כידוע בלוג זה עוסק באמיתות מול אמונות ומנסה להפריד ביניהם. קיימת כמובן בעיה בהגדרת אמיתות, כי רבים רואים באמונה כאמת שלהם. המדע הוא הדבר הקרוב ביותר להגדרת האמת - כי הוא אינו מבוסס על אמונות (שאנשים נתלים בהן "כדברי אלוהים חיים", ונראה שקשה יותר להזיז אנשים מאמונות מאשר לטוס במהירות האור).
בניגוד לאמונות, המדע מתעדכן ואפילו שולל מסקנות קודמות, כאשר מתגלים ממצאים חדשים בעזרת שיטות וטכנולוגיות חדשות ומדויקות יותר.
המאמינים נתלים בכך שהאמונות שלהם תמיד יהיו שרירות וקיימות (כל עוד המדע לא הפריך אותן ויש כאלה שימשיכו להאמין גם אם המדע סתר את אמונתם). הם מאמינים שיום יבוא והמדע יוכיח את האמונות. משל למה הדבר דומה? נניח אתם רואים ילד זר שחמק מכם ברחוב ומחליטים ששמו משה. אם לא תמצאו את הילד לשאול לשמו - לא ניתן להוכיח או להפריך את הטענה שזהו אכן שמו.
תופעות מיסטיות (המכונות על-טבעיות), בדרך כלל אינן יכולות להיות מוסברות על ידי המדע, ולכן נחשבות על ידי רבים ללא רציונליות - בעיקר לאלה שלא חוו אותן בעצמם. רבים יהיו אולי מוכנים להאמין בקיומן רק אם הם עצמם יחוו בתופעות האלה, גם אם אין להן כרגע הסבר רציונלי.
ומה יקרה לכם אם תחוו בתופעה "על -טבעית"? האם תוכלו להבחין אם מדובר במציאות או דמיון? האם תוכלו להבחין אם היה הדבר במציאות או שהיה זה רק חלום?
אז אתן לכם טיפ. במציאות לכל דבר יש התחלה. בחלום אין התחלה מוגדרת. במציאות אתם יכולים להחליט שבכל פעם שתתקלו במצב מסויים תגרדו באצבעכם את קצה החוטם. בחלום לא תוכלו לעשות זאת מתוך כוונה מראש. והחשוב מכל - בחלום לא תוכלו לקרוא מילים (לא בשלטים, לא בעיתון ולא בספר). האם שמתם לב לדבר בחלומותיכם?
אז אם אתם נתקלים במצב שכביכול נראה לכם לאחר מכן כחלום, ויש בו אחד משלושת הסממנים שציינתי - אז אתם כנראה לא חלמתם. אולי גם לא הייתם במציאות, אבל הייתם במציאות אחרת. נסו להתרכז בשקט ואולי תזכרו במצבים כאלה שחוויתם.
בסדרה בת שתי כתבות (זו והבאה) אשתף אתכם במצבים כאלה שחוויתי אני, מהקל אל הכבד - מצבים שאני מכנה אותם " ביקור במקום אחר". לאחר שחלקכם יאמרו - לא אפשרי! אתאר לכם ניסויים מדעיים מבוקרים שהוכיחו את האפשרות הזו לפחות לגבי אדם אחד. ואם יש אחד כזה בוודאות, יש כנראה עוד אחרים כמוהו.
להיות כאן ושם
המדריך שלי לשעבר לדוקטורט היה מרבה להירדם בהרצאות בכנסים ובסמינרים של תלמידים. אך להפתעת כולם, ידע לחזור על כל דברי המרצים בסוף ההרצאה בדיוק מפליא.
שאלו את רעייתי והיא תאשר לכם שלעיתים נופלת עלי תרדמה כבדה כאשר אנו צופים בהצגת תיאטרון (בעיקר כאשר אני לאחר יום עבודה מעייף). אבל אני לא באמת ישן. אני נמצא "במקום אחר" שבו אני רואה אירוע שאינו קשור כלל וכלל להצגה, לא סתם רואה - אני משוכנע שאני נמצא שם. אבל כשאומרים לי הסובבים בחיוך "ישנת טוב, הא?", אני מפתיע אותם ומספר להם כל מה שנאמר והתרחש בהצגה.
יש לי הסבר לכך, שאין אני מבין מדעית את המנגנון שלו - קיימת הפרדה בין חוש הראיה והשמיעה שלי. בשמיעה אני נמצא במציאות, אבל בראיה אני עשוי להמצא במציאות אחרת.
לעיתים הייתי במקומות לא מוכרים, שבאופן מפתיע הגעתי אליהם באמת, לעיתים לאחר הרבה שנים. כל פרט שם מוכר לי, למרות שלא הייתי שם פיזית "באמת" אף פעם מקודם. במידה זו או אחרת, רבים מכם וודאי נתקלתם בתחושת הדה ז'וו. השאלה היא כמה נתתם דעתכם לכך.
חוויה מיסטית ביום כיפור - חוויה מחוץ לזמן ולמקום
כבר סיפרתי לכם באחד הפוסטים הקודמים שיש לי זכרונות מדוייקים ומאומתים על ידי המבוגרים מגיל ממש צעיר. כעת אספר על חווית ילדות יוצאת דופן הזכורה לי. גם אם רבים מכם עשויים לפקפק בנכונות הדברים. אני זוכר כאילו היה זה אתמול - בגיל כמעט שש, אבא שלי לקח אותי ביום כיפור, לבית הכנסת הגדול בעיר (אז עיר יחסית קטנה). אבא שלי אדם חילוני בהכרה מלאה, אך לקח אותי בחגי תשרי לבית הכנסת. לא יודע מה הסיבה, הוא עצמו לא התפלל. הוא אף פעם לא הלך יותר לשם לבדו.
בערב יום כיפור, בית הכנסת המרכזי היה הומה אדם. לא היו מקומות ישיבה ואני לא יכולתי לראות דבר, מלבד טליתות ותקרת הבית. רגלי כאבו מעמידה ולא היתה לי סבלנות להשאר. לפיכך, יצאנו לסבב בתי כנסת בעיר, כדי למצוא אחד צפוף פחות עם מקום ישיבה. גם האחרים היו צפופים מאד ולבסוף אבא שלי הוליך אותי לעבר אחד נוסף, שבו הבטיח לי שיהיה מקום ישיבה.
צעדנו ברחוב הראשי של העיר, בקטע רצוף חנויות. ואז, בין חנות הדגים של "פוּקְס" לבין חנות הנעליים של "רוֹט", אנו רואים פתח קטן ללא דלת בקיר. אבי אומר לי שזה בית הכנסת. נכנסנו דרך הפתח הנמוך (אבי היה צריך להתכופף, כדי לעבור בו).
ירדנו שלוש מדרגות ואנו עומדים בקצה מרכז אולם מלבני (בצלע הארוכה שלו). אני מימין לפתח, אוחז בידו של אבי שעומד לשמאלי. קירות האולם לבנים בוהקים באור חזק. אין בו חלונות ולא מקור תאורה. לא מנורות ונברשות המאפיינים בתי כנסת, גם לא ארון קודש. משמאלנו, במרכז האולם, שלוש שורות כסאות לבנים. אף לא אחד יושב עליהם. משמאלנו ומימיננו פזורים עשרה "אנשים" עם גלימות ארוכות לבנות, הדוקות לגופם ושיער ראשם לבן ארוך. כל אחד עומד במקום אחר, גופם פונה לכיוונים שונים ובזוויות שונות.
במקום שאמור להיות ארון הקודש, נמצא מעין פודיום לבן, עליו ניצב "אדם" בעל שיער לבן עם גלימה לבנה "אחרת". פניו כשל אדם בשנות השישים לחייו, שערו הלבן קצר. גופו פונה לסירוגין לעבר הקיר שבו ניצבנו אנחנו ולעבר קצה האולם הנגדי. שלוש מהדמויות עם הגלימות הלבנות עומדים בקרבתו, גם הם פונים לעבר אותו קצה.
במרכז הקצה הנגדי של האולם עמד פודיום נוסף בצבע שחור, עליו ניצבת דמות אדם בגלימה שחורה, שיער שחור ארוך - מזכיר בקצת דמות של כומר יווני אורתודוכסי (במבטי היום). מעט מאחור, ניצבים לשני צידיו שתי דמויות נוספות עם גלימות ושיער שחורים.
מצידנו, מעט לפנינו, מול הפודיום השחור, ניצב אדם נוסף, שערו השחור קצר, בעל זקן צרפתי, נראה בשנות החמישים לחייו. מלבדנו, הוא היה היחיד בלבוש "ארצי". נושא שק על גבו רוכן כמשתחווה, פיו מחייך במבוכה.
