לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חשיבה חופשית


מתובנות של מדען: עובדות לא נעלמות כאשר מתעלמים מהן!

Avatarכינוי:  קנקן התה

בן: 12

Google:  קנקן התה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אהרונסוניית פקטרובסקי - שו הדא?


 

הכותרת היא לא מושג בלטינית גם לא מחלה. כשזוגתי ואני טיילנו במדבר יהודה, פגשנו פורח בלב המדבר הצמח הזה

 



קרדיט: אבינעם דנין 

 

 

אני בוגר המגמה הביולוגית מתמטית בתיכון. בימים ההם הנבחנים בחמש יחידות בביולוגיה היו מחוייבים לעבור גם שני ימי מבחנים חיצוניים בעל פה, שכללו בין היתר בקיאות בהגדרת צמחים. כיום קורס הגדרת צמחים אינו אפילו קורס חובה באוניברסיטה למורים לביולוגיה. 

 

על סמך סממנים שונים במבנה, הצמחים מוגדרים למשפחות, לסוגים ומינים.  במשך הלימודים, אנחנו תלמידי המגמה הביולוגית בתיכון, חרשנו את ארץ ישראל לאורכה ולרחבה להכרת הצומח והחי. כל הטיולים והסיורים האלה היו בחינם, לא כמו היום שההורים משלמים ממיטב כספם. תשאלו וודאי איך? פשוט -  יצירתיות ומעוף של המורה לביולוגיה, שהיה גם המחנך שלנו. הוא ארגן לנו נסיעות זולות  במשאיות (שנקראו אז "טיוליות" ונכחדו מעולמנו) לבתי ספר שדה שונים ברחבי הארץ - לינה ולימוד, תמורת עבודה למשך עשרה ימים כל פעם. היום כשאתם מטיילים בשבילי ישראל, תדעו שהכיתה שלנו סללה חלק מהן. את מדבר יהודה חרשנו במשך עשרה ימים שבהם פינינו סלעים, חצבנו מדרגות בסלע, ופרצנו שבילים. ככה גם התוודענו לחי ולצומח במדבר יהודה.

 

כמה שנים אחר כך, כשטיילנו ונתקלנו בפרחים הצהובים האלה במדבר יהודה הצחיח, יריתי בפניה של זוגתי את שם הצמח. אהרונסוניית פקטורובסקי. היא הייתה בתדהמה. "לא, אתה בטח צוחק" היא אמרה. היא לא נרגעה עד שהראתי לה את שם הצמח במגדיר הצמחים שלי שנשאתי איתי - שנראה כמו ספר תנ"ך בכריכת פלסטיק שחורה - מגדיר צמחי ארץ ישראל. 

 

זה לא השם הבוטני הלטיני של הצמח אלא השם העברי, כמו כלנית, רקפת וסביון. אז איך זה? ובכן, הצמח הזה התגלה לראשונה כמין וסוג חדש למדע במדבר יהודה רק בשנת 1927, על ידי הבוטנאים ממוצא יקי - הפרופסורים אלכסנדר איג ואוטו וארבורג (על שמו הישוב שדה ורבורג בשרון).

 

וכשמגלים מין וסוג חדש נותנים לו שם בוטני בלועזית ושם עממי בעברית. לצמח הזה נתנו את השם אהרונסוניית פקטורובסקי  על שם חבריהם, הבוטנאים אהרון אהרונסון ואליעזר פקטורובסקי. ובקיצור שם הצמח המדברי עם הקרקפות הצהובות  - אהרונסוניית פקטורובסקי. 

 

אהרן אהרונסון ידוע היום לציבור הרחב כראש מחתרת ניל"י, שפעלה לסיום השלטון הטורקי-עותומאני בארץ-ישראל ולכיבושה בידי הבריטים. אבל, לא רבים יודעים שאהרון אהרונסון היה במקצועו  בוטנאי ומדען ארץ-ישראלי. הוא למעשה זיהה וגילה ליד ראש פינה את "אם החיטה", בשנת 1906. "אם החיטה" היא למעשה חיטת הבר הקדמונית, שממנה תורבתה לפני למעלה מ-10,000 שנה החיטה של ימינו.

 

מאוחר יותר, מדענים מצאו שבמהלך התרבות, אם החיטה איבדה גֶן אחד. אובדן זה שיפר את הערך התזונתי של החיטה המודרנית והעשיר אותה בחלבונים ומינרלים. 

 

אליעזר פקטורובסקי  היה גם הוא מראשוני הבוטנאים הישראלים ועוזרו של אלכסנדר אייג, שגם הוא זקף לזכותו תגליות ראשוניות בטבע של ארצנו. לימים "עיברת" את שמו לפקטורי ולכן שמו העברי  המנוקד של הצמח ( לפי מילון האקדמיה העברית): אַהֲרוֹנְסוֹנְיַת פַקְטוֹרִי.

 

ובכל זאת מוזר שבוחרים לצמח חדש שמות משפחה של בני אדם. מילא, על שם מי שגילה את הצמח, אבל לא זה המצב. אז מדוע אייג שגילה את הצמח קרא לצמח בשמו של פקטורובסקי? הסיבה לכך נובעת מכך שפקטרובסקי נפטר בגיל צעיר יחסית משחפת ולכן אייג החליט לקרוא על שמו מספר מינים חדשים שמצא – ולא רק אהרונסוניית פקטורובסקי אלא גם למשל צמח נוסף בשם פקטורובסקיית אשרסון.

 

אהרונסוניית  פקטורובסקי (פקטורי) היא צמח מדברי שאינו מוגבל רק למדבר יהודה. ניתן למצוא אותו גם בצפון הנגב, מרכז הנגב והמכתשים, דרום הנגב, הערבה והרי אילת.

 

מתן השמות האלו לצמחים ארץ ישראלים הרגיזה בוטנאים כמו הזוג חנה ואפרים הראובני שהיו מראשי  הגישה של זיהוי הצומח של ארץ ישראל על ידי שילוב הבוטניקה כחלק ממארג התרבות היהודית ההסטורית. כלומר, גישתם הייתה זיהוי צמחים של ארץ ישראל ברוח המקרא והתלמוד. 

 

הראובני ייסד בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים גן בוטני ומוזיאון אוספים מיובשים ומצויירים של צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. לאחר 1948, כאשר קמפוס הר הצופים נשאר כמובלעת ישראלית מבודדת בשטח ירדני, נזנח הגן הבוטני והאוספים של הראובני הוברחו לתחומי ישראל על ידי השיירות שהחליפו אחת לשבועיים את כוח השיטור בן 80 אנשים ששהה במקום עד למלחמת ששת הימים  והחייאת הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

 

לאחר השלמת ההברחות של האוספים של הראובני, הוא רצה להקים מוזיאון צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. אבל הדבר לא הסתייע בידי הראובני שלא השתייך לקליקה הבוטנאית השלטת של  אייג ו"דור צעירים" כמו פרופסור זוהרי ונעמי פיינברון. האחרונים דחו את הפרוייקט של הראובני בטיעון שמיון הצמחים שלו אינו עומד בקריטריונים בוטאניים מדעיים טהורים. והם סברו שהאוספים שלו אינם ראויים להיות מוצגים במוזיאון מדעי אלא  במוזיאון ליהדות. 

