כאשר קורים לבני אדם אירועים יוצאי דופן שקשה להסבירם, הם נחלקים לשלושה סוגים בהתייחסותם לדברים. הסוג הראשון תולה את הדבר ביד השגחה עליונה, אלוהים או ישויות אחרות. הסוג השני, שמתייחס אל עצמו כאתאיסטי, פוסל את קיומם של הדברים שקרו, או מטיל ספק עקב סובייקטיביות בהסתכלות על הדברים שקרו, או מדחיק אותם כלא היו. הסוג השלישי רושם לעצמו את הדברים ושואל שאלות. אין הוא מתעלם מהם, גם אם אינו יודע להסביר - הוא רואה בהם תופעות על-טבעיות, כי בהחלט אי אפשר להגדירן כרגע כטבעיות.
הסוג השלישי נחלק לשני תת-סוגים: הראשון תוהה מעט על הדברים ועובר לסדר היום. השני נוטה לחשוב שקיימים מימדים נוספים בעולם הנגלה לנו. הסוג הזה מנסה לחקור ולהבין מהם המימדים האלה.
הבעיה היא מוגבלותו של האדם (מוגבלות פיזית של המוח) בתפיסת עולם רב מימדי. אין ויכוח שבעולמנו קיימים לפחות ארבעה מימדים: יש את האורך, הרוחב והגובה של גופים - מה שאנחנו מכנים תלת מימד. אבל, רבים האנשים שמוחם בקושי מסתדר עם תפיסת התלת מימד כהלכה. למשל, יש אנשים שבקושי מסתדרים עם גאומטריה דו-מימדית ובשום פנים ואופן אינם מסתדרים עם גאומטריה תלת-מימדית. ענף הגאומטריה התלת- מימדית היה בעבר אחד הענפים לבגרות במתמטיקה. אבל, ביטלו אותו בגלל המוגבלות של הראיה והתפיסה המרחבית של אנשים רבים.
וקיים מימד ידוע רביעי שהוא מימד הזמן. גם כאן יש לאנשים רבים בעיית תפיסה נכונה של מימד הזמן, ביחס לשלושת המימדים האחרים. אין הדבר נובע מטפשות, אלא ממוגבלותו של המוח האנושי בתפיסה רב-מימדית.
כמה מכם יכולים לתפוס את תורת היחסות של אלברט איינשטיין? האם אתם יכולים להבין את התופעה שאם תנועו במהירות האור פשוט תעלמו? - לא יהיה לכם משקל (מסה) ותהפכו לאור. מסה היא עוד מימד הקיים בעולמנו. ואתם אם תהיו עדים להעלמות פתאומית של גוף שהתחיל לנוע במהירות האור, האם רובכם לא יקשור את הדבר לתופעה מיסטית?
נכון, עדיין אין לנו טכנולוגיה לנוע במהירות האור. אך האם חשבתם באיזו מהירות נעה המחשבה שלכם? למשל ידועים מקרים של אנשים הנקלעים למצבים של "הסוף" המתקרב. בשניות אחדות בודדות, המוח שלהם מגלגל כסרט את כל מהלך חייהם. גלגול חיים שלמים במחשבה בשניות - חשבתם פעם מה צריכה להיות מהירות המחשבה הזו?
ובכלל מהי מחשבה? האם אתם יכולים לתאר אותה כדבר פיזי? על פי כל הגדרה לא תוכלו לעשות זאת, גם לא להסביר אותה בעזרת כל הביולוגיה הידועה לנו על המוח (ואנו יודעים רבות ובעצם עדיין לא יודעים כלום). אז אולי גם המחשבה היא מטפיזיקה?
האם כל אחד מכם יכול להיות בטוח שכל העולם הנגלה לו אינו דמיון? שאולי בעצם כל מה שאת/ה רואה, שומע, מריח וחש הוא פרי הדמיון ובכלל אינו קיים במציאות? כיצד אפשר להיות בטוח שהאינטראקציות עם העולם ואנשים אינה המצאה פרטית שלך? החלום הוא דוגמא איך המוח הופך דברים לא מציאותיים למציאותיים כביכול, עד שאנחנו מתעוררים.
האם לא קרה לכם שהתקשתם לעבור מהחלום למציאות? שלרגע אתם בטוחים שהחלום הוא כל כך מציאותי? האם אתם מודעים לכך שחלום "הרפתקאות" שנראה לכם כנמשך שעות וימים, בעצם מתרחש במוח בשניות בעת החלום. האם אין בזה סממנים של מיסטיקה?
כשאנחנו מתבוננים בהצגה של קוסם, אנחנו רואים בעצם אשליה שהמוח שלנו מתרגם כמציאות גמורה. רק הידע שלנו שמדובר באשליה, גורם למוחנו לקבל את הדברים כפי שהם כביכול. לקבל אבל לא בדיוק לתפוס ולהבין את הפער.
כשקוסם מניע חפצים כביכול על ידי המחשבה בלבד - אתם בטוחים שהתנועה הזו נעשית באמצעים פיזיים בלתי נראים ואפילו הקוסם מגלה לכם זאת, אך לא את האמצעים. אבל כיצד אתם מסבירים שישנם אנשים שבאמת יכולים להזיז חפצים בכוח המחשבה? נערכו עליהם ניסויים מבוקרים, תחת השגחה קפדנית, בחדרים אטומים שלא היו וראו מעולם.
הפיזיקה המודרנית מצביעה גם על קיומם של מימדים נוספים ואפילו של מימדים מקבילים. אני יודע שלחלק מהקוראים, דברים אלה כבר נראים בלתי נתפסים ומעוררים רצון לנטוש את המשך קריאת הפוסט. אני ממליץ לנסות לעשות מאמץ ולהמשיך לקרוא. לא אלאה אתכם רבות בנבכי הפיזיקה המודרנית, שאמנם למדתי משהו במסגרת לימודיי האקדמים הפורמליים, אבל אין זה תחום עיסוקי ואני רחוק מלקרוא לעצמי מומחה בתחום זה.
אתם וודאי מקבלים את קיומה של האינטואיציה. לכולנו יש אותה במידה זו או אחרת. אך, וודאי אתם אומרים שהיא נובעת מנסיונכם בעבר. אבל האם זה רק עניין הנסיון?
יש אנשים רבים הדוחים בשאט נפש קיום תופעת הטלפתיה. הם יאמרו שבעצם זו רק אינטואיציה. אז למגינת ליבם, אנשים אלה צריכים עכשיו לשנות את השקפת עולמם בנושא. המדע הוכיח שקיימת טלפתיה, בכוח שהוא הגדיר כפסיי (Ψ). נערכו תשעה ניסויים בלתי תלויים שהוכיחו את קיום הטלפתיה. המחקרים האלה פורסמו בכתב עת מדעי רציני ומכובד. פרטים על המחקרים האלה כבר הבאתי בפוסט קודם.
אז מדוע יש עדיין רבים שאינם מאמינים בהזזת חפצים בכוח המחשבה? מדוע למרות שהתופעה הודגמה בניסויים מבוקרים, רבים עדיין שוללים את קיומה מכל וכול? חלק מכך בהחלט נובע מכך שרבים מהטוענים ליכולות האלה הם שרלטנים ובעצם מדובר בתרמית. אבל, לא ניתן להתעלם מכך שחלק באמת יודעים לעשות את זה.
האם אתם יודעים על כך שתוצאות תנועת ומדידת חלקיקים משתנות בנוכחות ובהשפעת הצופה בהם? זו כבר פיזיקה ולא מטפיזיקה. הדבר הוכח בניסויים פיזיקלים רבים.
אז מדוע חלק מכם אינו יכול לקבל תנועה של חפצים בכוח המחשבה?
נכון, זה בלתי נתפס ובלתי מוסבר לגמרי. אך, כיצד אתם יכולים להיות בטוחים שלא מדובר כאן (כמו בכוח פסיי של הטלפתיה) בכוח פסיי -דלתא - אומגה - X למשל, שיתגלה אולי בעתיד?
וודאי רבים מכם יאמרו שהזזת חפצים בכוח המחשבה היא שטות גמורה. מדוע? כי הם אף פעם לא היו עדים לכך שעצמים זזים בכוח המחשבה שלהם? אבל, אני למשל, במצבי רוח מסויימים, או כשלעיתים מסתכל מרחוק על חפצים המונחים על שולחן או מדף - קורה שהם "מקבלים חיים משל עצמם" והם נעים, נופלים, נשברים או מתנפצים (לתופעה הזו קוראים טלקינזיס). אתם יכולים להאמין בכך או לא. אני כמדען הייתי רוצה להיווכח בכך בעצמי לגבי מי שטוען שדברים כאלה קורים לו.
אבל אומר לכם משהו. נדירים האנשים שיכולים להדגים לכם את הדבר בכל עת. למה הדבר דומה? בעבר הייתה לנו טלוויזיה שלפתע התחילה להגביר את הקול בצורה מפחידה ולאחר כמה דקות שבה לשדר בעוצמה הרגילה כמקודם. כשהזמנו טכנאי הטלוויזיה פעלה כרגיל והוא לא היה מסוגל להבחין מה אינו כשורה בה. רק לאחר שהטלוויזיה נלקחה למעבדת השירות, הבחינו בתופעה גם שם.
באותה מידה אני לא יכול להוכיח לכם שלפעמים אני עד לתנועת חפצים בכוח המחשבה שלי. יודעים מדוע? כי אני לא שולט בזה. אני לא יכול להדגים את התופעה בכל עת על פי הזמנה. אבל אני בהחלט משוכנע שהתופעה קיימת, כי חוויתי אותה בעצמי.
יתכן שתאמרו כי זה דמיון, אך האמינו לי שאיסוף השברים אינו דמיון ואפילו טירחה. וכבר אני רואה אחדים מכם שמסבירים את זה בקיום רעידת אדמה או משהו דומה. אבל מה לעשות שרעידת אדמה כזו לא נמדדה ולא דווחה, וכי רק חפץ אחד מתוך כמה "מחליט" לנוע פתאום?
ואיך תסבירו את התופעה שחוויתי מספר פעמים, שבהם הנחתי ספל קפה מלא שיתקרר מעט וכשחזרתי לשתות מהספל גיליתי שהוא מלא רק עד מחציתו? ושלאחר לגימונת קטנה, הספל כבר חסר עוד רבע? מה, יש איזשהו רואה ואינו נראה ששותה מהספל שלי? למזלי אינני היחיד שחווה חוויה כזו, אחרת בהחלט הייתי מודאג שנשתבשה דעתי.
ואת או אתה, שלא קרו לכם דברים כאלה, יכולים לקבל או לטעון שהכל עורבא פרח.
אתם יכולים להצמד "למציאות" שלכם, או לקבל אפשרות שקיימת גם מציאות אחרת ואפילו לא אחת.
כי לאדם, עם כל גדולתו, יש מיגבלה רצינית - תפיסת עולמו מבוססת בעיקרה על התשדורת הנקלטת מחמשת החושים שלו: הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והחישה. אך התפיסה המתקבלת על ידי המוח מחמשת החושים אינה תמיד המציאות כפי שהינה באמת. המדע הוכיח את זה בדברים אינספור. אז המדע יודע את זה ולא סתם בפולקלור מזכירים את "החוש השישי". ואני אפילו לא יכול להיות בטוח שלא קיים גם חוש שביעי ושמיני.
