בשעה היעודה, אני מטפס במעלה המדרגות של בית מגורים ברחביה, סופר את מספר הדלתות בדרך, ועוצר בדירה השמינית. מצלצל בפעמון, מקיש בדלת פעמיים, מצלצל שוב פעמיים וממתין. הדלת נפתחת מעט. יד נשלחת מבעד למרווח הצר שנפער, אוחזת במיכל פלסטיק לבן קטן. ללא אומר, אני ממהר להכניס את המיכל לשקית אטומה, ואותה לתיק שנשאתי. חוזר כלעומת שבאתי, אל המעבדה.
במעבדה אני מרוקן את תוכן המיכל לקערת זכוכית קטנה המכילה תמיסה פיזיולוגית. גוש לבנבן, מעט אדמדם מבצבץ מתוך הנוזל. בעזרת ידיי המכופפות (מהמילה כפפה), אני אוחז בגוש ובעדינות גוזר את המעטפת הקרומית במספרים כירורגיות. רקמה ספוגית מתגלה, אותה אני מעביר למבחנת זכוכית עבת דופן. למבחנה אני מכניס מוט עם להבים המחובר לבלנדר, ומפעיל אותו למספר שניות. את הרסק הנוזלי אני מעביר לשתי מבחנות המכילות תמיסה מיוחדת ואותן לתוך צנטריפוגה. לאחר סירכוז של עשר דקות, אני מוציא את המבחנות ומעביר את הנוזל העליון לתוך מבחנות אחרות המכילות נוזל צמיגי שקוף. את המבחנות האלה אני מכניס לצנטרפוגה אחרת, הממונעת במנוע שדומה ועובד במהירות של מנוע מטוס סילון.
למחרת, לאחר 12 שעות סיבוב באולטרה-צנטריפוגה, אני מוציא את המבחנות בחרדת קודש ובוחן את שלושת שכבות הנוזל הצבעוניות שהתקבלו. אני שואב בזהירות את השכבה האמצעית הצהבהבה והעכורה עם פיפטת פסטר, בעלת קצה מאורך ודק מזכוכית, ומעביר אותה לתוך מבחנה אחרת. את תוכנה אני מחלק למנות קטנות, לתוך מבחנות פלסטיק זעירות. את המבחנות האלה אני מעביר לקופסת פלסטיק מיוחדת, בעלת תאים מסומנים.
אני חובש כפפות אסבסט, מרכיב משקפי מגן, ומשחיל את קופסת הפלסטיק המסומנת לתוך מתקן המוכנס להקפאה עמוקה במיכל ענק המכיל חנקן נוזלי. ענן לבנבן של גז מקפיא מתפזר מפתח המיכל, שננעל במכסה הכתום. במבחנות המוקפאות האלה מצוי חומר הגלם לעבודת המחקר שלי לשבוע הקרוב.
***
לאחר נסיעה באוטובוס מירושלים לקריה בתל אביב. אני נכנס לבית החולים, מתלבש בבגדי חדר ניתוח, חובש כפפות, כיסויי נעליים ומסכה ונכנס לחדר הניתוח. מצטרף לצוות הגניקולוגים המבצע ניתוחי גרידה להפסקות הריון מאושרות, על ידי וועדת הפסקות הריון. לחדר מוכנסת אישה צעירה מכוסה בסדין ירוק. אני מסתכל על האישה היפיפיה. צעירה ממוצא תימני שתווי פנים מקסימים כאלה לא רואים כל יום וחושב כמה חבל שלא פגשתי בה בנסיבות אחרות.
המרדים מזריק לוריד שלה חומר הרדמה והיא נכנסת לתרדמה עמוקה. זרוע מתכת ארוכה מוכנסת לתוכה ומגרדת מרחמה את העובר. חלקי העובר מוּצאים ומונחים על סדין. המנתח מסדר את החלקים כמו פאזל - בוחן שלא השאיר איזה חלק בפנים.
אני אוסף את השיליה לתוך מיכל פלסטיק לבן, המכיל נוזל פיזיולוגי ומכניס אותו לתיקי.
המרדים מזריק לאישה חומר מעורר והיא מתעוררת עם רעד אופייני, כמו שרועדים מקור. לאחר חמש, עשר דקות היא מתלבשת ויוצאת לדרכה. מוכנסת האישה הבאה.
לאחר שאספתי שיליות משש, שבע הפסקות הריון כאלה, אני חוזר עם השלל למעבדה בירושלים.
***
בשש בערב מתקשרים אלי מחדר לידה של אחד מבתי החולים - "יש לנו יולדת. יש לה פתיחה של חמש אצבעות, תגיע לחדר לידה".
אני יוצא מיד לדרכי, נוסע באוטובוס כחצי שעה, נכנס למבוא חדר הלידה וממתין. המילדת יוצאת עם קערת זכוכית המכילה שילייה גדולה המחוברת לחבל הטבור. היא מעבירה בידיה המכופפות את השיליה לתוך מיכל פלסטיק גדול של שני ליטר שהבאתי איתי, המכיל מעט מים פיזיולוגים, ומבריגה את המכסה.
השעה אחרי שבע בערב. לאחר יום מפרך, לא נראה לי הגיוני לחזור למעבדה ולהתחיל פרוצדורה שתמשך עד השעות הקטנות של הלילה. היה לנו סידור עם כמה בתי חולים בירושלים לאספקת שיליות. לומר למיילדת "הפעם אני לא צריך את השלייה", אי אפשר היה. הדבר היה מחסל את המשך אספקת השיליות.
בחשאי העברתי את השיליה לשקית וזרקתי אותה לתוך צפרדע האשפה הסמוך. היא שימשה וודאי מזון משובח לחתולים. אני כבר רואה אחדים מכם מזועזעים, אך מה אתם חושבים שבדרך כלל עושים עם השיליות? בחלק מבתי החולים נפטרים מהחומר הביולוגי במשרפות. אבל משרפות מזהמות את הסביבה. לדעתי, כמה שזה נשמע מזעזע, החתולים הם פיתרון ירוק יותר - ידידותי לסביבה.
***
יום אחד, בעשר בבוקר לערך, אני מקבל טלפון המודיע לבוא לאסוף שיליה מבית חולים מסויים. כהרגלי אני ממהר לשם. מחכה במבוא חדר הלידה למיילדת שתצא עם השלייה. לתדהמתי יוצא בעלה של אחת המסטרנטיות שלנו, שגם היא משתמשת בשליות למחקר ולתזה שלה. זו הייתה היא שילדה. בעלה יצא אלי סמוק פנים ואמר שהוא ואישתו אינם מסכימים שהשיליה שלה תשמש למחקר. כמובן שכיבדתי את רצונם וחזרתי למעבדה בידיים ריקות. חשבתי לעצמי, איזה פרימיטיבי זה מצד המסטרנטית לעבוד על שיליות של אחרות, אבל לא להתיר לעבוד על שלייה של עצמה. שיליה שיכלה לתרום למדע. במילא חומר הגלם מהשיליות מעובד ומאוכסן במעבדה בצורה אנונימית ואין רישום של שמות היולדות. אז ממה החשש?