אני אוחז בידו של אבי, שנינו עומדים במרכז, כשני צעדים מפתח הכניסה. אף אחד מהדמויות האלה אינן מסתכלות עלינו, כאילו רואים ואינם נראים, מלבד הדמות על הפודיום הלבן, שמבטה פנה אלי לשבריר השנייה. הדמות נראתה כמנהלת טקס, בשפה ובנעימה לא מובנת לי. דבריו מופסקים מדי פעם ע"י הדמויות הלבנות, כל פעם ע"י דברי דמות אחרת ולפעמים מעין "זמירה" של כל הדמויות הלבנות.
לפתע, החלה לדבר הדמות הניצבת על הפודיום השחור. שתי הדמויות השחורות הניצבות מאחור, חוזרות על דבריו בזמירה. האיש בלבוש הארצי, מאזין לדבריו וממלמל. אני שואל את אבי בלחישה באיזה שפה הם דוברים. הוא השיב לי שהוא חושב שהם מדברים בלטינית.
במרחק הזמן, אני יודע שכשאבי עונה לי שהוא "חושב", הוא לא ממש יודע את התשובה והוא "מנחש" משהו, כדי לספק לי איזה שהיא תשובה. למרות שרגלי כאבו מהעמידה, אבי לא רצה שנשב על הכיסאות הפנויים בשפע. הוא פטר בכך שאנחנו כבר עומדים ללכת.
דקות אחדות לאחר מכן, משכתי את ידו, ברצוני לצאת מהמקום. עלינו חזרה על שלושת המדרגות ויצאנו מפתח האולם לרחוב. המשכנו לטייל מעט וחזרנו לעבר ביתנו. אבל, כשעברנו שוב בקטע הרחוב, הפתח של אולם "בית הכנסת" נעלם.
מספר ימים אחר כך, עברתי שוב עם אבא שלי בקטע הרחוב הזה וחיפשתי את פתח הכניסה ההיא. כמובן, ראיתי רק חנויות. שאלתי אותו אם הוא זוכר כיצד עשינו סבב בתי כנסת ביום כיפור. הוא ענה לי בחיוב. כששאלתי אותו איפוא נעלם בית הכנסת האחרון שהיה כאן, הוא הסתכל עלי בתמיהה ושאל איזה בית כנסת. חזרתי על מה שראינו בו לפני מספר ימים. הוא הסתכל עלי במבט כזה, כאילו ירדתי מדעתי ואמר שבוודאי חלמתי. ואני כועס עליו, בטוח שזה היה, לא מבין כיצד הוא שכח. כשגדלתי, כל פעם שעברתי בקטע הרחוב הזה, חיפשתי את פתח האולם הנעלם...
אתם וודאי חושבים כמוהו שהיה זה חלום ואני אומר לכם שזה היה גם היה. היה לאירוע הזה התחלה וסוף מוגדרים הזכורים לאבא שלי, מלבד הביקור "בבית הכנסת" המוזר הזה.
הסופרת והפסיכולוגית האמריקאית מרילין פרגוסון, מתארת בספרה "קנוניית עידן הדלי" את היווצרותה של תודעה אלטרנטיבית. המושג "תודעה אלטרנטיבית" הוא מצב בו אדם מוצא את עצמו לפתע במקום או בעולם אחר מעולם המציאות הפיזי וחווה חוויות שנראות בעיניו כממשות אפילו שבגופו הפיזי הוא לא זז ממקומו. זה בהחלט מתאים למצב שאותו חוויתי.
וודאי יש כאלה שיאמרו כי מדובר כאן בשטף של מולקולות נוירוטרנסמיטורים בין תאים עצביים במוח שגורמים לדמיון של ילד להיראות כמציאות, אבל אני יכול להבטיח לכם שבגיל שש לא השתמשתי בסמים פסיכודלים.
אינני יכול להסביר מה משמעות החזיון שראיתי, אך הוא חרוט חזק במוחי שנים רבות לאחר מכן.
בשיחה שהייתה לי בנושא, מישהו העלה את האפשרות שבנוסף לעולם בו אנחנו מתקיימים, קיימים גם עולמות מקבילים. בעולמות המקבילים האלה יכולות הסיטואציות להיות זהות לאלה שביקום שלנו, יכולות להיות עם שינויים קלים, עם שינוייים משמעותיים יותר, או שונות בתכלית השינוי.
בכל מקרה יתכן שיש קשר תת-מודע הדוק, בינינו לבין המקבילים שלנו בעולמות המקבילים ולפעמים נוצרת אפשרות שדבר מסוים ייגע במודעות שלנו באמצעות הבזקים של ידע פתאומי, אולי בחלום, אולי כתמונה המצטיירת בדימיון.
בהחלט נשמע כמדע בדיוני, אבל פיזיקאים מודרנים מכובדים יכולים לקבל זאת כאפשרות.
קיימות עדויות מדעיות אמפיריות וחישוביות התומכות בקיום יקומים מקבילים - עדויות הנתמכות גם על ידי מכאניקת הקוונטים. אחת התורות המרכזיות בפיזיקה המודרנית.
יקומים מקבילים. מקור: הידען
ואת הכל עדיין לא סיפרתי. אך על זאת אכתוב בכתבה השניה. אלה שמתעניינים בנושא ואינם רוצים להחמיץ את ההמשך - מוזמנים להצטרף כמנויים לבלוג.
כאשר קורים לבני אדם אירועים יוצאי דופן שקשה להסבירם, הם נחלקים לשלושה סוגים בהתייחסותם לדברים. הסוג הראשון תולה את הדבר ביד השגחה עליונה, אלוהים או ישויות אחרות. הסוג השני, שמתייחס אל עצמו כאתאיסטי, פוסל את קיומם של הדברים שקרו, או מטיל ספק עקב סובייקטיביות בהסתכלות על הדברים שקרו, או מדחיק אותם כלא היו. הסוג השלישי רושם לעצמו את הדברים ושואל שאלות. אין הוא מתעלם מהם, גם אם אינו יודע להסביר - הוא רואה בהם תופעות על-טבעיות, כי בהחלט אי אפשר להגדירן כרגע כטבעיות.
הסוג השלישי נחלק לשני תת-סוגים: הראשון תוהה מעט על הדברים ועובר לסדר היום. השני נוטה לחשוב שקיימים מימדים נוספים בעולם הנגלה לנו. הסוג הזה מנסה לחקור ולהבין מהם המימדים האלה.
הבעיה היא מוגבלותו של האדם (מוגבלות פיזית של המוח) בתפיסת עולם רב מימדי. אין ויכוח שבעולמנו קיימים לפחות ארבעה מימדים: יש את האורך, הרוחב והגובה של גופים - מה שאנחנו מכנים תלת מימד. אבל, רבים האנשים שמוחם בקושי מסתדר עם תפיסת התלת מימד כהלכה. למשל, יש אנשים שבקושי מסתדרים עם גאומטריה דו-מימדית ובשום פנים ואופן אינם מסתדרים עם גאומטריה תלת-מימדית. ענף הגאומטריה התלת- מימדית היה בעבר אחד הענפים לבגרות במתמטיקה. אבל, ביטלו אותו בגלל המוגבלות של הראיה והתפיסה המרחבית של אנשים רבים.
וקיים מימד ידוע רביעי שהוא מימד הזמן. גם כאן יש לאנשים רבים בעיית תפיסה נכונה של מימד הזמן, ביחס לשלושת המימדים האחרים. אין הדבר נובע מטפשות, אלא ממוגבלותו של המוח האנושי בתפיסה רב-מימדית.
כמה מכם יכולים לתפוס את תורת היחסות של אלברט איינשטיין? האם אתם יכולים להבין את התופעה שאם תנועו במהירות האור פשוט תעלמו? - לא יהיה לכם משקל (מסה) ותהפכו לאור. מסה היא עוד מימד הקיים בעולמנו. ואתם אם תהיו עדים להעלמות פתאומית של גוף שהתחיל לנוע במהירות האור, האם רובכם לא יקשור את הדבר לתופעה מיסטית?
נכון, עדיין אין לנו טכנולוגיה לנוע במהירות האור. אך האם חשבתם באיזו מהירות נעה המחשבה שלכם? למשל ידועים מקרים של אנשים הנקלעים למצבים של "הסוף" המתקרב. בשניות אחדות בודדות, המוח שלהם מגלגל כסרט את כל מהלך חייהם. גלגול חיים שלמים במחשבה בשניות - חשבתם פעם מה צריכה להיות מהירות המחשבה הזו?