  

הנתק שנוצר אז בין ה"בוטניקה העברית" אותה ייצגו הראובנים, לבין הבוטניקה ה"טהורה" בודד מצד אחד את הראובנים ומצד שני, הנתק הזה אחראי לחלק ניכר מאוצר המלים הדוחה האופף את עולם הצומח העברי, הכולל שמות כמו "אהרונסוניית פקטורובסקי".

 

הזוג ראובני לא הצליח לחדש מוזיאון בוטאני- מקראי כפי שהיה בהר הצופים לפני פרוץמלחמת השיחרור. אבל לזוג נולד בן בשם נֹגה. בימינו נשמע מוזר לקרוא לבן בשם שנפוץ היום בקרב בנות. אבל נגה הזה הצליח במקום שנכשלו הוריו והוא ייסד את פארק שמורת נאות קדומים ליד העיר מודיעין.

  

  

נחזור לצמח אהרונסוניית פקטורובסקי. הוא שייך למשפחת צמחים שמכונה משפחת המורכבים. בני משפחה מוכרים הם החרצית והסביון. טעות נפוצה היא למה שאנחנו קוראים פרח. כל "פרח" של החרצית הוא  למעשה תפרחת (או קרקפת בעגה מקצועית) של אוסף עשרות פרחים קטנים. בשל מורכבות התפרחות, כל הצמחים מהסוג הזה שייכים למשפחת המורכבים. לתפרחת החרצית יש שני סוגי פרחים. פרחים צינוריים שנראים כמו צינורות קטנים - במרכז התפרחת. ואילו בהיקף פרחים לשוניים שנראים כמו לשונות.

  



  

  

לאהרונסוניית פקטורובסקי יש רק קרקפת של פרחים צינוריים.

  



  

  

אהרונסוניית פקטורובסקי מותאמת למדבר ולגידול בתנאי יובש ומיעוט גשמים.

למשל יש לה מעט עלים קטנטנים וגבעולים ארוכים חשופי עלים. אין לה גם צורך בבזבוז אנרגיה על פרחים לשוניים. צמצום שטח הפנים של העלים ועלי הכותרת חוסך באידויי ואיבוד מים דרך העלים. לאהרונסוניית פקטורטובסקי פרחים זיכריים ונקביים באותו צמח ולכן ההאבקה וההפריה לייצירת זרעים אינה דורשת תיווך של חרקים כמו דבורים שאינם דיירים של המדבר. לכן אהרונסוניית פקטורובסקי איננה זקוקה לפרחים הלשוניים שבדרך כלל הם אלה שמושכים אליהם את הדבורים.

 

המנגנונים השונים והמגוונים המתאימים צמחים למדבר הוא כבר פרק מרתק בפני עצמו. 

 

מקווה שלא מתתם משיעמום.

 

נכתב על ידי קנקן התה , 23/2/2014 19:30   בקטגוריות אהרונסוניית פקטורובסקי, אהרונסוניית פקטורי, בוטניקה, בוטניקה של ארץ ישראל, שמות צמחים, צמחים מדבריים, התאמת צמחים למידבר, משפחת המורכבים, פרחים לשוניים, פרחים צינוריים, אם החיטה, מדבר יהודה, צמחי ארץ ישראל, צמחים, טבע, צמחי בר  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-26/2/2014 11:06
 



חג הכאסח!


 

חג הסוכות הוא אחד מחגי ישראל המסמלים את הטבע וכמה אבסורדי הוא שדווקא חג זה הפך לחג השחתת הטבע. למשל, הדקלים משמשים הן ללולבים והן לסכך. חשבתם פעם מאין מספקים את הדרוש לקיום מצוות החג? בפוסט הזה תלמדו כיצד. במילים פשוטות, בעזרת כסאח של הדקלים. ואחרי שתקראו תבינו מדוע בסוכות הבא תשלמו יותר עבור הסכך והלולבים שלכם. 

 

 


 צילום רב הכותל

 


 מקור: לולבים לולבים לולבים, חברת הספקת לולבים וסכך

 

ראו את זה למשל, כותרת ממאמר שפורסם בעיתון הארץ:

 

וכיסחת בחגיך: עשרות עצי דקל בנחל חרוד הושחתו בשביל הלולבים

יערני קק"ל, שערכו סיור שגרתי בנחל, הופתעו לגלות עצי דקל עירומים מענפיהם. "מדובר בפגיעה אנושה בעצים. נפגע אמיר הצמיחה שלהם, דבר שיביא קרוב לודאי למותם של העצים, אמר גיל עצמון מקק"ל

אלי אשכנזי 30.08.2009


מאיר קאופמן, יערן קק''ל בגלבוע, לצד תמר שהושחת. מקור: הארץ

 

 

בגלל מצוות סוכות, היו מקרים שעצים שלמים  נעקרו ממקומם.

 

אבל גם גיזום הבלתי מבוקר מביא לכך שעצים רבים נותרו עירומים מכל ענפיהם. רבים חושבים לא נורא,עד סוכות הבא העצים יתחדשו. אז זהו שלא ! 

 

הצמיחה של ענפי הדקל אינה נעשית לאורך כל הגזע אלא רק בקצהו. הקצה הזה הוא קודקוד הצמיחה ומכונה לב הדקל. אם ענפים נגזמים - אין יותר צמיחה מתחת לגיזום, לכן גיזום פרוע יכול להשאיר דקל מכוער (ארוך כמו תורן עם ציצית זעירה בראשו). ובשנה הבאה, ה"מאכרים" של הסככות יצטרכו לטפס גבוה יותר כדי לגזום ולכער עוד את העץ - לכן גם תצטרכו לשלם יותר עבור הסכך והלולבים.

 

אבל לידיעתכם, אם חלילה  נגזם לב הדקל בראש העץ - משמעו הריגת העץ!

 

תשאלו אם כן לשם מה יגזמו את לב הדקל?

 

ראשית בשל טעות וחוסר ידע. שנית, על פי הרמב"ם לבבות דקל הם סגולה להגברת פוריות הגבר.לב דקל - קודקוד הצמיחה של מיני דקל שונים נחשב גם מעדן ותוסף מקובל לסלטים. עכשיו אחרי שקראתם זאת, אולי יהיו לכם יסורי מצפון כשתאכלו לבבות דקל.

 

ובכלל הידעתם שכרבע ממיני הדקליים מצויים בסכנת הכחדה ברמות שונות?

 

על ההכחדה  של תמר יריחו מלפני 2,000 שנה והניסיון להקימו לתחיה, כבר כתבתי בפוסט "מתושלח מחפש שידוך".

 

המאמץ המדעי לשמר מיני דקליים בהכחדה הוא מועט, כמו לגבי כלל הצמחים. קל יותר לעשות מאמצים כדי להציל בעל חיים חמוד מכוסה פלומה או ציציות מאשר לגייס כסף עבור צמחים. בדרך כלל שימור צמחים, אם נעשה, הוא במסגרת שמירת אזור המחיה של חיות בסכנה.

 

בשנים קודמות יצאו הרבנים הראשיים נגד התופעה של הגיזום הפיראטי של הדקלים,  ואפילו ציינו כי "סוכה עם סכך גנוב בעצם אינה כשרה". בשנים עברו אף הוטלו פה ושם קנסות של אלפי שקלים על גיזום עצי בר, למי שנתפס.