***
מקור: news.xinhuanet.com
עבודת המחקר לתזה שלי הייתה על חלבון שמתבטא בצורה שונה במהלך ההריון. לכן הייתי זקוק לשיליות מהטרימסטר הראשון של ההריון (הפסקת הריון) כמו לשיליות בסוף ההתפתחות (מיד לאחר הלידה). שיליות מהפסקת הריון קשות יותר להשגה, בשל "חוק ההפלות" החשוך, הנהוג בארצנו כמו במדינות קתוליות. אני מציין חשוך, כי לדעתי עדיף להפיל, מאשר להביא ילד לא רצוי לעולם. על פי החוק מאושרות הפלות על ידי וועדה, מסיבות בריאותיות ונפשיות בלבד. בשל כך, כל כך הרבה נשים צריכות לעבור הפלות לא חוקיות בסתר, בבתי דירות כמו זו של היד השחורה.
יתכן ואני עצמי עברתי בעקיפין על החוק, בכך שלקחתי שיליה מהיד השחורה. זה מזכיר לי שגם לאונרדו דה וינצ'י נחשד בנתיחת גופות של אנשים שהועברו אליו בסתר. ללא הגופות האלה לא היו מתפרסמות המפות האנטומיות המפורטות של גוף האדם - ידע שמשמש היום כל רופא בטיפול בחולים.
אבל, הסידור של הבוס שלי לקבל שיליות "מידיים שחורות" לא מצא חן בעיניי. לכן העדפתי לטרוח ולנסוע באוטובוסים מירושלים לבית חולים הקרייה במקום. לעיתים נדירות קיבלתי שליות מהטרימסטר הראשון של ההריון גם מבתי חולים בירושלים, שבהן לא נעשות הפלות באופן סיטונאי. כל שיליה כזו הייתה בשבילי אוצר.
לאחר כל הסיפורים האלה, אתם ודאי סקרנים לדעת מה היה נושא המחקר שלי על שיליית אישה.
המחקר שלי עסק בשני חלבונים מאותה משפחה שהם תוצר של שני גנים המתבטאים בצורה שונה במהלך ההריון. לא היה ידוע בזמנו מהו התפקיד שלהם ומדוע הייצור של אחד מהם מתגבר בשליש האחרון של ההריון. רציתי גם למצוא האם יש קשר בין ייצור יתר של החלבונים האלה לרעלת הריון ולהפלות טבעיות.
המחקר שלי גילה מה תפקיד החלבונים האלה. אחד מהם גם מיוצר על ידי רבים מהגידולים הסרטניים. לכן, אם הרמה של החלבון הזה עולה מעל לנורמה (בבדיקות דם כלליות רגילות, שכל אחד מכם עושה) - קיים חשד למציאות גידול סרטני.
אלמלא הייתי מקבל שיליות אישה - יתכן ולא היה ידוע היום כל המידע הרפואי החשוב הזה.
ואוסיף עוד המלצה קטנה: למרות שאתם מרגישים בריאים, כדאי לעשות מאמץ קטן - בדיקת דם שיגרתית, אחת לשנה.
אשמח לקבל מכם תגובות על דעתכם:
א. בנושא חוק ההפלות.
ב. האם אתן (ו/ או בן זוגכן) הייתם מתנגדים לתרום את השיליה למדע?
אתם יודעים מה הבדיל צברים משאר הגויים, כאשר הוקמה מדינת ישראל?:
א. הם בחלו מלבישת חליפות ועניבות.
ב. הם נעלו סנדלים תנכיות. נעלים ונעלי ספורט בקיץ - פשוט חם מדי.
ג. הם לא שתו ולמעשה בחלו במנהג זה של הגויים.
כשהייתי ילד לא היה המושג הזה פאב. בכל הרצליה היה מקום קטן ונאלח אחד, מוחבא מאחורי קונדיטוריה, שקראו לו "בית מרזח". בית מרזח היה כינוי גנאי וכדי שהוא ישמע היום יותר ידידותי, קוראים לו פאב. אפילו שם עברי עדיין לא המציאו לו. אומרים שבשפה קיימות מילים רק לדברים שצריך אותם. אז תופעת השתייה בישראל היא חדשה יחסית ועדיין לא המציאו מילה עברית למקום השתיה.
כשהייתי ילד מי הגיע לבית המרזח? שיכורים מבוגרים וזקנים, אנשים מאוסים יוצאי עליות רוסיה ופולין. בארצות אלה כמובן שתו ושותים לשכרה.
מי עוד היה שותה? אצל כסית בתל אביב ישבו אמנים, סופרים ומשוררים מסויימים ושתו לשכרה. הם שתו בהקפה ובעל כסית אפילו ויתר לתפרנים שבהם. הם שתו מפני שהאמנים היו תפרנים ושתייה באה במקום אוכל. אז חוץ מהאוכלוסיה הבוהמית הזו, מרבית הצברים לא שתו. אפילו בפסח סיבּנו במנהג שתיית ארבע כוסות ושתו אולי בקושי שתי כוסיות.
כשביקרתי לראשונה בצרפת וביקשתי במסעדה מים, הסתכלו עלי בפליאה וכשלא רציתי לשתות יין, הסתכלו עליי בתדהמה. מה זאת אומרת, אם אתה צמא שתה יין.
אני עצמי שתיתי ושותה מדי פעם כוס יין בארועים מיוחדים, במסעדה טובה וזהו.
פעם, כשהייתי בפוסט דוקטורט בארה"ב, הזמינו אותנו לבית משפחה אמריקאית, לחג ההודיה. הישקו אותי בכמה כוסות יין, שהיה טעים מאוד. אבל מיד כשהתחלתי להרגיש שראשי מעט סחרחר - הפסקתי לשתות מייד. יודעים מדוע? כי אני מפחד לאבד שליטה. אני חייב להיות תמיד בשליטה. אני לא צריך תרוצים כדי לנהוג בחוסר אחריות. אני ממש לא מרגיש צורך להשתטות.
לצעירים פעם היה שלל מקומות לבילוי. החל מבתי קולנוע ובתי קפה ועד לריקודים בדיסקוטק. אז דיסקוטק שימש מקום לריקודים בלבד ולא לריקודים בגילופין. פעם ידעו לשמוח גם ללא אלכוהול.
ומה היום? לצעירים לא מספיק ביקור בפאב אחד. הם מעבירים לילה בסבב פאבים.
ואני קורא לזה סבב בתי מרזח.
פעם, בצבא היה יין קידוש בשפע בליל שבת. היום רק תירוש - כדי שלא יהיו לנו חיילים "מסובבים".
כמעט תכננתי להביא כאן את כתבת ההמשך בנושא המוות - היש חיים לאחר המוות. אבל בגלל הערתה המוצדקת של רותי, שנושא המוות עשוי לפגוע בעונג שבת - החלטתי להתחשב ולהביא פוסט בנושא מרנין יותר. פוסט שעשוי לשכנע אתכם מדוע כדאי לדעת כימיה.
מקור: ort.org.il
***
כשהייתי דוקטורנט לביוכימיה וגנטיקה, עבדתי שעות רבות על ניסויים במעבדה, שחייבים לסיימם באותו היום. הייתי חייב לתכנן בקפידה את הלו"ז, כדי שאסיים בזמן ו"לטוס" מרחק הליכה של רבע שעה, עד לתחנת האוטובוסים בקמפוס - כדי לא לאחר את האוטובוס האחרון, היוצא בדיוק בחצות.
