בכל פעם שאני כותב פוסט שמיועד לגרום לחשיבה שניה של אנשים לגבי אמונות, מנהגים ופולחנים, כמו בפוסט הקודם - יש אנשים שמסירים את עצמם מרשימת המנויים או הקוראים הקבועים של הבלוג. בפוסט האחרון אלה היו ארבעה, ואל דאגה - כבר הצטרפו חדשים.
אז לנושרים אומר, למרות שרשמית הם כבר לא אמורים לקרוא דברים אלה: אתם יכולים להשאר בקופסת הדעות הקדומות שבניתם, או בנו לכם. להשאר בדעותיכם החשוכות ואפילו להמשיך להתעלם מעובדות לא נעימות לכם. אבל מההתעלמות שלכם העובדות עצמן לא תעלמנה.
ולחשבון נפש שלנו, האחרים, הרי הפוסט הבא המבוסס על סיפור עם:
סיפור עם אינדיאני
תורגם מהאתר: manataka.org ע"י עדנה מימון
ילד אנדיאני ניגש אל סבו וסיפר לו על כעסו הרב על חבר שעשה לו עוול...
הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע: "אספר לך סיפור. גם אני לעתים חשתי שנאה עזה כלפי אלה אשר לקחו כל כך הרבה, ואפילו לא הרגישו שום חרטה.
אך, מה בעצם השינאה עושה? היא מתישה אותנו. השינאה כלל אינה מזיקה לאויבינו.
זה כמו להחזיק רעל ביד, ולקוות שהאויב ימות."
"גם אני נלחמתי רבות עם רגשות אלה. זה כאילו שישנם שני זאבים בתוכי. זאב אחד בעל לב טוב אינו מזיק. הוא חי בהרמוניה עם כל מי שמסביבו, ואינו נפגע כשאין כוונה לפגוע בו. הוא נלחם רק כשצריך, וגם אז הוא עושה זאת בצורה נכונה."
"אבל...הזאב השני...אוי...הדבר הכי קטן גורם לו לאבד את עשתונותיו. הוא רב עם כל אחד, כל הזמן, ללא סיבה. הוא אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך.
זהו כעס חסר תוחלת, מכיוון שהוא איננו מוביל לשום מקום, ולא יכול לשנות מאומה."
"לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים בתוכי. שניהם מנסים לשלוט ברוחי."
בפוסט זה יתואר ניסוי בתפיסות התנהגות בקופים, שמעורר שאלות לגבי תפיסות התנהגות של האדם - בעיקר לגבי מנהגים ופולחנים.
במטרה לבדוק תפיסות התנהגות בקופים, קבוצת מדענים ערכה ניסוי מיוחד בקופים:
בשלב א:
המדענים הכניסו לתוך כלוב גדול סולם והניחו בראשו אשכול בננות.
לאחר מכן, הכניסו לתוך הכלוב 5 קופים.
בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים התיזו על הקופים האחרים סילון מים קרים בעזרת זרנוק.
כתוצאה מכך, בכל פעם שאחד הקופים העז לנסות לעלות על הסולם, הוא קיבל מכות מהקופים האחרים. כי הקופים שלמטה לא רצו לסבול בגלל הקוף שטיפס אל הבננות.
למרות הפיתוי הרב של הבננות, לאחר זמן מה הקופים פיתחו דפוס התנהגות חדש, ואף אחד מהם לא העז עוד לעלות על הסולם.
בשלב ב:
ואז המדענים המשיכו בניסוי. הם הוציאו את אחד הקופים מהכלוב, ובמקומו הכניסו קוף אחר. כמובן שהוא מיד ניסה לעלות על הסולם על מנת להגיע לבננות. אך באותו רגע, הוא קיבל מכות מהקופים הוותיקים.
לאחר כמה נסיונות, הקוף החדש החליט שלא לנסות יותר,למרות שלא הבין את הסיבה למכות, ולא הבין מדוע אף אחד מהקופים האחרים אינו נוגע בבננות.