 

בקק"ל מנסים להילחם בתופעה גם על ידי חלוקת סכך, שנאסף מפעולות דילול שגרתיות, בחינם.

 

נכתב על ידי קנקן התה , 4/10/2012 10:20   בקטגוריות סוכות, דקלים, סכך, לולבים, פגיעה בצמחיה, איכות הסביבה, ארבעת המינים, חברה, חומר למחשבה, טבע ונוף, מדע, מנהגי חג, סגנון חיים, פילוסופיה, צמחים, תמר יהודה, תרבות  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-7/10/2012 14:56
 



מה בין חצב ודבורה לבין צרעה וג'ומס?


 

פוסט שהוא גם המלצה לטיול חג.

 

כיוון שאתמול, ערב חג, זכינו במצב נדיר שבו חגגנו במסגרת המשפחה המצומצמת בלבד - לפיכך, יכולנו לצפות בכתבה מעניינת ששודרה בטלוויזיה על מצב דבורי הדבש, שנפגעות לאחרונה במחלה מסתורית ברחבי העולם (כולל כאן), שצמצמה את מספרן בשליש לפחות.

 

אז מלבד הפגיעה במגדלי הדבורים ומשק הדבש, ההשלכות של המגיפה הזו שפוגעת בדבורים, חמורות הרבה יותר ומאיימות על כל ענפי החקלאות ועל כל הסביבה האקולוגית. הסיבה לכך היא שהדבורים הן אחת המאביקות היעילות ביותר של פרחים.

 

רבים הם הצמחים והעצים שהאבקה שלהן ( החשובה להפרייה, יצירת הפירות ולהמשכיות) תלויה בדבורים. בצמחים אלה מבנה הפרח הוא כזה, שאין אפשרות יעילה של האבקה על ידי רוח. רק חרקים דמויי הדבורה יכולים להכנס לתוך פרחים עם מבנה חצי סגור, ולשאת את האבקה הנדבקת בשערות רגליהם אל פרחים אחרים ולהפרות אותם.

 

אחד המאביקים היעילים של החצב (נושא הפוסט הקודם) היא הדבורה. למעשה דבש חצבים - דבש שיוצר על ידי דבורים שניזונו מפרחי החצב - הוא אחד מסוגי הדבש האיכותיים והיקרים ביותר. אמנם אין זה דבש על טהרת החצב, אך הוא מועשר בדבש של דבורים שבסביבתן פריחה עשירה של חצב.

 

דבורת הדבש הייתה לפני מאה מיליון שנה צירעה שעברה אבולוציה. היא עברה מוטציות שאיפשרו לה לעבור מתזונה של בשר, לתזונה צמחונית. הצרעות בכלל הן אמצעי ההפרייה הבלעדיים של מיני (עצי) פיקוסים רבים. ביניהם עץ התאנה ועץ השיקמה, ההולך ונכחד. מיד תבינו מדוע.

 

עצי הפיקוסים שונים באופן עקרוני משאר העצים. וזה משום שהפרחים שלהם נמצאים בתוך הפרי. בשאר הצמחים והעצים הפרי נוצר רק לאחר הפריית הפרחים והפיכתם לפירות. לפיכך, לכל סוג של עצים ממשפחת הפיקוס (לעניינינו - התאנה והשקמה) יש מין מיוחד של צרעה זעירה המותאמת להכנס לפרי, להאביק את הפרחים המוחבאים, ולדאוג להמשכיות מין העץ.

 

 

פרי הפאגה של השיקמה, הנקרא בערבית ג'ומז

בתלמוד מכונים פירות השיקמה גאמוזים

  





 

 

אם הצרעה היא אוכלת בשר, מדוע היא בכלל חודרת לפרי השיקמה? 

 

ובכן, הצרעה חודרת לתוך הפרי כדי להטיל ביצים על הפרחים הקטנים, תוך כדי כך היא מאביקה את הפרחים הנקביים הקטנים ומפרה אותם. זחלי הצרעות  שיבקעו מהביצים, יגדלו בפרי השיקמה (או גם התאנה) עד לגמר התפתחותם לשלב בוגר. הזרעים שיתפתחו מהפרי המתנפח והנרקב - יצמיחו דור חדש של עצים על ידי עטלפי פירות שאוכלים את הפירות הנרקבים, ומפזרים תוך כדי כך את הזרעים. על כן, התרבות עצי השיקמים בטבע תלוי בשני מיני בעלי חיים - צירעת פיקוס השקמה ובמין עטלף פירות.

 

מכאן שקיים שיתוף פעולה (סימביוזה) בין הצרעה ממין מסויים לבין השקמה או התאנה, להמשך הקיום של שניהם.

 

השיקמה שהגיעה לישראל כנראה ממצרים, תלויה בהמשך קיומה בצרעה מסויימת ממצרים, "צרעת פיקוס השקמה", שנכחדה מזה כבר בישראל. כיום ניתן להרבות את עצי השקמים בארץ רק על ידי יחורים (ריבוי תרבותי ולא טבעי).

 

גם לפרי השקמה וגם לפרי התאנה חודרים לעיתים גם מיני צרעות טפיליות - שמטילות ביצים אל תוך פרחי הפרי, אך אין להן את "האינסטינקטים" ומבנה רגליים שיכול להעביר את האבקה של הפרחים הזכריים שבפרי לפרחים הנקביים שבפרי ולהפרות אותם. מה שנקרא צרעות שמקבלות אבל לא נותנות.

 

אז מה, אנחנו אוכלים פירות שיקמה (נאכלים על ידי ערביי ישראל) ותאנה עם ביצי צרעות? אני כבר רואה צמחוניים מתחלחלים באימה.

 

כדי למנוע אכילת פאגות (תאנה) בולסים את פרי התאנה. כבר במקרא מוזכר שעמוס הנביא היה בולס שקמים (עמוס פרק ז', פסוק י"ד). הבליסה היא חיתוך בסכין הפוצע את הפרי כפי שעושה הצרעה. הבליסה מביאה להבשלת הפרי תוך ימים מספר. אחרי שבולסים את הפרי ניתן לקטוף ולאכול אותו. כיום יש גם מין תרבותי שאינו זקוק לבליסה.

 

***

 

עץ השקמה היא אחד העצים הבולטים והמרשימים בשפלת החוף ובעמקים הפנימיים של ארצנו . זהו עץ גבוה בעל גזע עבה ומסוקס השולח קורות עבות ומסועפות לכל עבר, ויש לו עלווה גדולה המקנה צל מחייה נפשות. 

 

עץ השקמה שימש במצרים העתיקה לבניית ספינות ורהיטים, כי הוא עמיד בפני מים.

 

כאמור, רוב השקמים גדלות בחולות החוף ים , לכל אורכה של הארץ. בסביבות אשקלון ואשדוד עצי השקמה מרובים במיוחד. בתל אביב שנבנתה על חולות ניתן לראות שדרה רחבה של שקמים ברחוב המלך ג'ורג', כאשר השדרה ממוקמת באי תנועה וישנם שני זרועות של כביש משני צדדיה .

