חשיבה חופשית

המשך לפוסט בחירות הורים בבתי ספר. במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.

כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סימסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב, דף מכל מורה. והמורים מקבלים דפי הערכה מהתלמידים. אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.

אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות 7 שנים לפני. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות. בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות לימודים שונות לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת - עם איזונים מסוימים של הנהלת בית הספר . ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון  שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר, להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה כך.

אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קסן, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושת ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, בתנאי שמנח"י ישחררו אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק, וסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.

כשהבן החל ללמוד שם, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסימסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות.  בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.

ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה.  ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.

ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס שגרה לבד ברחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא לה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.

ובצד בית הספר היה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.

ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי  הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...

ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית. 

לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בלידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה וועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו שהוא התקבל. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.

והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. זה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן. 

הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות עם שפה משותפת, שהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.

***

חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות. וחלק נשרו מהתיכונים בשל התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים.

פוסט אישי:

תנועה כנגד הרוח, כנגד השמרנות, מיצרת שונאים

התנגדות והתרסה כלפי המקובל בחברה ובמדע

גוררת חרמות, התעלמות וביטול

אבל כשאני בטוח באמת שלי - אני מצליף בעובדות

ועובדות אינן נעלמות אם מתעלמים מהן

ואני מצליף ומצליף

כי מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה

ולבסוף (עם התמדה וסבלנות) המדע והחברה רק מרוויחים

ובעצם הרי זה מה שחשוב

השורה התחתונה

והשורה התחתונה היא זו שמפחידה את כל המתנגדים

אך אל דאגה

גם ימי הביניים ב' חלוף יחלפו.

מתובנות של non-conformist שנוי במחלוקת

אמר מאקס פלאנק : "אמת מדעית חדשה אינה מנצחת משום שמשכנעים את מתנגדיה לראות את האור, אלא משום שהם מתים ובמקומם קם דור חדש המבין אותה".

 *** 

הבלוג הזה מכונה "חשיבה חופשית" וכשמחפשים את הערך בדף החיפוש בגוגל, הבלוג הזה - מוצב בראש הרשימה. אבל כפי שניתן בתמונה הבאה, מופיע אחריו ערך נוסף, השואל האם חשיבה חופשית היא מחלת נפש.

ובכן הערך המסומן בחץ מפנה לכתבה של עמותת מגן לזכויות אנוש.

והכתבה עוסקת בשאלה האם חשיבה חופשית היא מחלת נפש. והתשובה לשאלה הזו, היא כן! לפי המהדורה החדשה של המדריך הפסיכיאטרי. ואני מעתיק את עיקרי הדברים של הכתבה:

הפרעת התרסה התנגדות: האם חשיבה חופשית היא מחלת נפש?

על פי הנספח האחרון של ה- DSM-IV המדריך לאבחון וסטטיסטיקה להפרעות נפש התשובה היא חיובית.

בנספח זה תמצאו הפרעה חדשה ששמה הפרעת התרסה התנגדות (ODD – oppositional defiant disorder). זוהי ההגדרה של חשיבה חופשית.

ה - DSM-IV  משמש פסיכיאטרים כמדריך לאבחון מחלות והפרעות נפש. בכל מהדורה חדשה תמצאו עשרות רבות של הפרעות ומחלות חדשות ואת קריטריוני האבחון שלהם. ביניהם תמצאו הפרעות כמו AAD  (כן טליק, מדריך הפסיכיאטרים מגדיר את בעיית הקשב שלך והחשיבה החופשית שלי כהפרעות נפש).

אז אם בכל מהדורה של המדריך הפסיכיאטרי מופיעות הפרעות ומחלות חדשות, נשאלת השאלה האם האוכלוסייה אכן נעשית מופרעת יותר? האם ככל שעוברות השנים קשה יותר לשמור על בריאות נפשית?

מחברי ה-DSM-IV טוענים שכיום קל יותר לזהות מחלות נפש. מבקריהם טוענים כי לכותבי המדריך יש יותר מידי זמן פנוי.