לכן התבססות על התמונה המתקבלת מהחושים בלבד לצורך הוכחה, אינה מספיקה. כמה שנים היו כולם בטוחים שהשמש מסתובבת סביב הארץ ולא להיפך? האם אתם באמת יכולים לתפוס את מושג האינסוף? וכשהיקום נגמר מה יש מאחריו? לתוך מה מתפשט היקום כפי שזה קורה היום? האם אתם יכולים להבין מהם יקומים מקבילים עם מיתרים חופפים? הפיזיקה המודרנית כבר מצאה עדויות לקיום דברים כאלה, אך האם המוח שלנו יכול באמת לתפוס את זה?
כבר כתבתי בעבר בפוסטים שלי על תופעת הסינסתזיה החושית שנפוצה אצל אנשים מסויימים, ובמידה מסויימת אצל כל אחד מאיתנו במצבים מסויימים. התופעה הזו גורמת לאנשים לראות קולות (כצבעים וצורות) , להריח מילים, לראות מוסיקה.
על היכולת לחוש צמרמורות, או "נמלים הולכות על גופכם", קור וחום משמיעת מילים מסויימות או מוסיקה, או כתוצאה מראיית תמונות מסוימות - אתם וודאי לא מתווכחים.
מדוע אינכם מתפלאים כאשר מישהו מזכיר בנוכחותכם את המילה כינים - אתם מתחילים להתגרד בראש? הגירוד הזה הוא אמיתי ולא דמיון.
האם אתם יודעים שהמוח שלכם קולט הרבה דברים, אבל עושה סלקציה שלהם, ולכן אתם אינכם מודעים לקיומם? לאוטיסטים יש בעיה שמוחם מתקשה לעשות סלקציה ולנפות חלק מהאותות הרבים שנקלטים. אז חשבתם על כך שאולי מוחנו גם מנפה דברים משמעותיים מסוימים?
אז אם קראתם את כל מה שכתבתי, כיצד אתם יכולים להיות בטוחים שלא קיימת גם מציאות אחרת?
ולגבי הקשר בין על-טבעי, אלוהים ומדע, דעתי דומה לזו של אלברט איינשטיין. על כך צפו בסירטון שבקישור מתחת לתמונה.
מזה כבר הרגשתי צורך להעלות בכתב את זכרונות ילדותי: עלי, על חברים ושכנים, על התימהוניים שהסתובבו בשכונה ובכלל על סגנון החיים אז. בפוסט זה אתייחס לזכרונות על עצמי. אקדיש פוסט אחר לשלל הטיפוסים שהסתובבו בשכונה ובעיר.
הפוסט האישי הזה הוא ארוך. בתחילה חשבתי לחלקו לשניים, שלושה חלקים. אך, לבסוף העדפתי לכתוב בפוסט אחד את העיקר, ורק על קצה המזלג. אם לא תחזיקו מעמד, תוכלו אתם לחלק את הקריאה.
אני בן חמש
(תמונת פספורט, צולמה בשחור לבן ודהתה עם הזמן.
התמונה נסרקה כפי שהיא, ולא עברה עיבוד פוטושופ)
זכרונות. הזכרונות שלי התחילו מאד מוקדם. אפשר אפילו לומר שהם זכרונות על-טבעיים. הזיכרון הראשון שלי הוא זחילה משותפת שלי עם בן שכנים, שהוא ואני נולדנו באותו יום. כן, זה היה כשהייתי פחות משנה, כי בגיל שנה כבר התחלתי ללכת.
ואני זוכר שחמקנו מהבית דרך הדלת שנשארה פתוחה, משאירים את האִמאוֹת לפטפט בהתלהבות. גרנו בקומה שלישית בבנין ללא מעלית. כשהגענו בזחילה למדרגות, תינוק השכנים עצר. לי דווקא בא לרדת. התגברתי על הפחד הראשוני, הסתובבתי עם הפנים לכיוון מעלה המדרגות והישבן לכיוון מורד המדרגות (כך שלא יכולתי לראות את עשרים המדרגות שמתחתי), ובעזרת הברכיים ירדתי מדרגה אחר מדרגה, עד לקומה השניה. תינוק השכנים היסס, לכן עליתי חזרה והדגמתי לו איך לרדת. במהרה מצאנו את עצמנו עושים תחרות ירידה ועליה במדרגות, עד שהאמאות יצאו בבהלה לחפש אותנו. כשראו שאנחנו כבר מומחים בטיפוס וירידה במדרגות, נתנו לנו להמשיך, תחת פיקוח - ובתנאי שנשב לפני כן ונאכל חצי תפוח מקולף, ונשתה מיץ גזר טבעי. אני זוכר את טעמו החמצמץ של תפוח אלכסנדר.
כן. יש לי זכרונות מוקדמים יוצאי דופן, אך כולם מאומתים על ידי המבוגרים. ובכלל התברכתי בזיכרון מצויין ואני זוכר דברי אנשים, כמו מכונת הקלטה. בילדותי כעסתי על כך שאנשים מדברים ואפילו מבטיחים ואחר כך לא זוכרים. היום אני יודע שאנשים באמת לא זוכרים, או לא רוצים לזכור, או מעמידים פנים שאינם זוכרים.
כשקראתי בספרי לימוד, הייתי זוכר כמעט כל פרט (אפילו מִספּרים). כשהמורה נתנה כשיעורי בית ללמוד בעל פה קטע מהתנ"ך (ובזמנו זה היה מאוד פופולארי ללמוד דברים בעל פה), הייתי קורא את הפרק פעם אחת לפני השינה, מניח את הספר מתחת לכר (אמונה טפלה) וישן. למחרת יכולתי לדקלם בדייקנות את הקטע בפני המורה. אז לא יכולתי להבין, מדוע כל כך הרבה תלמידים לא יודעים או מגמגמים את הקטע. הייתי בטוח שהם התעצלו ללמוד. לא ידעתי שזה אני שלא נורמלי.
לימוד ברוח המורה. בכתה ט' עברתי תמורה. המוח שלי סירב לזכור פרטי לימוד שלא מעניינים אותי, ושלדעתי חשובים כמו גידול חסה בשטחים. אז פִּתחתי חוש שישי מתי ללמוד משהו, כי המורה תשאל אותי על כך בכיתה. למדתי להבחין מהו החומר החשוב ביותר למורה. לבחינות הייתי לומד באופן סלקטיבי, על פי מה שאני מכנה:" לימוד ברוח המורה". תמיד הצלחתי בזה.
למשל, כשלמדתי כבר באוניברסיטה בקורס לזואולוגיה, חליתי בשפעת נוראית ששיתקה אותי לגמרי. לכן היה לי יום אחד בלבד שבו יכולתי להתכונן לבחינה. היה בלתי אפשרי ללמוד את כל הפרקים, בחרתי והספקתי ללמוד היטב רק את מערכת הדם ומערכת ההפרשה - שני פרקים מתוך חמישה עשר. בנוסף יצאתי לשרות מילואים של 5 שבועות, ובשל כך הפסדתי מלא הרצאות וחמש מעבדות מתוך עשר. כשחזרתי חייבו אותי להשלים מעבדה אחת בלבד מתוך החמש, על פי בחירה שלי. בחרתי במעבדה העוסקת בניתוח חיות, להשוואת מבנה כלי הדם שלהם. כל סטודנט נורמלי כנראה לא היה ניגש לבחינה במצב כזה, והיה ניגש למועד ב'. אבל אני חשבתי שאין לי מה להפסיד. אם אכשל אגש גם למועד ב'. בבחינה היו שלוש שאלות. נחשו על מה? כן, אחת על מערכת הדם, השנייה על מערכת ההפרשה והשלישית על חומר המעבדה על כלי הדם, שהשלמתי לאחר המילואים. בבחינה קיבלתי 98. נראה לכם צירוף מיקרים או מזל? אז כנראה שלא. זה קורה לי כל הזמן.
מוסיקה. נולדתי ילד מוסיקלי. דמיינו לכם ילד קטן בן שלוש יושב על שרפרף נמוך, מאזין למוסיקה הבוקעת מרדיו גדול, שניצב על שולחן קטן בסלון, ומקליד עם אצבעותיו על קצה השולחן, כמו בפסנתר, לפי קצב המוסיקה. הוריי שקלטו את האהבה שלי למוסיקה, קנו לי אקורדיון אמיתי לילדים - כזה עם גוונים ירוקים מבהיקים (ולא בגווני אדום הקלאסים). המצב הכלכלי בבית לא היה משהו, לכן הם קנו לי אותו מיד שניה. בגיל שש התחלתי ללמוד אצל מורה בביתו. הוא גר במרחק עשר דקות הליכה מהבית.
זכור לי שפעם אחת הגעתי לשיעור והמורה לא היה בביתו, בשל איזשהו ארוע לא צפוי. אז עוד לא היה לנו טלפון בבית, (כי אנשים חיכו אפילו עשר שנים עד שהתקינו להם קו טלפון). לכן המורה לא היה יכול להודיע על ביטול השיעור. הבת של המורה (אז כבת 14-15) התבקשה על ידי אביה שתעביר לי את השיעור במקומו. לאחר כעשר דקות, כשראתה שלמדתי כהלכה את היצירה שתכננה ללמד שיעור שלם, היא אחזה בידי והובילה אותי לחדרה. היא התחילה לחבק אותי ולנשק אותי (אתם יודעים, לא סתם על הלחי). היא הייתה נערה בלונדינית כל כך יפה, הדיפה ריח משגע, ואני בן שבע נמשכתי אליה. אתם בוודאי מזועזעים ממעשיה, אך היא עשתה לי דברים נעימים ואני שיתפתי פעולה. בגיל הזה הייתי תמים כמו כל הילדים אז, ולא ידעתי מה זה יחסי מין. כמובן לא היו שם יחסי מין מלאים (בכל זאת הייתי רק בן שבע), אך זה היה משהו שהכי קרוב לכך. אני זוכר שהיה לנו מאוד נעים.
החלטות. למדתי אצל אותו מורה למוסיקה שנה וכמה חודשים. לקרוא כמובן ידעתי, אך התקשתי לקרוא תווי נגינה במהירות. המורה תמיד ניגן לפניי את היצירה פעם אחת ואז נתבקשתי לנגן את היצירה מהתווים. את התווים לא בדיוק קראתי, אבל היה לי זכרון פנומנאלי ושמיעה אבסלוטית. למרות שהעמדתי פנים שאני מנגן על פי התווים, ניגנתי בעצם על סמך הזיכרון בלבד. אבל, כשהיצירות הפכו ליותר קשות ומורכבות, הייתי במתח עצום. חששתי שיום אחד אני אטעה בתו אחד ואז המורה יגלה כי אני מנגן ללא קריאה בתווים. לכן, לאחר לבטים הודעתי למורה שאסיים ללמוד אצלו בסוף החודש. הוא לא ידע שלא סיפרתי להוריי והיה בטוח שזו החלטה שלהם. להוריי העמדתי את זה כעובדה מוגמרת. כבר אז היה חשוב לי לעשות החלטות חשובות בחיי, בעצמי.