ובכלל מהי מחשבה? האם אתם יכולים לתאר אותה כדבר פיזי? על פי כל הגדרה לא תוכלו לעשות זאת, גם לא להסביר אותה בעזרת כל הביולוגיה הידועה לנו על המוח (ואנו יודעים רבות ובעצם עדיין לא יודעים כלום). אז אולי גם המחשבה היא מטפיזיקה?
האם כל אחד מכם יכול להיות בטוח שכל העולם הנגלה לו אינו דמיון? שאולי בעצם כל מה שאת/ה רואה, שומע, מריח וחש הוא פרי הדמיון ובכלל אינו קיים במציאות? כיצד אפשר להיות בטוח שהאינטראקציות עם העולם ואנשים אינה המצאה פרטית שלך? החלום הוא דוגמא איך המוח הופך דברים לא מציאותיים למציאותיים כביכול, עד שאנחנו מתעוררים.
האם לא קרה לכם שהתקשתם לעבור מהחלום למציאות? שלרגע אתם בטוחים שהחלום הוא כל כך מציאותי? האם אתם מודעים לכך שחלום "הרפתקאות" שנראה לכם כנמשך שעות וימים, בעצם מתרחש במוח בשניות בעת החלום. האם אין בזה סממנים של מיסטיקה?
כשאנחנו מתבוננים בהצגה של קוסם, אנחנו רואים בעצם אשליה שהמוח שלנו מתרגם כמציאות גמורה. רק הידע שלנו שמדובר באשליה, גורם למוחנו לקבל את הדברים כפי שהם כביכול. לקבל אבל לא בדיוק לתפוס ולהבין את הפער.
כשקוסם מניע חפצים כביכול על ידי המחשבה בלבד - אתם בטוחים שהתנועה הזו נעשית באמצעים פיזיים בלתי נראים ואפילו הקוסם מגלה לכם זאת, אך לא את האמצעים. אבל כיצד אתם מסבירים שישנם אנשים שבאמת יכולים להזיז חפצים בכוח המחשבה? נערכו עליהם ניסויים מבוקרים, תחת השגחה קפדנית, בחדרים אטומים שלא היו וראו מעולם.
הפיזיקה המודרנית מצביעה גם על קיומם של מימדים נוספים ואפילו של מימדים מקבילים. אני יודע שלחלק מהקוראים, דברים אלה כבר נראים בלתי נתפסים ומעוררים רצון לנטוש את המשך קריאת הפוסט. אני ממליץ לנסות לעשות מאמץ ולהמשיך לקרוא. לא אלאה אתכם רבות בנבכי הפיזיקה המודרנית, שאמנם למדתי משהו במסגרת לימודיי האקדמים הפורמליים, אבל אין זה תחום עיסוקי ואני רחוק מלקרוא לעצמי מומחה בתחום זה.
אתם וודאי מקבלים את קיומה של האינטואיציה. לכולנו יש אותה במידה זו או אחרת. אך, וודאי אתם אומרים שהיא נובעת מנסיונכם בעבר. אבל האם זה רק עניין הנסיון?
יש אנשים רבים הדוחים בשאט נפש קיום תופעת הטלפתיה. הם יאמרו שבעצם זו רק אינטואיציה. אז למגינת ליבם, אנשים אלה צריכים עכשיו לשנות את השקפת עולמם בנושא. המדע הוכיח שקיימת טלפתיה, בכוח שהוא הגדיר כפסיי (Ψ). נערכו תשעה ניסויים בלתי תלויים שהוכיחו את קיום הטלפתיה. המחקרים האלה פורסמו בכתב עת מדעי רציני ומכובד. פרטים על המחקרים האלה כבר הבאתי בפוסט קודם.
אז מדוע יש עדיין רבים שאינם מאמינים בהזזת חפצים בכוח המחשבה? מדוע למרות שהתופעה הודגמה בניסויים מבוקרים, רבים עדיין שוללים את קיומה מכל וכול? חלק מכך בהחלט נובע מכך שרבים מהטוענים ליכולות האלה הם שרלטנים ובעצם מדובר בתרמית. אבל, לא ניתן להתעלם מכך שחלק באמת יודעים לעשות את זה.
האם אתם יודעים על כך שתוצאות תנועת ומדידת חלקיקים משתנות בנוכחות ובהשפעת הצופה בהם? זו כבר פיזיקה ולא מטפיזיקה. הדבר הוכח בניסויים פיזיקלים רבים.
אז מדוע חלק מכם אינו יכול לקבל תנועה של חפצים בכוח המחשבה?
נכון, זה בלתי נתפס ובלתי מוסבר לגמרי. אך, כיצד אתם יכולים להיות בטוחים שלא מדובר כאן (כמו בכוח פסיי של הטלפתיה) בכוח פסיי -דלתא - אומגה - X למשל, שיתגלה אולי בעתיד?
וודאי רבים מכם יאמרו שהזזת חפצים בכוח המחשבה היא שטות גמורה. מדוע? כי הם אף פעם לא היו עדים לכך שעצמים זזים בכוח המחשבה שלהם? אבל, אני למשל, במצבי רוח מסויימים, או כשלעיתים מסתכל מרחוק על חפצים המונחים על שולחן או מדף - קורה שהם "מקבלים חיים משל עצמם" והם נעים, נופלים, נשברים או מתנפצים (לתופעה הזו קוראים טלקינזיס). אתם יכולים להאמין בכך או לא. אני כמדען הייתי רוצה להיווכח בכך בעצמי לגבי מי שטוען שדברים כאלה קורים לו.
אבל אומר לכם משהו. נדירים האנשים שיכולים להדגים לכם את הדבר בכל עת. למה הדבר דומה? בעבר הייתה לנו טלוויזיה שלפתע התחילה להגביר את הקול בצורה מפחידה ולאחר כמה דקות שבה לשדר בעוצמה הרגילה כמקודם. כשהזמנו טכנאי הטלוויזיה פעלה כרגיל והוא לא היה מסוגל להבחין מה אינו כשורה בה. רק לאחר שהטלוויזיה נלקחה למעבדת השירות, הבחינו בתופעה גם שם.
באותה מידה אני לא יכול להוכיח לכם שלפעמים אני עד לתנועת חפצים בכוח המחשבה שלי. יודעים מדוע? כי אני לא שולט בזה. אני לא יכול להדגים את התופעה בכל עת על פי הזמנה. אבל אני בהחלט משוכנע שהתופעה קיימת, כי חוויתי אותה בעצמי.
יתכן שתאמרו כי זה דמיון, אך האמינו לי שאיסוף השברים אינו דמיון ואפילו טירחה. וכבר אני רואה אחדים מכם שמסבירים את זה בקיום רעידת אדמה או משהו דומה. אבל מה לעשות שרעידת אדמה כזו לא נמדדה ולא דווחה, וכי רק חפץ אחד מתוך כמה "מחליט" לנוע פתאום?
ואיך תסבירו את התופעה שחוויתי מספר פעמים, שבהם הנחתי ספל קפה מלא שיתקרר מעט וכשחזרתי לשתות מהספל גיליתי שהוא מלא רק עד מחציתו? ושלאחר לגימונת קטנה, הספל כבר חסר עוד רבע? מה, יש איזשהו רואה ואינו נראה ששותה מהספל שלי? למזלי אינני היחיד שחווה חוויה כזו, אחרת בהחלט הייתי מודאג שנשתבשה דעתי.
ואת או אתה, שלא קרו לכם דברים כאלה, יכולים לקבל או לטעון שהכל עורבא פרח.
אתם יכולים להצמד "למציאות" שלכם, או לקבל אפשרות שקיימת גם מציאות אחרת ואפילו לא אחת.
כי לאדם, עם כל גדולתו, יש מיגבלה רצינית - תפיסת עולמו מבוססת בעיקרה על התשדורת הנקלטת מחמשת החושים שלו: הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והחישה. אך התפיסה המתקבלת על ידי המוח מחמשת החושים אינה תמיד המציאות כפי שהינה באמת. המדע הוכיח את זה בדברים אינספור. אז המדע יודע את זה ולא סתם בפולקלור מזכירים את "החוש השישי". ואני אפילו לא יכול להיות בטוח שלא קיים גם חוש שביעי ושמיני.
לכן התבססות על התמונה המתקבלת מהחושים בלבד לצורך הוכחה, אינה מספיקה. כמה שנים היו כולם בטוחים שהשמש מסתובבת סביב הארץ ולא להיפך? האם אתם באמת יכולים לתפוס את מושג האינסוף? וכשהיקום נגמר מה יש מאחריו? לתוך מה מתפשט היקום כפי שזה קורה היום? האם אתם יכולים להבין מהם יקומים מקבילים עם מיתרים חופפים? הפיזיקה המודרנית כבר מצאה עדויות לקיום דברים כאלה, אך האם המוח שלנו יכול באמת לתפוס את זה?