באחד הימים, כאשר סיימתי את הניסוי מוקדם - באחת עשרה בלילה, אני מוריד את החלוק ומגלה לתדהמתי, שהעט הכדורי שהיה בכיס חולצתי, נזל כולו והכתים בכתם ענק את החולצה. מלבדי לא היה אף אחד במעבדה כדי לשמוע את ה- "שיט" שצעקתי. מה עושים? בושה לצאת ככה ולנסוע כך באוטובוס, כשכולם מסתכלים עליך. לא?
מקור: ynet.co.il
כביסה מהירה עם מים וסבון לא תעזור ואפילו תְּקַבֵּעַ את הכתם. וחוץ מזה איך החולצה תתייבש עד חמש דקות לחצות?
גלגלי השיניים במוח התחילו להסתובב במהירות. יש! החלטתי לעשות כימיה. בניסויים שערכתי במעבדה, הייתי צובע חלבונים עם גרגרי צבע כחול שנקרא קוֹמאסי בְּלוּ. ויש גם צביעה בצבע כחול סגול שנקרא גנֶצְיאן ויוֹלֶט. וגם גרגרי צבע כחולים שנקראים ברומו-פנול-בלו. את כל גרגרי הצבעים האלה ממיסים בתמיסה שמורכבת מחומץ, אלכוהול ומים. חשבתי שאם הצבעים האלה מומסים בתמיסה בהרכב כזה, אז סביר שגם הדיו על חולצתי יומס וישטף על ידי תמיסה כזו.
חיש מהרתי והנחתי על שולחן המעבדה גיגית פלסטיק אדומה שהייתה במעבדה ורוקנתי לתוכה בקבוק ליטר מים, בקבוק ליטר חומץ (שבלשון כימית נקרא חומצה אצטית) ובקבוק ליטר של אלכוהול (שנמצא במעבדה בשפע ובשפה מדעית נקרא אתנול).
לא אגלה היכן המעבדה - כדי שלא יבוא למישהו מכם רעיון לפרוץ אליה בלילה, ולגנוב בקבוק אלכוהול אבסולוטי נקי - שאם מוהלים אותו במיים, מתקבלת וודקה איכותית משובחת. וגם מאוד לא כדאי לפרוץ למעבדה אחרת, ובמקום בקבוק אלכוהול לקחת בטעות בקבוק מתיל אלכוהול, בעל אותו צבע שקוף ומריח דומה. אם תשתו את זה תהיו שמחים וטובי לב, אך תתעוורו לתמיד.
אז נחזור לענייני החולצה. לגיגית הכנסתי את החולצה המוכתמת, ובחדווה ראיתי כיצד יוצאים ממנה שבילי דיו כחולים. השרייה 5 דקות בגיגית והנוזל כולו כחול. שטיפה של החולצה בברז והפלא ופלא - כמעט כל הצבע יצא. נשאר בחולצה כתם כחול דהוי. חזרתי על התהליך עם תמיסה חדשה שהכנתי. הפעם כבר לא נשאר שריד מהכתם. השעה 11:20 בלילה, והחולצה רטובה. איך תספיק להתייבש? עוד מעט, אם לא אצא, אפספס את האוטובוס.
גלגלי השיניים במוח התחילו לנוע עוד יותר מהר. יש! הפעם רוקנתי לגיגית רק אלכוהול*, הכנסתי את החולצה לגיגית. החולצה הרטובה נספגה באלכוהול והמים שבה נמהלו בעודף הגדול של האלכוהול. אלכוהול, בניגוד למים מתנדף במהירות. שלפתי את החולצה ורצתי במהירות לחדר 37 מעלות הסמוך (37 מעלות היא טמפרטורת הגוף. החדר הזה קיים כדי שמבחנות הניסוי יחשבו שהן בגוף. סתאאם, זה רק חיקוי לתגובות ביוכימיות שמתרחשות בגוף).
תליתי את החולצה בחדר החם על וו וכשחזרתי לאחר 5 דקות, החולצה הייתה נקייה ויבשה. השעה 11:35. חמש דקות נוספות לכבות את כל המכשירים והאמבטים, לבדוק שלא נשארה פסולת כימית במנדפים, לנעול את 5 דלתות המעבדה ואת דלת הבנין הראשית. כל שנותר הוא למהר ולתפוס את האוטובוס האחרון.
נכון שכדאי לדעת כימיה?
הערה חשובה: אם גם לכם יקרה דבר כזה ותחליטו לעשות כמוני - אם תגלו שגם הצבע הטבעי של החולצה דהה - סימן שקניתם חולצה ב-20 שקל.
* אלכוהול (אתנול) אבסלוטי מכיל רק 96% אלכוהול. לא ניתן לזקקו מעל ל- 96% והוא מכיל גם 4% מים.
מזה כבר הרגשתי צורך להעלות בכתב את זכרונות ילדותי: עלי, על חברים ושכנים, על התימהוניים שהסתובבו בשכונה ובכלל על סגנון החיים אז. בפוסט זה אתייחס לזכרונות על עצמי. אקדיש פוסט אחר לשלל הטיפוסים שהסתובבו בשכונה ובעיר.
הפוסט האישי הזה הוא ארוך. בתחילה חשבתי לחלקו לשניים, שלושה חלקים. אך, לבסוף העדפתי לכתוב בפוסט אחד את העיקר, ורק על קצה המזלג. אם לא תחזיקו מעמד, תוכלו אתם לחלק את הקריאה.
אני בן חמש
(תמונת פספורט, צולמה בשחור לבן ודהתה עם הזמן.
התמונה נסרקה כפי שהיא, ולא עברה עיבוד פוטושופ)
זכרונות. הזכרונות שלי התחילו מאד מוקדם. אפשר אפילו לומר שהם זכרונות על-טבעיים. הזיכרון הראשון שלי הוא זחילה משותפת שלי עם בן שכנים, שהוא ואני נולדנו באותו יום. כן, זה היה כשהייתי פחות משנה, כי בגיל שנה כבר התחלתי ללכת.
ואני זוכר שחמקנו מהבית דרך הדלת שנשארה פתוחה, משאירים את האִמאוֹת לפטפט בהתלהבות. גרנו בקומה שלישית בבנין ללא מעלית. כשהגענו בזחילה למדרגות, תינוק השכנים עצר. לי דווקא בא לרדת. התגברתי על הפחד הראשוני, הסתובבתי עם הפנים לכיוון מעלה המדרגות והישבן לכיוון מורד המדרגות (כך שלא יכולתי לראות את עשרים המדרגות שמתחתי), ובעזרת הברכיים ירדתי מדרגה אחר מדרגה, עד לקומה השניה. תינוק השכנים היסס, לכן עליתי חזרה והדגמתי לו איך לרדת. במהרה מצאנו את עצמנו עושים תחרות ירידה ועליה במדרגות, עד שהאמאות יצאו בבהלה לחפש אותנו. כשראו שאנחנו כבר מומחים בטיפוס וירידה במדרגות, נתנו לנו להמשיך, תחת פיקוח - ובתנאי שנשב לפני כן ונאכל חצי תפוח מקולף, ונשתה מיץ גזר טבעי. אני זוכר את טעמו החמצמץ של תפוח אלכסנדר.