זימרה. עד שהתחלף קולי בבגרותי, היה לי קול זמיר. האנשים שהכירו אותי אמרו שיש לי קול כמו חוזליטו ( המבוגרים שבכם וודאי זוכרים את ילד הפלא הזה). מאז שהמורה בכתה א' גילתה את קולי, לא הניחו לי. נתבקשתי לשיר בכל מקום ובכל ארוע, בכל טקס, במסיבות יום הולדת, בבית הספר ובחוג המשפחה. נהניתי מבקשות התחנונים לשיר, עד שלבסוף נעתרתי להן.
מעשי קונדס. סגנון החיים היה בילדותי כל כך שונה מהיום. הייתי מגיע מבית הספר, אוכל ארוחת צהריים, מכין שיעורי בית בחיפזון, איזה חצי שעה, ויוצא לשחק עם חברים ברחוב.
אחד הדברים שהיו אהובים עלי היה לארגן מעשי קונדס מול המבוגרים. מה שנקרא היום "לעבוד עליהם". על מעשינו אני מתבייש היום לספר.
אספר לכם כאן רק על מקרה אחד עם הקבצן השכונתי. הקבצן הזה נהג לעבור בין הבתים ולבקש נדבות. היה לו מסלול קבוע במעבר בין הבתים והדירות. אני ממש לא אהבתי אותו, כי חשבתי שאדם בגילו צריך לעבוד ולא להפוך את הקבצנות למקצוע.
יום אחד, כשראיתי אותו מתקרב לבית שלנו, קשרתי כמה חוטי ניילון שקופים למסגרת השער שלנו. הקבצן התקרב ואנחנו מתחבאים בין השיחים. הוא עמד להכנס במרץ דרך השער הפתוח, אך כמובן נהדף לאחור, על פי החוק השלישי של ניוטון. הקבצן לא הבין ופנה להכנס שנית ושוב נהדף לאחור, בליווי צחוקנו שבקע מהשיחים. לימים התברר לאחר מותו של הקבצן, שמתחת למרצפות ביתו נמצאו שטרות כסף בערך של חמישה מיליון. אתם רואים - לא סתם כעסתי עליו על קבצנותו.
זכור לי גם מופע תיאטרון בובות בבית הספר בכתה ב'. עד שהמפעילים סיימו לבנות את הבמה למופע, המורות פטפטו זו עם זו ואנחנו השתוללנו קצת ברדיפה אחד אחר השני ("תופסת"). כשאחד הילדים רדף אחרי, הסתתרתי מאחורי החצאית של המורה שלי וכשהוא הגיע אלי משכתי ב"טעות" בחצאית של המורה והורדתי אותה, לקול צחוקם של הילדים, וחיוכן של שאר המורות. מה שאני חטפתי ממנה.... עד היום אני צוחק כשאני נזכר בכך.
יחסים עם מבוגרים. הורי סיפרו לי שמבוגרים היו מלאי פליאה על כך שאני משוחח איתם ממש כמו מבוגר וקשה להאמין שאני בכלל ילד. אבל אני אל חברים וילדים אחרים, דיברתי ועוד איך בשפתם.
משחקים ובילוי בשעות הפנאי. כשיצאתי לשחק ברחוב, היינו ילדים קבועים פחות או יותר. אני זוכר שבחורף היה ליד הבית שלנו שדה בּוּר שעם תחילת רדת הגשמים , היה מתמלא בשלולית ענקית. היינו בונים רפסודות קטנות עם מפרשים, מחברים אותן אלינו עם חוט ארוך ומשיטים אותן בשלולית.
בשכונה שלנו עברה תעלה ארוכה, עמוקה ורחבה לניקוז מי הגשמים. אנחנו היינו מדלגים על מוטות מגדה אחת לשניה. ההורים הפסיקו את הפעילות המרגשת הזו, כאשר ילד אחד נפצע ואיבד את הטחול.
אני זוכר חוויה עם חבר מהשכונה. הצטיידתי בקופסת פלסטיק שקופה עם מכסה ויצאנו אל שדה בּוּר קוצני בקיץ. המקום שפע בדבורים מזמזמות. מצאנו "פטנט" - לקחנו גבעול קוץ, ירקנו על קצהו וקירבנו אותו אל הדבורה שהייתה טרודה בליקוט מזון מהפרח שעליו נחתה. כל מה שנותר היה לנער את הדבורה שנדבקה לקוץ והרוק, ולהכניסה לאחר כבוד לתוך המיכל השקוף. לאחר ציד הדבורים הזה, השתרענו על האדמה והתבוננו על מעשיהן של הדבורים המתרוצצות. זה היה מרתק. כשסיימנו פתחנו את המכסה ושחררנו אותן לחופשי.
אהבתי גם להשתרע ולעקוב אחרי הנמלים שיצאו ונכנסו למחילות. הייתי מרותק לראות כיצד עם בוא הגשם הראשון, היו מגיחות מלכות הנמלים ועוקב אחר מעופן, בריקוד הכלולות שלהן. לעת ערב אהבתי להשתרע פרקדן על הדשא ולהתבונן בכוכבים.
בגיל שש קנו לי אופניים. אופניים אז הייתה משאת נפשו של כל ילד. בזמן ההוא, הרחובות באזור המגורים שלנו היו כמעט ריקים מתנועת מכוניות. לרוב האנשים לא היו עדיין מכוניות. לכן, אפשר היה לרכב על אופניים בכביש, ללא חשש. אני זוכר את אבא שלי אוחז באחוריי כיסא האופניים כדי לייצב אותם, רץ אחרי כדי שאלמד לרכב עליהם. במהרה הרכיבה הפכה לעיסוק דומיננטי. אני זוכר שלפעמים חיברתי פיסת קרטון של קופסת סיגריות לאחד החישוקים בגלגל האופניים, בעזרת שני אטבי כביסה. נהניתי לשמוע את קול "האופנוע" המחריד שהשמיעו האופניים שלי בשעת הרכיבה, למגינת ליבם של השכנים.
היינו משחקים בשדות הבור הרבים בשכונה כדור רגל. מאוחר יותר, הפסקתי להתלהב מהמשחק הזה ועברתי לשחק כדורעף וכדורסל במגרשי בית הספר הסמוך. במשחק הכדורעף הצטיינתי בסרבים (מכות פתיחה). מכות הפתיחה שלי זכו לקריאות וואו של השחקנים והצופים. עשיתי הרבה נקודות במכות האלה.
בשדות הבור שבשכונה צמחו גם הרבה צמחים בסתיו, בחורף ובאביב. בקיץ סתם קוצים. אהבתי לצאת לשדות לבחון את "פעמוני הגשם" (זמזומיות), את "מטה אהרון" (לופית) המסתורי והיו אז גם המון נרקיסים, צבעונים וכלניות. הפחדתי את הילדים שלא יתבוננו בפרגים - סיפרתי להם כי מי שמסתכל לתוך הפרחים יכול להתעוור.
כילדים שחקנו הרבה במשחקי רחוב שונים, כמו "מחבואים", "סימני דרך", "שוטרים וגנבים", "שלום אדוני המלך" ועוד רבים אחרים. בבית וברחוב שיחקנו גם במשחקי קופסא שונים, כמו מונופול ודמקה. גם משחקי קלפים וג'וּלים (גולות זכוכית צבעוניות). בכל חפיסת מסטיק שקנינו, היה חבוי קלף. אני זוכר שהייתה סידרת קלפי החלל, שהיינו עושים בינינו "החלפות". ולאחר מכן סידרת חרקים, צמחים ועוד.
הבנות היו מדלגות על חבל ומשחקות ב"קלאס" ואני הצטרפתי אליהן לעיתים, כי נהניתי להיות תרנגול של הבנות.
קצת מושג על האוירה בימים האלה, תוכלו לשמוע בשיר השכונה של התרנגולים:
https://www.youtube.com/watch?v=EP545y5GL7w
תנועה או חברה סלונית. בזמנו החֶבְרֶה נחלקו לשתי קבוצות: כאלה שהלכו לתנועת נוער, וכאלה שיצאו לבלות בימי שישי, במה שנקרא מסיבות ריקוד סלוניות. אני הלכתי לתנועת הנוער העובד והלומד. לא בגלל אידיאולוגיה, כי לא הייתה כל אידיאולוגיה בגיל הזה - אלא מפני שמרבית חבריי הלכו לתנועה הזו. מעט מהכתה הלכו לשומר הצעיר או למחנות עולים. הפעילות בתנועה עניינה אותי יותר ממסיבות הריקודים. בתנועה רקדנו ריקודי עם, אבל הריקוד האהוב עלי ביותר היה: "בן לוקח בת". הייתי נוהג בממלכתיות ובוחר כל פעם בבת אחרת (אני מודה - בדרך כלל מהיפות והנחשבות יותר, אך מדי פעם בחרתי במתכוון גם בבת שעמדה בדד, ושאף אחד לא בחר בה כל הערב). במשחק ריקוד הזה מצאתי עצמי רוקד כמעט ללא מנוחה במשך שעה ארוכה. מצד אחד לא היה לי נעים שהן בוחרות בי תדיר, אך בעמקי ליבי זה החמיא לי לאגו. מצד שני ליבי נחמץ לראות את מבטי הקנאה של הבנים. לכן, מדי פעם הייתי לוחש באוזן לבת זו או אחרת לבחור בבן מסויים.
קריאה. אהבתי לקרוא. קראתי המון, ספרים מכל הסוגים, ספרי מתח והרפתקאות וספרים קלאסים, ספרי מסעות ותגליות, רומנים היסטורים, ומה לא. הייתי מנוי בספריה שהייתה פתוחה פעמיים בשבוע ומשאילה עד 4 ספרים לפעם. בכל יום ראשון ורביעי הייתי מחליף ארבעה ספרים. בספריית בית הספר הייתי מחליף ספר אחד נוסף לשבוע. כן, הייתי קורא תשעה ספרים בשבוע.
סקרנות. אבל לא רק ספרי קריאה קראתי, אלא גם נהנתי לחרוש באנציקלופדיות. בכתה ג' קנו לי הוריי את האנציקלופדיה המדעית לילדים "מרגליות", שאותה קראתי בהנאה, בדיוק כפי שנהנתי לקרוא בספר מתוך הסדרות "החמישיה" ו"השביעיה הסודית", של אניד בלייטון. יותר מאוחר קראתי כל דף של כל כרכי האנציקלופדיה "תרבות" - אנצקלופדיה כללית עם שלל תמונות צבעוניות.
לא תאמינו, אבל כשהוריי קנו לי בחופש הגדול את ספרי הלימוד לשנה הבאה, ישבתי וקראתי גם בהם בעניין רב. אבל כשהמורה נתנה לנו כשעורי בית לקרוא בספר מעמוד זה עד זה ולסכם - שנאתי את זה וכמעט רציתי להטיח את הספר על ראשה. תמיד אהבתי ללמוד בעצמי ובקצב שלי, בלי סיכומים ובלי בטיח.
וגם הייתה לי מחברת עבת כרס, עם כריכת קרטון עבה - שבה הייתי מדביק כתבות מדעיות שהייתי גוזר מהעיתונים. הכתבות היו מסודרות לפי התחומים: ביולוגיה ורפואה, כימיה, פיזיקה, גאולוגיה ומדעי כדור הארץ, אסטרונומיה ואסטרופיזיקה.