בין ההפרעות החדשות שהוגדרו על ידי צוות עורכי המדריך הפסיכיאטרי הזה אפשר למצוא יהירות, נרקיסיזם, יצירתיות רבה מדי, ציניות, התנהגות אנטי חברתית ועוד.  בעבר אלו היו תכונות אישיותיות, כיום הן מוגדרות כמחלות או הפרעות נפש.

לדעת הפסיכיאטרים ישנו טיפול לכול הפרעה. ברוב המקרים מדובר בתרופות ממכרות משנות חשיבה.

החברה המערבית בימינו נוטה להגזים באבחון ובמתן תרופות. ב-50 השנים האחרונות זינק מספר הפרעות ומחלות נפש הנמצאים במדריך DSM-IV – מ-130 ל 357.

בכל העולם ישנה קשת התנהגויות שבעיקרון הן טבעיות, הפסיכיאטריה הגדירה אותן כמחלות. מאמר בוושינגטון פוסט טוען ש "אם מוצרט היה נולד היום הוא היה מאובחן כבעל ADD (הפרעת קשב) והיו מלעיטים אותו בתרופות".

על פי המדריך הפסיכיאטרי הפרעת התרסה נגד התנגדות (חשיבה חופשית) אופיינית בעיקר בקרב ילדים, אבל גם מבוגרים עשויים "לסבול" ממנה.

קביעות אלו צריכות להדיר שינה מעיניו של כל אדם בעל מחשבה חופשית משום שהן למעשה תיוג אפל.

ברור שתיוג אנשים כחולי נפש רק משום שיש להם מחשבה חופשית פותח דלת לניצול ושימוש לרעה. זהו למעשה נשק פוליטי להעלים ולבודד את מתנגדי המשטר.

ברית המועצות הקומוניסטית השתמשה באבחון "מחלות נפש" למטרות דיכוי פוליטי. אנשים שלא הסכימו עם אמונות המפלגה הקומוניסטית פיתחו "סוג חדש" של סכיזופרניה. לפי הפסיכיאטרים הם סבלו מהזיות שווא רק משום שלא הסכימו עם המפלגה. בודדו אותם, הלעיטו אותם בתרופות ו"טפלו" בהם ב"תרפיות" אכזריות, רק כדי ל"החזיר" אותם לשפיות.

טוב, אז כנראה לשמחתם של כל ה"הגיוניים" (המצוידים בתעודת בריאות נפש), שיוצאים בחרוף נפש ובהשמצות כנגד כותב הבלוג על עמדותיו בתגובותיהם, כאן ובבלוגים שלהם - הרי כעת הם יכולים לחגוג שהבלוג הזה קיבל תעודה מוכרת של הפרעת נפש ידועה. וכעת בעל הבלוג נושא תעודת חולה רוח.

להם רק אומר שאני גאה להיות "חולה רוח" כזה, ולכן את התרופות שישמרו לעצמם. אם מפריע להם, אז שיקחו תרופות הרגעה לעצמם. ודרך אגב, שיואילו לבדוק במדריך הפסיכיאטריה אלו מתגובותיהם הם נחשבות כהפרעה נפשית.

וכל אלה שביניכם בעלי חשיבה חופשית, יחד עם "חולי" הפרעות קשב, ורחמנא לצלן בעלי יצירתיות "יתר" (ד"א, בכלל ניתן למדידה?)  - הרי כעת אתם מוגדרים חולי נפש לפי המדריך החדש של הפסיכיאטריה. GO GET A SHRINK.

השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם
לאורך הטיילת הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים
ואתה מרגיש, שאתה האיש הכי בודד בעולם
מוצא את עצמך הולך נגד הרוח...
אף מכונית לא עוברת גשם שוטף את העיר
הרוח מתגברת ועושה שמות ברחוב שאתה מכיר
ואתה שיכור שרועד מקור ונכנס עם הראש בקיר...
אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח
הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם שימשיך לרדת
שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד,
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

בפוסט הקודם "מדוע לא תראו עבודות שלי בעיתון ובטלוויזיה" כתבתי על היחסים בין התקשורת למדע. והנהלת ישרא קידמה את הפוסט הזה לראש רשימות הקטגוריות המתאימות שמופיעות בדף הראשי.

