לפעמים אני מוצא באינטרנט דברים שבכלל לא חפשתי ורק אלוהים יודע איך הגעתי אליהם. כמו למשל הסרטון הקצרצר מאוד הזה:
אני לא יודע מה עשתה לכם הצפייה. אני מודה שאני החסרתי פעימת לב. רציתי לדעת אם נבהלתי בגלל גורם ההפתעה ולכן צפיתי בזה שנית. אבל למרות שהייתי מוכן הגעתי שוב למצב שבו האימה השתלטה לשבריר שניה. לא רציתי לראות זאת שוב לעולם, אלמלא הסרטון היה השראה לפוסט הזה שנושאו אימה קמאית.
לקח לי זמן למצוא שוב את הסרטון הזה , ואני שוב מודה שהצפייה בפעם השלישית לא הייתה קלה יותר. אני אומר לכם, יותר לא אצפה בזה, גם אם ישתלט עלי מזוכיזם אפל - אני לא יודע מה אתכם. אתפלא אם יש מישהו כאן שיכול לצפות בזה בשלוות נפש (למרות הידע שהסרטון מבוים).
ובעצם ההקדמה הזו מעלה את השאלה מאין מגיעים פחדי האימים שלנו. לא אחדש שלכל אחד יש פחדים שממלאים אותו אימים. אשר גורמים לו לבעתה בלתי נשלטת.
למשל, כשהייתי בשיקום האחרון - סטודנטיות מתנדבות מבצלאל הביאו לקראת פורים מסכות פלסטיק לבנות וערכות צבעים. בסדנא שארגנו איפשרו לכל המעוניין חווית יצירת מסיכה. בסיום הדביקו את המסכות המצויירות על שמשות חלונות חדר האוכל. אבל, תוך זמן קצר מישהו עלום הוריד את המסכות, למעט אחת, והניח אותן במקום חבוי ליד לוח המודעות, עד שנעלמו גם משם (שאר הקישוטים בחדר האוכל נשארו עד לאחר פורים).
אז לא הבנתי שהמסכות הפחידו מישהו, עד שלאחר כשבועיים הגיעה אישה כבת שלושים פלוס שהייתה מורדמת ומונשמת במשך חודש בשל זיהום של חיידק. בעקבות ההרדמה הארוכה, היא סבלה מאובדן זכרון זמני, מחולשת שרירים וחוסר יכולת ללכת. לכן הגיעה לשיקום. זמן מה לאחר שהעירו אותה מהתרדמה היו לה הזיות - היא ראתה סביבה נחשים ותולעים שמילאו אותה אימה. היא הייתה בטוחה שהיא אכן רואה את זה ומסכנים היו בני המשפחה שלידה.
לאחר שכבר יצאה מההזיות האלה התחילה להגיע לחדר האוכל, תמיד בלווית בנה הצעיר בן הארבע עשרה. ואז היא ראתה את המסכה שהייתה תלויה בחלון. הנה משהו שמזכיר את המסכה הזו (כי לא צלמתי אותה):
וכשראתה את המסכה הזו נמלאה אימה וצעקה בחדר האוכל שהמסיכה מפחידה אותה ומי שעשה אותה חולה נפש. לאחר שהאנשים התפזרו מחדר האוכל, בנה הסיר את המסכה מהחלון והעלים אותה.
נשאלת השאלה מה כל כך הפחיד את האשה הנורמטיבית לחלוטין הזאת. היא אישה מאוד חכמה. קצת שתלטנית אבל פיקחית. פחדים מסוג כזה אגורים במרכז במוח שנקרא אמיגדלה. מקובל לחשוב שחוויות אימים שעוברים עלינו במשך התנסויות בחיים מוטבעות במרכז העצבי הזה במוח, וגם שעות רבות עם פסיכולוג בדרך כלל לא ימחקו את הפחדים האלה. גם לא שום רציונאליות. הפחדים האלה מכונים פוֹבּיוֹת. מרכז הפחד הפרימיטיבי הזה באמיגדלה שבמוח משותף לנו כמו בחיות.