 



 

גם בכניסה לחולון עומד עץ שיקמים עתיק ומפואר שהוא גם נמצא בסמל העיר.

 

אבל עצי השקמים בטבע ילכו ויכחדו בהיעדר הצרעה המצרית. לכן, ברור מדוע נעשים נסיונות לשמר את העצים העתיקים הקיימים.

 

***

 

ואסיים כאן בהצעה לעוד טיול חג בעקבות החצבים, השקמים והדבש. הדרימו לאזור פלמחים ויד מרדכי. מצאו לכם עץ שקמה גדול, נוחו לצילו הרחב, איכלו את ארוחת הצהרים שהבאתם וספרו לילדיכם את סיפור השקמה והצרעה. הורידו בעזרת הסמרטפונים את שיר גן השיקמים, האהוב עליי במיוחד (רמז, שיקמה היא מישהי שאני אוהב מאוד), והאזינו למילותיו.

 

 

 

 

ובאיכות קולית טובה יותר תוכלו להאזין כאן.

 

ועוד שיר ממקורותנו על עץ השקמה תוכלו להאזין כאן.

 

 

 

ואם אתם כבר באיזור, הכנסו למרכז המבקרים ביד מרדכי ושם תוכלו להקנות לילדיכם ולכם את חווית חיי הדבורים ורדיית הדבש. ואם בעולם הדבש בלבד אתם חפצים, ואתם חוששים מצפיפות במרכז המבקרים - אתם יכולים להצפין לאלוני אבא, ולבקר במכון הדבש של הבלוגרית "צופה מהצד". בדקו איתה אם לא צפוף גם שם לפני שתגיעו.

 

אם במתוק בלבד חשקה נפשכם, התחקו אחר עצי החרוב, שבו לצילם ואיכלו מפירות עץ החרוב המתוק והעשיר בסיבים תזונתיים. ביריקת הגרעינים הקטנים שבפרי החרוב, אתם עוזרים להפצת הזרעים של החרוב.

 

שיהיה לכם חג שמח

 

 

נכתב על ידי קנקן התה , 17/9/2012 16:10   בקטגוריות שקמים, פיקוס השקמה, צרעת השקמה, חצב, חרובים, דבש, טיול חג, אקולוגיה, ביולוגיה, זרעים, חברה, חומר למחשבה, חצב מצוי, מדע, סגנון חיים, פילוסופיה, צמחי בר, צמחים, תרבות, צמחי ארץ ישראל, טבע  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-25/9/2012 22:14
 



בשורת החצב וטיול לחג


 

החצב/ קנקן התה

 

 

יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁאֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְבַשְּׂרוֹת הַסְּלִיחוֹת

 

וַעֲצֵי פְּרִי רִמּוֹנִים

 

וַאֲנִי שֶׁמְּחֻבָּר אֶל הַטֶּבַע

 

אֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְבַשֵּׂר הֶחָצָב

 

וְהֶחָצָב מְבַשֵּׂר אֶת בּוֹא הַסְּתָו

 

אִם שָׁנָה שְׁחוּנָה אוֹ גְּשׁוּמָה תִּהְיֶה

 

שַׁאֲלוּ אֶת הֶחָצָב.

 

 

  

 

 

מספרים שכבר לפני יותר ממאה שנים ידעו האיכרים בעמק החולה מה תהיה תחזית הגשמים לעונה הקרובה על פי פריחת החצב. אם היה החצב מיתמר לגובה של מעל מטר ושבעים, ציפו לשנה גשומה. אם לא, אז היו פונים לחסדי שמיים.

 

למעשה השימוש בתצפית על פריחת פרחים לחיזוי גשמים הוא עתיק יומין בתרבויות שונות בעולם. שבטי אינדיאנים צפו בפריחת פרחי צמח האמריליס. אם הפריחה הייתה לבנה - הדבר בישר שנה גשומה. אם פרחי האמריליס היו כתומים - הדבר בישר על שנה שחונה בגשמים.

 

גם ערביי ארץ ישראל מסתייעים בחצב לחיזוי גשם מזה שנים רבות:

פריחה מוקדמת, בראשית חודש אוגוסט, או שפע של פריחה מסמן שנה גשומה. פריחה מאוחרת, או מעטה מעידה שתהיה זו שנת בצורת.

 

 

אז יש לי רעיון לטיול חג בשבילכם. צאו אל הטבע, צאו אל השדות וצפו בפריחת החצב. תהנו מיופיו העדין, מידדו את גובה עמודי הפריחה, התרשמו מכמות הפריחה.

רשמו את תצפיותיכם על פתק ושימרו. בסיום עונת הגשמים פיתחו את הפתק ובידקו - האם לדעתכם החצב אכן חזה את מזג האוויר?

 

הזהרו לא לקטוף. הצמח רעיל ומיצי גבעולו צורבים את העור. הוא גם צמח מוגן.

 

 

פריחת החצבים / מיכאל דשא

 

מִחֵיק שַׁדְמוֹת אֱלוּל הָעֲצוּבוֹת

מִבֵּין שִׁלְדֵי קוֹצִים שׂרוּפֵי שָרָב –

עָלוּ חוֹצֵץ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת

חִצֵּי הַחֲצָבִים הָעֲרוּכִים לַקְּרָב.

 

דְּרוּכִים, רַעֲנַנִים, רֹאשָׁם אֶל עָל,

יוֹנְקִים לְשַׁד טָמִיר מִמַּעֲמַקִים,

צִיֵצי כּוֹכָב צְחוֹרִים רְחוּצֵי-טַל

עוֹטְרִים לְצַוָּארָם כַּעֲנָקִים.

 

אֶל מוּל חַמָּה יָנַיפוּ נֵס רָטֹב,

לִצְחוֹק לָהֶם צְחִיחָה שֶׁמִסָּבִיב,

לִבָּם מֵרִיחַ לֵחַ גֶּשֶׁם טוֹב,

שְׁמָמָה בַּכֹּל וְרַק בָּהֶם אָבִיב.

 

עִם עֶרֶב לַגְּבָעוֹת אֵצֵא דּוּמָם,

עָצוּב, יָגֵעַ כְּמוֹ אַדְמַת אֱלוּל,

פִּתאֹם הַחֲצָבִים זוֹרְחִים תֻּמָּם,

בַּלֵּב צִלְצֵל צְחוֹק יֶלֶד זַךְ, צָלוּל.

 

 

מידע נוסף ומעניין על הצמח, בנוסף לנרמז בשיר, תוכלו לקרוא כאן.

 

  

 

 

שתהא שנה טובה לכולכם

שנה גשומה ופוריה

 

ממני

קנקן התה

 

נכתב על ידי קנקן התה , 15/9/2012 21:54   בקטגוריות חצב מצוי, גשמים, חיזוי גשמים, ראש השנה, טיול חג, פולקלור, חומר למחשבה, טבע ונוף, מדע, פילוסופיה, צמחים, צמחי בר, שירים שלי, תרבות, צמחי ארץ ישראל  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-18/9/2012 11:49
 



זכרונות - של ילד שנהייה מדען


 

  

מזה כבר הרגשתי צורך להעלות בכתב את זכרונות ילדותי: עלי, על חברים ושכנים, על התימהוניים שהסתובבו בשכונה ובכלל על סגנון החיים אז. בפוסט זה אתייחס לזכרונות על עצמי. אקדיש פוסט אחר לשלל הטיפוסים שהסתובבו בשכונה ובעיר.