היום (כהרגלי בבדיקה שגרתית שהבלוג לא הפך שוב לפרטי ונעלם מעיניכם) ראיתי שהפוסט ניצב בראש רשימת הקטגוריה "תקשורת ומדיה" יחד עם פוסט מ 2012

של מבקר המערכת - בלוג הביקורת העצמית של חדשות 10. 

הפוסט של מבקר המערכת של חדשות ערוץ 10 מתייחס בעיקר להצגת פרשת סילברמן, שביצע את ההתאבדות הנוראה הזו כמחאה. אבל בחלק האחרון הוא מתייחס לעניין הצגת מדענים (ולדיוק מדעניות) באמצעי התקשורת.

אז אני רוצה להודות להנהלת ישרא שהתיחסה לנושא הפוסט שלי בענייני מדע ותקשורת בצורה הוגנת, ומביאה זאת לידיעת הציבור.

יש מדענים שעובדים נמרצות מאחרי הקלעים והעבודה שלהם מצוינת. לעיתים גם תורמת רבות לאנושות. ויש מדענים מלאי אגו שעסוקים ביחסי ציבור ופוליטיקה, כבר יותר ממה שהם עוסקים במדע לשמו. אני קורא להם "הנסיכים". הם אלה שהמוסד חפץ בייקרם. הם אלה שזוכים לקבל עוד כסף על מחקר צולע לעיתים, הם אלה שמביאים רייטינג לאמצעי התקשורת. הם אלה שכולם מדברים עליהם. הם אלה שנותנים לכם את ההרגשה שפתרו את בעיית הסרטן ובמשך עשר השנים שלאחרכך - לא קורה כלום. הם אלה שמרגשים אתכם והופכים אותם למושא הערצתכם.

אבל חוץ מהודעה בעיתון על קורס או הרצאה לקהל הרחב - לא תמצאו שום כתבה עלי או על המחקר שלי. ומראיונות טלוויזיה אני בורח כמו מאש. מדוע?

ובכן ראשית כבר אינני צריך לקבל קביעות. וזה כבר מסביר מדוע אינני צריך להשיג אותה בדרכים נאלחות.  כי השגתי אותה בעזרת עבודה מאומצת בעשר אצבעותיי ובמוח אחד, בלבד. יתכן שזה לקח קצת יותר שנים, אך יש גבול לאיזה שפל המדרגה אני מוכן להגיע.

אבל יש עוד סיבות. למוסדות המדעיים יש מחלקת דובר ויחסי ציבור. יש להם דובר (שלעיתים פרש מאיזו תוכנית הגשה במדיה, בעיקר ברדיו). ובין מקבלי המשכורות יש גם כתב או כתבת, שאחראים לכתיבת והפצת הודעות וכתבות מחקר לציבור באמצעי המדיה השונים.

לפני שנים אחדות הגיעה אלי כתבת כזו לראיון עם צוות צלמים וסאונד (עם מטריה גדולה שחורה, שעד היום אני באמת לא מבין את תפקידה). לאחר הראיון דרשתי לראות את העריכה לפני הפרסום. כשהראו לי את העריכה נדהמתי. לא רק שהוציאו דברים מהקשרם, אלא רצו לפרסם עובדות לא נכונות. ומי שהיה רואה את זה, היה בטוח שנפתרו לפחות מחצית מבעיות האנושות. 

אז הטלתי וטו על הפרסום, ויותר לא באים אלי. והכתבת כתבה כתבה על המחקר שלי, ולא ידעתי שאני עושה דברים כאלה. אז גם הטלתי וטו על פרסום הכתבה בעיתונים.

אני לא מוכן לשתף פעולה עם גחמות תקשורת. אני לא מוכן שישירו עלי את השיר הזה:

למרות שעבר רק יום, מיום פרסום הפוסט הקודם - אני מפרסם פוסט זה כעת, כי הולך להיות לי שבוע מאוד עמוס, ואינני יודע אם יהיה לי זמן לפרסם פוסטים בשבוע הבא. אמנם יש לי רשימת פוסטים כתובים בשלבי עריכה שונים, אבל תמיד צריך להשקיע בעריכה סופית ורובם מחכים לעיתוי המתאים מבחינתי.