אינני יודע איזו אסוציאציה לחוויה מסויימת עוררה המסכה הזאת אצל אותה אישה ונצרבה באמיגדלה שלה. אבל, זה הזכיר לי מסכה של שטן שקניתי בארה"ב לכבוד מסיבת הלואין שהוזמנתי אליה. בעצם אינני יודע מדוע אני קורא למסיכה הזו מסכה של שטן. לא זכור לי שנפגשתי אי פעם עם השטן. אך מכיוון (מסיבות שתבינו מיד) כבר נפטרתי מהמסכה הזו - חיפשתי מסכה דומה בגוגל תמונות תחת מילות החיפוש
"devil mask", "Satan mask " . והופתעתי שלמעלה מתשעים אחוז מממסכות השטן הרבות הן בצבע אדום. רק מיעוט בצבע שחור. שדים לעומת זאת רובם בצבע שחור. מעניין שכאשר קניתי את המסכה -לא היה על האריזה שום תאור מהי. אני החלטתי ללא כל היסוס שזו מסכה של שטן. אם כך שטן טבוע גם במוחי כצבע פנים אדום והמסכה הספציפית שקניתי דומה לזו:
ובכלל מרבית המסכות בגוגל תמונות אינן רק אדומות אלא כולן מזכירות דגם דומה. אני מניח שאף אחד מאיתנו אינו זוכר שראה שטן בחייו. אולי רק בחלום. אז מדוע שטן חרות בתודעה האנושית כדגם אדום פנים טיפוסי? האם זה נובע מכך שזה מה שהראו לנו בספרות וסרטי ילדים? נשמע סביר, אבל הסיפור האמיתי הבא מעורר אצלי תהיות. למרות שנושא כזה נראה רחוק מנושא הראוי לדיון מדעי, אני כמדען תוהה גם על תופעות שרובנו כבר מזמן לא נותן דעתו אליהם.
אז אמשיך בסיפור מסכת "השטן" שרכשתי בארה"ב. כשבני היה בן כשלושה חודשים הוא שכב על הספה הרחבה בסלון. הוא עדיין לא היה מסוגל להתהפך, כמובן גם לא לזחול. איני זוכר מדוע, אבל נכנסתי לסלון עם המסכה וגלימת שמיכה כדי להשתעשע עם הבת. אבל הבן ראה והזדעזע קשות. למרות שבגיל כזה אי אפשרי מבחינה מוטורית - הוא קפץ באויר והיה לא רחוק מנפילה לשטיח שליד הספה. הוא רעד מאימה עד שאפילו לא היה מסוגל לבכות מרוב הלם. כמובן שמיד הורדתי את המסיכה מפני בנוכחותו, חיבקתי והרגעתי אותו. אבל למרות שהרחקתי את המסיכה הזו, הוא זוכר עד היום את המסיכה המפחידה הזו - זכרון שנותר מגיל מספר חודשים מועט. חשוב לציין שמסיכה של אריה או זאב לא גרמו לו כלל לפחד (ניסיתי את זה).
מכאן נשאלת השאלה מהיכן הגיע הפחד הנוראי הזה אצל תינוק בן שלושה חודשים ממסכת שטן? תינוק שלא נחשף עדיין לשום פולקלור ודעות קדומות. האם קיימת במוחנו תודעה מולדת של שטן ושדים? או אולי בעצם טבועים במוחנו דפוסים מולדים שמעוררים בכלל האנושות את הזיקה לאותה דמות שמתפרשת בכל התרבויות כולן כשטן או שד. למשל מה מעוררים בכם הדפוסים הבאים?
סביר מאוד שאם תציגו דגמים אלו לתינוק הם יעוררו בו חוסר נוחות עד כדי בכי, אפילו הסטרי. אז מהיכן מגיע הפחד הזה?
אינני מאמין שכמדען אני מעלה את זה על הדעת, אבל כרגע אינני יכול לסתור כפי שאני לא יכול להוכיח את זה: האם נולדנו עם תודעה הסטורית של מפגש קודם עם ישויות מסוג זה? אבל נסו לחשוב מדוע תמונת פנים של אריה או דוב אינם מעוררים לא אצל תינוק ולא אצל מרביתנו אימה כזו (אלא אם נתקלנו בהם בחיים בנסיבות מסוכנות)? מדוע האחרונים אינם גורמים לנו "לפחד מוות" כזה? חשבתם פעם מדוע בכלל אנחנו מכנים את רגשות האימה והפלצות שמתעוררים בנו - "פחד מוות"? האם חשבתם פעם על כך שנולדנו מהאין ונשוב אל האין? כלומר, שהגענו ממוות ונשוב אליו? האם דפוסי הפחד האנושיים המשותפים הטבועים בנו מגיעים ממפגש אינסופי עם המוות?