כן. יש לי זכרונות מוקדמים יוצאי דופן, אך כולם מאומתים על ידי המבוגרים. ובכלל התברכתי בזיכרון מצויין ואני זוכר דברי אנשים, כמו מכונת הקלטה. בילדותי כעסתי על כך שאנשים מדברים ואפילו מבטיחים ואחר כך לא זוכרים. היום אני יודע שאנשים באמת לא זוכרים, או לא רוצים לזכור, או מעמידים פנים שאינם זוכרים.
כשקראתי בספרי לימוד, הייתי זוכר כמעט כל פרט (אפילו מִספּרים). כשהמורה נתנה כשיעורי בית ללמוד בעל פה קטע מהתנ"ך (ובזמנו זה היה מאוד פופולארי ללמוד דברים בעל פה), הייתי קורא את הפרק פעם אחת לפני השינה, מניח את הספר מתחת לכר (אמונה טפלה) וישן. למחרת יכולתי לדקלם בדייקנות את הקטע בפני המורה. אז לא יכולתי להבין, מדוע כל כך הרבה תלמידים לא יודעים או מגמגמים את הקטע. הייתי בטוח שהם התעצלו ללמוד. לא ידעתי שזה אני שלא נורמלי.
לימוד ברוח המורה. בכתה ט' עברתי תמורה. המוח שלי סירב לזכור פרטי לימוד שלא מעניינים אותי, ושלדעתי חשובים כמו גידול חסה בשטחים. אז פִּתחתי חוש שישי מתי ללמוד משהו, כי המורה תשאל אותי על כך בכיתה. למדתי להבחין מהו החומר החשוב ביותר למורה. לבחינות הייתי לומד באופן סלקטיבי, על פי מה שאני מכנה:" לימוד ברוח המורה". תמיד הצלחתי בזה.
למשל, כשלמדתי כבר באוניברסיטה בקורס לזואולוגיה, חליתי בשפעת נוראית ששיתקה אותי לגמרי. לכן היה לי יום אחד בלבד שבו יכולתי להתכונן לבחינה. היה בלתי אפשרי ללמוד את כל הפרקים, בחרתי והספקתי ללמוד היטב רק את מערכת הדם ומערכת ההפרשה - שני פרקים מתוך חמישה עשר. בנוסף יצאתי לשרות מילואים של 5 שבועות, ובשל כך הפסדתי מלא הרצאות וחמש מעבדות מתוך עשר. כשחזרתי חייבו אותי להשלים מעבדה אחת בלבד מתוך החמש, על פי בחירה שלי. בחרתי במעבדה העוסקת בניתוח חיות, להשוואת מבנה כלי הדם שלהם. כל סטודנט נורמלי כנראה לא היה ניגש לבחינה במצב כזה, והיה ניגש למועד ב'. אבל אני חשבתי שאין לי מה להפסיד. אם אכשל אגש גם למועד ב'. בבחינה היו שלוש שאלות. נחשו על מה? כן, אחת על מערכת הדם, השנייה על מערכת ההפרשה והשלישית על חומר המעבדה על כלי הדם, שהשלמתי לאחר המילואים. בבחינה קיבלתי 98. נראה לכם צירוף מיקרים או מזל? אז כנראה שלא. זה קורה לי כל הזמן.
מוסיקה. נולדתי ילד מוסיקלי. דמיינו לכם ילד קטן בן שלוש יושב על שרפרף נמוך, מאזין למוסיקה הבוקעת מרדיו גדול, שניצב על שולחן קטן בסלון, ומקליד עם אצבעותיו על קצה השולחן, כמו בפסנתר, לפי קצב המוסיקה. הוריי שקלטו את האהבה שלי למוסיקה, קנו לי אקורדיון אמיתי לילדים - כזה עם גוונים ירוקים מבהיקים (ולא בגווני אדום הקלאסים). המצב הכלכלי בבית לא היה משהו, לכן הם קנו לי אותו מיד שניה. בגיל שש התחלתי ללמוד אצל מורה בביתו. הוא גר במרחק עשר דקות הליכה מהבית.
זכור לי שפעם אחת הגעתי לשיעור והמורה לא היה בביתו, בשל איזשהו ארוע לא צפוי. אז עוד לא היה לנו טלפון בבית, (כי אנשים חיכו אפילו עשר שנים עד שהתקינו להם קו טלפון). לכן המורה לא היה יכול להודיע על ביטול השיעור. הבת של המורה (אז כבת 14-15) התבקשה על ידי אביה שתעביר לי את השיעור במקומו. לאחר כעשר דקות, כשראתה שלמדתי כהלכה את היצירה שתכננה ללמד שיעור שלם, היא אחזה בידי והובילה אותי לחדרה. היא התחילה לחבק אותי ולנשק אותי (אתם יודעים, לא סתם על הלחי). היא הייתה נערה בלונדינית כל כך יפה, הדיפה ריח משגע, ואני בן שבע נמשכתי אליה. אתם בוודאי מזועזעים ממעשיה, אך היא עשתה לי דברים נעימים ואני שיתפתי פעולה. בגיל הזה הייתי תמים כמו כל הילדים אז, ולא ידעתי מה זה יחסי מין. כמובן לא היו שם יחסי מין מלאים (בכל זאת הייתי רק בן שבע), אך זה היה משהו שהכי קרוב לכך. אני זוכר שהיה לנו מאוד נעים.
החלטות. למדתי אצל אותו מורה למוסיקה שנה וכמה חודשים. לקרוא כמובן ידעתי, אך התקשתי לקרוא תווי נגינה במהירות. המורה תמיד ניגן לפניי את היצירה פעם אחת ואז נתבקשתי לנגן את היצירה מהתווים. את התווים לא בדיוק קראתי, אבל היה לי זכרון פנומנאלי ושמיעה אבסלוטית. למרות שהעמדתי פנים שאני מנגן על פי התווים, ניגנתי בעצם על סמך הזיכרון בלבד. אבל, כשהיצירות הפכו ליותר קשות ומורכבות, הייתי במתח עצום. חששתי שיום אחד אני אטעה בתו אחד ואז המורה יגלה כי אני מנגן ללא קריאה בתווים. לכן, לאחר לבטים הודעתי למורה שאסיים ללמוד אצלו בסוף החודש. הוא לא ידע שלא סיפרתי להוריי והיה בטוח שזו החלטה שלהם. להוריי העמדתי את זה כעובדה מוגמרת. כבר אז היה חשוב לי לעשות החלטות חשובות בחיי, בעצמי.
זימרה. עד שהתחלף קולי בבגרותי, היה לי קול זמיר. האנשים שהכירו אותי אמרו שיש לי קול כמו חוזליטו ( המבוגרים שבכם וודאי זוכרים את ילד הפלא הזה). מאז שהמורה בכתה א' גילתה את קולי, לא הניחו לי. נתבקשתי לשיר בכל מקום ובכל ארוע, בכל טקס, במסיבות יום הולדת, בבית הספר ובחוג המשפחה. נהניתי מבקשות התחנונים לשיר, עד שלבסוף נעתרתי להן.
