חשיבה חופשית

להפתעתי הפוסט הקודם התקבל בעניין ואפילו קבלתי בקשות כאן ובמייל לכתוב עוד פוסטים בתחום החי והצומח בארץ ישראל. אז כבר הכנתי לפוסט הבא תעוד של כמה דברים מדהימים בטבע, שגם אנחנו יכולים לנצל אותם לטובתנו. הפעם הפוסט בתחום אחר לגמרי. בתחום שכתבתי לא מעט טיוטות וכרגיל הן מחכות לפרסום בעיתוי המתאים. כבר כתבתי על זה - כאשר אני מקבל "אותות" מסויימים. מי שמעוניין או אינו זוכר, מוזמן לקרוא את הפוסטים בקטגוריות מיסטיקה. אז הרי אני משחרר עוד פוסט כזה בתחום שנחשב על ידי רבים כלא רציונאלי.  

כבר כתבתי כאן רבות על הרציונאליות או חוסר הרציונאליות של המוח שלנו. על הטבעי והעל טבעי לכאורה. וציינתי ש"הרציונאליות" שלנו מושפעת משלושה גורמים עיקריים:

א. מוגבלות הקלט החושי שלנו. כלומר, מה שהחושים יכולים לקלוט. אמנם יכולת הקליטה הפיזיולוגית שלהם מוגבלת אבל הם קולטים הרבה הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים לו בגלל שני הגורמים הבאים.

ב. העיבוד הסלקטיבי של המידע החושי במוח. כלומר מה שנשאר לאחר שהמוח שלנו מסנן.

ג. השפעת החינוך והסביבה - או במילים פחות עדינות - "שטיפת מוח".

השניים הראשונים הם גנטים מולדים, אם כי ניתן במידה מסויימת ללמוד ולפתח את יכולת הקליטה במהלך חיינו. השלישי הוא חברתי וסביבתי. בסופו של דבר החברה מושפעת ברובה מהאינפורמציה שאנחנו מקבלים מחמשת החושים. אבל גם החושים שלנו מוגבלים - חוש הראיה כמו השמיעה עובדים בתחום ספקטרום אורכי גל מסויים. את מה שרואה הדבורה בתחום האינפרא-אדום וחיות אחרות בתחום האולטרה סגול (שהעין שלנו לא מבחינה) - לגבינו זה כראיית רוח רפאים. כנ"ל לגבי חוש השמיעה והריח (למשל כולם יודעים שהכלב שומע ומריח את מה שאנחנו לא מסוגלים). בעזרת מכשור רגיש ניתן לשמוע עצים נאנקים (מכאב?) לאחר מכת גרזן. כך גם נשאלת השאלה מדוע הכלבים שלנו השתוללו?

הגרוע מכל הוא העיבוד החושי במוח, שהוא רחוק מלהיות מדוייק ושעשוי להוביל למסקנות מוטעות לחלוטין. ויותר מכך, המוח מתעלם מכמות עצומה של מידע הזורם אליו מחמשת החושים. כלומר הוא מסנן. חלק מהסינון מובנה (גנטית), וחלק גדול נרכש במהלך החיים. למשל, תינוק יכול להבדיל בין פרטי פנים של חיות ממינים שונים עד גיל חצי שנה. לאחר מכן הוא מזהה רק הבדלים בפנים של בני אדם, כמונו. כך למשל אם אנחנו אומרים לילד שדברים שהוא חש הם דמיון - המוח מתחיל להתעלם מדברים מסויימים שהוא רואה, שומע, או חש. גם אם חלק מכך מתועד בצילום או הקלטה - מרבית האנשים אומרים שזה ארטיפקט (כלומר, ממצא שווא). לא רק סתם אנשים, גם מדענים רבים מיחסים לעיתים לתוצאות ניסוי כלא אמיתיות , שנובעות מתקלה טכנית או מהטכנולוגיה ושיטות הבדיקה שננקטו.

והמחשבה שמדובר בארטיפקט מונעת לעיתים רבות קבלת ממצאים מדעיים במשך שנים רבות, לעיתים עשרות שנים. המדע מתגבר על כך על ידי ביצוע מדידות ובדיקות בשיטות שונות - מה שמוכח בכמה שיטות שונות קשה הרבה יותר להפרכה. למרות זאת המיינסטרים של המדע הכחיש שנים רבות את קיומם של הגבישים שגילה חתן פרס הנובל פרופסור דן שכטמן.