כבר כתבתי בעבר בפוסטים שלי על תופעת הסינסתזיה החושית שנפוצה אצל אנשים מסויימים, ובמידה מסויימת אצל כל אחד מאיתנו במצבים מסויימים. התופעה הזו גורמת לאנשים לראות קולות (כצבעים וצורות) , להריח מילים, לראות מוסיקה.
על היכולת לחוש צמרמורות, או "נמלים הולכות על גופכם", קור וחום משמיעת מילים מסויימות או מוסיקה, או כתוצאה מראיית תמונות מסוימות - אתם וודאי לא מתווכחים.
מדוע אינכם מתפלאים כאשר מישהו מזכיר בנוכחותכם את המילה כינים - אתם מתחילים להתגרד בראש? הגירוד הזה הוא אמיתי ולא דמיון.
האם אתם יודעים שהמוח שלכם קולט הרבה דברים, אבל עושה סלקציה שלהם, ולכן אתם אינכם מודעים לקיומם? לאוטיסטים יש בעיה שמוחם מתקשה לעשות סלקציה ולנפות חלק מהאותות הרבים שנקלטים. אז חשבתם על כך שאולי מוחנו גם מנפה דברים משמעותיים מסוימים?
אז אם קראתם את כל מה שכתבתי, כיצד אתם יכולים להיות בטוחים שלא קיימת גם מציאות אחרת?
ולגבי הקשר בין על-טבעי, אלוהים ומדע, דעתי דומה לזו של אלברט איינשטיין. על כך צפו בסירטון שבקישור מתחת לתמונה.
אני מחשיב עצמי לאדם רציונאלי. אך אני בטוח שכל אחד מכם נתקל בדברים שקשה להסביר בצורה רציונלית. במקרים כאלה נכנסות לפעולה "אמונות" שמנסות לעשות את החיים קלים. כן, לומר "יד אלוהים בדבר", או "זהו הגורל" או הקארמה - כל אלה הם דרכים קלות להסביר דברים בלתי מוסברים. אלה המתעבים כל מה שקשור לאמונות בלתי מוכחות ולאפשרות קיומם של דברים אל- או על-טבעיים, מסתפקים באימרה "לכל דבר יש הסבר רציונלי", והם מסוגלים לחיות בשלום עם חוסר הסבר רציונלי מצוי, כיוון שהם יוצאים מתוך נקודת הנחה כי קיים בכל מקרה הסבר כזה - גם אם אין אנחנו יודעים כרגע מהו. בזה מסתיים הענין מבחינתם.
יש דברים שאני ממש לא מבין אותם, אך חלקם ניתן לנתח בעזרת כלים פרוידיאנים ידועים. למשל, אתה יושב בתא שרותים אחד מתוך שישה, שכל אחד מהאחרים פנוי עם דלת פתוחה. מדוע תמיד יש מישהו שכשנכנס לשרותים, הוא חייב לבדוק את תא השרותים הסגור? חסר לו מקום? חמישה תאים עומדים לרשותו, אבל הוא חייב לנסות להכנס לתא הסגור. אז לפרויד וודאי היה הסבר לתופעה הזו.
אבל יש דברים אחרים, שאיך שלא אגלגל אותם, לא אמצא תשובה שתסביר אותם. בפוסט זה אשתף אתכם במספר מקרים בלתי מוסברים, מתוך עשרות שקרו לי. יתכן מאוד שדברים דומים קרו גם לכם, אך אתם מדחיקים אותם מתוך פחד, או מתוך חשש שהסביבה תתייחס אליהם כהמצאה במקרה הטוב, או שתסתכל עליכם כמי שראוי להשלח להסתכלות פסיכיאטרית דחופה.
מכיוון שאני מדען, אני מנסה למצוא הסברים רציונלים לתופעות בלתי רציונליות לכאורה. אבל כאשר קורים דברים בניגוד לחוקי הפיזיקה, גם מדענים של הפיזיקה המודרנית צריכים להמציא תיאוריות של קיום "יקומים מקבילים", או של חלקיקי בוּזוֹנים "אלוהיים", או תיאוריות של "מיתרים" (וכשדברים לא מסתדרים כל כך איתם - הם מעלים את מספר המיתרים וכדומה).
בין אם אתם יודעים על מה אני מדבר כאן ובין שלא, אתם בהחלט עשויים לחשוב שהתיאוריות "המדעיות" האלה (שרובן מבוססות על חישובים מתמטיים, אבל לעיתים גם על מספר הוכחות ומדידות ניסוייות) הן הזויות לא פחות מכל "אמונה" הזויה בעל-טבעי. זה לפעמים די מזכיר לי דוקטורנט חרדי לביוכימיה שהכרתי, שערך עם חברו חישובים לתאריך המדוייק שבו יגיע המשיח. אני מודה שלא יכולתי לרדת לעומקם של החישובים האלה, וגם במשיח אני לא מאמין, ולכן אני מתייחס אליהם כעורבא פרח.
אז הרי מספר ארועים על- טבעיים שקרו לי. אין זה דמיון, גם לא חלום. בכולם נשאר לי תיעוד:
א. בשרותי הצבאי נסעתי בתא מטען פתוח של משאית ובשעת עליה פתאומית משופעת, עפתי לכביש בנסיעה. למרות שהוטחתי בחוזקה כלפי הכביש, חשתי שעוטף אותי מעין "ענן", המפעיל עלי כוח משיכה שלילי חזק, שבלם את עצמת הנפילה. מעין "מצנח" כזה שנפתח ובלם את עוצמת הנפילה. אף אחד, כולל העדים שהיו בסביבה, לא יכול היה להאמין כיצד יצאתי ללא פגע. אפילו לא שריטה. רק "מזכרת" אחת נשארה - מסגרת משקפיים מעוקמת. חווית תחושת כוח המשיכה השלילי הזה חזרה עליה בנפילות נוספות בחיי, שגם מהן יצאתי ללא פגע. מכיוון שאינני חתול, אין זה מובן מאיליו.
ב. גם כן בשרות הצבאי, לחייל שצעד לעברי נפלט כדור מהרובה. הקליע חדר לנעל שלי ולא גרם לי אפילו לשריטה, אפילו לא חור בגרב. בנעל נשאר למזכרת חור כניסה בקוטר המתאים של הקליע - בלי חור יציאה, אבל הקליע יצא... בניגוד לכל חוקי הבליסטיקה.
החייל שפלט את הכדור בנוכחות שני עדים נוספים, התחנן לפני שלא אדווח וכי הוא מבטיח לי שיחליף את זוג הנעליים הזה בזוג מתאים משלו. אך מה יכולתי לעשות, להחליף את זוג הנעלים השחורות שלי בזוג נעליים חומות? נשארתי עם זוג הנעליים עם חור הכדור, שהטמנתי אותם בקיטבג שלי עד סוף השירות. השתמשתי בזוג הנעליים השני שלי.
כשהחזרתי את הציוד ביום השחרור בבקו"ם, חששתי מהאפסנאי שיראה את חור הכדור וישלח אותי למשפט. קצת קשה לצאת בקלות ממשפט כזה ולהסביר מדוע לא דיווחתי על מקרה ירי שכזה. אבל לא. האפסנאי אפילו לא שם לב לחור שבנעל.
לא אפרט כאן יותר, אבל זה מקרה אחד מתוך שני מקרי ירי. משניהם יצאתי ללא פגע. במקרה השני שהיה בטירונות, לפי חוקי הבליסטיקה - הכדור היה אמור לחדור למוחי...
ג. לפני כשלוש שנים נהגתי ברכב החדש שקניתי לפני מספר חודשים, וכשראיתי שאני מתקרב לרמזור אדום בו עומדים שלושה טורים של מכוניות, התחלתי לבלום. אבל כלום..., דוושת הבלמים לא הגיבה... ניסיתי להוריד הילוך, לבלום גם בעזרת הבלם יד... הוא חרק ושום דבר לא קרה ... המכונית המשיכה בנסיעה. הרגשת פחד איום וחוסר אונים ...