 

הפוסט האישי הזה הוא ארוך. בתחילה חשבתי לחלקו לשניים, שלושה חלקים. אך, לבסוף העדפתי לכתוב בפוסט אחד את העיקר, ורק על קצה המזלג. אם לא תחזיקו מעמד, תוכלו אתם לחלק את הקריאה.

 

  

אני בן חמש

(תמונת פספורט, צולמה בשחור לבן ודהתה עם הזמן.

התמונה נסרקה כפי שהיא, ולא עברה עיבוד פוטושופ) 

 

 

זכרונות. הזכרונות שלי התחילו מאד מוקדם. אפשר אפילו לומר שהם זכרונות על-טבעיים. הזיכרון הראשון שלי הוא זחילה משותפת שלי עם בן שכנים, שהוא ואני נולדנו באותו יום. כן, זה היה כשהייתי פחות משנה, כי בגיל שנה כבר התחלתי ללכת.

  

ואני זוכר שחמקנו מהבית דרך הדלת שנשארה פתוחה, משאירים את האִמאוֹת לפטפט בהתלהבות. גרנו בקומה שלישית בבנין ללא מעלית. כשהגענו בזחילה למדרגות, תינוק השכנים עצר. לי דווקא בא לרדת. התגברתי על הפחד הראשוני, הסתובבתי עם הפנים לכיוון מעלה המדרגות והישבן לכיוון מורד המדרגות (כך שלא יכולתי לראות את עשרים המדרגות שמתחתי), ובעזרת הברכיים ירדתי מדרגה אחר מדרגה, עד לקומה השניה. תינוק השכנים היסס, לכן עליתי חזרה והדגמתי לו איך לרדת. במהרה מצאנו את עצמנו עושים תחרות ירידה ועליה במדרגות, עד שהאמאות יצאו בבהלה לחפש אותנו. כשראו שאנחנו כבר מומחים בטיפוס וירידה במדרגות, נתנו לנו להמשיך, תחת פיקוח - ובתנאי שנשב לפני כן ונאכל חצי תפוח מקולף, ונשתה מיץ גזר טבעי. אני זוכר את טעמו החמצמץ של תפוח אלכסנדר.

 

כן. יש לי זכרונות מוקדמים יוצאי דופן, אך כולם מאומתים על ידי המבוגרים. ובכלל התברכתי בזיכרון מצויין ואני זוכר דברי אנשים, כמו מכונת הקלטה. בילדותי כעסתי על כך שאנשים מדברים ואפילו מבטיחים ואחר כך לא זוכרים. היום אני יודע שאנשים באמת לא זוכרים, או לא רוצים לזכור, או מעמידים פנים שאינם זוכרים.

 

כשקראתי בספרי לימוד, הייתי זוכר כמעט כל פרט (אפילו מִספּרים). כשהמורה נתנה כשיעורי בית ללמוד בעל פה קטע מהתנ"ך (ובזמנו זה היה מאוד פופולארי ללמוד דברים בעל פה), הייתי קורא את הפרק פעם אחת לפני השינה, מניח את הספר מתחת לכר (אמונה טפלה) וישן. למחרת יכולתי לדקלם בדייקנות את הקטע בפני המורה. אז לא יכולתי להבין, מדוע כל כך הרבה תלמידים לא יודעים או מגמגמים את הקטע. הייתי בטוח שהם התעצלו ללמוד. לא ידעתי שזה אני שלא נורמלי.

 

לימוד ברוח המורה. בכתה ט' עברתי תמורה. המוח שלי סירב לזכור פרטי לימוד שלא מעניינים אותי, ושלדעתי חשובים כמו גידול חסה בשטחים. אז פִּתחתי חוש שישי מתי ללמוד משהו, כי המורה תשאל אותי על כך בכיתה. למדתי להבחין מהו החומר החשוב ביותר למורה. לבחינות הייתי לומד באופן סלקטיבי, על פי מה שאני מכנה:" לימוד ברוח המורה". תמיד הצלחתי בזה.

 

למשל, כשלמדתי כבר באוניברסיטה בקורס לזואולוגיה, חליתי בשפעת נוראית  ששיתקה אותי לגמרי. לכן היה לי יום אחד בלבד שבו יכולתי להתכונן לבחינה. היה בלתי אפשרי ללמוד את כל הפרקים, בחרתי והספקתי ללמוד היטב רק את מערכת הדם ומערכת ההפרשה - שני פרקים מתוך חמישה עשר. בנוסף יצאתי לשרות מילואים של 5 שבועות, ובשל כך הפסדתי מלא הרצאות וחמש מעבדות מתוך עשר. כשחזרתי חייבו אותי להשלים מעבדה אחת בלבד מתוך החמש, על פי בחירה שלי. בחרתי במעבדה העוסקת בניתוח חיות, להשוואת מבנה כלי הדם שלהם. כל סטודנט נורמלי כנראה לא היה ניגש לבחינה במצב כזה, והיה ניגש למועד ב'. אבל אני חשבתי שאין לי מה להפסיד. אם אכשל אגש גם למועד ב'. בבחינה היו שלוש שאלות. נחשו על מה? כן, אחת על מערכת הדם, השנייה על מערכת ההפרשה והשלישית על חומר המעבדה על כלי הדם, שהשלמתי לאחר המילואים. בבחינה קיבלתי 98.  נראה לכם צירוף מיקרים או מזל? אז כנראה שלא. זה קורה לי כל הזמן.

 

מוסיקה. נולדתי  ילד מוסיקלי. דמיינו לכם ילד קטן בן שלוש יושב על שרפרף נמוך, מאזין למוסיקה הבוקעת מרדיו גדול, שניצב על שולחן קטן בסלון, ומקליד עם אצבעותיו על קצה השולחן, כמו בפסנתר, לפי קצב המוסיקה. הוריי שקלטו את האהבה שלי למוסיקה, קנו לי אקורדיון אמיתי לילדים - כזה עם גוונים ירוקים מבהיקים (ולא בגווני אדום הקלאסים). המצב הכלכלי בבית לא היה משהו, לכן הם קנו לי אותו מיד שניה. בגיל שש התחלתי ללמוד אצל מורה בביתו. הוא גר במרחק עשר דקות הליכה מהבית.

 

זכור לי שפעם אחת הגעתי לשיעור והמורה לא היה בביתו, בשל איזשהו ארוע לא צפוי. אז עוד לא היה לנו טלפון בבית, (כי אנשים חיכו אפילו עשר שנים עד שהתקינו להם קו טלפון). לכן המורה לא היה יכול להודיע על ביטול השיעור. הבת של המורה (אז כבת 14-15) התבקשה על ידי אביה שתעביר לי את השיעור במקומו. לאחר כעשר דקות, כשראתה שלמדתי כהלכה את היצירה שתכננה ללמד שיעור שלם, היא אחזה בידי והובילה אותי לחדרה. היא התחילה לחבק אותי ולנשק אותי (אתם יודעים, לא סתם על הלחי). היא הייתה נערה בלונדינית כל כך יפה, הדיפה ריח משגע, ואני בן שבע נמשכתי אליה. אתם בוודאי מזועזעים ממעשיה, אך היא עשתה לי דברים נעימים ואני שיתפתי פעולה. בגיל הזה הייתי תמים כמו כל הילדים אז, ולא ידעתי מה זה יחסי מין. כמובן לא היו שם יחסי מין מלאים (בכל זאת הייתי רק בן שבע), אך זה היה משהו שהכי קרוב לכך. אני זוכר שהיה לנו מאוד נעים.