בכתה ח' נידנדתי להוריי עד שהסכימו לעשות לי מנוי לעיתון המדעי לנוער "לדעת". אחד המדורים בעיתון היה אלקטרוניקה. קניתי מדמי הכיס שלי מלחֵם, בּדיל, חוטי חשמל, טרנסיסטורים, דיוֹדוֹת, קבלים ונגדים, ובניתי מכשירים אלקטרונים קטנים - על פי התרשימים וההסברים הכתובים בלדעת. בניתי מנופים וממציא מתקנים הפועלים בעזרת גלגלי שיניים וממדחף הפועל על כוח הרוח. חיברתי גם סליל מגנטי ומייצר חשמל מאנרגית הרוח - שהיה מפעיל מעגלים חשמליים ומנורות.
שוב לאחר נידנודים רבים, קיבלתי מהוריי גם מיקרוסקופ קטן ופשוט וחקרתי תחתיו נוזלים כמו רוק או דם שניגר מפצע, קרדית האבק, קרביים של זבובים ועוד מלא דברים. אלה כבר היו הסימנים הראשונים של המשיכה, ויש שיגידו "המופרעות", שלי למדע.
מצד שני הייתי גם מצייר ומפסל ולא פחות נהנה מכך.
בתיכון הייתי מנוי של העיתון "מדע", שיצא בחסות מכון ויצמן. אני זוכר שקראתי את המאמרים בשקיקה. בכל מאמר הייתה תמונה של הפרופסור המחבר, עם מספר מילים על פועלו. אז הייתי מעריץ מושבע של המדענים האלה. היום, כשאני קולגה שלהם ומכיר אישית את רובם, אני כבר פחות מעריץ של חלקם. חחחחחח
תחביבים. הייתי אספן מושבע של בולים (ממכתבים ומהשרות הבולאי). עד היום מצויים אצל הוריי עשרות אלבומי בולים, חלקם בולים נדירים של הדואר העברי מתקופת המנדט וטרום הקמת המדינה. אספתי פרחי בר, מגדיר את שמם, מייבש אותם ומשמרם באלבום מיוחד. היו לי עוד אוספים רבים, שקצרה היריעה להזכירם. האספנות שלי אז קצת מזכירה לי את מר הֶמיוּלין מהמומינים.
בכיתה ז' חזרתי לנגן, אך הפעם בגיטרה. למדתי לנגן בגיטרה, והפעם עם תוים. נגנתי בגיטרה קלאסית ויותר מאוחר גם בגיטרה חשמלית. הייתי מעריץ גדול של הצלליות (The Shedows) ולמדתי לנגן את כל הנעימות שלהם. נגנתי צמד עם ילדת הזמיר קורין אלאל הכריזמטית. חיבבנו זה את זו כשהיינו ילדים. מעניין אם היא עדיין זוכרת אותי כיום.
כאתנחתא, בחרתי בשתי נעימות של הצלליות - האזנה נעימה.
ישירוּת ועקשנות. בבית הספר לא הייתי מהילדים המצביעים והמתפרצים לכל שאלות המורים - בין אם תשובתם נכונה, או כולה שטויות. יש ילדים שרוצים לקבל כך תשומת לב. אני קיבלתי את תשומת הלב, כשעניתי רק על שאלות שאף אחד אחר לא ידע לענות. אני מניח שהייתי גם ה"סיוט" של המורים. הייתי מביך אותם לפעמים בשאלות שלא ידעו לענות ושאני במקרה ידעתי את התשובה. לא הייתי מוכן לקבל מאף מבוגר, כולל ממורים "מריחוֹת". אם הם לא יודעים את התשובה, שיגידו ודי.
זכור לי שלפני פסח, המורה בכתה ב' ציינה ש"בכל בית ישראל אין אוכלים חמץ". אז אני צרחתי: "זה לא נכון, בבית שלי אוכלים לחם". זה די הביך את המורה וגם את אבא שלי, כשסיפרתי לו על כך. כזה אני - ישיר ושלם עם מעשיי.
לימודים. על יחסי ללימודים כבר יכולתם לראות ממה שכתבתי עד כה. ממש לפני שהתחלתי ללמוד בכתה א', אבא שלי אמר לי: "אם תלמד תוכל להיות מה שתרצה, ואם לא - תהייה מנקה רחובות". זו הייתה הגישה של אבא שלי שהוא ניצוֹל שואה. כשהקנטתי אותו מאוחר יותר, על כך שבין מנקה רחובות לפרופסור יש הרבה מאד דברים באמצע, הוא ענה: "זו הייתה הדרך שלי לשכנע אותך ללמוד".
בתיכון התייחסתי ברצינות ללימודים (אז היו נבחנים בכל המקצועות בשאלון אחד בסוף י"ב). זכור לי שפעם אחת ישבתי כמו אידיוט במשך יותר משעתיים, בנסיון למצוא תשובה לבעיה מסובכת בגיאומטריה. בלילה חלמתי את התשובה.
הייתי בקיא בכל חומר הלימודים ושלטתי היטב במתמטיקה ופיזיקה - הסיוט של מרבית התלמידים. זכור לי שאחדים מהם ביקשו ממני ללמוד יחד איתם לבחינה במקצועות אלה.
פעם בקשה זאת ממני אחת התלמידות בכתה, לקראת בחינה במתמטיקה. נסעתי אליה באוטובוס ממרכז הרצליה להרצליה פיתוח - שם הייתה הוילה המפוארת של הוריה, שלא נכחו במקום. לאחר חצי שעה של לימודים, כבר עשינו מתמטיקה אחרת.
ככה זה, אף פעם לא התחלתי עם בנות - הן תמיד התחילו איתי .
מרוצץ הגולגלות. בגן ובבית הספר, בכיתות הנמוכות, היו מדי פעם ריבים ומכות בין הילדים. אני תמיד הייתי נמנע ומתחמק ממריבות. אבל פעם אחת בכתה ג', ילד אחד נטפל אלי בצורה מטורפת (אינני יודע מדוע, אולי מקינאה). הדפתי אותו ממני מספר פעמים והמשכתי למקום אחר בחצר בית הספר. והוא בשלו - תוקף; שוב ושוב. במהרה מצאתי סביבנו התקהלות של ילדים רבים, שהחלו לצעוק קריאות עידוד - חלקן אליו וחלקן אלי. כל כך כעסתי, עד שהשיתוק, שבדרך כלל אוחז בי במצבים כאלה, נעלם. ואני שלא הערכתי נכון את כוחי, הכנסתי לו כזה אגרוף, שפתח את ראשו. הוא נפל המום שותת דם. הגיע אמבולנס ופינו אותו למיון. כשחזרתי לבית, בכיתי כל כך על מה שקרה, עד היום אני מצטער על כך. אבל מאז, אף אחד לא הֵעז לגעת בי יותר. כינו אותי ביראה בשם "מרצץ הגולגלות".
***
כתבתי כאן רק מעט על ילדותי. הייתה לי ילדות מלאה ומאושרת. ילדות שכל כך שונה מהילדות היום, בעידן המחשב, האינטרנט והפייסבוק. חיי החברה של הילדים והנוער היו שונים מאלה של היום. האם היום בעידן השפע, הילדים והנוער מאושרים יותר? - אני לא בטוח. בכל אופן כפי שקראתם כאן (אם לא נשברתם באמצע), הילדות שלי, עיצבה את חיי כאדם וכמדען.
הדיון בשאלת החיים המוות הוא מרכיב דומיננטי בקרב פילוסופים ובכל הדתות. האמת שנושא זה מלווה כל אדם בחייו, אם כי רבים מפחדים מחשיבה על המוות ומדחיקים אותה.
רגע המוות במוניטור
הפוסט הזה הוא השני בסדרת כתבות שתעסוקנה בשאלת המוות. הכתבות האלו נמצאות בשלבי כתיבה שונים ובעצם הכתבה הנוכחית היא הראשונה מבין שתיים, שהטריגר לפרסומם הוא ארוע המוות של הכלבה האהובה שלנו, שתארתי בכתבה היא כבר לא תשוב.
הכתבה הנוכחית אינה עוסקת במוות עצמו או באפשרות שקיימים חיים לאחר המוות (שיהיה נושא של כתבה אחרת). בכתבה הזו אעסוק בחיים בשולי המוות ובפרט אכתוב כאן על המעבר מחיים למוות. אדון כאן באופנים שבהם אנשים חווים את המוות הקרב. אתאר כאן גם את חוש השישי המופלא של בעלי חיים ואנשים לגבי המוות הקרב של עצמם ושל אנשים בסביבתם.
אתחיל בתחושות בעלי החיים. ידוע למדע שכלבים חשים כאשר בעליהם לוקים בסרטן, לעיתים הרבה לפני שהוא מתגלה על ידי הרופאים. המדע סבור שהם בעצם יכולים להריח קיום של גידול סרטני בעזרת חוש הריח המפותח שלהם, שהוא בשלושה סדרי גודל גבוה יותר מחוש הריח באדם (על חוש הריח אכתוב בפעם אחרת). למעשה נעשים כיום נסיונות לפתח מכשיר רגיש לסוג הריח האופייני לסרטן ותוכנת מחשב, שיזהו באנשים התפתחות ראשונית של גידול סרטני.
האם גם למוות הקרב יש ריח אופייני שאותו יכולים לחוש בעלי החיים? ידועים גם דיווחים של אנשים, שברגעי חייהם האחרונים מריחים ריח אופייני של המוות הקרב.
ידוע על חתול שהתפרסם במדיה השונים, על כישוריו להבחין באנשים הקרבים למות ואשר "סועד" אותם בשעות חייהם האחרונות. החתול הזה חי בבית אבות ומספר שעות לפני המוות הוא נכנס למיטתם של העומדים למות, שוכב לידם ונצמד לגופם. שאר ארבעת החתולים בבית האבות הזה, אינם מראים כישורים כאלה.
אוסקר החתול שמלווה את הגוססים עד למותם. מקור: הטלגרף
פרופסור דיוויד דוסה, גריאטור באוניברסיטת בראון עוקב אחרי החתול הזה במשך כמה שנים. לדבריו, הצוות סומך על תחושותיו של החתול באותה מידה שהוא מתחשב בבדיקות הרפואיות. הוא פרסם כתבה על הנושא בעיתון המדעי היוקרתי - JOURNAL OF MEDICINE וכתב גם ספר על החתול הזה. ראו בקליפ:
סיפר לי מישהו שיומיים לפני שנפטר סבו, הסב נאבק באגרסיביות בידיו וברגליו באוויר מספר פעמים. כששאלו אותו קרוביו מה פשר הדבר, הוא ציין שהוא נלחם כנגד מלאך המוות שבא לקחת אותו. היה מלאך מוות, לא היה מלאך מוות - האדם הרגיש במותו הקרב וניסה להאבק בו.
אבל כעת אספר לכם על מקרה אמיתי שקרה לקרובת משפחה שלי. היא הייתה חולה מספר חודשים. יומיים לפני מותה היא ניתקה מגע עם הסביבה והחלה לדבר לאוויר במשך שעות רבות בשפה זרה, שהיא לא דיברה בה כבר שנים רבות. לאחר מכן היא חזרה למציאות ומצבה הרפואי אפילו השתפר באופן משמעותי. היא סיפרה לילדיה שסעדו אותה בבית החולים במשך היום, כי "מכינים אותה כבר למוות". אמרה ולא פירשה.
