אני דור שני להורים שורדי השואה. שניהם היו ילדים כבני עשר, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. שניהם התייתמו בשואה מהוריהם (סביי וסבותיי). אמא שלי התייתמה גם משני אחיה התאומים.
יש לי כל כך הרבה לכתוב ולספר לכם, עד שכמעט וויתרתי על כתיבת פוסט זה. לא רק מפני שיש כל כך הרבה לספר, אלא גם בגלל הכאב. כאב של דור שני לשואה.
כשהיינו ילדים, אבא שלי סיפר את כל מה שעבר עליו לפני ובזמן השואה. הוא סיפר לנו את זה בהמשכים, בסדרה ארוכה של ארוחות שבת בצהריים, לפני הקינוח.
מסיפורים אלה אני זוכר הכול. אך במיוחד כמה דברים שאני רוצה לשתף אתכם. אני זוכר כיצד בכה, כשסיפר על הקאפו היהודי שהסגיר את אביו (סבא שלי) לידי הנאצים. אני זוכר אותו בוכה, כשתיאר את עשרות היהודים שנטרפה עליהם דעתם והם ערומים כביום היוולדם, מדלגים כמו קופים בצמרות העצים ביער, בסיום המלחמה. אני זוכר אותו מספר לנו על חלומו כילד בתקופת השואה – החלום שיזכה להגיע לגיל 15.
אני מאד שמח שאבא שלי אזר כוחות-על והסכים שצוות ההפקה של יד ושם יגיעו אליו לביתו, כדי לצלם ימים של ראיונות על סיפור חייו. התוצאה היא חמישה DVD וחוברת עבה של תקציר הראיון ביד ושם. ולי עותקים מהם.
אמא שלי לא הייתה מסוגלת לכך. בכלל עדיין קשה לה לספר בצורה מסודרת את מה שעברה. היא סיפרה לנו רק מעט. פלֶשבֶּקים. היא הייתה ילדה בת 11 – ללא הורים, ללא אחים, הצליחה לשרוד – כנראה יש לה שבע נשמות. אני חייב להעלות את מה שהצליחה לספר בכתב. זה מזעזע, קשה לי ואני דוחה את הכתיבה בינתיים.
***
קשה לי שיש כל כך הרבה מכחישי השואה. אני אף פעם לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי. אף תמונה שלהם לא שרדה במלחמה. אני לא יודע כיצד נראו. אך נשארו לנו רק שתי מזכרות בודדות מהם ועל זה אני עומד לספר.
המזכרת היחידה שנשארה לאבא שלי מאביו (סבא שלי) היא מכתב של כמה שורות על פיסת נייר קרטון. המכתב הגיע בדרך לא דרך ממחנה העבודה שאליו הוא נלקח. במכתב הוא כותב למשפחתו שלא ידאגו לו. הוא אוהב ומתגעגע מאד ומצפה בקוצר רוח להיפגש איתם כשתסתיים המלחמה.
זהו. זה כל מה שנשאר ממנו. הוא הצליח לשרוד את מחנה העבודה עד לסיום המלחמה. אבל, הוא לא החזיק מעמד ברכבת שהסיעה אותו חזרה לביתו. הוא נפח את נשמתו מקור ומרעב. גופתו הושלכה מקרון הרכבת על ידי הנוסעים. לא ברור אם בכלל נקבר.
והמכתב החרוט בעיפרון על פיסת קרטון חום שרד. לפני שנים אחדות אבא שלי מסר אותו למומחה לשימור ומסגר אותו. מיד ושם ביקשו ממנו להעניק להם את המכתב, אך הוא לא יכול להיפרד ממנו בחייו.
לאמא שלי גם נשארה מזכרת אחת מאמא שלה (סבתא שלי). זהו שעון זהב תלוי על שרשרת. את השעון הזה הכניסו הוריה של אמא שלי לסוליית נעליה, למקרה שתזדקק. אמא שלי שמרה על השעון הזה כל תקופת השואה. בסבל וברעב – על השעון לא ויתרה.