ואז כאילו "כוח" אוחז בהגה, מסיט אותו ומתמרן את הרכב שלי בין המכוניות העומדות (ללא פגיעה בהן!) וגורם לרכב לעצור בפגוש של המכונית הראשונה, בטור האמצעי (שבמקרה היה מרווח גדול בינה לבין המכונית השניה שלאחריה) . הפגיעה הייתה שולית (כאילו פגיעה, במהירות אפס....למרות שהכביש היה בשיפוע ירידה חד, כפי שיש רבים כמוהו בירושלים!).
הזמנתי כולי רועד גרר שגרר את הרכב למוסך. בבדיקה לא נמצאה כל תקלה במערכות הבלימה. ביקשתי מהמוסך שיבצעו לרכב מבחן נסיעה ארוכה – שוב לא נמצאה בעיה.
בכל המיקרים האלה נשאר תעוד. מסגרת משקפיים מעוקמת, נעל עם חור כניסה של כדור בלי חור יציאה, מכונית ששעטה בירידה בלי מעצורים ונעצרה "בקלילות" בפגוש. בעל מכונית הטנדר שנפגעה אפילו לא הגיש תביעה לביטוח. אני הגשתי תביעה לחברת הביטוח שלי. בתביעה תארתי את הארוע כפי שהיה, ומשום מה לא נשלחתי להסתכלות פסיכיאטרית. חחחח
ועוד ארוע שקרה לפני מספר שנים. אני נוהג לצאת מהבית באופן קבוע בשעה 6:00 בבוקר. יום אחד איחרתי ויצאתי חמש דקות מאוחר יותר. איך שאני נועל את שער הבית, נשמע קול פיצוץ חזק. עליתי על הרכב ונסעתי במסלול הרגיל שלי לעבודה ולאחר חמש דקות הגעתי אל הגשר. מתחת לגשר אני רואה אוטובוס שפוצץ על ידי מחבל מתאבד ובסמוך לו נפגעו מספר מכוניות נוספות שחלפו בקרבת האוטובוס. הרוגים ופצועים, כוחות הביטחון ואמבולנסים התחילו להגיע.
התחלתי לחשוב מה היה קורה אם באותו יום הייתי יוצא כהרגלי חמש דקות מוקדם יותר. מדוע יצאתי דווקא ביום זה כמה דקות מאוחר יותר? כמובן הפשוט ביותר לומר "יד המקרה", אך לדייקן כמוני זה נראה בכל זאת דבר לא מוסבר. דרך אגב מקום הפיצוץ היה בדיוק לאחר הרמזור שבו המכונית שלי איבדה את הבלמים, כפי שסיפרתי לכם. שוב יד המקרה?
יש המאמינים בקיום מלאך שומר. ולאור המקרים הרבים שקרו לי, אם יש דבר כזה (וקשה לי להאמין שיש) המלאך שלי צריך להיות רב עוצמה ביותר. לא?
אחרי שסיפרתי את זה, ולמרות שאני לא מאמין באמונות טפלות, אקיש על העץ ואומר טפו...טפו...טפו, ליתר ביטחון. מישהו אחר, אולי היה אומר "הגומל" ועובר לסדר היום. אולי היה מתחיל לחבוש כיפה ולהניח תפילין, אך יש לי סיבות טובות אחרות לחשוב שאם יש אלוהים, אין הוא מתערב בחייהם של האנשים. אבל אני חייב לציין שאותי דברים כאלה מבלבלים ומטרידים. קשה לי לקבל עובדות בלי להבין ולהבין בלי עובדות.
אביא לסיום מקרה נוסף שקרה לי, הפעם בניגוד לחוקי הפיזיקה והביולוגיה. בילדותי עברתי ניתוח הרניה (שבר). אני זוכר שאח אחד נשא אותי על כפיים לחדר ניתוח. אחת האחיות נתנה לי להריח סם טשטוש שבכלל לא טשטש אותי.
הרופא המרדים דחף לפניי מסכה עם ריח גז מחניק (שאותו לא אשכח בחיים). הוא ציווה עלי לספור עד עשרים ולא נרדמתי (והריח, הריח נורא) ואז לספור מעשרים לאחור. אני לא זוכר מתי הפסקתי לספור, אבל לפתע התחילו הזיות: ראיתי את ראש אחותי הקטנה מרחף ללא גוף על פסגת הר כחול. צעקתי, וראיתי סביב ראשה עיגולי אור צבעוניים בצבעי הקשת מתפשטים מראשה החוצה כמו גלים.
ואז אני שומע את הרופא המרדים אומר לרופא המנתח "עצור. אל תמשיך". הוא כבר התחיל לחתוך אותי לפני שנרדמתי ואז נפלה עלי תרדמה עמוקה.
לאחר הניתוח לא התעוררתי במשך עשרים שעות. הצוות הרפואי כבר התחיל לדאוג. לפתע התעוררתי ופקחתי את עיניי. חרדה תקפה אותי - כי ראיתי את הורי ואחותי הקטנה ניצבים צמודים למיטה למרשות רגליי - אבל במהופך, רגליהם למעלה וראשיהם למטה. עצמתי את עיניי בבהלה ומשפקחתי אותם שנית, ראיתי אותם ואת העולם כפי שאני רואה אותו היום.
לתופעת הראיה במהופך יש הסבר ביולוגי. העיניים של כולנו רואות את העולם במהופך אבל המוח מתרגם את התמונה ומראה לנו אותה בכיוון הנכון. לאחר ההרדמה העמוקה, המוח שלי לא תרגם נכון את התמונה. אבל יש משהו שלא ניתן להסביר. הורי ואחותי עמדו צמודים למיטה שלמרגלותיה היה מעקה עץ במסגרת מתכת (כזה שתולים עליו את גליונות המעקב של החולים). לא ניתן לראות דרך מעקה כזה. אז כיצד ראיתי את רגליהם ונעליהם המוסתרות של הניצבים מעל המיטה ואת גופם המלא וראשם במה שאמור להיות הרצפה?
על תופעת "הראיה מרחוק" (שנחשבת לעל-טבעית) אכתוב בפוסט אחר.
***
למי שמתעניין בנושא, על הקשר שבין מדע אמיתי לתופעות מיסטיות, אכתוב בקרוב פוסט, שבו אמליץ על מספר ספרים רציניים בתחום. לא כתבו אותם אנשי ניו אייג' ומיסטיקה, אלא אנשי מדע מכובדים. ובכלל מי שיצלול במעמקי הפיזיקה המודרנית, בהחלט עשוי לחשוב לעיתים שקיים גבול דק מאוד ודיפוזי בין הפיזיקה ל"מטפיזיקה". למשל, החזרת זמן לאחור כבר הוכחה והודגמה מדעית (אמנם עדיין במסגרת שבריר השניה). אבל חישבו על זה: מה יכולה לעשות חזרה בזמן, בשבריר השניה שבה מתרחשת תאונת דרכים קטלנית?
כתבת המשך על "הפילוסופיה של תופעות על-טבעיות" כתבתי בפוסט החדש הבא.
- לא תאמינו, אבל סמיילי החיבוק השמח הזה, הופיע באופן מסתורי בלוח העריכה בתחילת הפוסט הזה - רק כאשר נכנסתי ללוח לעשות את העריכה הסופית לפוסט. הוא לא היה שם מקודם. לכן השארתי אותו. אתם יכולים לפקפק, אך אני נשבע לכם בכל היקר לי שזה לא גימיק ושאני לא אחראי לסמיילי הזה. אני לא נוהג לפתוח פוסטים בסמיילים, בוודאי לא בנושא כזה. הוא הופיע מעצמו. זכרו שדברים אלה כותב מדען, והצריכו מצידי הרבה אומץ לכתוב על נושא, שרבים מהמדענים שוללים אותו כל מכל.
הפוסט הזה נכתב בעיקבות האירוע המיסתורי שהתרחש בזמן כתיבת הפוסט שעסק בעדויות המדעיות על תופעת הטלפתיה. אם לא קראתם ואתם מתעניינים בנושא, כדאי לכם לקרוא את הפוסט ההוא. אבל אם אין לכם סבלנות וזמן, אזכיר לכם את הופעת הכיתוב הזה במחשב שלי, שהופיע OUT OF THE BLUE:
עוד על תחושות רוחניות
החיים לאחר המוות
חיים לאחר המוות
חיים אחרי המוות
החיים לאחר המוות
חיים לאחר המוות
חיים אחרי המוות 520
מישהו מהמגיבים כתב לי במייל, שבגימטריה חיים + מוות = 520.
הכתובת המסתורית הזו גרמה לי לצורך לכתוב פוסט בנושא "היש חיים לאחר המוות". כתבתי אותו אז מיד, אבל היה צורך בעריכה ורציתי לעשות זאת בפרספקטיבה של זמן מה. והנה זה בא, כפי שהבטחתי.