כך המשיכו והחליפו כל פעם את אחד הקופים הותיקים בקוף חדש, והסיפור חזר על עצמו.
בשלב ג:
משלא נותר אף קוף וותיק בקבוצת הקופים, המדענים ניסו והחליפו את אחד הקופים החדשים עם קוף אחר. ושוב, הקוף קיבל מכות ברגע שניסה לטפס על הסולם, על מנת להגיע לבננות.
אם היו הקופים מדברים בשפת האדם והיו שואלים אותם מדוע הם עשו זאת, הם היו בוודאי עונים: "אינני יודע, אבל כך נעשים פה הדברים, זו המסורת!"
***
ועתה הבה נתאר לעצמנו אם הניסוי היה נעשה על קבוצת בני אדם, במקום על הקופים.
בסיום שלב א' היה וודאי נכתב בספר החוקים או בספר הקודש האיסור לעלות על הסולם ומי שיפר אותו יחטוף מכות.
בשלב ב', אדם חדש שהיה מפר את הכתוב בספר החוקים, וודאי היה חוטף מכות. אם היה שואל מדוע, היו מצביעים על הספר. אם לא היה קיים ספר, היו אומרים לו שזו המסורת, או רצון אלוהים. ליתר ביטחון, כשקמים אנשים ומטילים ספק בהגיון של החוק - אנשים שמעוניינים לשמר את הקיים (מסיבותיהם הם), ממציאים וכותבים אגדות "המסבירות" מדוע אנחנו מקיימים את החוק או המנהג.
בשלב ג' נשאר רק ספר החוקים, או ספר הקודש וספר האגדות, וכולם ממלאים אחר חוק הסולם בקפדנות וללא עוררין.
ועתה, מבלי להעלב, בכל פעם שמישהו מכם:
יורק על חתול שחור,
או אומר טפו טפו ומקיש על עץ,
או מניח תפילין,
או מנשק מזוזה,
או מדליק נרות שבת,
או אינו אוכל בשר עם חלב (למרות שהבשר מארגנטינה והחלב מישראל - ואין סיכוי שמדובר כאן בגדי בחלב אימו):
אולי כדאי לחשוב פעם, מדוע אתם באמת עושים את זאת?
(אין אני מתכוון לאמונה, אלא לפולחן. הרי יש הרבה אמונות ופולחנים בעולם.)
אני חושב על הסולם עם הבננות...
ובכלל כדאי שננסה יותר לבדוק את נטייתנו לקיבעון ולוודא שאיננו מתחפרים בהנחות היסוד שלנו, בלי לנסות לבדוק את מקורן וסיבתן (מקור מהימן אינו יכול להיות ספר אגדות - גם אם קוראים לו ספר הקודש, כי כתבו אותו בני אדם, כמוני וכמוך).
כבר אמר אלברט איינשטיין: "הרבה יותר קל לפרק אטום, מאשר לפרק דעה קדומה".
חומר למחשבה!
ועוד שתי הערות:
למי שעדיין לא קרא, ממליץ לקרוא את הפוסט הזה וטיול חג בעיקבות החצבים. וכן את הפוסט הזה הממליץ על טיול חג בעקבות השקמה ועל הצרעה המפרה שאיננה.
בימים הקרובים אפרסם כאן סידרת פוסטים, חלקם "חושפניים" (ואולי רק באופן מרומז), בנושא עשרת ימי חשבון הנפש.
חג שמח
תוספת עריכה
כרגיל, כאשר אני מפרסם פוסטים מסוג זה - לוח העריכה שלי מראה כניסה מטורפת לתמונה הזו:
לחלאות אדם אלה אזכיר - כל הרגשות השליליים חוזרים אליכם ואתם מצידי יכולים להתפוצץ.
וכל פעם שאני מפרסם פוסט מסוג כזה - יש מישהו שמבטל את המנוי או מוחק עצמו מרשימת הקבועים.
לאלה אומר - עובדות לא נעלמות אם מתעלמים מהן ...