  

 

החלטות. למדתי אצל אותו מורה למוסיקה שנה וכמה חודשים. לקרוא כמובן ידעתי, אך התקשתי לקרוא תווי נגינה במהירות. המורה תמיד ניגן לפניי את היצירה פעם אחת ואז נתבקשתי לנגן את היצירה מהתווים. את התווים לא בדיוק קראתי, אבל היה לי זכרון פנומנאלי ושמיעה אבסלוטית. למרות שהעמדתי פנים שאני מנגן על פי התווים, ניגנתי בעצם על סמך הזיכרון בלבד. אבל, כשהיצירות הפכו ליותר קשות ומורכבות, הייתי במתח עצום. חששתי שיום אחד אני אטעה בתו אחד ואז המורה יגלה כי אני מנגן ללא קריאה בתווים. לכן, לאחר לבטים הודעתי למורה שאסיים ללמוד אצלו בסוף החודש. הוא לא ידע שלא סיפרתי להוריי והיה בטוח שזו החלטה שלהם. להוריי העמדתי את זה כעובדה מוגמרת. כבר אז היה חשוב לי לעשות החלטות חשובות בחיי, בעצמי.

 

 

זימרה. עד שהתחלף קולי בבגרותי, היה לי קול זמיר. האנשים שהכירו אותי אמרו שיש לי קול כמו חוזליטו ( המבוגרים שבכם וודאי זוכרים את ילד הפלא הזה). מאז שהמורה בכתה א' גילתה את קולי, לא הניחו לי. נתבקשתי לשיר בכל מקום ובכל ארוע, בכל טקס, במסיבות יום הולדת, בבית הספר ובחוג המשפחה. נהניתי מבקשות התחנונים לשיר, עד שלבסוף נעתרתי להן.

 

http://www.youtube.com/watch?v=RQnSKqZ-XVg&feature=related

 

 

 

 

 

 מעשי קונדס. סגנון החיים היה בילדותי כל כך שונה מהיום. הייתי מגיע מבית הספר, אוכל ארוחת צהריים, מכין שיעורי בית בחיפזון, איזה חצי שעה, ויוצא לשחק עם חברים ברחוב.

 

אחד הדברים שהיו אהובים עלי היה לארגן מעשי קונדס מול המבוגרים. מה שנקרא היום "לעבוד עליהם". על מעשינו אני מתבייש היום לספר.

 

אספר לכם כאן רק על מקרה אחד עם הקבצן השכונתי. הקבצן הזה נהג לעבור בין הבתים ולבקש נדבות. היה לו מסלול קבוע במעבר בין הבתים והדירות. אני ממש לא אהבתי אותו, כי חשבתי שאדם בגילו צריך לעבוד ולא להפוך את הקבצנות למקצוע.

 

יום אחד, כשראיתי אותו מתקרב לבית שלנו, קשרתי כמה חוטי ניילון שקופים למסגרת השער שלנו. הקבצן התקרב ואנחנו מתחבאים בין השיחים. הוא עמד להכנס במרץ דרך השער הפתוח, אך כמובן נהדף לאחור, על פי החוק השלישי של ניוטון. הקבצן לא הבין ופנה להכנס שנית ושוב נהדף לאחור, בליווי צחוקנו שבקע מהשיחים. לימים התברר לאחר מותו של הקבצן, שמתחת למרצפות ביתו נמצאו שטרות כסף בערך של חמישה מיליון. אתם רואים - לא סתם כעסתי עליו על קבצנותו.

 

זכור לי גם מופע תיאטרון בובות בבית הספר בכתה ב'. עד שהמפעילים סיימו לבנות את הבמה למופע, המורות פטפטו זו עם זו ואנחנו השתוללנו קצת ברדיפה אחד אחר השני ("תופסת"). כשאחד הילדים רדף אחרי, הסתתרתי מאחורי החצאית של המורה שלי וכשהוא הגיע אלי משכתי ב"טעות" בחצאית של המורה והורדתי אותה, לקול צחוקם של הילדים, וחיוכן של שאר המורות. מה שאני חטפתי ממנה.... עד היום אני צוחק כשאני נזכר בכך.

 

יחסים עם מבוגרים. הורי סיפרו לי שמבוגרים היו מלאי פליאה על כך שאני משוחח איתם ממש כמו מבוגר וקשה להאמין שאני בכלל ילד. אבל אני אל חברים וילדים אחרים, דיברתי ועוד איך בשפתם.

 

משחקים ובילוי בשעות הפנאי. כשיצאתי לשחק ברחוב, היינו ילדים קבועים פחות או יותר. אני זוכר שבחורף היה ליד הבית שלנו שדה בּוּר שעם תחילת רדת הגשמים , היה מתמלא בשלולית ענקית. היינו בונים רפסודות קטנות עם מפרשים, מחברים אותן אלינו עם חוט ארוך ומשיטים אותן בשלולית.

 

בשכונה שלנו עברה תעלה ארוכה, עמוקה ורחבה לניקוז מי הגשמים. אנחנו היינו מדלגים על מוטות מגדה אחת לשניה. ההורים הפסיקו את הפעילות המרגשת הזו, כאשר ילד אחד נפצע ואיבד את הטחול. 

 

אני זוכר חוויה עם חבר מהשכונה. הצטיידתי בקופסת פלסטיק שקופה עם מכסה ויצאנו אל שדה בּוּר קוצני בקיץ. המקום שפע בדבורים מזמזמות. מצאנו "פטנט" - לקחנו גבעול קוץ, ירקנו על קצהו וקירבנו אותו אל הדבורה שהייתה טרודה בליקוט מזון מהפרח שעליו נחתה. כל מה שנותר היה לנער את הדבורה שנדבקה לקוץ והרוק, ולהכניסה לאחר כבוד לתוך המיכל השקוף. לאחר ציד הדבורים הזה, השתרענו על האדמה והתבוננו על מעשיהן של הדבורים המתרוצצות. זה היה מרתק. כשסיימנו פתחנו את המכסה ושחררנו אותן לחופשי.

 

אהבתי גם להשתרע ולעקוב אחרי הנמלים שיצאו ונכנסו למחילות. הייתי מרותק לראות כיצד עם בוא הגשם הראשון, היו מגיחות מלכות הנמלים ועוקב אחר מעופן, בריקוד הכלולות שלהן. לעת ערב אהבתי להשתרע פרקדן על הדשא ולהתבונן בכוכבים.