אז מדוע אנחנו בכלל פוחדים ממוות? מדוע למרות שהתחלנו מהאין אנחנו פוחדים לשוב לאין? אך האם זה באמת אין? ראו הכתבה האם יש חיים לאחר המוות?
לסיום כמה דקות של נחת עם מפיסטופלס (שם נרדף לשטן)
ורסוס פאוסט:
* פאוסט הוא מופע האופרה הראשון בחיי שנוכחתי בו, ביום הולדת חמש. התאהבתי אז בקטע הזה. "זמרי האופרה" היו בובות בגודל אדם בביצוע להקה איטלקית שהגיעה למספר מופעים בארץ. את פאוסט במופע אופראי מלא ומרשים צפיתי באולם האופרה של ברלין, עשרים ושלוש שנים לאחר מכן.
לילה קר בחורף ברמת הגולן. גשם שוטף יורד ללא הפסקה. הקור חודר לעצמות. אני יושב בעמדת שמירה מוקפת בשקי חול מול המקלע. הקרקע בוצית. מעיל הגשם רטוב. אני רועד מקור. אלוהים, מתי יגמרו כבר ארבע שעות השמירה. הזמן לא עובר. אוזני הימנית מתאמצת להאזין לרחשי הסביבה. אפילו רחש רשרוש השיחים של שיירת חזירי הבר החולפת מול העמדה נבלע בקול שטף הגשם העז. הדלקתי את רדיו הטרנזיסטור שהיה בכיסי, כדי להאזין לקצת מוזיקה דרך האוזניה שהיתה תחובה באוזני השמאלית. והנה מהרדיו בוקע השיר סע לאט של אריק. גופי הצטמרר לשמע השורה בשיר "ואיזה מסכנים החיילים אשר שוכבים בבוץ". איזה צירוף מקרים.
זהו אריק ששיריו דברו אל כולם. זוהי גדולתו. כמו כולם הייתי בתדהמה לשמוע על מותו הפתאומי של אריק. הוא הלך מעולמו בגלל מפרצת באבי העורקים היוצא מהלב. אין סיכוי להשאר בחיים במצב כזה. ניתן היה לראות את הסכנה מראש אם היה עובר בדיקת CT. אבל תגידו, מי עובר סתם כך בדיקת CT כאשר הוא בריא? גם צעירים הולכים לעולמם בגלל מפרצות בעורקים. יש רבים שנולדים עם "מפרצות מתקתקות", מלשון פצצה מתקתקת. יש בזה גם מרכיב גנטי וגם מרכיב סביבתי.
כולם בתדהמה ממוות פתאומי זה. אבל לאחר ששהיתי בחודשיים האחרונים בבית אבות סיעודי. לאחר שראיתי כיצד מאריכים שם חיים למשך שנים בסבל רב למאושפזים ולמשפחותיהם - אני חושב שלמות בריא בבית באופן פתאומי, כפי שאירע לאריק היא מיתת חסד. ונזכרתי בזמרת המיתולוגית יפה ירקוני שהלכה ודעכה במחלת האלצהיימר שחנקה את מוחה במשך שנים עד שהלכה לעולמה באחרונה. איזה סבל היה לה ולמשפחתה. ואת הסבל של נעמי שמר, של בני אמדורסקי, של ענת גוב, זהרירה חריפאי...
כולם מזועזעים ממוות פתאומי. כי אף אחד מהמשפחה והחברים איננו מוכן. אבל אולי מוטב שכך. ואולי כל אחד היה רוצה לסיים כך את החיים, ללא סבל מתמשך. בסופו של דבר חשוב מה עשה האדם בחייו. חשובים הזכרונות של אלו שנותרו מאחור. אז אריק איינשטיין לא שינה את העולם, אך תרם רבות למורשת ארץ ישראל היפה. כך אזכור אותו - ארץ ישראל היפה והטובה. יהי זכרו ברוך.
בוודאי אתם מכירים אנשים שכשמגישים להם מנת אוכל, לפני שבכלל טועמים הם מנערים את המלחיה וממליחים וממליחים וממליחים איזה דקה לפחות. אני תוהה בלבי אם אנשים כאלה בכלל חשים בטעם האוכל על לשונם, כאשר המזון שלהם מומלח כמו מימי ים המלח.