***
אתחיל במעשה מצמרר שסיפר לי פרופסור מאוד מכובד ומהימן, העומד טוב על הקרקע:
כשהיה סטודנט באוניברסיטה היה לו חבר ושניהם התכוננו יחד לבחינות. ערב אחד לפני בחינה בביוכימיה, החבר לא היה מרוכז בלימוד. כשהפרופסור ניסה להבין מדוע אינו מרוכז, ענה לו החבר: "עזוב אותי מביוכימיה, הלילה אני עורך ניסוי חשוב ביותר. תוצאותיו תהיינה מהפכניות. אם הניסוי יצליח אודיע לך על כך" ולא יסף.
למחרת מצאו את גופתו של החבר שרועה בחדרו. בדיקות שלאחר המוות שללו התאבדות או אירוע שנבע ממחלה. בדו"ח הפתולוגי נרשם "סיבת מוות לא ידועה".
לאחר שבועיים, קיבל הפרופסור בדואר גלויה מבויילת עם חותמת, המעידה על תאריך שליחתה מאתמול. הגלויה היתה בכתב ידו של החבר: " הניסוי עבר בהצלחה". הגלויה המצהיבה קיימת וכן ההודעה על תאריך מותו של החבר.
***
המפגש הראשון שלי עם הנושא של חיים לאחר המוות היה עם הגברת מרגוט קלאוזנר ז"ל. מרגוט קלאוזנר היתה המייסדת של עולם התיקשורת הבידורית , התיאטרלית (תיאטרון הבימה), הקולנועית והטלווזיונית (אולפני ההסרטה בהרצליה) בישראל. בו בזמן היתה גם המייסדת של עולם המיסטיקה (הניו אייג' בישראל) בישראל. היא הקימה בישראל את האגודה לפאראפסיכולוגיה, ערכה את עיתון האגודה ועסקה בעיקר בתחום התקשורים עם המתים (הספיריטואליזם).
בו בזמן שהיא עסקה בעולמות ערטילאיים מיסטיים ותקשרה עם ישויות רוחניות שונות , היא התגלתה כאשת עסקים נמרצת ועיקשת ובעלת יכולת ארגונית עצומה לממש את המטרות שהציבה לעצמה. בין באי ביתה היו אישים ידועים כמו אלברט אינשטיין, מרטין בובר, סטפן צוויג ואחרים. בחייה האישיים אשת אשכולות זאת שילמה את המחיר. היא עצמה אמרה "נכשלתי בשני נישואיי למרות ששני הבעלים שלי אהבו אותי מאוד. אך אני מתארת לעצמי שלאיש קשה לסבול אישה המנהלת אולפנים, מפיקה סרטים, פרפסיכולוגית,כ ותבת ספרים ועסוקה כל הזמן –איך אפשר לסבול את זה?".
מרגוט קלאוזנר
כיצד הכרתי את מרגוט קלאוזנר? ובכן, בילדותי הייתה לי שכנה, חברת ילדות, שהיא ומשפחתה גרו בבית סבתה, מרגוט קלאוזנר. אני זוכר שהיא הייתה מתקשרת עם עולם המתים וביתה היה מלא נרות. פעם אחת, ביתה החל לעלות באש מהנרות האלה ומכבי אש הוזעקו למקום, לכבות את הדליקה.
כידיד של נכדתה, נכנסתי פעמים רבות לביתה של מרגוט. מרגוט הייתה חביבה מאד אל ילדים. אבל, אליי לא דיברה אף פעם. היא הייתה נועצת מבט ארוך בעיניי ואני לא יכולתי להסיט את מבטי מעיניה. מה שהתרחש בינינו היה סיעור מוחות טלפתי. היא בחנה בעניין את יכולתיי הטלפתיות ועוד דברים שאשמור לעצמי. היא גם הדריכה אותי, כיצד לנצל כישרונות חבויים. בתור ילד, זה היה מפחיד למדי, אך היא העבירה לי במבטיה מסרים על עברי ומסרים חשובים שעיצבו את חיי לעתיד. על חלק מכך אכתוב אולי בפוסט אחר.
מספרים עליה שהיא נהגה להטריד את משה דיין בהתרעות על מלחמות עתידיות, שעליהן שמעה בסיאנסים ממנהיגים מתים. לאורך חייה רבים ראו בה שרלטנית, אבל היא האמינה וראתה את עצמה כאשת חזון בתחום ראיית הנסתר. למעשה, היא ראתה בפועלה אמצעי להרחבת התודעה ואפשרויות הפעילות האנושית בשירות האדם. היו לה מאות אלפי תומכים, מתעניינים, מעריצים ומאמינים שונים.
היא אף קיימה מחקר בקרב אנשי העדה הדרוזית על נושא גלגול הנשמות ולמעשה הצליחה לקנות את אמונם של נכבדי העדה הדרוזית וקיבלה את רשותם להיכנס לצפונות הדת השמורים בסוד אף מכלל קהילת הדרוזים עצמם. היא פירסמה את מחקרה בספרה האחרון בשם "גלגול נשמות", שבו תיארה גם את חוויות גילגוליה השונים, החל מהיותה פרח חמנייה ביבשת אטלנטיס הקדומה ולאחר מכן כוהנת גדולה באטלנטיס בעת שקיעתה, דרך גלגולים שונים במצרים, שם הייתה כהן קירח עם זקן לבן לאלה איזיס, גילגוליה בימי הביניים, ובזמן החדש כשחקנית תיאטרון במאה ה-18 ולבסוף נערה רוסיה שהוגלתה לסיביר ומתה שם.
כיצד ערכה מרגוט קלאוזנר את מפגשיה (הסיאנסים) עם המתים? במפגשים אלה ישבה קבוצה בחדר חשוך למחצה לרוב בביתה של מרגוט. על השולחן הניחו לוח עם אותיות האלף בית ועל הלוח שמו כוס מזכוכית . מנחה הסיאנס, לרוב מרגוט עצמה, היה אוחז בכוס והכוס עברה מאות לאות בהתאם לדברי המת המוזמן בידי הנוכחים . המתים המזומנים היו לרוב אישים ידועים בחייהם. אחד הידועים מהם היה ראש הממשלה המנוח משה שרת, כדי שינתח את מצבה ועתידה של ישראל.
ביתה הפך למקום עלייה לרגל למבקשים עזרה בבעיות כגון "גילוי נעדרים ,סיבות מוות ,אבידות ,ניבוי עתידות וכדומה.לעיתים באו למקום בסתר נציגי ציבור, אנשי צבא ומשטרה ואף פוליטיקאים בכירים כמו משה דיין שהיה מבקר קבוע בביתה.
רב אלוף ושר הביטחון משה דיין
מרגוט קלאוזנר נפטרה ב-1975. מספר בנה, צבי שפילמן לאחר מותה:
אחד הסיפורים המדהימים ביותר עליה התרחש דווקא לאחר מותה וזה משהו שאני נכחתי בו בעצמי: בחדר ההנהלה של אולפני הרצליה עמד כיסא עור מרופט שנחשב תמיד לכיסא "שלה" ולאף אחד אחר חוץ ממנה אסור היה לשבת עליו, והיא הקפידה על זה מאוד, כי האמינה שמי שיושב עליו רוצה במותה. (היא הזהירה את איציק קול : את הכיסא הזה אל תוציא לעולם כי אני אבוא מהעולם הבא לשבת עליו לראות איך אתה מנהל את האולפנים.)
לאחר שהלכה לעולמה הוחלט לשמור עליו על מנת לכבד את זיכרה ובישיבות לא ישבו עליו. אבל יום אחד ניהלנו שם ישיבת ועדי עובדים ואחד המשתתפים איחר להגיע והתיישב על הכיסא "האסור ". ואז בדיוק באותו הרגע אירע דבר מדהים: על החלון הופיע פתאום עורב אפור גדול והחל לצעוק ולקרקר קרקורי אימים וסירב להפסיק . ניסו לגרש אותו מהחדר בידיים ולא עזר כלום העורב המשיך לצעוק ולקרקר כאילו יצא מדעתו ועורר מהומה איומה . פתאום מישהו צעק "אתה יושב על הכיסא של מרגוט "והאיש שישב עליו קם מיד ואז ורק אז העורב נעלם באותה פתאומיות שהופיע .