בערב בנה נפרד ממנה לשלום וציין שיחזור למחרת בבוקר. היא השיבה: "אתה יכול לבוא, אבל אני כבר לא אהיה כאן". ובאמת כשבנה שב לבית החולים בשש בבוקר למחרת, הודיעו לו שאימו נפטרה לפני כשעה". כלומר, היא ידעה שהיא עומדת למות ומתי. האישה הזו סיפרה גם בעבר שמספר פעמים בחייה, חוותה חלומות שאמא שלה הופיעה ומסרה לה מסרים חשובים. מאחד מהם היא התעוררה בבכי גדול ולקח לה כמה שעות להרגע.
אבי מספר לי שמידי חמש שנים הוא נפגש בחלום עם אביו ואמו. האם רצה אליו כדי לחבקו ואילו האב ניצב ואומר בקרירות מה: "חזור חזרה להיכן שבאת. עוד לא הגיעה שעתך בני", ואז הוא מקיץ וחושב - נו, יש לי עוד כמה זמן לחיות.
אינני יודע מדוע, אך לפני כשנה התקשרתי לאבי ושאלתי לשלומו של קרוב משפחה שלא שמעתי ממנו במשך כמה שנים. אבי אמר ששלומו טוב ואפילו דיבר איתו בבוקר. למחרת אבי התקשר אלי והודיע בצער: "כנראה לא סתם התעניינת לשלומו, הוא נפטר היום באופן פתאומי".
תחושות "נבואיות" לגבי המוות ידועות וחלקן מתועדות כפי שכתבתי בפוסט קודם. הנשיא האמריקני אברהם לינקולן חזה את מותו כמה לילות לפני הירצחו. הבישוף ג'וזף לאניי חזה בחלום את רציחתו של הארכידוכס פרדיננד מאוסטרו-הונגריה – רצח שהצית את מלחמת העולם הראשונה. מארק טוויין חזה את מותו של אחיו. תופעה זו מכונה בשפת הפראפסיכולוגיה ראייה מרחוק (Clairvoyance).
בתנ"ך ידוע הסיפור של שאול ובעלת האוב, שבו ניבאה לשאול על מותו הקרב. בסיפור הזה כאשר ראה שאול את מחנה הפלישתים והבין שהוא בסכנה גדולה, "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר". הוא הגיע אל בעלת האוב לעת לילה בליווית שני אנשים עמו, "וַיֹּאמֶר: קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִך... אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי". שמואל שהיה כבר מת הופיע ואמר לשאול: "לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה". שמואל ענה לשאול: "מָחָר - אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי". כלומר: מחר אתה ובניך תמותו במלחמה נגד הפלישתים.
תגובתו של שמואל לאחר החוויה הזו הייתה:
"וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל. גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה". שאול לא סיפר לאף אחד על הנבואה ולמחרת יצאו שאול ובניו למלחמה שבה נהרגו.
עוד בהקשר זה, דוּוַח על אדם שמבחין בהילוֹת (אָאוּרוֹת) סביב גופם של אנשים. הוא מסוגל לנבא את מותם הקרב של אנשים סביבו (כשלושה ימים לפני מותם), כאשר הוא רואה שההילה שמסביבם נעלמת.
אנשי הניו אייג' טוענים כי ההילה היא בעצם צורת אנרגיה וכי לכל אדם הילה שונה. השוני בין הילה להילה מתבטא בתדרים השונים שלה. את ההילות יכולים לקלוט ולראות באמת רק יחידי סגולה.
המדע אפילו ניסה לחקור את התופעה ובדק את האפשרות האם ניתן באמת לראות ולמדוד את ההילות, בעזרת מיכשור מדעי.
באמצע שנות ה- 90 במאה הקודמת, פותחה על ידי שני מדעים אמריקאים, גיא קוגינס ויוהנס פיסלינגר, מערכת ה-Aura Video System. המערכת מורכבת ממצלמת וידיאו ומחיישן משוכלל הדוגם מכף ידו של הנבדק את התדרים של האנרגיות השונות. תוכנת מחשב מפענחת את הנתונים ומתרגמת אותם, על פי אורכי הגל שלהם, לצבעים והתוצאה - המצולם רואה את עצמו על המסך כשהוא מוקף בשדות צבעוניים המייצגים את שדה ההילה שלו.
הדגמת הילה בבחורה שנבדקה במערכת הממוחשבת
המדענים קוגינס ופיסלינגר החליטו לבדוק ולהשוות בין צבעי ההילה כפי שהם מתקבלים מהמערכת הממוחשבת שלהם, לבין צבעי ההילה כפי שהם נקלטים על ידי רואי הילות "מקצועיים" מוכרים מתחום המיסטיקה. ב- 86% מהמקרים, הייתה התאמה מוחלטת בין הצבעים עליהם דיווחו רואי ההילות לבין הצבעים שהופיעו על מסך המערכת.
על נושא ההילות ובדיון המדעי על אמינות התופעה, אשאיר לפוסט מיוחד שאפרסם בפעם אחרת.
***
אסיים בסקר מעניין שנערך על ידי האתר AfterLife. בסקר נשאלו אנשים מהו השיר שהיו רוצים שילווה את דרכם האחרונה. הרי תוצאות הסקר ואתם מוזמנים לשמוע את השירים בקישוריות המסומנות:
איזה שיר הייתם רוצים אתם שילווה אתכם בדרך האחרונה? אתם מוזמנים לכתוב זאת בתגובה.
***
בקרוב אפרסם פוסט נוסף בסידרה שנושאו "האם יש חיים לאחר המוות?". אדון בנושא וננסה לראות האם יש הוכחות לכך, ומה דעתו של המדע. יש מדענים שפוסלים כל אפשרות כזו, אך אמר ארתור קלארק: "כשמדען קשיש ומכובד אומר שדבר מה אפשרי, כמעט תמיד הוא צודק. כשהוא אומר שדבר מה בלתי אפשרי - קרוב לוודאי שאינו צודק". יהיה מעניין.
למי שמתעניין בנושא היש חיים לאחר לאחר המוות, כדאי לעקוב בבלוג אחר פרסום הכתבה בנושא. מי שמעוניין לקבל התראה במייל על פרסום פוסט זה ואחרים, מוזמן להצטרף כמנוי.
- לא תאמינו, אבל סמיילי החיבוק השמח הזה, הופיע באופן מסתורי בלוח העריכה בתחילת הפוסט הזה - רק כאשר נכנסתי ללוח לעשות את העריכה הסופית לפוסט. הוא לא היה שם מקודם. לכן השארתי אותו. אתם יכולים לפקפק, אך אני נשבע לכם בכל היקר לי שאני לא אחראי לזה. אני לא נוהג לפתוח פוסטים בסמיילים, בוודאי לא בנושא כזה. זכרו שדברים אלה כותב מדען, והצריכו מצידי הרבה אומץ לכתוב על נושא, שרבים מהמדענים שוללים אותו כל מכל.
הפוסט הזה נכתב בעיקבות האירוע המיסתורי שהתרחש בזמן כתיבת הפוסט שעסק בעדויות המדעיות על תופעת הטלפתיה. אם לא קראתם ואתם מתעניינים בנושא, כדאי לכם לקרוא את הפוסט ההוא. אבל אם אין לכם סבלנות וזמן, אזכיר לכם את הופעת הכיתוב הזה במחשב שלי OUT OF THE BLUE:
עוד על תחושות רוחניות
החיים לאחר המוות
חיים לאחר המוות
חיים אחרי המוות
החיים לאחר המוות
חיים לאחר המוות
חיים אחרי המוות 520
מישהו מהמגיבים כתב לי במייל, שבגימטריה חיים + מוות = 520.
הכתובת המסתורית הזו גרמה לי לצורך לכתוב פוסט בנושא "היש חיים לאחר המוות". כתבתי אותו אז מיד, אבל היה צורך בעריכה ורציתי לעשות זאת בפרספקטיבה של זמן מה. והנה זה בא, כפי שהבטחתי.
***
אתחיל במעשה מצמרר שסיפר לי פרופסור מאוד מכובד ומהימן, העומד טוב על הקרקע:
כשהיה סטודנט באוניברסיטה היה לו חבר ושניהם התכוננו יחד לבחינות. ערב אחד לפני בחינה בביוכימיה, החבר לא היה מרוכז בלימוד. כשהפרופסור ניסה להבין מדוע אינו מרוכז, ענה לו החבר: "עזוב אותי מביוכימיה, הלילה אני עורך ניסוי חשוב ביותר. תוצאותיו תהיינה מהפכניות. אם הניסוי יצליח אודיע לך על כך" ולא יסף.
למחרת מצאו את גופתו של החבר שרועה בחדרו. בדיקות שלאחר המוות שללו התאבדות או אירוע שנבע ממחלה.
לאחר שבועיים, קיבל הפרופסור בדואר גלויה מבויילת עם חותמת, המעידה על תאריך שליחתה מאתמול. הגלויה היתה בכתב ידו של החבר: " הניסוי עבר בהצלחה".
***
המפגש הראשון שלי עם הנושא של חיים לאחר המוות היה עם הגברת מרגוט קלאוזנר ז"ל. מרגוט קלאוזנר היתה המייסדת של עולם התיקשורת הבידורית , התיאטרלית (תיאטרון הבימה), הקולנועית והטלווזיונית (אולפני ההסרטה בהרצליה) בישראל. בו בזמן היתה גם המייסדת של עולם המיסטיקה (הניו איג' בישראל) בישראל. היא הקימה בישראל את האגודה לפאראפסיכולוגיה, ערכה את עיתון האגודה ועסקה בעיקר בתחום התקשורים עם המתים (הספיריטואליזם).
בו בזמן שהיא עסקה בעולמות ערטילאיים מיסטיים ותקשרה עם ישויות רוחניות שונות , היא התגלתה כאשת עסקים נמרצת ועיקשת ובעלת יכולת ארגונית עצומה לממש את המטרות שהיציבה לעצמה. בין באי ביתה היו אישים ידועים כמו אלברט אינשטיין, מרטין בובר, סטפן צוויג ואחרים. בחייה האישיים אשת אשכולות זאת שילמה את המחיר. היא עצמה אמרה "נכשלתי בשני נישואיי למרות ששני הבעלים שלי אהבו אותי מאוד .אך אני מתארת לעצמי שלאיש קשה לסבול אישה המנהלת אולפנים ,מפיקה סרטים ,פרפסיכולוגית ,כותבת ספרים ועסוקה כל הזמן –איך אפשר לסבול את זה?".
מרגוט קלאוזנר
כיצד הכרתי את מרגוט קלאוזנר? ובכן, בילדותי הייתה לי שכנה, חברת ילדות, שהיא ומשפחתה גרו בבית סבתה, מרגוט קלאוזנר. אני זוכר שהיא הייתה מתקשרת עם עולם המתים וביתה היה מלא נרות. פעם אחת, ביתה החל לעלות באש מהנרות האלה ומכבי אש הוזעקו למקום, לכבות את הדליקה.