ולכל אלה שמתעלמים, שמחתי לראות שפוסט זה הוא הערך הראשון בדף הראשון, בחיפוש של המונח "פולחנים ומנהגים" בגוגל:
כיוון שאתמול, ערב חג, זכינו במצב נדיר שבו חגגנו במסגרת המשפחה המצומצמת בלבד - לפיכך, יכולנו לצפות בכתבה מעניינת ששודרה בטלוויזיה על מצב דבורי הדבש, שנפגעות לאחרונה במחלה מסתורית ברחבי העולם (כולל כאן), שצמצמה את מספרן בשליש לפחות.
אז מלבד הפגיעה במגדלי הדבורים ומשק הדבש, ההשלכות של המגיפה הזו שפוגעת בדבורים, חמורות הרבה יותר ומאיימות על כל ענפי החקלאות ועל כל הסביבה האקולוגית. הסיבה לכך היא שהדבורים הן אחת המאביקות היעילות ביותר של פרחים.
רבים הם הצמחים והעצים שהאבקה שלהן ( החשובה להפרייה, יצירת הפירות ולהמשכיות) תלויה בדבורים. בצמחים אלה מבנה הפרח הוא כזה, שאין אפשרות יעילה של האבקה על ידי רוח. רק חרקים דמויי הדבורה יכולים להכנס לתוך פרחים עם מבנה חצי סגור, ולשאת את האבקה הנדבקת בשערות רגליהם אל פרחים אחרים ולהפרות אותם.
אחד המאביקים היעילים של החצב (נושא הפוסט הקודם) היא הדבורה. למעשה דבש חצבים - דבש שיוצר על ידי דבורים שניזונו מפרחי החצב - הוא אחד מסוגי הדבש האיכותיים והיקרים ביותר. אמנם אין זה דבש על טהרת החצב, אך הוא מועשר בדבש של דבורים שבסביבתן פריחה עשירה של חצב.
דבורת הדבש הייתה לפני מאה מיליון שנה צירעה שעברה אבולוציה. היא עברה מוטציות שאיפשרו לה לעבור מתזונה של בשר, לתזונה צמחונית. הצרעות בכלל הן אמצעי ההפרייה הבלעדיים של מיני (עצי) פיקוסים רבים. ביניהם עץ התאנה ועץ השיקמה, ההולך ונכחד. מיד תבינו מדוע.
עצי הפיקוסים שונים באופן עקרוני משאר העצים. וזה משום שהפרחים שלהם נמצאים בתוך הפרי. בשאר הצמחים והעצים הפרי נוצר רק לאחר הפריית הפרחים והפיכתם לפירות. לפיכך, לכל סוג של עצים ממשפחת הפיקוס (לעניינינו - התאנה והשקמה) יש מין מיוחד של צרעה זעירה המותאמת להכנס לפרי, להאביק את הפרחים המוחבאים, ולדאוג להמשכיות מין העץ.
פרי הפאגה של השיקמה, הנקרא בערבית ג'ומז
בתלמוד מכונים פירות השיקמה גאמוזים
אם הצרעה היא אוכלת בשר, מדוע היא בכלל חודרת לפרי השיקמה?
ובכן, הצרעה חודרת לתוך הפרי כדי להטיל ביצים על הפרחים הקטנים, תוך כדי כך היא מאביקה את הפרחים הנקביים הקטנים ומפרה אותם. זחלי הצרעות שיבקעו מהביצים, יגדלו בפרי השיקמה (או גם התאנה) עד לגמר התפתחותם לשלב בוגר. הזרעים שיתפתחו מהפרי המתנפח והנרקב - יצמיחו דור חדש של עצים על ידי עטלפי פירות שאוכלים את הפירות הנרקבים, ומפזרים תוך כדי כך את הזרעים. על כן, התרבות עצי השיקמים בטבע תלוי בשני מיני בעלי חיים - צירעת פיקוס השקמה ובמין עטלף פירות.
מכאן שקיים שיתוף פעולה (סימביוזה) בין הצרעה ממין מסויים לבין השקמה או התאנה, להמשך הקיום של שניהם.