היו שמועות שזאת הרוח של מרגוט ? נשאל שפילמן. שפילמן : היו כל מיני שמועות, אתה תחליט. אני מספר לך את המקרה כפי שאירע וכפי שהייתי עד לו. ומאז אף אחד לא מעז יותר לשבת שם על הכיסא של מרגוט קלאוזנר…
מהו מוות? בישראל קובע חוק המוות המוחי כי זמן המוות יהיה מצב שבו מותו של האיש נקבע על ידי רופאים מוסמכים, על פי פרמטרים קבועים (היעדר לחץ דם, היעדר נשימה עצמונית, היעדר תגובה של האישונים ורפלקסים נוספים). בתוך כך, הפסקת פעילות המוח תיקבע באמצעות בדיקה במכשירים אובייקטיבים (דוגמת מכשיר ה-CFM הבודק פעילות חשמלית מוחית).
אנשים רבים אומרים שהם לא שוללים שיש חיים לאחר המוות, אבל לעולם לא נפגשו עם מישהו שחזר מעולם המוות כדי לספר לנו על כך. אחרים, כמו למשל חתן פרס נובל לכימיה, פרופסור דן שכטמן, אומרים נחרצות שאין דבר כזה - כפי שאמר לפני כמה שבועות בראיון עם גיל ריבה בטלוויזיה. ארתור קלארק אמר: "כשמדען קשיש ומכובד אומר שדבר מה אפשרי, כמעט תמיד הוא צודק. כשהוא אומר שדבר מה בלתי אפשרי - קרוב לוודאי שאינו צודק". האם כך? לדעתי, מדען אמיתי אינו יכול לקבל דבר, אלא אם הוכיח אותו. אבל מדען אינו יכול לשלול דבר, אלא אם כן הוכיח את אי קיומו. המדע לא הוכיח עד כה את אי-קיום המשכיות החיים בצורה כל שהיא לאחר המוות.
כאשר מדברים על החיים שלאחר המוות, לרוב מתייחסים בהשארות והמשכיות של הנפש. אך יש המאמינים בקיום גופני הנמשך לאחר המוות. למשל, על פי הרמב"ם, העולם הבא הוא עולם רוחני בלבד בו לא קיים גוף. לעומת זאת לפי הרמב"ן, בעולם הבא קיים גם הגוף וגם הנשמה, אך זאת לאחר זיכוך רב של הגוף. האמונה בנושא המשכיות החיים מקובלת בעיקר בתחומי הדת, הרוחניות והמיסטיקה, שאנשיה מנסים ללא הרף לחקור את הנושא, ולחפש אחר הוכחות לכך שהמוות הוא לא התחנה האחרונה בחייו של אדם.
אותה אמונה בכך שהחיים אכן נמשכים לאחר המוות משותפת כמעט לכל התרבויות. כולן עוסקות בשאלות זהות כגון – מה קורה לגוף ולנפש לאחר המוות. מושגים כמו "תחיית המתים", "גלגול נשמות" ו"העולם הבא" – משותפים לכולם. יתכן שהדבר נובע רק מתוך צורך פסיכולוגי של האדם להאמין בהמשכיותו. לקבל את הקונספציה של מוות סופי ומוחלט קשה לבני האדם.
במרוצת השנים נערכו מחקרים מדעיים רבים אך מעולם לא נמצאו עדויות חותכות לכך שאכן ישנם חיים לאחר המוות. המדע יכול לקבל רק הוכחות חותכות.
מה שכן מחזק את ההשערה שהחיים ממשיכים לאחר המוות הן עדויות של אנשים אשר חוו מוות קליני ונוהגים לדווח על חוויות שונות אותן חוו בזמן התקרית. חוויות אלו מפורשות על ידי אנשי מסיטיקה ודת וחלק מהחוקרים, כדבר המרמז על ההמשכיות של החיים.
מדובר כאן על מיקרים ידועים של אנשים שהוגדרו על ידי הרפואה כמתים מוות קליני והצליחו להחיות אותם באמצעים רפואיים. חלק מהאנשים האלה מספרים סיפורים מאוד דומים על חווית המוות שלהם ועל החזרה לחיים. ראו בסרטון הזה:
אתחיל בכך שמוות קליני הוא מצב שבו הלב מפסיק לפעום ולכן לא מספק חמצן למוח. הפסקת זרימת הדם למוח גורמת לכך שהאדם מאבד את הכרתו בתוך שניות ספורות ובתוך 30 שניות הדבר גורם גם להשבתת התקשורת העצבית במערכת העצבים המרכזית. אך רקמת המוח ממשיכה לחיות עוד מספר דקות. אם מצליחים להחיות את האדם תוך זמן קצר, פעילות המוח מתחדשת כמקודם. במידה ולא, הפעילות המוחית נפסקת לחלוטין ואז מדובר על מוות מוחי - מצב סופי של מוות. אין חזרה לחיים לאחר מוות מוחי.
מכיוון שבמוחו של אדם שחווה מוות קליני עדיין קיימים תפקודים, יכול במקרים רבים אותו האדם לחזור לתפקוד גופני וקוגניטיבי מלא, ואפילו לספר חוויות ממה שעבר עליו בשעה שהיה שרוי במוות קליני. כאמור, קיימות אינספור עדויות של אנשים שחוו מוות קליני ודיווחו כי ראו אור לבן, אנשים מוכרים שמתו, שחוו חוויה חוץ גופית או שנמשכו אל תוך מנהרה. כל החוויות האלה קשורות בזיכרון של חוש הראייה.
המדע מצא שפעילות מרכז הראיה במוח היא הפעילות האחרונה שנותרת במקרה של מוות קליני. מחקרים מדעיים הראו שאפילו 36שעות לאחר המוות קיימים שרידים של הולכה חשמלית במספר תאי עצב במוח. בהתקיים פעילות מרכז הראיה במצב של היפוקסיה (אי אספקת דם במוח), מרכז הראייה נכנס למצב של הלוצינאציות (הזיות), המסבירות את החוויות של אלה שמתו מוות קליני והוחיאו.
לפיכך, החוויות שמספרים "החוזרים לחיים", אינן משמשות הוכחה מדעית שאכן יש חיים לאחר המוות.
ובכל זאת, כאמור, אין הוכחות מדעיות השוללות קיום של חיים לאחר המוות במימד אחר. וכשאני אומר "מימד אחר" - תשאלו מה יש לפיזיקה המודרנית לומר על זה...
אנשי הרוחניות טוענים שההוכחה להמשכיות החיים היא תופעת גלגול הנשמות. אך האם היא אכן קיימת? על כך אכתוב כבר בפוסט אחר.
הפוסט הזה הוא ארוך, וודאי רוב הקוראים איבדו סבלנות. לכן אשאיר אתכם במתח עד לפרסום הפוסט בנושא גלגול נשמות. אציין כאן רק שאני אספר לכם חוויה אישית שעברתי בילדותי עם גברת מרגוט קלאוזנר, שעליה כבר רמזתי בתחילת פוסט זה.
ולהמתקת הסבל שאולי גרמתי לכם בקריאת פוסט זה, הרי השיר היפה של לד צפלין, שבתרגום עברי הוא "מדרגות לגן עדן":
הדיון בשאלת החיים המוות הוא מרכיב דומיננטי בקרב פילוסופים ובכל הדתות. האמת שנושא זה מלווה כל אדם בחייו, אם כי רבים מפחדים מחשיבה על המוות ומדחיקים אותה.
רגע המוות במוניטור
הפוסט הזה הוא השני בסדרת כתבות שתעסוקנה בשאלת המוות. הכתבות האלו נמצאות בשלבי כתיבה שונים ובעצם הכתבה הנוכחית היא הראשונה מבין שתיים, שהטריגר לפרסומם הוא ארוע המוות של הכלבה האהובה שלנו, שתארתי בכתבה היא כבר לא תשוב.
הכתבה הנוכחית אינה עוסקת במוות עצמו או באפשרות שקיימים חיים לאחר המוות (שיהיה נושא של כתבה אחרת). בכתבה הזו אעסוק בחיים בשולי המוות ובפרט אכתוב כאן על המעבר מחיים למוות. אדון כאן באופנים שבהם אנשים חווים את המוות הקרב. אתאר כאן גם את חוש השישי המופלא של בעלי חיים ואנשים לגבי המוות הקרב של עצמם ושל אנשים בסביבתם.
אתחיל בתחושות בעלי החיים. ידוע למדע שכלבים חשים כאשר בעליהם לוקים בסרטן, לעיתים הרבה לפני שהוא מתגלה על ידי הרופאים. המדע סבור שהם בעצם יכולים להריח קיום של גידול סרטני בעזרת חוש הריח המפותח שלהם, שהוא בשלושה סדרי גודל גבוה יותר מחוש הריח באדם (על חוש הריח אכתוב בפעם אחרת). למעשה נעשים כיום נסיונות לפתח מכשיר רגיש לסוג הריח האופייני לסרטן ותוכנת מחשב, שיזהו באנשים התפתחות ראשונית של גידול סרטני.