אולי יש להם בעייה בקולטני החישה בלשון וכמו כבד ראייה שבקושי רואה את האור, חוש הטעם שלהם מסתכם במלח בלבד, או בחריף? כמו אנשים שאפילו לפני שטועמים את האוכל הם מרוקנים צנצנת סחוג על האוכל. אז אולי כל חוש הטעם שלהם מסתכם ביכולת לחוש מלח וחריף אש?
אינני בטוח בתשובה, אבל יש אנשים שחולים במחלה גנטית נדירה שמכונה CIPA, ולאנשים האלה יש בכלל בעיית חישה בשל פגם במערכת העצבים ההיקפית. ילדים החולים במחלה הזו אינם חשים בכאב וחלקם אפילו אוכלים את קצות אצבעותיהם עד זוב דם. חוש הטעם היחיד שלהם הוא של מלח וחריף.
אז מסתבר שיש גם רבים אחרים שלא חולים במחלה הגנטית הזו ומשום מה אוכלים ארוחות מלח או חריף.
איך אפשר בכלל להינות מאוכל שטעמו כטעם גבישי מלח או חריף אש, כאשר בשל כך הם אפילו לא יכולים לחוש במזון מקולקל? זוכרים את השערוריה שעוררה עובדת באחד הסניפים של טיב טעם - שהעידה כי מוכרים שם בשר שפג תוקפו, ששטפו את הסירחון הנודף ממנו במים, המליחו אותו ותיבלו אותו בחריף כדי להסוות את טעם הקלקול?
אז אנשים שממליחים או מוסיפים חריף בצורה מוגזמת, באמת יכולים לאכול אוכל מקולקל או בעל איכות ירודה עם טעם מגעיל בלי להרגיש. אבל עודף מלח באוכל הוא כבר בעייה בריאותית, כי כמות מלח מעל למותר גורמת ליתר לחץ דם. ויתר לחץ דם (שרבים אינם יודעים ולא מרגישים את קיומו) הוא הרוצח השקט מספר אחד. הרוצח שגורם להתקפי לב ושבץ מוחי.
הדו-ירחון Archives of Internal Medicine פרסם תוצאות מחקר שערכו מדעני רפואה ב-CDC האמריקאי, במחקר נאספו נתונים לגבי 12 אלף איש במשך 15 שנה. מהמחקר הזה עולה כי תזונה עשירה במלח ודלה באשלגן מעלה ב-50% סיכון למוות ומחלות לב. כלומר, מזון עשיר מדי במלח (שהוא כידוע עשיר בנתרן ודל באשלגן) מסכן חיים.
רבים ממוצרי המזון שלנו מוצפים במלח. לעיתים מוצר אחד מכיל כמות מלח פי שניים מהכמות היומית המותרת ואפילו מהכמות המותרת המקסימלית ביומיים. כאלה רבים מהחטיפים שאנחנו נותנים לילדים שלנו לנשנש. אתם בוודאי אינכם רוצים לדעת מהי כמות המלח המצוייה בשקית צ'יפס קטנה. אני יכול להמשיך להביא עשרות דוגמאות, אך איני רוצה להיתקל בעדת עורכי דין ממולחים (עם מלח או בלעדיו). אך, המבין יבין.
אינני יודע אם אתם יודעים שבשל הלחצים האטמוספריים הקיימים בגובה הטיסות, חוש הטעם שלנו מתקהה. על כן, מנות המזון המחולקות בטיסה מומלחות ומתובלות בצורה מוגזמת - באופן שלא בטוח שהיינו מסוגלים לאכול אותן על פני הקרקע.
השבוע, בין התאריכים 11-17 במרץ מתקיים שבוע המודעות לצריכת מלח, בו לוקחים חלק יותר מ-25 מדינות, בתוכן ישראל. פרופסור יהונתן שרעבי, מנהל המכון ללחץ דם במרכז הרפואי שיבא ויו"ר החברה הישראלית ליתר לחץ דם, הביע את צערו על כך, שהמגמה המזיקה של הוספת מלח בכמות מופרזת הגיעה לא רק למנות מוכנות ומתועשות, אלא גם לאוכל גורמה.
במחקר שנערך לאחרונה באנגליה בקרב מסעדות יוקרה על ידי CASH -Consensus Action on Salt and Health ,נמצא שמרבית המסעדות מגישות מנות שכל אחת מכילה את כל התכולה המומלצת של המלח ליממה.