כידיד של נכדתה, נכנסתי פעמים רבות לביתה של מרגוט. מרגוט הייתה חביבה מאד אל ילדים. אבל, אליי לא דיברה אף פעם. היא הייתה נועצת מבט ארוך בעיניי ואני לא יכולתי להסיט את מבטי מעיניה. מה שהתרחש בינינו היה סיעור מוחות טלפתי. היא בחנה בעניין את יכולתיי הטלפתיים ועוד דברים שאשמור לעצמי. היא גם הדריכה אותי, כיצד לנצל כישרונות חבויים. בתור ילד, זה היה מפחיד למדי, אך היא העבירה לי במבטיה מסרים על עברי ומסרים חשובים שעיצבו את חיי לעתיד. על חלק מכך אכתוב בפוסט אחר.
מספרים עליה שהיא נהגה להטריד את משה דיין בהתרעות על מלחמות עתידיות, שעליהן שמעה בסיאנסים ממנהיגים מתים. לאורך חייה רבים ראו בה שרלטנית, אבל היא האמינה וראתה את עצמה כאשת חזון בתחום ראיית הנסתר. למעשה, היא ראתה בפועלה אמצעי להרחבת התודעה ואפשרויות הפעילות האנושית בשירות האדם. היו לה מאות אלפי תומכים, מתעניינים, מעריצים ומאמינים שונים.
היא אף קיימה מחקר בקרב אנשי העדה הדרוזית על נושא גלגול הנשמות ולמעשה הצליחה לקנות את אמונם של נכבדי העדה הדרוזית וקיבלה את רשותם להיכנס לצפונות הדת השמורים בסוד אף מכלל קהילת הדרוזים עצמם. היא פירסמה את מחקרה בספרה האחרון בשם "גלגול נשמות", שבו תיארה גם את חוויות גילגוליה השונים, החל מהיותה פרח חמנייה ביבשת אטלנטיס הקדומה ולאחר מכן כוהנת גדולה באטלנטיס בעת שקיעתה, דרך גלגולים שונים במצרים, שם הייתה כהן קירח עם זקן לבן לאלה איזיס, גילגוליה בימי הביניים, ובזמן החדש כשחקנית תיאטרון במאה ה-18 ולבסוף נערה רוסיה שהוגלתה לסיביר ומתה שם.
כיצד ערכה מרגוט קלאוזנר את מפגשיה (הסיאנסים) עם המתים? במפגשים אלה ישבה קבוצה בחדר חשוך למחצה לרוב בביתה של מרגוט. על השולחן הניחו לוח עם אותיות האלף בית ועל הלוח שמו כוס מזכוכית . מנחה הסיאנס, לרוב מרגוט עצמה, היה אוחז בכוס והכוס עברה מאות לאות בהתאם לדברי המת המוזמן בידי הנוכחים . המתים המזומנים היו לרוב אישים ידועים בחייהם. אחד הידועים מהם היה ראש הממשלה המנוח משה שרת, כדי שינתח את מצבה ועתידה של ישראל.
ביתה הפך למקום עלייה לרגל למבקשים עזרה בבעיות כגון "גילוי נעדרים ,סיבות מוות ,אבידות ,ניבוי עתידות וכדומה.לעיתים באו למקום בסתר נציגי ציבור, אנשי צבא ומשטרה ואף פוליטיקאים בכירים כמו משה דיין שהיה מבקר קבוע בביתה.
רב אלוף ושר הביטחון משה דיין
מרגוט קלאוזנר נפטרה ב-1975. מספר בנה, צבי שפילמן לאחר מותה:
אחד הסיפורים המדהימים ביותר עליה התרחש דווקא לאחר מותה וזה משהו שאני נכחתי בו בעצמי: בחדר ההנהלה של אולפני הרצליה עמד כיסא עור מרופט שנחשב תמיד לכיסא "שלה" ולאף אחד אחר חוץ ממנה אסור היה לשבת עליו, והיא הקפידה על זה מאוד, כי האמינה שמי שיושב עליו רוצה במותה. (היא הזהירה את איציק קול : את הכיסא הזה אל תוציא לעולם כי אני אבוא מהעולם הבא לשבת עליו לראות איך אתה מנהל את האולפנים.) לאחר שהלכה לעולמה הוחלט לשמור עליו על מנת לכבד את זיכרה ובישיבות לא ישבו עליו. אבל יום אחד ניהלנו שם ישיבת ועדי עובדים ואחד המשתתפים איחר להגיע והתיישב על הכיסא "האסור ". ואז בדיוק באותו הרגע אירע דבר מדהים: על החלון הופיע פתאום עורב אפור גדול והחל לצעוק ולקרקר קרקורי אימים וסירב להפסיק . ניסו לגרש אותו מהחדר בידיים ולא עזר כלום העורב המשיך לצעוק ולקרקר כאילו יצא מדעתו ועורר מהומה איומה . פתאום מישהו צעק "אתה יושב על הכיסא של מרגוט "והאיש שישב עליו קם מיד ואז ורק אז העורב נעלם באותה פתאומיות שהופיע .
היו שמועות שזאת הרוח של מרגוט ? נשאל שפילמן. שפילמן : היו כל מיני שמועות, אתה תחליט. אני מספר לך את המקרה כפי שאירע וכפי שהייתי עד לו. ומאז אף אחד לא מעז יותר לשבת שם על הכיסא של מרגוט קלאוזנר…
מהו מוות? בישראל קובע חוק המוות המוחי כי זמן המוות יהיה מצב שבו מותו של האיש נקבע על ידי רופאים מוסמכים, על פי פרמטרים קבועים (היעדר לחץ דם, היעדר נשימה עצמונית, היעדר תגובה של האישונים ורפלקסים נוספים). בתוך כך, הפסקת פעילות המוח תיקבע באמצעות בדיקה במכשירים אובייקטיבים (דוגמת מכשיר ה-CFM הבודק פעילות חשמלית מוחית).
אנשים רבים אומרים שהם לא שוללים שיש חיים לאחר המוות, אבל לעולם לא נפגשו עם מישהו שחזר מעולם המוות כדי לספר לנו על כך. אחרים, כמו למשל חתן פרס נובל לכימיה, פרופסור דן שכטמן, אומרים נחרצות שאין דבר כזה - כפי שאמר לפני כמה שבועות בראיון עם גיל ריבה בטלוויזיה. ארתור קלארק אמר: "כשמדען קשיש ומכובד אומר שדבר מה אפשרי, כמעט תמיד הוא צודק. כשהוא אומר שדבר מה בלתי אפשרי - קרוב לוודאי שאינו צודק". האם כך? לדעתי, מדען אמיתי אינו יכול לקבל דבר, אלא אם הוכיח אותו. אבל מדען אינו יכול לשלול דבר, אלא אם כן הוכיח את אי קיומו. המדע לא הוכיח עד כה את אי-קיום המשכיות החיים בצורה כל שהיא לאחר המוות.
כאשר מדברים על החיים שלאחר המוות, לרוב מתייחסים בהשארות והמשכיות של הנפש. אך יש המאמינים בקיום גופני הנמשך לאחר המוות. למשל, על פי הרמב"ם, העולם הבא הוא עולם רוחני בלבד בו לא קיים גוף. לעומת זאת לפי הרמב"ן, בעולם הבא קיים גם הגוף וגם הנשמה, אך זאת לאחר זיכוך רב של הגוף. האמונה בנושא המשכיות החיים מקובלת בעיקר בתחומי הדת, הרוחניות והמיסטיקה, שאנשיה מנסים ללא הרף לחקור את הנושא, ולחפש אחר הוכחות לכך שהמוות הוא לא התחנה האחרונה בחייו של אדם.
אותה אמונה בכך שהחיים אכן נמשכים לאחר המוות משותפת כמעט לכל התרבויות. כולן עוסקות בשאלות זהות כגון – מה קורה לגוף ולנפש לאחר המוות. מושגים כמו "תחיית המתים", "גלגול נשמות" ו"העולם הבא" – משותפים לכולם. יתכן שהדבר נובע רק מתוך צורך פסיכולוגי של האדם להאמין בהמשכיותו. לקבל את הקונספציה של מוות סופי ומוחלט קשה לבני האדם.
במרוצת השנים נערכו מחקרים מדעיים רבים אך מעולם לא נמצאו עדויות חותכות לכך שאכן ישנם חיים לאחר המוות. המדע יכול לקבל רק הוכחות חותכות.
מה שכן מחזק את ההשערה שהחיים ממשיכים לאחר המוות הן עדויות של אנשים אשר חוו מוות קליני ונוהגים לדווח על חוויות שונות אותן חוו בזמן התקרית. חוויות אלו מפורשות על ידי אנשי מסיטיקה ודת וחלק מהחוקרים, כדבר המרמז על ההמשכיות של החיים.
מדובר כאן על מיקרים ידועים של אנשים שהוגדרו על ידי הרפואה כמתים מוות קליני והצליחו להחיות אותם באמצעים רפואיים. חלק מהאנשים האלה מספרים סיפורים מאוד דומים על חווית המוות שלהם ועל החזרה לחיים. ראו בסרטון הזה:
מה יש למדע לומר על זה?
אתחיל בכך שמוות קליני הוא מצב שבו הלב מפסיק לפעום ולכן לא מספק חמצן למוח. הפסקת זרימת הדם למוח גורמת לכך שהאדם מאבד את הכרתו בתוך שניות ספורות ובתוך 30 שניות הדבר גורם גם להשבתת התקשורת העצבית במערכת העצבים המרכזית. אך רקמת המוח ממשיכה לחיות עוד מספר דקות. אם מצליחים להחיות את האדם תוך זמן קצר, פעילות המוח מתחדשת כמקודם. במידה ולא, הפעילות המוחית נפסקת לחלוטין ואז מדובר על מוות מוחי - מצב סופי של מוות. אין חזרה לחיים לאחר מוות מוחי.
מכיוון שבמוחו של אדם שחווה מוות קליני עדיין קיימים תפקודים, יכול במקרים רבים אותו האדם לחזור לתפקוד גופני וקוגניטיבי מלא, ואפילו לספר חוויות ממה שעבר עליו בשעה שהיה שרוי במוות קליני. כאמור, קיימות אינספור עדויות של אנשים שחוו מוות קליני ודיווחו כי ראו אור לבן, אנשים מוכרים שמתו, שחוו חוויה חוץ גופית או שנמשכו אל תוך מנהרה. כל החוויות האלה קשורות בזיכרון של חוש הראייה.
המדע מצא שפעילות מרכז הראיה במוח היא הפעילות האחרונה שנותרת במקרה של מוות קליני. מחקרים מדעיים הראו שאפילו 36שעות לאחר המוות קיימים שרידים של הולכה חשמלית במספר תאי עצב במוח. בהתקיים פעילות מרכז הראיה במצב של היפוקסיה (אי אספקת דם במוח), מרכז הראייה נכנס למצב של הלוצינאציות (הזיות), המסבירות את החוויות של אלה שמתו מוות קליני והוחיאו.
לפיכך, החוויות שמספרים "החוזרים לחיים", אינן משמשות הוכחה מדעית שאכן יש חיים לאחר המוות.
ובכל זאת, כאמור, אין הוכחות מדעיות השוללות קיום של חיים לאחר המוות.
אנשי הרוחניות טוענים שההוכחה להמשכיות החיים היא תופעת גלגול הנשמות. אך האם היא אכן קיימת? על כך אכתוב כבר בפוסט אחר.