האם גם למוות הקרב יש ריח אופייני שאותו יכולים לחוש בעלי החיים? ידועים גם דיווחים של אנשים, שברגעי חייהם האחרונים מריחים ריח אופייני של המוות הקרב.
ידוע על חתול שהתפרסם במדיה השונים, על כישוריו להבחין באנשים הקרבים למות ואשר "סועד" אותם בשעות חייהם האחרונות. החתול הזה חי בבית אבות ומספר שעות לפני המוות הוא נכנס למיטתם של העומדים למות, שוכב לידם ונצמד לגופם. שאר ארבעת החתולים בבית האבות הזה, אינם מראים כישורים כאלה.
אוסקר החתול שמלווה את הגוססים עד למותם. מקור: הטלגרף
פרופסור דיוויד דוסה, גריאטור באוניברסיטת בראון עוקב אחרי החתול הזה במשך כמה שנים. לדבריו, הצוות סומך על תחושותיו של החתול באותה מידה שהוא מתחשב בבדיקות הרפואיות. הוא פרסם כתבה על הנושא בעיתון המדעי היוקרתי - JOURNAL OF MEDICINE וכתב גם ספר על החתול הזה. ראו בקליפ:
סיפר לי מישהו שיומיים לפני שנפטר סבו, הסב נאבק באגרסיביות בידיו וברגליו באוויר מספר פעמים. כששאלו אותו קרוביו מה פשר הדבר, הוא ציין שהוא נלחם כנגד מלאך המוות שבא לקחת אותו. היה מלאך מוות, לא היה מלאך מוות - האדם הרגיש במותו הקרב וניסה להאבק בו.
אבל כעת אספר לכם על מקרה אמיתי שקרה לקרובת משפחה שלי. היא הייתה חולה מספר חודשים. יומיים לפני מותה היא ניתקה מגע עם הסביבה והחלה לדבר לאוויר במשך שעות רבות בשפה זרה, שהיא לא דיברה בה כבר שנים רבות. לאחר מכן היא חזרה למציאות ומצבה הרפואי אפילו השתפר באופן משמעותי. היא סיפרה לילדיה שסעדו אותה בבית החולים במשך היום, כי "מכינים אותה כבר למוות". אמרה ולא פירשה.
בערב בנה נפרד ממנה לשלום וציין שיחזור למחרת בבוקר. היא השיבה: "אתה יכול לבוא, אבל אני כבר לא אהיה כאן". ובאמת כשבנה שב לבית החולים בשש בבוקר למחרת, הודיעו לו שאימו נפטרה לפני כשעה". כלומר, היא ידעה שהיא עומדת למות ומתי. האישה הזו סיפרה גם בעבר שמספר פעמים בחייה, חוותה חלומות שאמא שלה הופיעה ומסרה לה מסרים חשובים. מאחד מהם היא התעוררה בבכי גדול ולקח לה כמה שעות להרגע.
אבי מספר לי שמידי חמש שנים הוא נפגש בחלום עם אביו ואמו. האם רצה אליו כדי לחבקו ואילו האב ניצב ואומר בקרירות מה: "חזור חזרה להיכן שבאת. עוד לא הגיעה שעתך בני", ואז הוא מקיץ וחושב - נו, יש לי עוד כמה זמן לחיות.
אינני יודע מדוע, אך לפני כשנה התקשרתי לאבי ושאלתי לשלומו של קרוב משפחה שלא שמעתי ממנו במשך כמה שנים. אבי אמר ששלומו טוב ואפילו דיבר איתו בבוקר. למחרת אבי התקשר אלי והודיע בצער: "כנראה לא סתם התעניינת לשלומו, הוא נפטר היום באופן פתאומי".
תחושות "נבואיות" לגבי המוות ידועות וחלקן מתועדות כפי שכתבתי בפוסט קודם. הנשיא האמריקני אברהם לינקולן חזה את מותו כמה לילות לפני הירצחו. הבישוף ג'וזף לאניי חזה בחלום את רציחתו של הארכידוכס פרדיננד מאוסטרו-הונגריה – רצח שהצית את מלחמת העולם הראשונה. מארק טוויין חזה את מותו של אחיו. תופעה זו מכונה בשפת הפראפסיכולוגיה ראייה מרחוק (Clairvoyance).
בתנ"ך ידוע הסיפור של שאול ובעלת האוב, שבו ניבאה לשאול על מותו הקרב. בסיפור הזה כאשר ראה שאול את מחנה הפלישתים והבין שהוא בסכנה גדולה, "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר". הוא הגיע אל בעלת האוב לעת לילה בליווית שני אנשים עמו, "וַיֹּאמֶר: קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִך... אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי". שמואל שהיה כבר מת הופיע ואמר לשאול: "לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה". שמואל ענה לשאול: "מָחָר - אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי". כלומר: מחר אתה ובניך תמותו במלחמה נגד הפלישתים.
תגובתו של שמואל לאחר החוויה הזו הייתה:
"וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל. גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה". שאול לא סיפר לאף אחד על הנבואה ולמחרת יצאו שאול ובניו למלחמה שבה נהרגו.
עוד בהקשר זה, דוּוַח על אדם שמבחין בהילוֹת (אָאוּרוֹת) סביב גופם של אנשים. הוא מסוגל לנבא את מותם הקרב של אנשים סביבו (כשלושה ימים לפני מותם), כאשר הוא רואה שההילה שמסביבם נעלמת.
אנשי הניו אייג' טוענים כי ההילה היא בעצם צורת אנרגיה וכי לכל אדם הילה שונה. השוני בין הילה להילה מתבטא בתדרים השונים שלה. את ההילות יכולים לקלוט ולראות באמת רק יחידי סגולה.
המדע אפילו ניסה לחקור את התופעה ובדק את האפשרות האם ניתן באמת לראות ולמדוד את ההילות, בעזרת מיכשור מדעי.
באמצע שנות ה- 90 במאה הקודמת, פותחה על ידי שני מדעים אמריקאים, גיא קוגינס ויוהנס פיסלינגר, מערכת ה-Aura Video System. המערכת מורכבת ממצלמת וידיאו ומחיישן משוכלל הדוגם מכף ידו של הנבדק את התדרים של האנרגיות השונות. תוכנת מחשב מפענחת את הנתונים ומתרגמת אותם, על פי אורכי הגל שלהם, לצבעים והתוצאה - המצולם רואה את עצמו על המסך כשהוא מוקף בשדות צבעוניים המייצגים את שדה ההילה שלו.
הדגמת הילה בבחורה שנבדקה במערכת הממוחשבת
המדענים קוגינס ופיסלינגר החליטו לבדוק ולהשוות בין צבעי ההילה כפי שהם מתקבלים מהמערכת הממוחשבת שלהם, לבין צבעי ההילה כפי שהם נקלטים על ידי רואי הילות "מקצועיים" מוכרים מתחום המיסטיקה. ב- 86% מהמקרים, הייתה התאמה מוחלטת בין הצבעים עליהם דיווחו רואי ההילות לבין הצבעים שהופיעו על מסך המערכת.
על נושא ההילות ובדיון המדעי על אמינות התופעה, אשאיר לפוסט מיוחד שאפרסם בפעם אחרת.
***
אסיים בסקר מעניין שנערך על ידי האתר AfterLife. בסקר נשאלו אנשים מהו השיר שהיו רוצים שילווה את דרכם האחרונה. הרי תוצאות הסקר ואתם מוזמנים לשמוע את השירים בקישוריות המסומנות:
איזה שיר הייתם רוצים אתם שילווה אתכם בדרך האחרונה? אתם מוזמנים לכתוב זאת בתגובה.
***
בקרוב אפרסם פוסט נוסף בסידרה שנושאו "האם יש חיים לאחר המוות?". אדון בנושא וננסה לראות האם יש הוכחות לכך, ומה דעתו של המדע. יש מדענים שפוסלים כל אפשרות כזו, אך אמר ארתור קלארק: "כשמדען קשיש ומכובד אומר שדבר מה אפשרי, כמעט תמיד הוא צודק. כשהוא אומר שדבר מה בלתי אפשרי - קרוב לוודאי שאינו צודק". יהיה מעניין.
למי שמתעניין בנושא היש חיים לאחר לאחר המוות, כדאי לעקוב בבלוג אחר פרסום הכתבה בנושא. מי שמעוניין לקבל התראה במייל על פרסום פוסט זה ואחרים, מוזמן להצטרף כמנוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
- 