השעון הזה נקנה לסבתי כמתנת אירוסין על ידי סבא שלי. זהו שעון-תליון צרפתי, הדומה לאחד השעונים העתיקים המצויים במוזיאון האיסלאם בירושלים. בשעון הזה, שהוא כיום כבן 100 שנה, אבד אחד משלושת המחוגים, אך הוא עדיין עובד.
אמא שלי החליטה שהשעון הזה יעבור בירושה מאם לבת, מדור לדור, עד אחרית הימים. לפני כשנתיים אמא שלי החליטה שהעברת השעון לא תחכה למותה ומפני שלאחותי רק בנים, אמא שלי מסרה את השעון לידי נכדתה (הבת שלי).
זהו. זה כל מה שנשאר.
***
כשאני נוסע לגרמניה ואוסטריה לכנסים מדעיים, אני פוגש אנשים ואני משער מגילם, שחלק ניכר שרתו באס אס. בגלל חזותי, הם פונים אלי כגרמני. אני מישיר מבטי אליהם וכשאני מציין בשפתם שאני מישראל, אני רואה עננה חולפת על פניהם, כאשר הם משערים שנולדתי למי ששרד את מעשיהם.
כאשר אני מסיים הרצאה בכנס בפני אלפי מדענים, שגודשים את האודיטוריום הגדול ואת מסכי הטלוויזיה מסביב - לאלה שלא מצאו מקום, אני שומע ורואה את התשואות. לא איכפת לי בכלל שזה בגלל הערכה לעבודתי המדעית. כל שאיכפת לי הוא שאני תקומתם של הוריי ונקמתם של הסבים והסבתות שלי.
***
יותר ממכחישי השואה, קשה לי דווקא עם ישראלים מסוימים. לפני מספר שנים, אבא שלי רואה לפתע את הקאפו היהודי שהסגיר את סבי לנאצים, צועד מולו ברחוב בקורת רוח. אבא שלי עצר בכל כוחותיו את הרצון לרצוח אותו וחצה את הרחוב למדרכה ממול.
במהלך השנים, כאן בארץ, אבא שלי מספר על ישראלים אחדים, שבעת ויכוח איתו אמרו: "למה נשארת בחיים?", " למה היטלר לא רצח אותך?" ואני לא יכול לסלוח להם על עלבונו של אבי.
***
עוד מעט כבר לא יוותרו בחיים שורדי השואה. ואני, דור שני, יושב וכותב דברים אלה כשדמעה נוחתת על המקלדת.
אני לא נולדתי בירושלים, אבל אני גר בירושלים יותר ממחצית חיי. אז אני ירושלמי. לא? תלוי את מי תשאלו!
הירושלמים הם לא סתם ירושלמים. הירושלמים הם עם. כששואלים ירושלמי איפה הוא גר, הוא לא יגיד לך ירושלים. הוא יגיד לך את שם השכונה, כי הרי אין עיר אחרת. אם תגיד לירושלמי שאתה גר בעיר, הוא ישאל אותך מאיפוא בעיר?
כאמור, הירושלמים הם עם בפני עצמו. יש להם שפה משלהם ומושגים משלהם:
הירושלמים לא נוסעים. הם יורדים: יורדים לשפלה, יורדים לים ......
ובכלל ירושלמים יורדים לים רק אחרי שבועות. כי רק לאחר שבועות מתחיל הקיץ. וכשירושלמים יורדים לים, תמיד אחד נשאר לשמור על השעונים.
אם תגיעו לירושלים בפעם הראשונה, סביר להניח שתתבלבלו. כי כשתשאלו ירושלמי איך להגיע ל..., יסביר לכם: תעברו את שערי צדק הישן..... ליד תחנת הרכבת הישנה...... תמשיכו איפוא של ביתר (בית"ר ירושלים). ורק בירושלים קוראים לרחוב ראשי המלך קינג ג'ורג, כי הירושלמים חושבים ששמו של המלך קינג?
אבל בטוח שלא תתבלבלו כיצד לצאת מהעיר (ירושלים כמובן). כי רק בירושלים יש בכל צומת שלט לכיוון תל אביב.