מעשי קונדס. סגנון החיים היה בילדותי כל כך שונה מהיום. הייתי מגיע מבית הספר, אוכל ארוחת צהריים, מכין שיעורי בית בחיפזון, איזה חצי שעה, ויוצא לשחק עם חברים ברחוב.
אחד הדברים שהיו אהובים עלי היה לארגן מעשי קונדס מול המבוגרים. מה שנקרא היום "לעבוד עליהם". על מעשינו אני מתבייש היום לספר.
אספר לכם כאן רק על מקרה אחד עם הקבצן השכונתי. הקבצן הזה נהג לעבור בין הבתים ולבקש נדבות. היה לו מסלול קבוע במעבר בין הבתים והדירות. אני ממש לא אהבתי אותו, כי חשבתי שאדם בגילו צריך לעבוד ולא להפוך את הקבצנות למקצוע.
יום אחד, כשראיתי אותו מתקרב לבית שלנו, קשרתי כמה חוטי ניילון שקופים למסגרת השער שלנו. הקבצן התקרב ואנחנו מתחבאים בין השיחים. הוא עמד להכנס במרץ דרך השער הפתוח, אך כמובן נהדף לאחור, על פי החוק השלישי של ניוטון. הקבצן לא הבין ופנה להכנס שנית ושוב נהדף לאחור, בליווי צחוקנו שבקע מהשיחים. לימים התברר לאחר מותו של הקבצן, שמתחת למרצפות ביתו נמצאו שטרות כסף בערך של חמישה מיליון. אתם רואים - לא סתם כעסתי עליו על קבצנותו.
זכור לי גם מופע תיאטרון בובות בבית הספר בכתה ב'. עד שהמפעילים סיימו לבנות את הבמה למופע, המורות פטפטו זו עם זו ואנחנו השתוללנו קצת ברדיפה אחד אחר השני ("תופסת"). כשאחד הילדים רדף אחרי, הסתתרתי מאחורי החצאית של המורה שלי וכשהוא הגיע אלי משכתי ב"טעות" בחצאית של המורה והורדתי אותה, לקול צחוקם של הילדים, וחיוכן של שאר המורות. מה שאני חטפתי ממנה.... עד היום אני צוחק כשאני נזכר בכך.
יחסים עם מבוגרים. הורי סיפרו לי שמבוגרים היו מלאי פליאה על כך שאני משוחח איתם ממש כמו מבוגר וקשה להאמין שאני בכלל ילד. אבל אני אל חברים וילדים אחרים, דיברתי ועוד איך בשפתם.
משחקים ובילוי בשעות הפנאי. כשיצאתי לשחק ברחוב, היינו ילדים קבועים פחות או יותר. אני זוכר שבחורף היה ליד הבית שלנו שדה בּוּר שעם תחילת רדת הגשמים , היה מתמלא בשלולית ענקית. היינו בונים רפסודות קטנות עם מפרשים, מחברים אותן אלינו עם חוט ארוך ומשיטים אותן בשלולית.
בשכונה שלנו עברה תעלה ארוכה, עמוקה ורחבה לניקוז מי הגשמים. אנחנו היינו מדלגים על מוטות מגדה אחת לשניה. ההורים הפסיקו את הפעילות המרגשת הזו, כאשר ילד אחד נפצע ואיבד את הטחול.
אני זוכר חוויה עם חבר מהשכונה. הצטיידתי בקופסת פלסטיק שקופה עם מכסה ויצאנו אל שדה בּוּר קוצני בקיץ. המקום שפע בדבורים מזמזמות. מצאנו "פטנט" - לקחנו גבעול קוץ, ירקנו על קצהו וקירבנו אותו אל הדבורה שהייתה טרודה בליקוט מזון מהפרח שעליו נחתה. כל מה שנותר היה לנער את הדבורה שנדבקה לקוץ והרוק, ולהכניסה לאחר כבוד לתוך המיכל השקוף. לאחר ציד הדבורים הזה, השתרענו על האדמה והתבוננו על מעשיהן של הדבורים המתרוצצות. זה היה מרתק. כשסיימנו פתחנו את המכסה ושחררנו אותן לחופשי.
אהבתי גם להשתרע ולעקוב אחרי הנמלים שיצאו ונכנסו למחילות. הייתי מרותק לראות כיצד עם בוא הגשם הראשון, היו מגיחות מלכות הנמלים ועוקב אחר מעופן, בריקוד הכלולות שלהן. לעת ערב אהבתי להשתרע פרקדן על הדשא ולהתבונן בכוכבים.
בגיל שש קנו לי אופניים. אופניים אז הייתה משאת נפשו של כל ילד. בזמן ההוא, הרחובות באזור המגורים שלנו היו כמעט ריקים מתנועת מכוניות. לרוב האנשים לא היו עדיין מכוניות. לכן, אפשר היה לרכב על אופניים בכביש, ללא חשש. אני זוכר את אבא שלי אוחז באחוריי כיסא האופניים כדי לייצב אותם, רץ אחרי כדי שאלמד לרכב עליהם. במהרה הרכיבה הפכה לעיסוק דומיננטי. אני זוכר שלפעמים חיברתי פיסת קרטון של קופסת סיגריות לאחד החישוקים בגלגל האופניים, בעזרת שני אטבי כביסה. נהניתי לשמוע את קול "האופנוע" המחריד שהשמיעו האופניים שלי בשעת הרכיבה, למגינת ליבם של השכנים.
היינו משחקים בשדות הבור הרבים בשכונה כדור רגל. מאוחר יותר, הפסקתי להתלהב מהמשחק הזה ועברתי לשחק כדורעף וכדורסל במגרשי בית הספר הסמוך. במשחק הכדורעף הצטיינתי בסרבים (מכות פתיחה). מכות הפתיחה שלי זכו לקריאות וואו של השחקנים והצופים. עשיתי הרבה נקודות במכות האלה.
בשדות הבור שבשכונה צמחו גם הרבה צמחים בסתיו, בחורף ובאביב. בקיץ סתם קוצים. אהבתי לצאת לשדות לבחון את "פעמוני הגשם" (זמזומיות), את "מטה אהרון" (לופית) המסתורי והיו אז גם המון נרקיסים, צבעונים וכלניות. הפחדתי את הילדים שלא יתבוננו בפרגים - סיפרתי להם כי מי שמסתכל לתוך הפרחים יכול להתעוור.
כילדים שחקנו הרבה במשחקי רחוב שונים, כמו "מחבואים", "סימני דרך", "שוטרים וגנבים", "שלום אדוני המלך" ועוד רבים אחרים. בבית וברחוב שיחקנו גם במשחקי קופסא שונים, כמו מונופול ודמקה. גם משחקי קלפים וג'וּלים (גולות זכוכית צבעוניות). בכל חפיסת מסטיק שקנינו, היה חבוי קלף. אני זוכר שהייתה סידרת קלפי החלל, שהיינו עושים בינינו "החלפות". ולאחר מכן סידרת חרקים, צמחים ועוד.
הבנות היו מדלגות על חבל ומשחקות ב"קלאס" ואני הצטרפתי אליהן לעיתים, כי נהניתי להיות תרנגול של הבנות.