מכאן חייבים לקחת בחשבון שראיית עולמנו מתבססת על האינפורמציה החושית המעובדת על ידי המוח. והרושם הנוצר במוח כל כך חזק עד שכאשר מובאת אינפורמציה שנקלטה על ידי מכשיר אובייקטיבי (כמו מצלמה או מכשיר הקלטה רגיש), אנחנו דוחים אותה לעיתים רבות כארטיפקט. דוגמה אחת היא תופעת ההילות האנרגטיות (ׂׂאאוּרוֹת) סביב יצורים חיים (לעומת מתים), שאותן רואים אנשים מסויימים ומצלמות מיוחדות (מצלמות קיריליניות). מרבית האנשים אינם מבחינים בהילות האלו ולכן דוחים את קיומם. ואם מראים להם צילומי מצלמות - הם גם דוחים את קיומם בטענה שזה ארטיפקט. אבל זה כבר יהיה נושא לפוסט אחר.

הקוראים כאן בוודאי מתפלאים מהכותרת שאני כותב בבלוג הזה על דברים כאלה, אבל כשתסיימו תבינו מדוע.

ההשראה לכתיבה בנושא היא הידיעה שפורסמה הבוקר בחדשות על האשמה של בתו המאומצת של וודי אלן שהוא היה נוהג לאנוס אותה מאז גיל שבע. וודי אלן לא הגיב בינתיים ובאמת אין אנחנו יודעים אם היו דברים בגו.  ראו בפרשת אייל גולן, שהסתבר שהעדות שיקרו וכנראה לא יוגש בשל כך כתב אישום נגדו. כמובן אין הדבר מוריד מהפגיעה המוסרית המיוחסת לו, שמלווה בחרמות ופגיעה כלכלית בו. אבל זה לא נושא הפוסט. אלא הקלות הבלתי נסבלת לעדות של אנשים (לרוב נשים אבל לא רק) על הטרדה מינית הגורמת לשוא להרס של משפחות וקריירה, עד שהדברים מתבררים לעיתים לאחר חודשים ושנים על ידי בית משפט - והנזק כבר נעשה. ושלא יובן מכך שאני מקל במקרי אונס או הטרדה  מינית אמיתיים. אבל לא כל אחד זוכה לחקירה משטרתית מהירה ויעילה כמו במקרה של סלב כמו אייל גולן.

אביא לכם דוגמאות מעולם האקדמיה שבו אני חי. אני זוכר כיצד המדריך שלי לדוקטורט כמעט הסתבך בהאשמה לאונס על ידי סטודנטית כשערך לה מבחן בעל פה במשרדו. כפי שהוא היה נוהג לבחון מימים ימימה. והסטודנטית שלא הייתה בקיאה בחומר ונכשלה בבחינה, התפשטה במהירות ואיימה שאם לא יעביר אותה בבחינה היא תתחיל לצרוח. והיא אכן צרחה. מדובר בפרופסור הגון בעל משפחה אוהבת שיכול להיות מושהה ברגע אחד בגלל סחיטה והאשמת שוא. מזלו שבאותם ימים לא היה החוק להטרדה מינית ובשביל אונס צריך להוכיח עובדות שניתנות לבדיקה. אבל מה עם הבושה? אומר לכם שהטרדה מינית לא הייתה שם מעולם, אלא סחטנות. מדוע לא מעמידים לדין על סחטנות ועדות שקר באותה קלות?

וזה לא מקרה יחיד. אל זוגתי הגיע פעם סטודנט והציע את שרותיו המיניים תמורת ציון בקורס. גם אני קיבלתי מספר מיילים  ( עם כתובת אנונימית) מסטודנטיות

עם הצעות מגונות, תמורת עזרה במבחן. חוץ מהגועל שזה מעורר בי, אני ממש לא מבין כיצד סטודנטים כאלה מסתכנים בהרחקתם מהאקדמיה לצמיתות. אבל אם אני וזוגתי נתקלנו במספר מקרים כאלה, לא מן הנמנע שהתופעה הזו אינה כל כך נדירה.

ומהאירוע שקרה למדריך שלי למדתי שיעור חשוב מאוד בחיים. לעולם, אבל לעולם אני לא בוחן תלמיד/תלמידה בעל פה ללא נוכחות של אדם נוסף בחדר.  אני תמיד מצרף לבחינה דוקטורנט/ית שיהיו נוכחים בחדר. גם ללא קשר מיני, נוכחות כזו מונעת מסטודנטים להתלונן שמתנכלים להם והשיפוט לא היה אובייקטיבי. ובכלל אני לעולם לא נפגש במשרד עם סטודנטים בדלת סגורה. תגידו שזו פראנויה, אבל אני מקליט שיחות. גם כל שיחה בטלפון שלי מוקלטת.