ורק בירושלים קוראים לבית כנסת "החורבה" וביבי גר בעזה (כי בית ראש הממשלה נמצא ברחוב עזה).
וכבר אמרתי שלירושלמים שפה משלהם:
למספר 200 הם קוראים מא-אתי-ים. ורק ירושלמי יגיד שבעיר יש ארבע בתי רפואה (שזה בתי חולים בכל מקום אחר). והירושלמים קוראים לשוק מַחְ'נֶה (ולא מַחֲנֶה) יהודה. תרכיז מיץ ירושלמי זה פֶּטֶל ולכן יש פטל תפוז ופטל תות, ופטל אננס....
בכל הארץ אומרים בּוּגֶ'ראס וגוגואים (גרעיני משמש) ובירושלים אומרים וואגֶ'ראסואַג'ואים.
והאם אתם יודעים מה זה: אַשתנור (ashtanur), מה זה אבויבו, ומה זה פֶּניוֹנֶסים?
האם אתם יודעים שמציצה בירושלמית זה סוכריה על מקל?
ובכלל רק בירושלים מקומות כמו יד ושם והר הרצל יכולים להיות אתרים תיירותיים, בגינות סחרוב אין גינה והירושלמים מציגים מקומות לפי הפיגועים שהיו בהם. רק בירושלים הנוף המתנוסס מבתי המלון הוא קרית הממשלה. רק בירושלים מפגינים בין ורדים (גן הורדים) ומשלמים ארנונה פי שניים לפחות מכל מקום אחר - כי צריך כל הזמן לקנות פחי אשפה חדשים ולבנות מחדש את תחנות האוטובוסים שהחרדים שורפים. רק בירושלים שופטים גרים בבתים ערבים שננטשו בארבעים ושמונה.
רק בירושלים מתחילים לוויה בבית קברות סנהדריה ומכיוון שכבר מזמן אין שם חלקת קבר פנויה, מסיימים אותה בבית הקברות בגבעת שאול, בקצה השני של העיר. רק בירושלים יודעים מתי זמני התפילות בשבת, כי אז כביש בר אילן סגור לתנועה. רק בירושלים חרדים גרים בבתים שנבנו על קברי יהודים בסנהדריה (גוואלט!). רק הירושלמים יודעים איזה שר בא לביקור בישראל, לפי הדגלים המתנוססים בכניסה לעיר.
היחס בין הירושלמים לתל אביבים (כך נקראים שאר תושבי המדינה) מורכב. לירושלמי נמאס שסוגרים לו כל הזמן רחובות בגלל עליות לרגל למיניהן. ובכלל שהתל אביבים מפחדים להגיע לירושלים, כשיש פיגועים, אבל נזכרים שיש להם קרובים ירושלמים - כאשר מישהו כמו סדאם חוסיין מטיל כמה טילים על גוש דן.
אבל תגידו, למה כל אלה שעזבו את ירושלים, אלה שלא גרים בה כבר עשרות שנים - עדיין קוראים לעצמם ירושלמים?
המימונה הייתה חג של העדות הצפון אפריקאיות. בשנים האחרונות הפך החג הזה כמעט לחג לאומי.
למעשה רבים לא יודעים שמקורו של החג הזה הוא פגאני (עבודת אלילים ושדים). חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה מלכתחילה לפייס שֵדת מזל מקומית ולא היו בה כל מרכיבים דתיים. יסלחו לי אחי יוצאי מרוקו, כל הפרשנויות החדשות הנלוות לחג הזה הן המצאות.