קצת מושג על האוירה בימים האלה, תוכלו לשמוע בשיר השכונה של התרנגולים:
https://www.youtube.com/watch?v=EP545y5GL7w
תנועה או חברה סלונית. בזמנו החֶבְרֶה נחלקו לשתי קבוצות: כאלה שהלכו לתנועת נוער, וכאלה שיצאו לבלות בימי שישי, במה שנקרא מסיבות ריקוד סלוניות. אני הלכתי לתנועת הנוער העובד והלומד. לא בגלל אידיאולוגיה, כי לא הייתה כל אידיאולוגיה בגיל הזה - אלא מפני שמרבית חבריי הלכו לתנועה הזו. מעט מהכתה הלכו לשומר הצעיר או למחנות עולים. הפעילות בתנועה עניינה אותי יותר ממסיבות הריקודים. בתנועה רקדנו ריקודי עם, אבל הריקוד האהוב עלי ביותר היה: "בן לוקח בת". הייתי נוהג בממלכתיות ובוחר כל פעם בבת אחרת (אני מודה - בדרך כלל מהיפות והנחשבות יותר, אך מדי פעם בחרתי במתכוון גם בבת שעמדה בדד, ושאף אחד לא בחר בה כל הערב). במשחק ריקוד הזה מצאתי עצמי רוקד כמעט ללא מנוחה במשך שעה ארוכה. מצד אחד לא היה לי נעים שהן בוחרות בי תדיר, אך בעמקי ליבי זה החמיא לי לאגו. מצד שני ליבי נחמץ לראות את מבטי הקנאה של הבנים. לכן, מדי פעם הייתי לוחש באוזן לבת זו או אחרת לבחור בבן מסויים.
קריאה. אהבתי לקרוא. קראתי המון, ספרים מכל הסוגים, ספרי מתח והרפתקאות וספרים קלאסים, ספרי מסעות ותגליות, רומנים היסטורים, ומה לא. הייתי מנוי בספריה שהייתה פתוחה פעמיים בשבוע ומשאילה עד 4 ספרים לפעם. בכל יום ראשון ורביעי הייתי מחליף ארבעה ספרים. בספריית בית הספר הייתי מחליף ספר אחד נוסף לשבוע. כן, הייתי קורא תשעה ספרים בשבוע.
סקרנות. אבל לא רק ספרי קריאה קראתי, אלא גם נהנתי לחרוש באנציקלופדיות. בכתה ג' קנו לי הוריי את האנציקלופדיה המדעית לילדים "מרגליות", שאותה קראתי בהנאה, בדיוק כפי שנהנתי לקרוא בספר מתוך הסדרות "החמישיה" ו"השביעיה הסודית", של אניד בלייטון. יותר מאוחר קראתי כל דף של כל כרכי האנציקלופדיה "תרבות" - אנצקלופדיה כללית עם שלל תמונות צבעוניות.
לא תאמינו, אבל כשהוריי קנו לי בחופש הגדול את ספרי הלימוד לשנה הבאה, ישבתי וקראתי גם בהם בעניין רב. אבל כשהמורה נתנה לנו כשעורי בית לקרוא בספר מעמוד זה עד זה ולסכם - שנאתי את זה וכמעט רציתי להטיח את הספר על ראשה. תמיד אהבתי ללמוד בעצמי ובקצב שלי, בלי סיכומים ובלי בטיח.
וגם הייתה לי מחברת עבת כרס, עם כריכת קרטון עבה - שבה הייתי מדביק כתבות מדעיות שהייתי גוזר מהעיתונים. הכתבות היו מסודרות לפי התחומים: ביולוגיה ורפואה, כימיה, פיזיקה, גאולוגיה ומדעי כדור הארץ, אסטרונומיה ואסטרופיזיקה.
בכתה ח' נידנדתי להוריי עד שהסכימו לעשות לי מנוי לעיתון המדעי לנוער "לדעת". אחד המדורים בעיתון היה אלקטרוניקה. קניתי מדמי הכיס שלי מלחֵם, בּדיל, חוטי חשמל, טרנסיסטורים, דיוֹדוֹת, קבלים ונגדים, ובניתי מכשירים אלקטרונים קטנים - על פי התרשימים וההסברים הכתובים בלדעת. בניתי מנופים וממציא מתקנים הפועלים בעזרת גלגלי שיניים וממדחף הפועל על כוח הרוח. חיברתי גם סליל מגנטי ומייצר חשמל מאנרגית הרוח - שהיה מפעיל מעגלים חשמליים ומנורות.
שוב לאחר נידנודים רבים, קיבלתי מהוריי גם מיקרוסקופ קטן ופשוט וחקרתי תחתיו נוזלים כמו רוק או דם שניגר מפצע, קרדית האבק, קרביים של זבובים ועוד מלא דברים. אלה כבר היו הסימנים הראשונים של המשיכה, ויש שיגידו "המופרעות", שלי למדע.
מצד שני הייתי גם מצייר ומפסל ולא פחות נהנה מכך.
בתיכון הייתי מנוי של העיתון "מדע", שיצא בחסות מכון ויצמן. אני זוכר שקראתי את המאמרים בשקיקה. בכל מאמר הייתה תמונה של הפרופסור המחבר, עם מספר מילים על פועלו. אז הייתי מעריץ מושבע של המדענים האלה. היום, כשאני קולגה שלהם ומכיר אישית את רובם, אני כבר פחות מעריץ של חלקם. חחחחחח
תחביבים. הייתי אספן מושבע של בולים (ממכתבים ומהשרות הבולאי). עד היום מצויים אצל הוריי עשרות אלבומי בולים, חלקם בולים נדירים של הדואר העברי מתקופת המנדט וטרום הקמת המדינה. אספתי פרחי בר, מגדיר את שמם, מייבש אותם ומשמרם באלבום מיוחד. היו לי עוד אוספים רבים, שקצרה היריעה להזכירם. האספנות שלי אז קצת מזכירה לי את מר הֶמיוּלין מהמומינים.
בכיתה ז' חזרתי לנגן, אך הפעם בגיטרה. למדתי לנגן בגיטרה, והפעם עם תוים. נגנתי בגיטרה קלאסית ויותר מאוחר גם בגיטרה חשמלית. הייתי מעריץ גדול של הצלליות (The Shedows) ולמדתי לנגן את כל הנעימות שלהם. נגנתי צמד עם ילדת הזמיר קורין אלאל הכריזמטית. חיבבנו זה את זו כשהיינו ילדים. מעניין אם היא עדיין זוכרת אותי כיום.
כאתנחתא, בחרתי בשתי נעימות של הצלליות - האזנה נעימה.
ישירוּת ועקשנות. בבית הספר לא הייתי מהילדים המצביעים והמתפרצים לכל שאלות המורים - בין אם תשובתם נכונה, או כולה שטויות. יש ילדים שרוצים לקבל כך תשומת לב. אני קיבלתי את תשומת הלב, כשעניתי רק על שאלות שאף אחד אחר לא ידע לענות. אני מניח שהייתי גם ה"סיוט" של המורים. הייתי מביך אותם לפעמים בשאלות שלא ידעו לענות ושאני במקרה ידעתי את התשובה. לא הייתי מוכן לקבל מאף מבוגר, כולל ממורים "מריחוֹת". אם הם לא יודעים את התשובה, שיגידו ודי.
זכור לי שלפני פסח, המורה בכתה ב' ציינה ש"בכל בית ישראל אין אוכלים חמץ". אז אני צרחתי: "זה לא נכון, בבית שלי אוכלים לחם". זה די הביך את המורה וגם את אבא שלי, כשסיפרתי לו על כך. כזה אני - ישיר ושלם עם מעשיי.
לימודים. על יחסי ללימודים כבר יכולתם לראות ממה שכתבתי עד כה. ממש לפני שהתחלתי ללמוד בכתה א', אבא שלי אמר לי: "אם תלמד תוכל להיות מה שתרצה, ואם לא - תהייה מנקה רחובות". זו הייתה הגישה של אבא שלי שהוא ניצוֹל שואה. כשהקנטתי אותו מאוחר יותר, על כך שבין מנקה רחובות לפרופסור יש הרבה מאד דברים באמצע, הוא ענה: "זו הייתה הדרך שלי לשכנע אותך ללמוד".
בתיכון התייחסתי ברצינות ללימודים (אז היו נבחנים בכל המקצועות בשאלון אחד בסוף י"ב). זכור לי שפעם אחת ישבתי כמו אידיוט במשך יותר משעתיים, בנסיון למצוא תשובה לבעיה מסובכת בגיאומטריה. בלילה חלמתי את התשובה.
הייתי בקיא בכל חומר הלימודים ושלטתי היטב במתמטיקה ופיזיקה - הסיוט של מרבית התלמידים. זכור לי שאחדים מהם ביקשו ממני ללמוד יחד איתם לבחינה במקצועות אלה.
פעם בקשה זאת ממני אחת התלמידות בכתה, לקראת בחינה במתמטיקה. נסעתי אליה באוטובוס ממרכז הרצליה להרצליה פיתוח - שם הייתה הוילה המפוארת של הוריה, שלא נכחו במקום. לאחר חצי שעה של לימודים, כבר עשינו מתמטיקה אחרת.
ככה זה, אף פעם לא התחלתי עם בנות - הן תמיד התחילו איתי .
מרוצץ הגולגלות. בגן ובבית הספר, בכיתות הנמוכות, היו מדי פעם ריבים ומכות בין הילדים. אני תמיד הייתי נמנע ומתחמק ממריבות. אבל פעם אחת בכתה ג', ילד אחד נטפל אלי בצורה מטורפת (אינני יודע מדוע, אולי מקינאה). הדפתי אותו ממני מספר פעמים והמשכתי למקום אחר בחצר בית הספר. והוא בשלו - תוקף; שוב ושוב. במהרה מצאתי סביבנו התקהלות של ילדים רבים, שהחלו לצעוק קריאות עידוד - חלקן אליו וחלקן אלי. כל כך כעסתי, עד שהשיתוק, שבדרך כלל אוחז בי במצבים כאלה, נעלם. ואני שלא הערכתי נכון את כוחי, הכנסתי לו כזה אגרוף, שפתח את ראשו. הוא נפל המום שותת דם. הגיע אמבולנס ופינו אותו למיון. כשחזרתי לבית, בכיתי כל כך על מה שקרה, עד היום אני מצטער על כך. אבל מאז, אף אחד לא הֵעז לגעת בי יותר. כינו אותי ביראה בשם "מרצץ הגולגלות".
***
כתבתי כאן רק מעט על ילדותי. הייתה לי ילדות מלאה ומאושרת. ילדות שכל כך שונה מהילדות היום, בעידן המחשב, האינטרנט והפייסבוק. חיי החברה של הילדים והנוער היו שונים מאלה של היום. האם היום בעידן השפע, הילדים והנוער מאושרים יותר? - אני לא בטוח. בכל אופן כפי שקראתם כאן (אם לא נשברתם באמצע), הילדות שלי, עיצבה את חיי כאדם וכמדען.
הדיון בשאלת החיים המוות הוא מרכיב דומיננטי בקרב פילוסופים ובכל הדתות. האמת שנושא זה מלווה כל אדם בחייו, אם כי רבים מפחדים מחשיבה על המוות ומדחיקים אותה.
רגע המוות במוניטור
הפוסט הזה הוא השני בסדרת כתבות שתעסוקנה בשאלת המוות. הכתבות האלו נמצאות בשלבי כתיבה שונים ובעצם הכתבה הנוכחית היא הראשונה מבין שתיים, שהטריגר לפרסומם הוא ארוע המוות של הכלבה האהובה שלנו, שתארתי בכתבה היא כבר לא תשוב.
הכתבה הנוכחית אינה עוסקת במוות עצמו או באפשרות שקיימים חיים לאחר המוות (שיהיה נושא של כתבה אחרת). בכתבה הזו אעסוק בחיים בשולי המוות ובפרט אכתוב כאן על המעבר מחיים למוות. אדון כאן באופנים שבהם אנשים חווים את המוות הקרב. אתאר כאן גם את חוש השישי המופלא של בעלי חיים ואנשים לגבי המוות הקרב של עצמם ושל אנשים בסביבתם.
אתחיל בתחושות בעלי החיים. ידוע למדע שכלבים חשים כאשר בעליהם לוקים בסרטן, לעיתים הרבה לפני שהוא מתגלה על ידי הרופאים. המדע סבור שהם בעצם יכולים להריח קיום של גידול סרטני בעזרת חוש הריח המפותח שלהם, שהוא בשלושה סדרי גודל גבוה יותר מחוש הריח באדם (על חוש הריח אכתוב בפעם אחרת). למעשה נעשים כיום נסיונות לפתח מכשיר רגיש לסוג הריח האופייני לסרטן ותוכנת מחשב, שיזהו באנשים התפתחות ראשונית של גידול סרטני.
האם גם למוות הקרב יש ריח אופייני שאותו יכולים לחוש בעלי החיים? ידועים גם דיווחים של אנשים, שברגעי חייהם האחרונים מריחים ריח אופייני של המוות הקרב.
ידוע על חתול שהתפרסם במדיה השונים, על כישוריו להבחין באנשים הקרבים למות ואשר "סועד" אותם בשעות חייהם האחרונות. החתול הזה חי בבית אבות ומספר שעות לפני המוות הוא נכנס למיטתם של העומדים למות, שוכב לידם ונצמד לגופם. שאר ארבעת החתולים בבית האבות הזה, אינם מראים כישורים כאלה.
אוסקר החתול שמלווה את הגוססים עד למותם. מקור: הטלגרף
פרופסור דיוויד דוסה, גריאטור באוניברסיטת בראון עוקב אחרי החתול הזה במשך כמה שנים. לדבריו, הצוות סומך על תחושותיו של החתול באותה מידה שהוא מתחשב בבדיקות הרפואיות. הוא פרסם כתבה על הנושא בעיתון המדעי היוקרתי - JOURNAL OF MEDICINE וכתב גם ספר על החתול הזה. ראו בקליפ:
סיפר לי מישהו שיומיים לפני שנפטר סבו, הסב נאבק באגרסיביות בידיו וברגליו באוויר מספר פעמים. כששאלו אותו קרוביו מה פשר הדבר, הוא ציין שהוא נלחם כנגד מלאך המוות שבא לקחת אותו. היה מלאך מוות, לא היה מלאך מוות - האדם הרגיש במותו הקרב וניסה להאבק בו.