בפוסט זה אני עומד לדון על דברים שהובאו בתשדיר יומן החדשות ביום שישי בטלוויזיה. תגובה על תשדירי טלוויזיה כאן בבלוג היא בהחלט נדירה, וגם משום שאני ממעט לצפות בטלוויזיה - כי ריבוי תכניות הריאליטי הרדודות, כבר יצאו לי מכל החורים. וכפי שאני אומר, התוכניות האלו פונות למכנה המשותף הנמוך ביותר של הציבור. אבל כפי שתראו, הביקורת שלי קשורה לא רק בביקורת חברתית ועל המדיה התקשורתית, אלא גם במדע.

אחד מתשדירי היומן עסק בסטף וורטהיימר שאתם יכולים ללמוד על תמצית חייו כאן. התשדיר עסק בראיון עם וורטהיימר, בעקבות האקזיט שלו מישכר, שהוסיף עוד כמה מליארדים להונו.

לוורטהיימר יצא שם של "טייקון אחר". חלק מכך באמת בצדק, ומסתבר שחלק מכך הוא רק אגדה. הצעירים שבכם אינם זוכרים שהוא היה גם חבר כנסת במפלגת המרכז ד"ש, שהייתה לשון המאזניים שהפילה את שלטון העבודה מאז קום המדינה, והעלתה את בגין ומפלגת חרות לשילטון. ובעצם ד"ש המפורקת על גלגוליה, הביאה לשלטון אנשים כמו טומי לפיד ובנו יהיר (וה-ה' אינה טעות דפוס). כי מרבית הפוליטיקאים מהמרכז הם אנשים יהירים, שחושבים שהם מורמים מעם. אנשים שנולדו עם שמנת בצלחת ומזלזלים בכל אלו שעובדים קשה מאוד למחייתם ובכל זאת אינם גומרים את החודש. וחלק ניכר מזה קשור בתמיכה שלהם בטייקונים, שמנצלים את עובדיהם במשכורות מינימום ומגלחים את חשבונות הפנסיה והתקבולים שלנו, העמלים.

אז אתמול הופיע וורטהיימר על המרקע והכריז קבל עם ועדה "לכו לעבוד". מי שיעבוד יגיע רחוק כמוהו. והוא שכח שלא כל אלו שעובדים קשה ואינם גומרים את החודש, אינם בנים לאבא אמיד, שהעביר את טחנת הקמח המשפחתית מגרמניה לנחלת יצחק שבתל אביב. והוא שהעיפו אותו מבית הספר בגיל 16, מייצג בעיניי אותם אנשים כמו לפיד, שאין להם בגרות, אבל הצליחו לא רק בזכות עבודתם. אלא בעיקר בזכות השמנת של הוריהם והקשרים של הוריהם.

ובמאמר מוסגר, יש עוד מהמשותף בין וורטהיימר ללפיד. ורטהיימר פוטר מרפאל, כשגילו שאין לו בגרות ותואר מהנדס. לפיד, כידוע, הופסקו לימודי תואר שני שלו - כאשר גילו שאין לו תואר ראשון, כי גם לו אין בגרות. נכון, גם בלי בגרות ותארים אקדמאיים אפשר להגיע רחוק, אבל לא אם אתה עובד קשה יום - אלא אם אתה צף בשמנת, או סתם התמזל מזלך בעסקי אוויר (ביידיש, זה מכונה לוּפט גֶעשֶעפטֶען) או בעבודה בעיניים על אנשים (לשון המעטה של רמאויות והעלמת מיסים). ואם לא שלך, על ידי מי שמעסיק אותך.

אז נחזור שוב לוורטהיימר (אני לא קורא לו סטף כמו כולם, כי הוא לא חבר שלי) ולקביעה הנחרצת שלו "לכו לעבוד". לפחות היה אומר גם "לכו ללמוד". מי שלא נולד לתוך שמנת, יוכל אולי לצאת ממעגל העוני אם ילמד. אבל שימו לב, הוא לא אמר לכו ללמוד, ואז יתכן שגם תוכלו לעבוד ולגמור את החודש.