הפוסט הזה הוא ארוך, וודאי רוב הקוראים איבדו סבלנות. לכן אשאיר אתכם במתח עד לפרסום הפוסט בנושא גלגול נשמות. אציין כאן רק שאני אספר לכם חוויה אישית שעברתי בילדותי עם גברת מרגוט קלאוזנר, שעליה כבר רמזתי בתחילת פוסט זה.
ולהמתקת הסבל שסבלתם בקריאת פוסט זה, הרי השיר היפה של לד צפלין, שבתרגום עברי הוא "מדרגות לגן עדן":
הפוסט הזה הולך להיות הדבר הכי מוזר וההזוי ביותר שכתבתי מעודי, אשר אני מציג אותו לראווה לציבור. בחרתי לכתוב זאת בפורים, כאליבי לשפיות דעתי. בעצם אני אציג לכם כאן בהמשך דברים הזויים ומדהימים שקרו לי וההסתכלות שלי עליהם כאדם וכמדען. אחד מהם קרה אתמול . הרבה מהם קורים לי מעת לעת כל חיי. איך זה קשור בפורים? ובכן בפורים אנחנו נוהגים בצורה הזויה כתגובה לאירוע היסטורי (?) של עמנו, הקשור בהשמדה. ומי יודע כמה הזיכרון הקולקטיבי שלנו לאירוע זה, משפיע על ההתייחסות שלנו היום לצורר פרסי מודרני אחר, הרותם את הפיזיקה המודרנית לייצור נשק השמדה ספציפי כנגד מדינת היהודים.
למרות שסיבות החג שונות, פורים דומה להפליא לחג אחר, חג פגאני של הגויים ושמו ליל כל הקדושים או הלואין (Halloween), הנחגג בליל 31 באוקטובר עם רדת החשיכה. מקורו הפגאני של חג זה הוא כנראה בחגיגות ליל הרוחות בימי הקלטים. הקלטים האמינו כי בלילה זה עולם הרוחות קרוב ביותר לעולם החיים. מחשש שהרוחות, מכשפות ובעלי כוחות על טבעיים ייכנסו באדם, הקלטים התחפשו לרוחות ושדים על מנת לבלבלם. בחג זה כיום, ילדים בתחפושות מפחידות סובבים בחוצות, נושאים בידיהם דלועים מנוקבים, שפרצוף מפחיד נחתך בצידן האחד ונר דולק מאיר בתוכם. הקלטים היו משאירים בפתח ביתם דלעת מוארת כזו, כדי להערים על כוחות האופל, שיחשבו שהדלעות הן ראש של ילדים ולכן יאספו אותן במקום ילדיהם. אצלנו הדלעת כסמל לראש ילד, התחלפה באוזן המן. אך לשני החגים יש רשע כמכנה משותף – באחד הרשע מצוי בשדים וברוחות ובשני רשע הצרור בדמות המן.
מנהג משותף לשני החגים – פורים והלאין – הוא המנהג להתחפש. בפורים קיימת מסורת של משלוח מנות. בהלאין קיימת מסורת אחרת, שבה כביכול מבקשים משלוח מנות באיום בכוח. זוהי המסורת של 'תעלול או גמול' (ובשפה האנגלית "trick or treat" ובתרגום לעברית 'תעלול או ממתק'). לפי מסורת הגויים היום, הילדים יוצאים בתחפושות של שדים ורוחות לרחובות, עוברים מבית לבית, דופקים על הדלת ואומרים "תעלול או גמול!". אם מי שנמצא בבית לא נותן להם ממתקים, הילדים מעוללים לו תעלול כלשהו, בדרך כלל זריקת ביצה לבית. למרות שכיום הנוהג הזה מקובל יותר בארצות הברית, הרי שמקורו באנגליה, בליל התעלולים, בו הילדים נהנו מערב אחד ללא עונשים על כל מעשי הקונדס.
גם פורים משמש לנו צורך פסיכולוגי ליום אחד, שבו אפשר לעשות שטויות מצד אחד ומצד שני למלא את הצורך של האדם להתחפש. הצורך הפסיכולוגי להתחפש למי שאנחנו לא, אבל רוצים להיות. לא פלא שהצרכים הפסיכולוגיים האלה מושרשים בשני החגים האלה בעולם.
בניגוד לפורים, חג ליל הקדושים עוסק בדמויות מיסטיות – שדים, רוחות ומכשפות, ומיסטיקה הוא נושא פוסט זה. בעצם בפוסט זה אתרכז בפן מיסטי אחד והוא "החוש השישי" או "התפיסה העל חושית".
***
תוכן הפוסט הזה שינה את עורו בדקה התשעים, בשל אירוע מיסטי אתמול
בפוסט הקודם ציינתי כי אחד הנושאים שבו אעסוק בקרוב היא השאלה האם יכול להיות קשר בין מדע למיסטיקה ורוחניות?. כוונתי הייתה לתקוף נושא זה מזוויות מבט שונות ואחרות לאופן שבו למעשה אני כותב פוסט זה. הסיבה לשינוי הוא כאמור אירוע מדהים אתמול.
על האירוע הזה אספר בהמשך, לא בשל רצוני להשאיר אתכם במתח, אלא מפני שלכתיבה יש תמיד רצף רצוי משלה. כרגע רק ארמוז שאירוע זה נוגע בקשר התכתבות וירטואלית שהייתה לי עם אדם יקר, שאכנה אותו כאן בשם הבדוי יובל.
יובל, שבו מדובר, עוסק ב- וכותב על- רוחניות ונושאים הקשורים בניו אייג'. ההתכתבות בינינו הייתה בין שני אנשים שעיסוקיהם נחשבו בעיניו לאנטי- תזה. כלומר, לניגוד בלתי אפשרי לגישור בתפיסות עולם. אבל, למרות זאת היו בינינו חילופי דעות מעניינים ביותר, מתוך הערכה אישית אחד לשני.
בתקופה ארוכה למדיי של חילופי התכתבויות אלה, שנינו חווינו גם חילופי מחשבות הדדיים ללא כתיבה – חילופי מחשבות טלפתיים, חלקם בעצמה גבוהה ביותר. למעשה את הפוסט הזה אני מקדיש לו. אוסיף ואומר שליובל חלק ניכר לסיבות שפתחתי בלוג זה. חילופי ההתכתבויות בינינו פסקו לפני חודשים אחדים, מסיבות השמורות עימו ואיתם גם החלפת המחשבות הטלפתיות. בהקשר לכך כמה מפתיע מה שקרה אתמול - הדבר ההזוי שאספר לכם בהמשך. כאמור, בשל האירוע של אתמול, פוסט זה שינה כיוון והוא יעסוק בהסתכלות מדעית על טלפתיה.
למעשה יש שתי צורות של טלפתיה. הצורה הראשונה היא הצורה הקלאסית של הטלפתיה, כפי שהיא מוגדרת (ביוונית: טֶלֶ = רחוק, למרחק; פתוס = רגש) - היכולת להעביר מחשבות, רגשות ותחושות מאדם לאדם. למעשה מרבית האנשים מספרים שהם חווים מדי פעם מחשבות טלפתיות עם חברים או קרובי משפחה מסוימים. יש אנשים שהם רגישים יותר לקליטת מחשבות טלפתיים של הזולת. למעשה אני קורא אנשים בסביבתי כספר פתוח. את מחשבות הסובבים אותי אני לא קולט בצורה מילולית מדויקת אלא את הלך המחשבה. אני לא מספר את זה לאנשים, כי באופן טבעי זה מפחיד אותם. למשל, כשאני עורך ראיונות עבודה עם מועמדים חדשים, אני מקבל החלטה לאחר כדקה ורק מטעמי נימוס אני ממשיך הלאה את הראיון. לעיתים אני מוסר לקולגות שלי את דעתי על אדם פלוני או אלמוני לגבי מידת הצלחתו בעבודה לעתיד (כפי שאני מבין). אך הם בדרך כלל לא שומעים לי ואחר כך מצטערים על כך. מחשבות טלפתיים רבים הוחלפו בין יובל לביני, למרות שהיה בינינו רק קשר התכתבות וירטואלי.
הצורה השנייה של הטלפתיה היא מורכבת ודרמטית יותר והיא מכונה ראייה מרחוק (Clairvoyance).
ראייה מרחוק נוגעת ברוב המקרים לאסונות העתידים להתרחש, או שקורים לאדם קרוב באותה שעה ממש, במקום אחר בעולם. אצלי קיים גם סוג כזה של ראייה, לגבי מפגשים העתידים להתרחש בקרוב.
אספר לכם דוגמא. בצבא הכרתי חייל מסוים בקורס. במשך כל שרותי הצבאי לאחר מכן לא ראיתיו יותר. החייל הזה היה ירושלמי. יום אחד, לאחר שכבר למדתי ארבע שנים בירושלים, נסעתי באוטובוס ולפתע נזכרתי בחייל הזה. התפלאתי ביני לביני כיצד לא פגשתי אותו במשך הזמן הארוך שבו אני כבר מתגורר בעיר. בתחנה הבאה עלה אותו אדם לאוטובוס והוא התיישב במושב לידי, בהתרגשות ובשמחה רבה על המפגש. הוא ירד בתחנה המרכזית ואני המשכתי לאוניברסיטה. מאז לא ראיתיו לעולם. התופעה הזו, שאני חושב על אנשים ואז הם מופיעים אינה נדירה אצלי. למעשה זה קורה די הרבה. שמעתי שזה קורה גם לאחרים.
שניים מהמקרים היותר מפורסמים של ראייה מרחוק עתידית נוגעים לאסון טביעתה של האנייה טיטאניק, ולהתרסקות ספינת האוויר הבריטית הניסיונית R101 באוקטובר 1930.
הנשיא האמריקני אברהם לינקולן חזה את מותו כמה לילות לפני הירצחו. הבישוף ג'וזף לאניי חזה בחלום את רציחתו של הארכידוכס פרדיננד מאוסטרו-הונגריה – רצח שהצית את מלחמת העולם הראשונה. מארק טוויין חזה את מותו של אחיו.
רוב המדענים סבורים כי אין הוכחה מדעית לקיומן של התופעות שתיארתי. הם טוענים שמול מקרה אחד שבו היה מפגש עם אדם לאחר שחשבתם עליו, קיימים המון מקרים שבהם חשבתם על אנשים והם לא הופיעו. הרי כל אדם חולם בימי חייו חלומות רבים על העתיד להתרחש, כאשר רובם אינם מתגשמים. לכן התגשמותם של חלק זעום מהחלומות אינה מוכיחה דבר. ובכלל רוב המדענים שוללים קיומה של טלפתיה, שכן טרם נמצאו ניסויים מדעיים המצליחים להדגים ללא צל של ספק את קיומה. במדע, כמו במערכת המשפט, כל עדות חייבת להיות מוכחת ללא צל של ספק. במערכת המשפט משוחררים פושעים לרחוב מחמת הספק. אלא, שבמדע כל השערה חייבת להיות מוכחת בשיטות מדעיות מדידות ומדויקות.
