודף מהראש.
האם אתם יודעים מה מכילים המוצרים הקוסמטיים שלכם? האם אתם יודעים מהם סודות השמפו והקרמים שאתם מורחים? אפילו אם אין בהם מרכיבים מהחי, האם ראיתם את האקסטרקט הצימחי הרירי, לפני שהכניסו אותו לקרם שלכם? מראה וריח אקסטרקט כזה בהחלט אינו מלבב. שלא נדבר גם על כל מיני מתחלבים וכל מיני דטרגנטים כימיים שמוכנסים למוצר, ושמידת הבטיחות בשימושם מוטלת לעיתים בספק. אם אתם מאלה שמקפידים שעל המוצר יהיה כתוב "לא נוסה על בעלי חיים", אז אתם משמשים בעצם שפני נסיון.
חשבתם מדוע צריך לנסות את הקוסמטיקה בבעלי חיים? האם זה כולל מוצר משילית אישה?
הידעתם שאתם בעצם שפני נסיון של המוצר הזה?
אתם משלמים כסף רב על מוצרים טבעיים. אקסטרקט של שיליה למשל, זה מוצר טבעי. האם חשבתם כמה גובים מכם עבור שמפו שמועשר בויטמינים, כמו ויטמין E?
אז שתדעו שאתם זורקים את כספכם לשוא, במחשבה שהם יחזקו את שורשי השיער שלכם. יודעים מדוע? כי מצד אחד אתם חשופים לשיווק אגרסיבי ומצד שני אתם לא יודעים שהויטמינים האלה אינם חודרים כלל דרך השערה. כנ"ל גם לגבי הקרמים שאתם משתמשים לעור הפנים ולגוף. הויטמינים שבהם אינם חודרים לעור. וזלין פשוט ושמן זית יעילים בדיוק כמו תכשירי הגוף והפנים שאתם משתמשים.
שפע ויטמינים לקוסמטיקה - ברכה לבטלה?!
אגלה לכם עוד סוד: אין הבדל משמעותי בין שמפו זול לשמפו חמישה כוכבים. ההבדל הוא בתוספים הבלתי יעילים שמוסיפים לשמפו היקר, ובבושם שלו. בנוסף, אתם משלמים הון עבור המותג ועבור עלות השיווק האגרסיבי שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
- 