ואת זה אומר לכם מישהו שהוא בן לשורדי שואה, שהגיעו לארץ חסרי כל, וכל מה שקיבלו מהמדינה הוא כרטיס נסיעה אחת באוטובוס ומיטת סוכנות. ואחד שאבא שלו היה צריך לוותר על לימודי המשפטים שכל כך רצה, כי היה צריך לפרנס את משפחתו ולא ידע את השפה העברית. ואחד שלא ראה כמעט את אבא שלו בילדותו, כי הוא עבד בשתי משמרות ועשה שעות נוספות כשכיר במוסך אגד, בגרירת אוטובוסים בלילות, שבתות וחגים. והוא היה צריך לעיתים ללוות 50 לירות  בשבוע האחרון בחודש, כאשר המשכורת  שלו לאחר כל המשמרות היתה בקושי 300 לירות. והוא היה חוסך פת לחם מפיו, כדי שיוכל לקנות לילדיו מחברות וספרים. כי הלימודים של ילדיו היו ערך מקודש.

ואת זה אומר לכם מי שלמד שלושה תארים, תוך כדי עבודות לפרנסתו על חשבון שעות שינה ובילויים, כדי לאפשר את לימודיו. ואחד שיכול היום לגמור את החודש, כי בגלל השכלתו הוא עובד שתיים וחצי משרות, בנוסף למשרה של זוגתו, כפי שכתבתי כאן. ועם כל השכלתו - אחד שגומר את החודש ומעניק לילדיו, כדי שלא יחסר להם, ומונע מעצמו לחיות חיי ראווה ושפע.

אחד שעם תואר שלישי, חי בדירת שתי חדרים יד שניה שרכש בעזרת משכנתא בשכונת עוני. אחד שגידל את ילדיו בדירת שלושה חדרים צפופה, בשכונה שאמאות  כבר אינן שולחות את ילדיהן לעשות צרכים בחוץ, כי הן בדיוק סיימו לנקות את הבית והשרותים. אחד שלאחר עבודה קשה מאוד, ובזכות הלימודים, הצליח במאמץ רב לעבור לבית מרווח, לאחר שנמכר במחיר מציאה. בית שדרש שיפוצים נרחבים, שיכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה, רק לאחר מספר שנים. אחד שעד לפני כחמש שנים, תמיד נסע במכוניות מקרטעות יד שניה, שנכנסו כל הזמן למוסך, ונמכרו לאחר שנתיים, לטובת מודל ישן חדיש יותר.

אחד שבחר בלימודים שמעניינים אותו ולא בלימודים אקדמאיים של מקצועות חופשיים ומכניסים בשביל האמא הפולניה שלו. אחד שעוסק במקצוע התורם לציבור יותר מאשר לביתו. אחד שחי על פי יכולתו ולא עושה אובר דרפט ולוקח הלוואות, כי הוא מתקנא באורח חייהם של אחרים. אחד שלעגו לבנו בבית הספר "יא אשכנזי מלוכלך, להורים שלך אין כסף לקנות דירת חמישה חדרים כמו שלנו ואתה גר בדירת שלושה חדרים עלובה".

מר וורטהיימר הנכבד, באמת כל הכבוד על הצלחתך - אבל נוסחתך "לכו לעבוד" אינה תהפוך אותנו לטייקונים. לא כולנו נולדנו לתוך שמנת, לא לכולנו יש קשרים עם

פוליטיקאים ועסקנים. ואם יש סיכוי לצאת ממעגל העוני, זה יהיה אולי רק בזכות לימודים והשכלה עם הרבה עבודה קשה. וגם ילדיך, מר וורטהיימר הנכבד, יצליחו כנראה בזכות הונך.

והנושא השני בפוסט זה הוא התשדיר "הדרמטי וסוחט הדמעות" מבית מדרשה של מחלקת החדשות של ערוץ 2. הכתבה "המרגשת" על השחקנית מיקי מוכתר. שלא לדבר שרבים הם האחרים המתמודדים עם מחלת הסרטן, והם אינם מככבים בתשדירי טלוויזיה - מפני שהם לא ידוענים.