בין המסעדות שנבדקו היו אלו של שפים ידועים, ביניהם השף ג'יימי אוליבר (השף הערום). בעוד שקהל היעד של מסעדות גורמה אלו משלם הון עבור המנות, בחרו השפים לשפר את טעמן של המנות על ידי הטריק הזול של הוספת מלח. בחלק מהמקרים מצאו במנה אחת כמות מלח המספיקה ליומיים שלמים.
בארץ, משרד הבריאות התחיל בפעולת סימון של כמות המלח במנות. פרופסור שרעבי מציין "שהנגשת המידע לצרכן צריכה להיות ברורה ופשוטה ובכך ליצור לחץ מצד הציבור שיעדיף מזון בריא. התקווה היא שתעשיית המזון והמסעדנים ייאלצו להציג עוד אלטרנטיבות בריאות, והציבור יצביע, הפעם בלשונו".
זו תהייה פעולה ברוכה של משרד הבריאות, אך האם זה ימנע מאנשים עצמם להמשיך לשפוך מלח על צלחתם? זכורה לי אישה אינטליגנטית שסבלה ממום בלב, שהרופא שלה הזהיר אותה מאכילת מלח שיכול להרוג אותה. אותה אישה אמרה שאם היא לא תוכל להמליח את מזונה עדיף לה לא לחיות. ואכן האשה הזו נפטרה זמן קצר לאחר מכן.
בארה"ב קיימים מזה זמן סידרת חטיפים, בייגלה, קרקרים ומציות עם חצי כמות המלח. ואני אומר לכם, שגם כך הם מלוחים מדי.
לסיום, טיפ קטן לאלו שאינם יכולים בלי להמליח: אפשר לצמצם בקלות את כמות המלח אם יאכלו אוכל איכותי וטעים יותר. פשוט במקום עודף מלח להוסיף למזון תבלינים ועשבי תיבול - בלי המלח יהיה אפשר גם להינות ולהרגיש את טעמו האמיתי של האוכל.
ואם כבר אתם משתמשים במלח, עדיף להשתמש במלח דל נתרן ועשיר באשלגן כמו זה:
אבל אם אתם נוטלים תרופות מסויימות כנגד יתר לחץ דם, תשאלו את הרופא שלכם אם מותר לכם להשתמש במלח עשיר באשלגן. זה מסוכן עם נטילת חלק מהתרופות האלה. אבל אם תצמצמו את צריכת המלח שלכם, בהחלט יתכן שתוכלו להוריד את מינון התרופות וזה כבר כדאי. לתרופות האלה יש תופעות לוואי כגון אימפוטנטיות.
אז האם גם אתם אוכלים אוכל טבעוני, פריקים של כושר ובריאות וזוללים מלח?
הפוסט הזה יהיה קצר יחסית והוא היבט פילוסופי בהשראת המגיבים לפוסט הקודם "היש חיים לאחר המוות".
התגובות בפוסט הקודם נחלקו בין המאמינים לבין הספקנים.
במחשבה על אחת התגובות שקבלתי, ניסחתי את המשותף בין המאמינים לבין הספקנים בשם הרציונליזם:
לאמונה ולרציונליזם יש תכונה משותפת. שניהם מושפעים מהדעות והחינוך של הסביבה, המדכאות חשיבה אחרת. האמונה מתעלמת מעובדות הסותרות אותה, והרציונליזם מתעלם מעובדות שאינו יכול להסביר אותן. *
האדם נולד עם מחשבה חופשית ולמעשה הסביבה היא שמדכאת אותה (או לפחות חלק ממנה). יודעים מהי ההוכחה לכך?:
התבוננו בילדים שאני כל כך אוהב. הם נולדים עם סקרנות עצומה. הם שואלים אין ספור שאלות. הם פתוחים לבחון כל אפשרות. אך הסביבה הבוגרת מדכאת את החשיבה החופשית שלהם, מקבעת בהם אמונות ומיתוסים. מלמדת אותם שיש עובדות ותופעות "נכונות" ולא נכונות, ובעקיפין מלמדת אותם להתעלם מעובדות ותופעות אחרות, המכונות "שטויות". זוהי למעשה "שטיפת מוח" שעוברים הילדים על ידי הסביבה הבוגרת. במידה מסויימת שטיפת המוח הזו נמשכת כל ימי חיינו. כולנו מושפעים מהחינוך שקיבלנו ומהסביבה.