 

בגיל שש קנו לי אופניים. אופניים אז הייתה משאת נפשו של כל ילד. בזמן ההוא, הרחובות באזור המגורים שלנו היו כמעט ריקים מתנועת מכוניות. לרוב האנשים לא היו עדיין מכוניות. לכן, אפשר היה לרכב על אופניים בכביש, ללא חשש. אני זוכר את אבא שלי אוחז באחוריי כיסא האופניים כדי לייצב אותם, רץ אחרי כדי שאלמד לרכב עליהם. במהרה הרכיבה הפכה לעיסוק דומיננטי. אני זוכר שלפעמים חיברתי פיסת קרטון של קופסת סיגריות לאחד החישוקים בגלגל האופניים, בעזרת שני אטבי כביסה. נהניתי לשמוע את קול "האופנוע" המחריד שהשמיעו האופניים שלי בשעת הרכיבה, למגינת ליבם של השכנים.

 

היינו משחקים בשדות הבור הרבים בשכונה כדור רגל. מאוחר יותר, הפסקתי להתלהב מהמשחק הזה ועברתי לשחק כדורעף וכדורסל במגרשי בית הספר הסמוך. במשחק הכדורעף הצטיינתי בסרבים (מכות פתיחה). מכות הפתיחה שלי זכו לקריאות וואו של השחקנים והצופים. עשיתי הרבה נקודות במכות האלה.

  



 

 

בשדות הבור שבשכונה צמחו גם הרבה צמחים בסתיו, בחורף ובאביב. בקיץ סתם קוצים. אהבתי לצאת לשדות לבחון את "פעמוני הגשם" (זמזומיות), את "מטה אהרון" (לופית) המסתורי והיו אז גם המון נרקיסים, צבעונים וכלניות. הפחדתי את הילדים שלא יתבוננו בפרגים - סיפרתי להם כי מי שמסתכל לתוך הפרחים יכול להתעוור.

 

כילדים שחקנו הרבה במשחקי רחוב שונים, כמו "מחבואים", "סימני דרך",  "שוטרים וגנבים", "שלום אדוני המלך" ועוד רבים אחרים. בבית וברחוב שיחקנו גם במשחקי קופסא שונים, כמו מונופול ודמקה. גם משחקי קלפים וג'וּלים (גולות זכוכית צבעוניות). בכל חפיסת מסטיק שקנינו, היה חבוי קלף. אני זוכר שהייתה סידרת קלפי החלל, שהיינו עושים בינינו "החלפות". ולאחר מכן סידרת חרקים, צמחים ועוד.

 

הבנות היו מדלגות על חבל ומשחקות ב"קלאס" ואני הצטרפתי אליהן לעיתים, כי נהניתי להיות תרנגול של הבנות.  

 

קצת מושג על האוירה בימים האלה, תוכלו לשמוע בשיר השכונה של התרנגולים:

 

https://www.youtube.com/watch?v=EP545y5GL7w

 

 

   

 

 

תנועה או חברה סלונית. בזמנו החֶבְרֶה נחלקו לשתי קבוצות: כאלה שהלכו לתנועת נוער, וכאלה שיצאו לבלות בימי שישי, במה שנקרא מסיבות ריקוד סלוניות. אני הלכתי לתנועת הנוער העובד והלומד. לא בגלל אידיאולוגיה, כי לא הייתה כל אידיאולוגיה בגיל הזה - אלא מפני שמרבית חבריי הלכו לתנועה הזו. מעט מהכתה הלכו לשומר הצעיר או למחנות עולים. הפעילות בתנועה עניינה אותי יותר ממסיבות הריקודים. בתנועה רקדנו ריקודי עם, אבל הריקוד האהוב עלי ביותר היה: "בן לוקח בת". הייתי נוהג בממלכתיות ובוחר כל פעם בבת אחרת (אני מודה - בדרך כלל מהיפות והנחשבות יותר, אך מדי פעם בחרתי במתכוון גם בבת שעמדה בדד, ושאף אחד לא בחר בה כל הערב). במשחק ריקוד הזה מצאתי עצמי רוקד כמעט ללא מנוחה במשך שעה ארוכה. מצד אחד לא היה לי נעים שהן בוחרות בי תדיר, אך בעמקי ליבי זה החמיא לי לאגו. מצד שני ליבי נחמץ לראות את מבטי הקנאה של הבנים. לכן, מדי פעם הייתי לוחש באוזן לבת זו או אחרת לבחור בבן מסויים. 

 

 

קריאה. אהבתי לקרוא. קראתי המון, ספרים מכל הסוגים, ספרי מתח והרפתקאות וספרים קלאסים, ספרי מסעות ותגליות, רומנים היסטורים, ומה לא. הייתי מנוי בספריה שהייתה פתוחה פעמיים בשבוע ומשאילה עד 4 ספרים לפעם. בכל יום ראשון ורביעי הייתי מחליף ארבעה ספרים. בספריית בית הספר הייתי מחליף ספר אחד נוסף לשבוע. כן, הייתי קורא תשעה ספרים בשבוע.

 

  

סקרנות. אבל לא רק ספרי קריאה קראתי, אלא גם נהנתי לחרוש באנציקלופדיות. בכתה ג' קנו לי הוריי את האנציקלופדיה המדעית לילדים "מרגליות", שאותה קראתי בהנאה, בדיוק כפי שנהנתי לקרוא בספר מתוך הסדרות "החמישיה" ו"השביעיה הסודית", של אניד בלייטון. יותר מאוחר קראתי כל דף של כל כרכי האנציקלופדיה "תרבות" - אנצקלופדיה כללית עם שלל תמונות צבעוניות.

 

לא תאמינו, אבל כשהוריי קנו לי בחופש הגדול את ספרי הלימוד לשנה הבאה, ישבתי וקראתי גם בהם בעניין רב. אבל כשהמורה נתנה לנו כשעורי בית לקרוא בספר מעמוד זה עד זה ולסכם - שנאתי את זה וכמעט רציתי להטיח את הספר על ראשה. תמיד אהבתי ללמוד בעצמי ובקצב שלי, בלי סיכומים ובלי בטיח.

 

וגם הייתה לי מחברת עבת כרס, עם כריכת קרטון עבה - שבה הייתי מדביק כתבות מדעיות שהייתי גוזר מהעיתונים. הכתבות היו מסודרות לפי התחומים: ביולוגיה ורפואה, כימיה, פיזיקה, גאולוגיה ומדעי כדור הארץ, אסטרונומיה ואסטרופיזיקה.

 

בכתה ח' נידנדתי להוריי עד שהסכימו לעשות לי מנוי לעיתון המדעי לנוער "לדעת".  אחד המדורים בעיתון היה אלקטרוניקה. קניתי מדמי הכיס שלי מלחֵם, בּדיל, חוטי חשמל, טרנסיסטורים, דיוֹדוֹת, קבלים ונגדים, ובניתי מכשירים אלקטרונים קטנים - על פי התרשימים וההסברים הכתובים בלדעת. בניתי מנופים וממציא מתקנים הפועלים בעזרת גלגלי שיניים וממדחף הפועל על כוח הרוח.  חיברתי גם סליל מגנטי ומייצר חשמל מאנרגית  הרוח - שהיה מפעיל מעגלים חשמליים ומנורות.

 

שוב לאחר נידנודים רבים, קיבלתי מהוריי גם מיקרוסקופ קטן ופשוט וחקרתי תחתיו נוזלים כמו רוק או דם שניגר מפצע, קרדית האבק, קרביים של זבובים ועוד מלא דברים. אלה כבר היו הסימנים הראשונים של המשיכה, ויש שיגידו "המופרעות", שלי למדע.