בהתכתבותי עם יובל, שכעס על כך שמרבית המדענים מתייחסים בביטול לתופעות על – חושיות, ציינתי בפניו כי המדע בטבעו אינו שולל את האין (אלא אם הוכיח שהאין הוא כלום) אלא מוכיח את היש. לפיכך כל עוד המדע לא הוכיח דבר, אין הוא יכול לשלול דבר.
עוד כתב אלי יובל לגבי מדענים: "טענתי היחידה היא נגד אי הרצון הגלובלי לחקור את הרוחניות בצורה רצינית..... לפחות לחקור. לפחות לנסות להקשיב. לנסות להיפתח. אני מקשיב לפעמים לדיבורים של אנשי מדע ואני מתפלץ. כזו סגירות וכזו שמרנות..."
עניתי ליובל: " ........ אני דווקא מאמין בפתיחות האדם כדרישה לחקר וגילויים מדעיים חדשים. בשל כך המדע יכול להגיע לתובנות חדשות על מה שנראה מלכתחילה הזוי. ואם בנבואה עסקינן, לדעתי המדע הוא שיגשים "מסע בזמן" ודילוג בין "מימדים ועולמות", כפי שהאלקטרונים עושים בין קליפות הגרעין באטום (תורת הקוונטים). הנבואה הזו הזויה לא יותר מאשר האופן שבו חלקיקי האטום נוהגים מימים ימימה."
האם אכן המדענים הם המתנגדים העיקריים בהכרה בקיום תופעות על-טבעיות? אם נרחיק למאה ה-18, מסתבר שפילוסופים, רופאים ויותר מאוחר גם מדענים היו אלה שניסו לחקור תופעות על–טבעיות. ביניהם אפילו החוקרים מרי קירי ובעלה פייר, שהיו מייסדי מדע הגרעין. חלקם השתכנעו באמיתותן של התופעות. אבל, דווקא הכנסייהטענה בתוקף שהעל-טבעי אינו קיים.גם ליהדות יש יחס אמביוולנטי לתופעות על-טבעיות ובעיסוק בהן.
המפנה הראשון בהכרה בתחום העל–טבעי היה הרופא הגרמני פרנץ אנטון מסמר, רופא מהפנט גרמני בן המאה ה-18 שעסק בהיפנוזה. רבים ממטופליו הצליחו להבחין בעצמים מוחבאים, נעשו סבילים לכאב והצליחו לקרוא ספרים בעיניים סגורות.
הבעיה במחקר העל–טבעי היא בעצם קיום מספר רב של רמאים ושרלטנים הטוענים ליכולתם העל-טבעית. האשמה גם בחלק מהמדענים החוקרים עצמם, שזייפו תוצאות בחקר הילות (אאורות). הזיופים האלה הרחיקו מדענים מלהמשיך במחקר בנושא. לפיכך, עוד בשלהי המאה ה-19, נוסדה האגודה האנגלית למחקר רוחני (SPR), במטרה לבדוק טענות על התרחשויות על-טבעיות. האגודה כללה אנשי אקדמיה תקיפים וביקורתיים ובדקה תופעות רבות בתחום. האגודה קיימת גם כיום. מטרתה לבדוק ללא משוא פנים, ללא דעות קדומות וברוח מדעית אותם כישרונות אנושיים, אמיתיים או משוערים, הנראים בלתי ניתנים להסבר. אולם, לא כל המדענים העזו להתקרב ולבדוק את העל-טבעי. למשל, המדען החשוב, סר ויליאם תומסון, יצא בביקורת על כל ניסיון לבדוק תופעות רוחניות. הוא גם טען בלגלוג שטיסה במכונה שמשקלה רב ממשקל האוויר (כמו מטוס היום) איננה אפשרית, ושקרני רנטגן הן תעתוע. אם כך, ביקורתו הסתברה כלא נכונה.
כן, אך האם הוכיחו באמת שקיימת חיה כזו המכונה טלפתיה?
כאמור, רוב המדענים שוללים קיומה של טלפתיה שכן טרם נמצאו ניסויים מדעיים המצליחים להדגים את קיומה. אך ממש לאחרונה התפרסם מחקר רציני ראשון בכתב עת מדעי רציני, שעבר ביקורת מדעית לפני פרסומו. והרי לפניכם צילום הדף הראשון במאמר זה:
סוף-סוף מתקבל בעבודת מחקר זו רמז מוחשי ליכולות על-טבעיות. ובאופן ספציפי האם ניתן לחזות את העתיד? מחקר פסיכולוגי חדש ומכובד זה טוען שבני-אדם מסוגלים לעשות זאת. מחקר זה מסכם שמונה שנים של עבודה מאומצת של החוקר דריל בם, עם פרסום תוצאותיהם של תשעה ניסויים פסיכולוגיים, ב- Journal of Personality and Social Psychology.
לפי העיתון New Scientist , חוקרי הפסיכולוגיה גועשים ומתרגשים ממחקר זה, אך חייבים להמתין עד שחוקרים נוספים יחזרו על ניסוייו של בם בהצלחה.
אז מהו האירוע המוזר שהתרחש אתמול?
ראשית אני רוצה להזהירכם שמה שאני הולך לתאר כאן, אינו מיועד לבעלי לב חלש.
כאשר התחלתי להכין את הפוסט הזה, רציתי לדון בשאלה האם יכול להיות קשר בין הרוחניות למדע. בכתיבת הפוסט, כמובן נזכרתי בחילופי התכתובות שהיו ליובל ולי בנושא. כאמור, הקשר הוירטואלי בין יובל לביני הופסק. אך, כיוון שנושא הפוסט הזה נוגע בשיחות מסויימות שהיו לנו במייל , חזרתי לקרוא את שרשורי התכתובות האלה מהעבר. לפתע ראיתי באחת התכתובות , מספר משפטים שרציתי להעתיק אל הפוסט שבהכנה. ואז קרה דבר מוזר. כשעשיתי קופי ופייסט של הפיסקה למסמך וורד, הועתקו כל השרשורים (ולא רק הפיסקה שבחרתי) - וזה כבר מוזר בפני עצמו. אך מה שעוד יותר מוזר הוא שבסיום הטקסט המועתק של השרשור, השתרבב הטקסט המצמרר הבא (את צבע האותיות האדום, הוספתי אני בעריכה):
עוד על תחושות רוחניות
החיים לאחר המוות
חיים לאחר המוות
חיים אחרי המוות
החיים לאחר המוות
חיים לאחר המוות
חיים אחרי המוות 520
זה מה שהופיע ואף פעם לא כתבנו שום דבר על חיים שלאחר המוות.
וזה עדיין לא הכל. גם באמצע הטקסט של השרשור שהועתק, הופיע שוב:
עוד על תחושות רוחניות
החיים לאחר המוות
חיים לאחר המוות
חיים אחרי המוות 520
כיוון שיובל לא ענה למכתב האחרון ששלחתי אליו לפני כחודשיים בנושא מסוים, קיבלתי תחושות רעות מהכיתוב הזה שהופיע באופן מסתורי. לכן החלטתי לכתוב לו על כך בבהילות ולשאול לשלומו. כותרת המייל ששלחתי אליו הייתה:
"אם אתה קורא את זה, בבקשה תענה - אפילו רק שתי מילים!"
במייל כתבתי לו בקצרה: "אני מרגיש כבר מזה זמן אי נוחות והרגשות מוזרות בקשר אליך, אך משהו קרה עכשיו, דבר שאני לא יכול להתעלם ממנו. כשחדלת לכתוב, התעוררו בי תהיות מסויימות, אך לא רציתי להטרידך בשאלות. מאז נזכרתי בך לעיתים. זכרונות אלה לוו לעיתים בתחושות דאגה ואחרות. בעבר היו בינינו אירועים טלפתיים, אך מאז שהפסקת לכתוב- אני מרגיש במיסוך שחוסם קשר טלפתי איתך." תיארתי בפניו את הטקסט המיסתורי שהופיע והוספתי:"יובל את זה לא כתבנו אף פעם בחילופי המכתבים בינינו. זה כבר מעורר בי תחושות קשות לגבי שלומך. אם אתה קורא את זה, אנא ענה לי. אנא בבקשה תרגיע אותי."
חלפו מספר שעות ואז יובל ענה לי. איזו רווחה זו הייתה.
זה מה שכתב יובל:
"התרגשתי לקרוא את מכתבך. אני בסדר גמור והכל בסדר. אני ממש מודה לך על הדאגה ועל האכפתיות.
את הסיבות להתנתקות שלי אסביר לך בעתיד הקרוב .......... ואני מתאר לעצמי שתופתע למדי ממה שתקרא."
החזרתי מייד תשובה ליובל וציינתי בפניו שאני עומד לפרסם פוסט זה בקרוב וכי הדבר המיסתורי שאירע הוא בעצם אות בשבילי לספר לכם על אירועים מדהימים שקרו לאנשים סביבי בנסיבות הסתלקותם מהחיים עלי אדמות. האם יש חיים לאחר המוות - יהיה כבר נושא פוסט אחר.
יתכן וחלקכם חושב שבעל הבית השתגע או שהמציא סיפור מצוץ מהאצבע. אך כל תיעוד המיילים ומסמך הוורד המקורי עם התוספות המצמררות שמורים עימי כהוכחה לעצמי. אתם יכולים להאמין למה שתרצו.......
***
מי שעדיין לא הצטרף כמנוי ורוצה לקבל הודעה על המשך הפוסט הזה ועל פרסום פוסטים אחרים בעתיד, מוזמן להוסיף את כתובת המייל שלו בתיבה הלבנה הימנית למעלה ולא לשכוח לאשר את המייל האוטומטי שישלח אליכם כתגובה.
***
פינת הידעתם?
ההבדל בין טלפתיה לאינטואיציה
מהי ההגדרה של טלפתיה?
טלפתיה היא העברה ישירה של תחושות, רגשות או מחשבות מאדם לאדם, שלא באמצעות החושים המוכרים, בדרך שאינה ניתנת להסבר על-ידי חוקי המדע הידועים.
ומה זו אינטואיציה?
אינטואיציה היא תחושה פנימית לא מוסברת הגורמת לאדם לדעת דבר מה גם כשאין לכך בסיס הגיוני או עובדתי; הידיעה המבוססת על תחושה זו.
לא כל תחושה שמקורה באינטואיציה, היא אמת. זאת ניתן לראות כאשר לאנשים שונים יש אינטואיציות סותרות לעובדה שאינה נושא לפרשנות או לטעם אישי, לכן חלקן חייבות להיות שגויות.
מקרה אמיתי או הנראה כאמיתי, אשר סותר את האינטואיציה, נקרא פרדוקס. דוגמה לפרדוקס כזה ניתן למצוא ב- פרדוקס יום ההולדת. שהוא פרדוקס הנובע מהאינטואיציה המתמטית של האדם.
הפרדוקס הזה מבוסס על תוצאה בתורת ההסתברות (הסיכויים), לפיה בקבוצה של 23 אנשים או יותר, שנבחרו באופן אקראי, הסיכוי לכך שלפחות שניים מהם נולדו באותו יום בשנה עולה על 50%. תוצאה זו נכונה מבחינה לוגית, אך היא סותרת את האינטואיציה של מרבית האנשים. מרבית האנשים בטוחים כי הסיכוי לכך יהיה קטן בהרבה מחצי משום שמספר הימים שבהם אפשר להיוולד (365) גדול בהרבה מ-23.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
.
- 