החברה הסובבת מלמדת את הילדים מה זה "טוב" או "רע", שהם מושגים סוביקטיבים של חברה אחת לעומת אחרת. החברה מלמדת אותם מה זה "נכון" ומה "לא נכון", ונכון וצודק בחברה אחת הוא אינו בהכרח נכון וצודק בחברה אחרת. החברה למעשה גם מפתחת בהם בעקיפין "מוסר כפול" וצביעות. יש רק בעייה אחת - רבים מהמושגים והתפיסות שאנחנו מלמדים אותם הם סובייקטיביים ומקורם בחשיבה שחברה אחת טובה מהאחרת. תופעת ההתנשאות.
ואת המלחמות לא המציא האדם - זוהי תכונה חייתית הטבועה בטבע האדם כמו בחיות, שמקורה בתחרות והישרדות.
התוצאה של הסביבה על הילד המתבגר: קיבעון מחשבתי וסקרנות שמוגבלת ברובה לרכילות.
וכן, קיבעון מחשבתי המוטה לפרקטיות. אבל, גם פרקטיות היא מושג מעורפל, רב משמעי. למשל, בניית בית מוסכמת על כולם כדבר פרקטי. לעומת זאת, יצירות אמנות אצל רבים הן לא דבר פרקטי.
המדע למעשה, מתוך שיטות וכללי העבודה שלו - הוא הדבר הקרוב ביותר לאמת. אך ככל ששיטות המדידה הופכות להיות רגישות יותר, המדע מגלה אמיתות חדשות. מכיוון שגם מדענים הם בני אדם, קיימים גם בהם שמרנים המתקשים לקבל תגליות חדשות של דברים, שלא האמינו שקיימים. במחקר שלי למשל, התעקשתי לברר תופעות וממצאים ששנים התעלמו מהם וקראו להם ארטיפקטים. גם כשהמחקר שלי הוכיח את הממצאים כנכונים מעבר לכל ספק, נאלצתי להיאבק עם מדענים שמרניים, עד שהתקבלו על ידי הקהילה המדעית כולה. גם פרופ' דן שכטמן (חתן פרס נובל) נאבק שנים רבות עד שמסקנות עבודתו הוכרו על ידי הקהילה המדעית.
על כך אמר המדען הדגול מאקס פלאנק : "אמת מדעית חדשה אינה מנצחת משום שמשכנעים את מתנגדיה לראות את האור, אלא משום שהם מתים ובמקומם קם דור חדש המבין אותה".
ולגבי המוות עצמו:
לאחר מחשבה ניסחתי את המשפט הבא:
המוות מפחיד בני אדם יותר מתוך המחשבה על הנותרים מאחור מאשר המוות עצמו, אם נוטלים ממנו את האמונה על שכר ועונש בעולם הבא. *
ועוד חומר למחשבה:
בשפה האנגלית אנו מכונים HUMAN (הומנים), למרות שההומניזם רחוק מלהיות תכונה של כל החברה האנושית. למעשה החברה מפגינה הרבה תכונות חייתיות המשותפות לעולם הקופים.
בשפה העברית אנחנו מכונים אדם, מתוך אמונה שאנחנו צאצאי אדם וחווה.
לאדם קוראים אדם גם הרציונליסטים.
ואני הייתי מכנה את האדם "חיה מורכבת" (complex animal) ובפסיכולוגיה למילה complex יש גם מובן של תסביך. כלומר, חיה מתוסבכת.
וזיכרו - הניצוץ האנושי הוא המצאה של האדם. כי יש ניצוץ דגי ויש ניצוץ נחשי ויש ניצוץ פּילי ויש ניצוץ קופי...
בוודאי לא חידשתי לכם הרבה, אך עובדה שעצם ידיעת הדברים אינה עוזרת לאנשים לשפוט דברים באובייקטיביות אמיתית ולצאת מקבעון מחשבתי שהוטמע בהם. מדובר באמונות, מדובר בתפיסות של המציאות, מדובר גם בדעות פוליטיות.
לאחר ולא החמאתי כאן במיוחד לבני האדם, שגם אני נמנה עמהם, פוסט זה פתוח כעת לדיון אתכם הקוראים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