 

מצד שני הייתי גם מצייר ומפסל ולא פחות נהנה מכך.

 

בתיכון הייתי מנוי של העיתון "מדע", שיצא בחסות מכון ויצמן. אני זוכר שקראתי את המאמרים בשקיקה. בכל מאמר הייתה תמונה של הפרופסור המחבר, עם מספר מילים על פועלו. אז הייתי מעריץ מושבע של המדענים האלה. היום, כשאני קולגה שלהם ומכיר אישית את רובם, אני כבר פחות מעריץ של חלקם. חחחחחח

 

 

תחביבים. הייתי אספן מושבע של בולים (ממכתבים ומהשרות הבולאי). עד היום מצויים אצל הוריי עשרות אלבומי בולים, חלקם בולים נדירים של הדואר העברי מתקופת המנדט וטרום הקמת המדינה. אספתי פרחי בר, מגדיר את שמם, מייבש אותם ומשמרם באלבום מיוחד. היו לי עוד אוספים רבים, שקצרה היריעה להזכירם. האספנות שלי אז קצת מזכירה לי את מר הֶמיוּלין מהמומינים.

 

בכיתה ז' חזרתי לנגן, אך הפעם בגיטרה. למדתי לנגן בגיטרה, והפעם עם תוים. נגנתי בגיטרה קלאסית ויותר מאוחר גם בגיטרה חשמלית. הייתי מעריץ גדול של הצלליות (The Shedows) ולמדתי לנגן את כל הנעימות שלהם.  נגנתי צמד עם ילדת הזמיר קורין אלאל הכריזמטית. חיבבנו זה את זו כשהיינו ילדים. מעניין אם היא עדיין זוכרת אותי כיום.

  

כאתנחתא, בחרתי בשתי נעימות של הצלליות - האזנה נעימה.

 

http://www.youtube.com/watch?v=pY-rPDwzM9M

 

 

 

http://www.youtube.com/watch?v=VycZVyApqew&feature=related 

 

 

 

 


ישירוּת ועקשנות. בבית הספר לא הייתי מהילדים המצביעים והמתפרצים לכל שאלות המורים - בין אם תשובתם נכונה, או כולה שטויות. יש ילדים שרוצים לקבל כך תשומת לב. אני קיבלתי את תשומת הלב, כשעניתי רק על שאלות שאף אחד אחר לא ידע לענות. אני מניח שהייתי גם ה"סיוט" של המורים. הייתי מביך אותם לפעמים בשאלות שלא ידעו לענות ושאני במקרה ידעתי את התשובה. לא הייתי מוכן לקבל מאף מבוגר, כולל ממורים "מריחוֹת". אם הם לא יודעים את התשובה, שיגידו ודי.

 

זכור לי שלפני פסח, המורה בכתה ב' ציינה ש"בכל בית ישראל אין אוכלים חמץ". אז אני צרחתי: "זה לא נכון, בבית שלי אוכלים לחם". זה די הביך את המורה וגם את אבא שלי, כשסיפרתי לו על כך. כזה אני - ישיר ושלם עם מעשיי.

 

 

לימודים. על יחסי ללימודים כבר יכולתם לראות ממה שכתבתי עד כה. ממש לפני שהתחלתי ללמוד בכתה א', אבא שלי אמר לי: "אם תלמד תוכל להיות מה שתרצה, ואם לא  - תהייה מנקה רחובות". זו הייתה הגישה של אבא שלי שהוא ניצוֹל שואה. כשהקנטתי אותו מאוחר יותר, על כך שבין מנקה רחובות לפרופסור יש הרבה מאד דברים באמצע, הוא ענה: "זו הייתה הדרך שלי לשכנע אותך ללמוד".

 

בתיכון התייחסתי ברצינות ללימודים (אז היו נבחנים בכל המקצועות בשאלון אחד בסוף י"ב). זכור לי שפעם אחת ישבתי כמו אידיוט במשך יותר משעתיים, בנסיון למצוא תשובה לבעיה מסובכת בגיאומטריה. בלילה חלמתי את התשובה.

 

הייתי בקיא בכל חומר הלימודים ושלטתי היטב במתמטיקה ופיזיקה - הסיוט של מרבית התלמידים. זכור לי שאחדים מהם ביקשו ממני ללמוד יחד איתם לבחינה במקצועות אלה.

 

פעם בקשה זאת ממני אחת התלמידות בכתה, לקראת בחינה במתמטיקה. נסעתי אליה באוטובוס ממרכז הרצליה להרצליה פיתוח - שם הייתה הוילה המפוארת של הוריה, שלא נכחו במקום. לאחר חצי שעה של לימודים, כבר עשינו מתמטיקה אחרת.

ככה זה, אף פעם לא התחלתי עם בנות - הן תמיד התחילו איתי קריצה.

 

 

מרוצץ הגולגלות. בגן ובבית הספר, בכיתות הנמוכות, היו מדי פעם ריבים ומכות בין הילדים. אני תמיד הייתי נמנע ומתחמק ממריבות. אבל פעם אחת בכתה ג', ילד אחד נטפל אלי בצורה מטורפת (אינני יודע מדוע, אולי מקינאה). הדפתי אותו ממני מספר פעמים והמשכתי למקום אחר בחצר בית הספר. והוא בשלו - תוקף; שוב ושוב. במהרה מצאתי סביבנו התקהלות של ילדים רבים, שהחלו לצעוק קריאות עידוד - חלקן אליו וחלקן אלי. כל כך כעסתי, עד שהשיתוק, שבדרך כלל אוחז בי במצבים כאלה, נעלם. ואני שלא הערכתי נכון את כוחי, הכנסתי לו כזה אגרוף, שפתח את ראשו. הוא נפל המום שותת דם. הגיע אמבולנס ופינו אותו למיון. כשחזרתי לבית, בכיתי כל כך על מה שקרה, עד היום אני מצטער על כך. אבל מאז, אף אחד לא הֵעז לגעת בי יותר. כינו אותי ביראה בשם "מרצץ הגולגלות".

 

***

 

כתבתי כאן רק מעט על ילדותי. הייתה לי ילדות מלאה ומאושרת. ילדות שכל כך שונה מהילדות היום, בעידן המחשב, האינטרנט והפייסבוק. חיי החברה של הילדים והנוער היו שונים מאלה של היום. האם היום בעידן השפע, הילדים והנוער מאושרים יותר? - אני לא בטוח. בכל אופן כפי שקראתם כאן (אם לא נשברתם באמצע), הילדות שלי, עיצבה את חיי כאדם וכמדען.

 

 

נכתב על ידי קנקן התה , 26/6/2012 08:48   בקטגוריות מורים, חיי חברה, משחקים, ריקודים, ריקודים סלוניים, תנועות נוער, אינטואיציה, אמנות, זואולוגיה, חברה, חומר למחשבה, חינוך, טלפתיה, יחסי מין, כישורים, מדע, סגנון חיים, סיפור שלי, פילוסופיה, צמחים, תמונות שלי, תרבות, אהבה ויחסים  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-26/12/2012 01:02
 




דפים:  
122,075
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , מדע וטכנולוגיה , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקנקן התה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קנקן התה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)