ואסיים בסאגה ממושכת ידועה מלפני מספר שנים. המדובר בפרופסורית עם קביעות באוניברסיטה, שניהלה רומן ממושך עם מרצה צעיר. ולאחר תקופה, המרצה נמלך בדעתו ולא רצה להמשיך לבגוד בזוגתו. אבל ברגע שניתק את הקשרים, חייו הפכו לגהינום. הפרופסורית לא בחלה בשום אמצעי כדי לפגוע בקריירה האקדמית שלו ובקבלת קביעות. מצד שני היא איימה לחשוף את הרומן בפני אשתו אם יתלונן. אז כיצד החוק מגן על מקרים כאלה?

תארו לכם שהייתם באים להתארח אצלי במעבדה והייתי מגיש לכם סלט ירקות. "עם מה אתם רוצים את הסלט"? הייתי שואל אתכם. "וכמה כפיות סוכר לתה". ונניח שהייתם אומרים עם מלח ולימון, ושתי כפיות סוכר.

ואני רואה את מבטכם הנדהם כאשר אני עולה על הדרגש, ומוריד ממדף הכימיקלים מיכלי פלסטיק שעליהם מסומן "סודיום כלוריד", "חומצה ציטרית" ו"סוכרוז". ועוד שניה תברחו. וודאי תחשבו שאני מרעיל אתכם.

אבל אל דאגה. סודיום כלוריד הוא אותו מלח שאתם אוכלים והרבה יותר נקי ממנו.

סוכרוז זה השם הכימי של הסוכר שאתם שמים בתה וגם הוא נקי הרבה יותר במעבדה. אבל "חומצה ציטרית" לעזאזל, מה זה? זה נשמע מפחיד ואני רואה את מבטכם המבועת. ובכן, איך אומרים בצרפתית לימון? אה, ציטרון. חומצה ציטרית במים היא פשוט מיץ לימון. ומדוע מיץ לימון חמוץ? זה מהחומצה.

אז הנה אכין לכם מיץ לימון. אקח מי מעבדה טהורים, אשקול מעט גרגרי חומצה ציטרית, אכניס לקנקן אבקת סוכרוז, והרי לכם מיץ לימון משובח.

כן, כן תגידו לי. אבל זה מלאכותי. במיץ לימון טבעי יש גם ויטמין סי. ויטמין סי אתם רוצים? וכבר אני עולה בדרגש אל מדף הכימיקלים, ואני מוריד מיכל שעליו מסומן "חומצה אסקורבית". וזה ויטמין סי.

גבירותי ורבותי אין כל שוני בין החומרים "הטבעיים" שאתם משתמשים בבית לבין הכימיקלים עם השמות המפחידים האלה. אתם בעצם אוכלים כימיה של חומרי טבע.

כשהחלב מחמיץ - נוצרת חומצה לאקטית. איזה סוכר יש בחלב? לקטוז נכון? אז שהלקטוז מחמיץ - נוצרת חומצה לקטית. וכשאתם עושים הרבה פעילות גופנית, כואבים לכם לאחר מכן השרירים. אתם יודעים מדוע? כי השרירים שלכם יוצרים הרבה חומצה לקטית בעקבות נשימה מאומצת. והחומצה הזו מכאיבה לשרירים. ובכלל בתהליך הנשימה של התאים,  הסוכר מתפרק ומתגלגל למבחר חומצות -חומצת לימון (ציטרית), חומצת תפוחים (פומארית) - כמו במיצי פירות. בתהליך הנשימה ויצירת אנרגיה - אנחנו מתחילים כ- "פֵּירוֹת" ומסיימים כ- "פָּרוֹת" (חומצת חלב).

אז כשאתם חושבים שאתם אוכלים רק מזון טבעי - אתם בעצם אוכלים כימיקלים. חומר למחשבה.