אבל כעת אספר לכם על מקרה אמיתי שקרה לקרובת משפחה שלי. היא הייתה חולה מספר חודשים. יומיים לפני מותה היא ניתקה מגע עם הסביבה והחלה לדבר לאוויר במשך שעות רבות בשפה זרה, שהיא לא דיברה בה כבר שנים רבות. לאחר מכן היא חזרה למציאות ומצבה הרפואי אפילו השתפר באופן משמעותי. היא סיפרה לילדיה שסעדו אותה בבית החולים במשך היום, כי "מכינים אותה כבר למוות". אמרה ולא פירשה.
בערב בנה נפרד ממנה לשלום וציין שיחזור למחרת בבוקר. היא השיבה: "אתה יכול לבוא, אבל אני כבר לא אהיה כאן". ובאמת כשבנה שב לבית החולים בשש בבוקר למחרת, הודיעו לו שאימו נפטרה לפני כשעה". כלומר, היא ידעה שהיא עומדת למות ומתי. האישה הזו סיפרה גם בעבר שמספר פעמים בחייה, חוותה חלומות שאמא שלה הופיעה ומסרה לה מסרים חשובים. מאחד מהם היא התעוררה בבכי גדול ולקח לה כמה שעות להרגע.
אבי מספר לי שמידי חמש שנים הוא נפגש בחלום עם אביו ואמו. האם רצה אליו כדי לחבקו ואילו האב ניצב ואומר בקרירות מה: "חזור חזרה להיכן שבאת. עוד לא הגיעה שעתך בני", ואז הוא מקיץ וחושב - נו, יש לי עוד כמה זמן לחיות.
אינני יודע מדוע, אך לפני כשנה התקשרתי לאבי ושאלתי לשלומו של קרוב משפחה שלא שמעתי ממנו במשך כמה שנים. אבי אמר ששלומו טוב ואפילו דיבר איתו בבוקר. למחרת אבי התקשר אלי והודיע בצער: "כנראה לא סתם התעניינת לשלומו, הוא נפטר היום באופן פתאומי".
תחושות "נבואיות" לגבי המוות ידועות וחלקן מתועדות כפי שכתבתי בפוסט קודם. הנשיא האמריקני אברהם לינקולן חזה את מותו כמה לילות לפני הירצחו. הבישוף ג'וזף לאניי חזה בחלום את רציחתו של הארכידוכס פרדיננד מאוסטרו-הונגריה – רצח שהצית את מלחמת העולם הראשונה. מארק טוויין חזה את מותו של אחיו. תופעה זו מכונה בשפת הפראפסיכולוגיה ראייה מרחוק (Clairvoyance).
בתנ"ך ידוע הסיפור של שאול ובעלת האוב, שבו ניבאה לשאול על מותו הקרב. בסיפור הזה כאשר ראה שאול את מחנה הפלישתים והבין שהוא בסכנה גדולה, "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר". הוא הגיע אל בעלת האוב לעת לילה בליווית שני אנשים עמו, "וַיֹּאמֶר: קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִך... אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי". שמואל שהיה כבר מת הופיע ואמר לשאול: "לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה". שמואל ענה לשאול: "מָחָר - אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי". כלומר: מחר אתה ובניך תמותו במלחמה נגד הפלישתים.
תגובתו של שמואל לאחר החוויה הזו הייתה:
"וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל. גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה". שאול לא סיפר לאף אחד על הנבואה ולמחרת יצאו שאול ובניו למלחמה שבה נהרגו.
עוד בהקשר זה, דוּוַח על אדם שמבחין בהילוֹת (אָאוּרוֹת) סביב גופם של אנשים. הוא מסוגל לנבא את מותם הקרב של אנשים סביבו (כשלושה ימים לפני מותם), כאשר הוא רואה שההילה שמסביבם נעלמת.
אנשי הניו אייג' טוענים כי ההילה היא בעצם צורת אנרגיה וכי לכל אדם הילה שונה. השוני בין הילה להילה מתבטא בתדרים השונים שלה. את ההילות יכולים לקלוט ולראות באמת רק יחידי סגולה.
המדע אפילו ניסה לחקור את התופעה ובדק את האפשרות האם ניתן באמת לראות ולמדוד את ההילות, בעזרת מיכשור מדעי.
באמצע שנות ה- 90 במאה הקודמת, פותחה על ידי שני מדעים אמריקאים, גיא קוגינס ויוהנס פיסלינגר, מערכת ה-Aura Video System. המערכת מורכבת ממצלמת וידיאו ומחיישן משוכלל הדוגם מכף ידו של הנבדק את התדרים של האנרגיות השונות. תוכנת מחשב מפענחת את הנתונים ומתרגמת אותם, על פי אורכי הגל שלהם, לצבעים והתוצאה - המצולם רואה את עצמו על המסך כשהוא מוקף בשדות צבעוניים המייצגים את שדה ההילה שלו.
הדגמת הילה בבחורה שנבדקה במערכת הממוחשבת
המדענים קוגינס ופיסלינגר החליטו לבדוק ולהשוות בין צבעי ההילה כפי שהם מתקבלים מהמערכת הממוחשבת שלהם, לבין צבעי ההילה כפי שהם נקלטים על ידי רואי הילות "מקצועיים" מוכרים מתחום המיסטיקה. ב- 86% מהמקרים, הייתה התאמה מוחלטת בין הצבעים עליהם דיווחו רואי ההילות לבין הצבעים שהופיעו על מסך המערכת.
על נושא ההילות ובדיון המדעי על אמינות התופעה, אשאיר לפוסט מיוחד שאפרסם בפעם אחרת.
***
אסיים בסקר מעניין שנערך על ידי האתר AfterLife. בסקר נשאלו אנשים מהו השיר שהיו רוצים שילווה את דרכם האחרונה. הרי תוצאות הסקר ואתם מוזמנים לשמוע את השירים בקישוריות המסומנות:
איזה שיר הייתם רוצים אתם שילווה אתכם בדרך האחרונה? אתם מוזמנים לכתוב זאת בתגובה.
***
בקרוב אפרסם פוסט נוסף בסידרה שנושאו "האם יש חיים לאחר המוות?". אדון בנושא וננסה לראות האם יש הוכחות לכך, ומה דעתו של המדע. יש מדענים שפוסלים כל אפשרות כזו, אך אמר ארתור קלארק: "כשמדען קשיש ומכובד אומר שדבר מה אפשרי, כמעט תמיד הוא צודק. כשהוא אומר שדבר מה בלתי אפשרי - קרוב לוודאי שאינו צודק". יהיה מעניין.
למי שמתעניין בנושא היש חיים לאחר לאחר המוות, כדאי לעקוב בבלוג אחר פרסום הכתבה בנושא. מי שמעוניין לקבל התראה במייל על פרסום פוסט זה ואחרים, מוזמן להצטרף כמנוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
.