כאמור בכתבה הזו, שולחן המימונה מעיד על מקורו האמיתי של החג. הוא אינו ערוך לארוחה משפחתית חגיגית ממגוון תבשילי המטבח המרוקאי המצויין. שולחן המימונה כולל אוסף של סמלים: דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק בבצק, חמישה תמרים, חמישה צמידי זהב בתוך קערת בצק, חמש טביעות אצבעות עמוקות באותו בצק, חמש מטבעות כסף, חמישה תכשיטי זהב או כסף, תכשיט בצורת כף יד, דברי מתיקה, חלב וחמאה, קמח לבן, שמרים, דבש, מיני ריבה, גוש סוכר, שיבולי חיטה, צמחים ירוקים, עלי תאנה, פרחים וירק מן השדה. כל אחד ממרכיבים אלה אמור לסמל שפע, פוריות, מזל, ברכה ואושר. אף הברכה המסורתית מותאמת לסמלים אלה: "תרבחו ותסעדו", שמשמעותה: "תצליחו ושיתמזל מזלכם".
ואם אתם עדיין לא מאמינים, קראו את כתבתו המדעית של ד"ר יגאל בןנון, שהוא עצמו יהודי יוצא מרוקו.
ד"ר יגאל בןנון
אז שכל אחד יחגוג איזה חג שהוא רוצה.
אני לא יהודי ממוצא מרוקאי, אני לא סוגד לשדים ואני לא פוליטיקאי, חבר כנסת או שר. אז מה לי ולמימונה?
יהודי קורדיסטאן חוגגים חג דומה - את הסהרנה. מדוע הוא לא הפך לחג לאומי?
עכשיו בפסח מומלץ לטייל בטבע וסביר שתתקלו בצמחי הלוטם. הלוטם הוא צמח המוזכר כנראה במקרא, בצורתו הקצרה "לֹט". הוא נזכר בספר בראשית, ברשימת הבשמים הנישאים על ידי שיירת הישמעאלים שקונה את יוסף מאחיו (בראשית פרק ל"ז, פסוק כ"ה).
שיחי הלוטם נפוצים בכל אזורי ארץ ישראל מלבד הגולן. פרח הלוטם חי יום אחד בלבד ואז נושרים עלי הכותרת. כיוון שמספר הפרחים בכל צמח גדול והפרחים נפתחים בזה אחר זה, הפריחה נמשכת על-פני מספר חודשים. פרחי הלוטם עשירים באבקה ולכן מבקרים בהם חרקים רבים כולל דבורי הדבש.
כאמור, יש מזהים את הלוטם (המרווני) עם הבושם הנקרא בתנ"ך בשם לוט "נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט", בראשית ל"ז, פסוק כ"ה) ובמשנה (שביעית ז' 6) נזכר הלוטם ברשימת צמחי בושם.
יש שני מיני לוטם בארץ ישראל. הלוטם המרווני והלוטם השעיר. שניהם גדלים על קרקע גירנית אחד לצד השני, כשני אחים. לפני שהם פורחים ונותנים פירות, קשה מאד להבדיל ביניהם.
וכך מספרת אגדה עממית על האחים לוטם:
בכל שנה, באביב, היה מזמין שר היער את כל הפרחים, למסיבה מפוארת בקרחת היער. גם האחים לוטם הוזמנו. ביום המסיבה, התעורר אחד האחים השכם בבוקר, גיהץ בקפדנות את חולצתו הלבנה, התרחץ, התגלח, התבסם, לבש את חולצתו הצחורה,יצא לדרך והגיע בזמן למסיבה.
לעומת זאת אחיו העצלן, המשיך לישון עד מאוחר. כשקם, ראה כי מאוחר ולכן לא התקלח, לא התגלח וגם לא התבשם. חטף בחיפזון חולצה מקומטת ובלויה, לבש אותה בחטף ורץ למסיבה. למסיבה הוא הגיע באיחור רב, כולו מיוזע, לא מגולח ועם חולצתו המקומטת.
כשראה שר היער את האח העצל והמרופט גער בו בפני כל המוזמנים עד שהלוטם הסמיק מרוב בושה. שר היער הכועס הוסיף והטיל עליו קללה שישאר כך כל ימי חייו: קמוט, סמוק ושעיר.
מאז ועד עצם היום הזה, לאח לוטם המרווני יש עלי כותרת צחורים ומגוהצים, ריחו נעים והפרי שלו חלק ואילו לאח לוטם השעיר יש עלי כותרת מקומטים, צבעם סגלגל, ללא ריח ניחוח והפרי שלו עטור שערות.
לוטם מרווני לוטם שעיר
הזרעים של הלוטם יכולים לשרוד במשך עשרות שנים במצב של תרדמת. כאשר פורצת שריפה, זרעי הלוטם נובטים בהמוניהם והשטח נשלט על ידי שיחי הלוטם למשך שנים אחדות, עד שמתחדשים העצים.
אם יתמזל מזלכם, תוכלו לראות על שורשי הלוטם המרווני ושעיר כאחד, צמח טפיל יפה להפליא ושמו רימונית הלוטם.
אשמח אם מישהו מכם יצליח לצלם את רימונית הלוטם צומחת בין הלוטם המרווני והלוטם השעיר. למי שישלח לי תמונה כזו, אני מבטיח לפרסם את התמונה בבלוג, עם קרדיט כמובן למצלם. את התמונות ניתן לשלוח אל:
* חופן עלים צעירים וטריים של חרצית עטורה (ניתן לשמור בשקית ניילון לחה מהקטיף ועד לשימוש).
* חופן עלים ופרחים של חמציץ נטוי (את הגבעולים עצמם לא מומלץ להוסיף לסלט, בגלל כמות הסיבים הנשארת בפה. בגבעולים אפשר למצוץ את העסיס החמצמץ - ילדים ממש אוהבים את זה).
* חופן פרחי חרדל השדה , המוסיפים מעט חריפות פיקנטית בטעם חרדל.
* 4 עגבניות.
* 4 מלפפונים
* 1 פלפל ירוק
* מספר עלי חסה (ערבית, מסולסלת, רומית -מה שיש)
* 1 פלפל אדום או צהוב
* 1 בצל ירוק.
(אפשר לוותר על הפלפלים והבצל ולהוסיף במקום עגבניות)
* 2 כפות שמן זית
* מעט מלח ופלפל, לפי הטעם.
אופן ההכנה:
קוצצים דק עד בינוני את חלקי צמחי הבר המתוארים בחומרים ואת עלי החסה.
את הירקות קוצצים לקוביות בינוניות. מערבבים את הכל, מוסיפים את שמן הזית, מלח ופלפל. אין צורך להוסיף לימון בגלל החמציץ.
ניתן לשנות את הכמויות בהתאם למספר המנות שאתם רוצים להכין ולא חייבים לדייק.
****
מצמחי הבר ניתן להכין מגוון גדול של מאכלים טעימים. למנויים ומי שירשם כמנוי כעת, אשלח בהקדם מספר מתכונים נוספים וטיפים. אשלח גם מתכון להכנת חרדל ביתי מצמח הבר חרדל השדה.
כדי להצטרף כמנוי, עליך למלא את כתובת המייל שלך בתיבה הלבנה בשוליים הימניים למעלה וללחוץ שלח. לא לשכוח לאשר את המייל שישלח אליך כתגובה.
רשימת המנויים היא אנונימית וכוללת רק את כתובות המייל.
בתאבון
ההשראה לכתיבת הפוסט הזה היא תמונת הלוטם השעיר שצלמה הבלוגרית צופה מהצד ונאחל לה החלמה מהירה.
אני לא רב ולא פוסק הלכה, אבל אני אשכנזי המבין בבוטניקה, בהגדרות צמחים ובמיקרוביולוגיה.
הבה נראה אם יש הצדקה באיסור אכילת קטניות ואורז, כמנהג האשכנזים בפסח.
על פי דין התורה ודברי חז"ל, רק בחמשת מיני דגן ישנו חשש חימוץ, בעוד מינים אחרים אינם יכולים להיות חמץ. חמשת מיני הדגן הם חיטה, שעורה, כוסמת, שבולת שועל ושיפון. הרמב"ם כתב זאת במפורש: "אבל הקטניות כגון: אורז ודוחן וכיוצא בהן - אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון".
צדק הרמב"ם שקטניות (למשל שעועית, חומוס, אפונים, פול ועדשים) אינם משתייכים מבחינת הגדרה בוטנית למשפחת הדגנים.