השיקמה שהגיעה לישראל כנראה ממצרים, תלויה בהמשך קיומה בצרעה מסויימת ממצרים, "צרעת פיקוס השקמה", שנכחדה מזה כבר בישראל. כיום ניתן להרבות את עצי השקמים בארץ רק על ידי יחורים (ריבוי תרבותי ולא טבעי).
גם לפרי השקמה וגם לפרי התאנה חודרים לעיתים גם מיני צרעות טפיליות - שמטילות ביצים אל תוך פרחי הפרי, אך אין להן את "האינסטינקטים" ומבנה רגליים שיכול להעביר את האבקה של הפרחים הזכריים שבפרי לפרחים הנקביים שבפרי ולהפרות אותם. מה שנקרא צרעות שמקבלות אבל לא נותנות.
אז מה, אנחנו אוכלים פירות שיקמה (נאכלים על ידי ערביי ישראל) ותאנה עם ביצי צרעות? אני כבר רואה צמחוניים מתחלחלים באימה.
כדי למנוע אכילת פאגות (תאנה) בולסים את פרי התאנה. כבר במקרא מוזכר שעמוס הנביא היה בולס שקמים (עמוס פרק ז', פסוק י"ד). הבליסה היא חיתוך בסכין הפוצע את הפרי כפי שעושה הצרעה. הבליסה מביאה להבשלת הפרי תוך ימים מספר. אחרי שבולסים את הפרי ניתן לקטוף ולאכול אותו. כיום יש גם מין תרבותי שאינו זקוק לבליסה.
***
עץ השקמה היא אחד העצים הבולטים והמרשימים בשפלת החוף ובעמקים הפנימיים של ארצנו . זהו עץ גבוה בעל גזע עבה ומסוקס השולח קורות עבות ומסועפות לכל עבר, ויש לו עלווה גדולה המקנה צל מחייה נפשות.
עץ השקמה שימש במצרים העתיקה לבניית ספינות ורהיטים, כי הוא עמיד בפני מים.
כאמור, רוב השקמים גדלות בחולות החוף ים , לכל אורכה של הארץ. בסביבות אשקלון ואשדוד עצי השקמה מרובים במיוחד. בתל אביב שנבנתה על חולות ניתן לראות שדרה רחבה של שקמים ברחוב המלך ג'ורג', כאשר השדרה ממוקמת באי תנועה וישנם שני זרועות של כביש משני צדדיה .
גם בכניסה לחולון עומד עץ שיקמים עתיק ומפואר שהוא גם נמצא בסמל העיר.
אבל עצי השקמים בטבע ילכו ויכחדו בהיעדר הצרעה המצרית. לכן, ברור מדוע נעשים נסיונות לשמר את העצים העתיקים הקיימים.
***
ואסיים כאן בהצעה לעוד טיול חג בעקבות החצבים, השקמים והדבש. הדרימו לאזור פלמחים ויד מרדכי. מצאו לכם עץ שקמה גדול, נוחו לצילו הרחב, איכלו את ארוחת הצהרים שהבאתם וספרו לילדיכם את סיפור השקמה והצרעה. הורידו בעזרת הסמרטפונים את שיר גן השיקמים, האהוב עליי במיוחד (רמז, שיקמה היא מישהי שאני אוהב מאוד), והאזינו למילותיו.
ואם אתם כבר באיזור, הכנסו למרכז המבקרים ביד מרדכי ושם תוכלו להקנות לילדיכם ולכם את חווית חיי הדבורים ורדיית הדבש. ואם בעולם הדבש בלבד אתם חפצים, ואתם חוששים מצפיפות במרכז המבקרים - אתם יכולים להצפין לאלוני אבא, ולבקר במכון הדבש של הבלוגרית "צופה מהצד". בדקו איתה אם לא צפוף גם שם לפני שתגיעו.
אם במתוק בלבד חשקה נפשכם, התחקו אחר עצי החרוב, שבו לצילם ואיכלו מפירות עץ החרוב המתוק והעשיר בסיבים תזונתיים. ביריקת הגרעינים הקטנים שבפרי החרוב, אתם עוזרים להפצת הזרעים של החרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