אבל לא זו הסיבה שאני כותב דברים אלה, אלא בגלל הדרמטיות המדומה שעורכי התשדיר הלעיטו אתכם. בשם הרייטינג כמובן.

ובכן, הביאו לכם מקרה של סרטן, שהאונקולוגים תמיד מאחלים, שאם כבר לחלות בסרטן - צריך שיהיה לכם מזל דווקא לחלות בסרטן הזה. וסוג הסרטן הזה הוא סרטן בלוטת המגן (התירואיד). ובסרטן הזה, שיעור הריפוי עולה על 99%, הרבה הרבה מעל סיכוי ההחלמה מסוגי סרטן אחרים.

וזה ראשית נעוץ בסטיגמה של הציבור שכל סרטן הוא סרטן, והוא אינו יודע כי כל סוג סרטן הוא מחלה אחרת. וכבר כתבתי על כך כאן.

ומדוע סרטן בלוטת התירואיד הוא הסרטן שכל אחד צריך לאחל לעצמו במקום כל סרטן אחר? הדבר נובע מכך שתאי בלוטת התירואיד סופחים יוד חיוני מהסביבה ומהמזון. ולמי שיש חוסר או עודף בהפרשת הורמון התירוקסין על ידי בלוטת התירואיד יש השלכות בריאותיות, הניתנות לתיקון כירורגי או תרופתי.

ובשל התכונה של תאי הסרטן של בלוטת התירואיד לספוח אליהם גם כן יוד, זוהי מחלת הסרטן הקלה ביותר. מי שחולה בה, עובר כריתה של בלוטת התירואיד, ולאחר זמן קצר טיפול עם יוד רדיואקטיבי. היוד הרדיואקטיבי שנקלט רק על ידי שארית תאי התירואיד הסרטניים שנשארו לאחר הניתוח, מופרש בשתן ואינו פוגע בתאי הגוף האחרים.

נכון, זה לא נעים לעבור ניתוח כזה וכן גם לא את הטיפול שלאחריו, שאינו כרוך בכאבים. ובעיקר, לא נעים לעבור את הטיפול ביוד רדיואקטיבי, שמחסל את שאריות התאים הסרטניים - בחדר בידוד, ללא נוכחות אדם. כי אדם שמקבל טיפול ביוד רדיואקטיבי, מקרין לסביבתו קרינה עצומה במשך כמה ימים, ולכן יש לבודדו מהסביבה בחדר אטום.

אבל לאחר הטיפול הזה, קיים רק סיכוי של אחוז או פחות שהסרטן יתפשט ויחזור. סרטן התירואיד נפוץ למדי בעיקר אצל צעירות בשנות העשרים המאוחרות ושנות השלושים המוקדמות. ומשום שידוע לי על אחיות שנפגעו בסרטן הזה, בהחלט אין לשלול קיום של רקע גנטי למחלה.

זה נכון שבניתוח כריתה של בלוטת התירואיד יש סיכוי מזערי של פגיעה במיתרי הקול על ידי מנתח שלומיאל, אבל זה יכול לקרות גם בניתוח שעוברים ילדים רבים - ניתוח של כריתת האדנואידים (פוליפים). ואולי זו גם הסיבה לקולה המיקימאוסי "המעצבן" של מיקי מוכתר? נו קנקן, לא יפה ככה לצחוק על אנשים.

אז מלבד עניין הרייטינג של תשדיר סוחט דמעות, על אישה שעושה עבודת קודש למען הצחקת חולים ובריאים, שהחיים התאכזרו אליה - בשל אובדן אחיה הקטן האהוב ממחלה נדירה. ואכן זה באמת מקרה טרגי. אבל להעמיד באופן כזה דרמטי את ההתמודדות שלה כנגד סרטן, שהוא מהבודדים הניתן לריפוי מוחלט, הוא חסר כל טעם ומיותר. מטרתו היא אך ורק לסחוט מכם דמעות, לעלות את הרייטינג של הצפיה בחדשות, ואולי לשרת את הרייטינג של השחקנית בעולם הבידור?