אבל הרמב"ם טעה בהגדרה של האורז, כמשתייך למשפחת הקטניות. האורז דווקא כן משתייך מבחינת הגדרות בוטניות למשפחת הדגנים. אך האורז, שלא משתייך לחמשת הדגנים האסורים, אינו הופך לבצק תופח כמו דגנים אלה. מי שאחראי לתהליך ההחמצה (התפחה) של קמח חמשת הדגנים הם השמרים.
השמרים הם פטריות חד תאיות. יצורים חד תאיים זעירים אלה מרחפים באוויר. השמרים ניזונים בעצם ממולקולות הסוכר (גלוקוז) שבמזוננו - הם מפרקים את הסוכר בתהליכים ביולוגיים המספקים להם אנרגיה.
שמרים בהגדלה במיקרוסקופ
השמרים מפרקים את סוכר הגלוקוז שבבצק, בתהליך ביוכימי הדורש חמצן. בתהליך זה תאי השמרים מפרקים את הגלוקוז למולקולות המספקות להם אנרגיה (המכונות ATP) ובנוסף נפלטים מים ופחמן דו-חמצני, והחמצן אובד. גז הפחמן הדו-חמצני (הכבד מהאוויר) שנפלט, הוא זה שמתפיח את הבצק. תהליך זה הוא ההחמצה ולכן בצק מותפח הוא חמץ.
האורז והקטניות לא מותפחים על ידי השמרים, אך הם, כמו הענבים, יכולים לתסוס בהעדר אוויר - גם הם על ידי השמרים. בהעדר חמצן, השמרים מייצרים אנרגיה הדרושה לחייהם בתהליך ביוכימי אחר - תהליך תסיסה כוהלית. בתהליך זה גם נוצרות מולקולות ATP המספקות לשמרים אנרגיה ובנוסף נוצר גם אלכוהול (אתנול).
לכן, האורז והקטניות לא מחמיצים במובן שהם תופחים, אלא יכולים רק לתסוס בהעדר אוויר. התסיסה הזו אינה מוגדרת הלכתית כחמץ ואפילו יין, שהוא תוצר התסיסה של ענבים על ידי שמרים - שתייתו מצווה בפסח.
בנוכחות אוויר (חמצן) האורז והקטניות, כמו כל שאר המזון, יכולים להתקלקל ולהסריח, כדברי הרמב"ם - על ידי חיידקים המרחפים באוויר. אך אוכל מקולקל אינו חמץ.
אם כך, קטניות ואורז אינם חמץ, מהסיבות שתארתי.
אז מדוע הם חמץ בעיני האשכנזים? ראשית במאה השתים עשרה, לא כל כך ידעו להבדיל בין צמחים ממשפחת הדגנים למשפחת הקטניות. יותר מכך, לא ידעו אז מיקרוביולוגיה. כלומר, לא ידעו על קיומם של השמרים והחיידקים, שאותם ניתן לראות רק במיקרוסקופ. כידוע, במאה השתים עשרה, עדיין לא המציאו את המיקרוסקופ.
אם כך מה הסיבה של האשכנזים, היום, שלא לאכול אורז וקטניות? אז ראשית ידוע שקשה ליהודים דתיים להודות על טעויות הלכתיות. ולכן, כיום, הרבנים האשכנזים מתעקשים שיש חשש לאכול קטניות ואורז, משום שהם עשויים להארז באותם בתי אריזה, שאורזים דגנים (חיטה ושעורה ושאר חמשת הדגנים האסורים). חלילה עשויים גרגרי חמץ להתגלגל שם לתוך הקטניות. לכן הרב עובדיה יוסף פסק שיש לברור את האורז והקטניות בקפידה ואז הם מותרים לאכילה.
עלי לציין שיש הגיון בדברי הרב עובדיה יוסף, כי חמץ עשוי להתגלגל גם לאריזות של קמח תפוח אדמה (שאותו אוכלים האשכנזים) ולשאר מיני מוצרי המזון. לכן כל מוצרי המזון הכשרים לפסח עוברים תהליך ייצור נפרד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