בביקורים אצל משפחה קרובה, תמיד היו משקאות כיד המלך. כמובן היה קוקה קולה, ספרייט, קינלי, מיצים לא מוגזים (רק אם הייתם יודעים איזה דרעק יש בהם. במיוחד אלה שמצויין עליהם אחוז פרי), וכמובן המשקה הנתעב המכונה מיץ ענבים - כי זה המשקה היחיד שבתם הקטנה הייתה שותה. הם ידעו שאני לא שותה משקאות ממותקים, אך אף פעם לא הציבו אפילו בקבוק אחד שאינו מכיל סוכר. ואני הסתפקתי במים ובהעוויות פרצוף שמשקאות המכילים ממתיקים מלאכותיים הם סכנה לבריאות. הם לא מכניסים לבית דבר כזה. הם כימאים. לא הזכרתי להם שבקולה שלהם יש חומצה זרחתית ועוד כהנה וכהנה.

כשהם באו לבקר אצלנו, הם קיבלו את הקולה והספרייט שלהם, למרות שאלה אינם נכנסים לביתנו ביומיום. הבת קיבלה את מיץ הענבים המלאכותי שלה ולאחר ששתתה כוס או שתיים - זרקנו אותו.

וכשקרוב המשפחה עבר ניתוח מעקפים, גילו שיש לו סוכרת והוא התחיל לקחת תרופות. ומאז, כשאנחנו באים לבקר - יש רק קוקה קולה דייט או זירו ודייט ספרייט. ומי שרוצה לשתות מתוק מקבל מים.

חומר למחשבה.

בילדותי כשהלכנו כל המשפחה לים בשבת באחד מחופי הרצליה, התמקמנו כמו כולם תחת לסככות של קייטנת אגד. ובשעת מנוחת רחצה, ההורים השקו אותנו במים קרים מתרמוס ותה מתרמוס אחר. והגישו לנו מכריכי גבינה וירקות שהכינו בבית ומלפפון כבוש תוצרת בית.

לכל הילדים חוץ מאשר לנו קנו קרטיבים ותירס חם. ואני מסתכל על כל המשפחות מסביב שפתחו צידניות ובקבוקי אורנג'דה, וחושב שאולי אנחנו עניים. אינני יודע אם זה היה רק בגלל מצב כלכלי או אורח חיים. בבית אמנם לא היה מצב כלכלי טוב, אבל אוכל לא היה חסר לנו הילדים. למרות שאחר כך הבנתי שאבא שלי חסך פת לחם מפיו. אבל תמיד היה כסף לקנות אנציקלופדיה, או ספר עיון, או משחק קופסא. ליום הולדת חמש, אבא שלי לקח אותי לתיאטרון בובות בינלאומי מלווה בקונצרט. מדי פעם לתיאטרון או לקונצרט. מזון רוחני לא היה פחות חשוב. ובבית, שתינו רק מים ואבא שלי מי סודה שהכין במכשיר שנקרא אז סיפולוקס. בלילות קיץ חמים כשהייתי שרוע במרפסת על כיסא נוח - הייתי מקבל פעם בשבוע כוס מי סודה קרים עם שמינית כפית ריבה טבעית תוצרת בית מלמעלה, אותה הייתי מערבב בכפית.

אף פעם לא יצאנו בילדותי למסעדה או לבית קפה. אכלנו רק בבית או כריכים בחוץ. אני זוכר רק פעם אחת, שהתלוותי עם אבי לנסיעה לירושלים. בדרך עצרנו לאכול פעם ראשונה במסעדה באבו גוש. טעמתי בפעם הראשונה קבב. את רוב המנה בצלחת עם הקבב והצ'יפס לא יכולתי לגמור. חשבתי איך אפשר בכלל לגמור מנה כזו. בעצם יכולתי רק לטעום מהצלחת של אבא שלי (שגם הוא לא סיים), אבל הוא לא רצה לתת לי להרגיש שהוא חוסך עלי.

והיום אני חושב, אשריי שגדלתי בבית כזה.

המשך לפוסט בחירות הורים בבתי ספר. במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.

כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סימסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב, דף מכל מורה. והמורים מקבלים דפי הערכה מהתלמידים. אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.

אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות 7 שנים לפני. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות. בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות לימודים שונות לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת - עם איזונים מסוימים של הנהלת בית הספר . ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון  שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר, להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה כך.

אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קסן, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושת ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, בתנאי שמנח"י ישחררו אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק, וסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.

כשהבן החל ללמוד שם, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסימסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות.  בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.

ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה.  ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.

ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס שגרה לבד ברחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא לה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.

ובצד בית הספר היה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.

ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי  הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...

ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית. 

לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בלידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה וועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו שהוא התקבל. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.

והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. זה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן. 

הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות עם שפה משותפת, שהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.

***

חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות. וחלק נשרו מהתיכונים בשל התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים.