החזרת המככבת בקערת הפסח בתקן של מרור אצל עדות אשכנז - בעצם אינה מרה אלא חריפה אש. שורש החזרת השלם אינו חריף כלל וכלל. עובדה היא משמשת במדינות אירופה גם כאוכל לסוסים הבולעים את השורש שלם. ומכאן שמה האנגלי צנון הסוס - horseradish). החזרת מתחילה להיות חריפה כשבוצעים אותה בסכין ואז במגע עם האוויר משתחרר ממנה חומר נדיף המכונה סיניגרין. קצת מזכיר את השום שגם בו החומר הפעיל אליסין מתחיל להיות חריף רק במגע עם האויר (כלומר כאשר מתחמצן). אם תבלעו שן שום שלמה, לא תרגישו חריף, לא טעם ולא ריח.
החזרת עצמה מאוד חריפה ועדות אשכנז נוהגים למתן מעט את החריף על ידי ערבוב החזרת המרוסקת בסלק אדום מבושל ומגורד וכמובן מוסיפים מעט חומץ לשימור. ללא תוספת חומץ החזרת הופכת למרה ובלתי אכילה. שומרים אותה בצנצנת זכוכית עם מכסה במקרר. אבל גם כך עם הזמן החזרת מאבדת את חריפותה, בשל התנדפות הגז החריף.
בשבילי החזרת היא הכרח כדי לאכול את קציצות הגפילטע פיש המוגשות בראש השנה ובפסח. אינני חובב טעם דגים והחזרת ממסכת לי את הטעם הדגי. בארה"ב נותנים כבוד רב לחזרת. החזרת משמשת מרכיב ברטבי מיונז המוגשים על בשרים ומאכלים שונים. ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון גידלו אותה בגינותיהם הפרטיות. משעשע שקורנוויל במדינת אילינוי בארה"ב הוכרזה כעיר הבירה העולמית של החזרת.
לעיתים קרובות אבקת או רוטב הווסאבּי היפני הירוק והחריף שמוגשים בסושי - הם בעצם מזוייפים ועשויים מחזרת (בשל הטעמים הדומים).
כמו הכרפס (הסלרי) שהיה נושא הפוסט הקודם, גם לחזרת יש הסטוריה עתיקה של שימושים רפואיים. למעשה בעולם העתיק ועד לסוף המאה השבע עשרה, החזרת הייתה בחזקת מרפא כל: החל מדלקת מפרקים, דרך בצקת, דלקות בדרכי השתן, אבנים בכליות, שחפת, תולעים במערכת העיכול, דיכאון ועוד שימושים כחומר מעורר או ממריץ. במצרים העתיקה הכינו ממנה סירופ מכייח נגד שיעול. ביוון העתיקה השתמשו בה בתור מעורר מיני ומשכך כאבים. האורקל מדלפי (שחזתה שאדיפוס יהרוג את אביו ויתחתן עם אמו) אמרה לאפולו שהחזרת שווה משקלה בזהב (הסלק בכסף והצנון במתכת). האינדיאנים בדרום אמריקה נהגו למרוח את השורש על המצח כדי להרגיע כאבי ראש. הם מרחו גם על החניכיים כדי למנוע דלקת.
האם יש בסיס מדעי לשימושים הרפואיים המיוחסים לחזרת בפולקלור העמים?
ממחקרים מדעיים מסתבר שכן. החומר סיניגרין (Sinigrin) שבחזרת מתפרק בקיבה לחומר בעל תכונות אנטיביוטיות (המכונה אליל-איזותיוציאנט), שיכול להסביר את השימוש המסורתי בחזרת לטיפול בזיהומים בדרכי הנשימה, דרכי השתן ומערכת העיכול. הנה מאמרים מדעיים מודרנים שמוכיחים את הפעילות האנטיביוטית של הסיניגרין שבחזרת. למשל המאמר הזה:
אבל בבקשה. אל תסיקו מכך שבמקום אנטיביוטיקה שרשם לכם הרופא תוכלו להמיר בביטחה בחזרת. זה גם יהיה הרבה יותר חריף מלבלוע אנטיביוטיקה
מחקרים מראים גם כי אכילה קבועה של חזרת עשויה גם להפחית את הסיכון להתפתחות סרטן ולמנוע התפתחות גידולים קיימים. למשל ראו שני המאמרים הבאים:
אלה רק דוגמאות למאמרים נוספים המוכיחים קשר בין הסינגרין שבחזרת לבין היכולות האנטי-סרטניות שלו. ראו רשימה מלאה כאן.
שימושים נוספים בחזרת ברפואה העממית:
א. במריחה על העור, החזרת ממריצה את זרימת הדם לעור ולגוף כולו כתוצאה מהרחבת נימי הדם.
ב. הפחתת כאבי דלקת מפרקים ברפואה המשלימה.
ג. משמשת בדלקות בדרכי הנשימה העליונות. יש לה יכולת כיוח (הרחקת ליחה) ולכן מקלה על הנשימה במקרים של שיעול רגיל, ברונכיט ואסתמה. מקילה על הנשימה במקרה של סינוסיטיס. כמו כן היא מעודדת הזעה כמו אקמול להורדת חום (אבל לכו תתנו לילד חזרת, נראה אתכם) וכמובן גם יכולת להלחם בזיהומים חיידקיים.
ד. משמשת בבעיות של מערכת העיכול כמו עצירות וגזים בשל תכונתה כמשלשל עדין וספיחת גזים. כמוכן השפעה על הגברת ייצור מיצי מרה המסייעים לכבד להיפטר מחומרי פסולת.
אופן הטיפול: מכניסים כפית שורש חזרת מרוסק לכוס מים רותחים. לאחר 5 דקות לשתות את החליטה. לשתות 3 פעמים ביום.
ולבסוף "הסחוג האשכנזי" הזה עשיר באשלגן, מגנזיום, סידן, ויטמין C וסיבים תזונתיים ודל מאוד בקלוריות.
ובחג תבּלו בחזרת ואל תאכלו יותר מדי מצות עם ממרח (תחליף) שוקולד (איכס, זה כל כך משמין - ואפילו עוגת שוקולד פי מאה יותר טעימה, לטעמי).
הסכיתו ושמעו גבירותיי ורבותיי, דתיים כחילוניים, והחכימו. וגם אם קריאת הפוסט הזה תעלה בכם חיוך או חלילה זעם, פסיקה רצינית מובאת כאן לגבי איסור אכילת חרדל בפסח - גם על מיני בשרים כשרים לפסח. וטעה הט"ז שהחרדל הוא קטניות. וכפי שתקראו כאן החרדל הוא בשום פנים ואופן אינו קטניות אלא מצליבים.
נ^גה הביאה לתשומת ליבי כי מצאה שחרדל דינו כקטניות מחשש חמץ, ולכן אין אוכלין אותו האשכנזים בימי הפסח.
אבל נראה כי חל בלבול אצל חכמינו האשכנזים הקדמונים כדרך רבניהם כיום. אמנם גדולים הם בתורה, אבל חלשים בידיעת הבוטניקֶע ׁ(בוטניקהׂ) והמיקרוביולוגיֶע (מיקרוביולוגיה) ולא ידעו כי חמץ הופך חמץ על ידי המיקרובים. כפי שרבי קנקן התה הסביר בהלכתו כאן.
התבוננו חכמי התורה בצמח החרדל וראו בו תרמילי פירות כדלקמן:
תרמיל חרדל הבר
תרמיל חרדל תרבותי
התבוננו רבנינו האשכנזים בצמחי הקטניות והרי גם להם תרמילי פירות:
הקישו מכאן חכמינו דֶעדות אשכנז ועדת המרוֹקנישֶען (חלק ניכר מעדות צפון אפריקה) שבתרמילי פירות גרגרים עסקינן ולכן דין החרדל כדין קטניות.
סיכם הרה"ג דב ליאור באתר האינטרנט שלו: "מצד עיקר הדין קטניות מותרות, וכך פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך, ורק חמץ אסור. יהודי אשכנז, כבר למעלה מ-800 שנה, החמירו לעצמם גם להימנע מאכילת קטניות. אחת מהסיבות, שגם מהם עושים קמח ועלולים לבשל גם קמח מחמשת המינים והוא יחמיץ. כמו כן, מאחר והיו מתבלבלים בגרעינים בינם לבין החיטה".
אולם, הקטניות שייכות למשפחת הפרפרניים מקבעי חנקן, שאין הם יכולין להחמיץ אלא רק להתקלקל ולהסריח, כדברי הרמב"ם. וגם ללא קילקול, גורמות הן לנפיחות ריחניות וצורמות אוזן לאחר אכילתן, אך אין הן מחמיצות כמו הדגנים, השייכים למשפחת צמחים אחרת - משפחת הדגנים. אבל, רבותיינו מעדות אשכנז שראו קלה כחמורה - דנו את הקטניות לחומרא כחמץ לפסח - וגם בשל שמא יתגלגל גרגר חיטה אל שק הקטניות. כי ביום חול היו אורזין ומובילין קטניות בשקים של חיטה. נשאלת לכן השאלה האם כיום יש מקום לדון גם את החרדל כדין קטניות.
לצמחי משפחת הקטניות יש פרחים טיפוסיים כאלה:
פרחי קיטניות
אבל, צמח החרדל שאינו שייך הן לדגנים והן לקטניות - שייך בכלל למשפחת צמחים שלישית - למשפחת המצליבים, שבפרחיהם ארבעה עלי כותרת, אשר זוג עלי כותרת מצטלבים עם הזוג האחר, כמו צלב (טפו! ישמור השם). וכך נראה הפרח:
אבל, למשפחת המצליבים הזו שייכים גם הצנון והכרוב:
פרח הצנון
פרח הכרוב
משמע, אין המצליבים קטניות כלל וכלל, ואף על פי כן אסרו חכמינו האשכנזים מימי הביניים ועד היום אכילת החרדל, בשל שפירותיו מזכירין תרמילי הפירות של הקטניות, שיש בהם גרגרים:
תרמילי פרי הצנון (מימין) והכרוב (משמאל)
אבל..., למשפחת המצליבים שייכין כאמור גם הצנון וגם הכרוב - שגם להם תרמילי פירות עם גרגרים. אמנם בדרך כלל אנו אוכלין בהם את הפקעת, אך יש חשש שיתגלגלו התרמילים יחד עם הפקעות ויש מראית עין שתרמילי הצנון והכרוב מזכירין את החרדל. נשאלת לכן השאלה, אם החרדל אסור - מדוע אכילת צנון וכרוב אינם אסורים בפסח.
ולא משום שהכרוב עשוי לגרום לנפיחות ריחניות בדומה לקטניות וכמוהו הצנון עשוי להעלות שיהוקים ריחניים וחריפים - אלא עשוי להתגלגל חלילה לקופסת השימורים של הכרוב הכבוש תרמיל פרי של הצמח, והרי יהיה זה חמץ? ובארגז הצנון עשויים להתגלגל חלילה וחס תרמילי פרי הצנון, רחמנא לצלן וישתחלו לסלט.
אבל..., רבי קנקן התה מבני עדות האשכנזים סובר שאכילת חרדל אינו חמץ כדין קטניות, כפי שהכרוב והצנון אינם חמץ קטניות. כיוון שאין אנו חיים בימי הביניים וגדלו חוכמתנו וידיעותינו הבוטניות מאז, מן הראוי שנעדכן את ההלכה האשכנזית.
אמנם קנקן התה האשכנזי לא הוסמך לרבנות, אבל הוא הוסמך במדעי הצמח (הבוטניקֶע) והמיקרוביולוגיֶע באוניברסיטֶע. ולעומת חכמי התורה שידיעתם בלימודי הליבה והמדעים מהם והלאה - קנקן התה למד בנוסף ללימודי הליבה והמדעים גם תושב"ע ודיני חגים בבית הספר היסודי-חילוני, ממנהל בית הספר שהיה חרדי ליטאי, אשר סבר כי צריך להרביץ תורה כהלכתה לתלמידי החילונים בני הרשעים. וקנקן התה למד גם תלמוד בבית הספר התיכון החילוני על ידי מורה חרדי, כאילו היו התלמידים החילוניים תלמידי ישיבֶע (ישיבה). וכי אין מעיד הדבר על גדולתו בתורת עולם?
ולקנקן התה יש גם אגרוייסֶע ייחעֶס (יחוס גדול), שחגג הפסחים בילדותו עם דודו ודודתו מנכבדי העדה החרדית דבני ברק, ואכל בפסח הבשר רק עם בולבוסין (תפוחי אדמה) וצימעס (גזר מטוגן), ונשאר רעב כל החג. וקנקן התה עלה לתורה בבית הכנסת הגדול דבני ברק וכל העדה שיבחה את קולו הזך והנפלא שהגיע עד ליושב במרומים. לכן, יודע הוא דבר או שניים בהילכות האשכנזים. די דארפסט גיבען הִים אָכּוּבֶעד (תנו לו כבוד).
והרי פיסקא מבבא קמחא דפסחא בנוסח קנקן:
אמר הרמב"ם כי "הקטניות כגון: אורז ודוחן וכיוצא בהן - אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון".
אמרו רבני האשכנזים שיש חשש לאכול קטניות ואורז, משום שהם עשויים להארז באותם בתי אריזה, שאורזים דגנים (חיטה ושעורה ושאר חמשת הדגנים האסורים). חלילה עשויים גרגרי חמץ להתגלגל שם לתוך הקטניות.
רבי אלעזר מוורמס (סוף המאה ה-12) רבי יצחק מקורביל, בן המאה ה-13 אמרו:
ועל הקטניות... וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל... ומיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים... ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח ולא מחמת חימוץ... אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא... אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא... וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים, ולכך אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה.
אם לא הבנתם מדוע ואינכם מבינים ארמית, לא נורא. קבעו שאסור לאכול קטניות בפסח שלא מטעם חימוץ אלא מטעם גזירה מחמתמראית עין. כלומר, קטניות הן מעשה קדרה, כלומר נוהגים לבשלם בדרך דומה לזו שמבשלים מיני דגן (דייסות למשל). ויש חשש שאנשים שיראו דייסת קטניות הנאכלת בפסח יטעו לחשוב שגם דייסת דגן מותרת בפסח.
אמר רבי עובדיה יוסף שיש לברור את האורז והקטניות בקפידה ואז הם מותרים לאכילה.
וברמ"א תנג, א; מ"ב ח-ט נאמר: אם בישלו מאכל לפסח ונפלו לתוכו מיני קטניות, אם ניתן להוציא את גרגירי הקטניות מהתבשיל – יוציאום, ומה שאי אפשר להוציא בטל ברוב. אבל אם רוב התבשיל מקטניות, הרי הוא נחשב כתבשיל קטניות ואסור לאוכלו. מכאן שאם נפלו מעט קטניות במזונכם - נישט געפיירלֶעך (לא נורא).
היקשה הט"ז: המנהג להימנע מאכילת חרדל בפסח, משום שהוא מופק מגרגרים, דהיינו קטניות.
הרי גרגירי החרדל אינם נאכלים- כמות שהם, ומדוע הם נאסרו? ותשובתו היא שהחרדל גדל בתוך תרמילים, אולם מדברי הרמ"א משמע שגם גרגירים הגדלים בתרמילים, אפילו אם אינם ראויים לאכילה (כמו שהם), מברכים עליהם שהכל ואחר כך אין לגזור עליהם בפסח.
ורבי קנקן התה פסק: אין דינו של החרדל כדין דגנים ואין דינו כדין קטניות. ראשית אין החרדל ממשפחת הדגנים ובעיקר אין הוא ממשפחת הקטניות (כמאמר הט"ז שלא הבין בבוטניקֶע), אלא ממשפחת המצליבים. וודאי שהמצליבים אינם יכולים להחמיץ לפי תורת המיקרוביולוגיֶע בשפורפרת עליה תווית "כּוּשֶר לפּייסעח" בהשגחת רבנות למהדרין.לכן, כשם שהצנון והכרוב מותרין - הרי שאכילתו של החרדל ׁׁ(שגם אין אורזין אותו בבתי אריזה של דגנים וקטניות) מותרת בפסח לכל עדות ישראל.
* יאמרו וודאי המאמינים האשכנזים שקובעת היא המסורת ולא המדע והלכות אריזת הקטניות והחרדל היום. אך מסורת המנהג הזה היא מסורת מאוחרת שלא נקבעה בזמן דוד ושלמה המלך, גם לא בימי האמוראים והתנאים. וכפי שתיקנו רבני האשכנזים את הלכות החמץ בימיי הביניים, אין כל סיבה שלא יתוקנו הלכות אלה בימיינו.
ועל קנקן התה וודאי יאמרו כי רשע גדול הוא, כפי שכתוב בהגדת פסח שחולקה לילדי גן בבאר שבע:
ואת פתח לו שמי שאומר על רעהו היהודי כי רשע הוא, רשע הוא שבעתיים. השם יקום.
***
ועוד ממשנתו של רבי קנקן התה. נאמר במקורות ושמחת בחגיך, ולכן רבים מפרשין כי אין לקמץ במאכל מזונות חג עתירי קלוריות. הרי מצות (שכל מצה שווה לשלוש פרוסות לחם לבן) וקניידלעך (50 קלוריות לכדור קטן במיוחד אחד) אוכלין רק פעם בשנה למשך שבעה ימים ולילות. כנאמר, מזון דל בשאר ימות השנה.
אבל סופגניות ולביבות עתירי קלוריות אוכלין בשמונת ימי החנוכה, ויש כאלה שאפילו מקדימין באכילתם. ובפורים אוכלין אזני המן הרשע ממולאים בדברי מתיקה למכביר, ובכל חג אחר גם אוכלין כיד המלך קלוריֶעס (קלוריות) ממיטב מאכלי מסורת ישראל. וכידוע רבים ימי החגים בשנה.
ורבי קנקן התה אומר: דקה על השפתיים - שנה על הירכיים. שנייה בפה ושנתיים בכרס.
ושמחתם בחגיכם קוראי היקרים, אבל אין הקדוש ברוך אוהב שאתם משמינין. כי מטיל הוא על המגזימין מיני תחלואים ומבישין כרוניים - מהכולסטרול, הסוכרת ויתר לחץ דם ועד התקפי לב ושבץ.
לכן ושמחתם בחגיכם
אבל דאגו כי אין אתם משמינין.
בסיעתא דשמיא
קנקן התה, פסח* תשע"ג
* פורסם במוצאי חג ראשון, כדי לכבד את רעיו הדתיים וכי אין ראוי לפרסם בחג עצמו מאחורי גבם - כאשר אין יכולים הם לקרוא ולהגיב על הפוסט.
***
לוגו מועדון THE ZONE
נמשכת ההרשמה למועדון תזונת THE ZONE - תזונה שאינה דיאטת רזון, אלא שיטת אכילה הטובה הן להרזיה נטולת סבל והן גם לאלה שרוצים להיות בשיא הכושר הגופני והמנטלי. לפרטים כאן.
מדוע כדאי להירשם? אמנם כולם יוכלו לקרוא את מה שיפורסם בבלוג, אך חומרים נוספים כמו טבלאות, מתכונים וטיפים ישלחו במייל רק למנויים שנרשמו למועדון. בנוסף נעביר חומרים במייל בין החברים ברשימת התפוצה. אמנם אפשר יהיה להרשם כמנויים בכל עת, אבל יקשה עלי לשלוח באופן פרטי חומרים שכבר נשלחו בעבר למנויים.
כמובן כל הרשומים כמנויים בבלוג ואלו שירשמו בבלוג יקבלו במייל עדכונים על הפוסטים.
* למנויי הבלוג (שנרשמו במקום המיועד ברשומה בשוליים הימניים) ישלחו עדכונים במייל על הפוסטים.
*למנויי המועדון (שירשמו בתגובה לכאן ) ישלח חומר משלים נוסף.
עכשיו בפסח מומלץ לטייל בטבע וסביר שתתקלו בצמחי הלוטם. הלוטם הוא צמח המוזכר כנראה במקרא, בצורתו הקצרה "לֹט". הוא נזכר בספר בראשית, ברשימת הבשמים הנישאים על ידי שיירת הישמעאלים שקונה את יוסף מאחיו (בראשית פרק ל"ז, פסוק כ"ה).
שיחי הלוטם נפוצים בכל אזורי ארץ ישראל מלבד הגולן. פרח הלוטם חי יום אחד בלבד ואז נושרים עלי הכותרת. כיוון שמספר הפרחים בכל צמח גדול והפרחים נפתחים בזה אחר זה, הפריחה נמשכת על-פני מספר חודשים. פרחי הלוטם עשירים באבקה ולכן מבקרים בהם חרקים רבים כולל דבורי הדבש.
כאמור, יש מזהים את הלוטם (המרווני) עם הבושם הנקרא בתנ"ך בשם לוט "נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט", בראשית ל"ז, פסוק כ"ה) ובמשנה (שביעית ז' 6) נזכר הלוטם ברשימת צמחי בושם.
יש שני מיני לוטם בארץ ישראל. הלוטם המרווני והלוטם השעיר. שניהם גדלים על קרקע גירנית אחד לצד השני, כשני אחים. לפני שהם פורחים ונותנים פירות, קשה מאד להבדיל ביניהם.
וכך מספרת אגדה עממית על האחים לוטם:
בכל שנה, באביב, היה מזמין שר היער את כל הפרחים, למסיבה מפוארת בקרחת היער. גם האחים לוטם הוזמנו. ביום המסיבה, התעורר אחד האחים השכם בבוקר, גיהץ בקפדנות את חולצתו הלבנה, התרחץ, התגלח, התבסם, לבש את חולצתו הצחורה,יצא לדרך והגיע בזמן למסיבה.
לעומת זאת אחיו העצלן, המשיך לישון עד מאוחר. כשקם, ראה כי מאוחר ולכן לא התקלח, לא התגלח וגם לא התבשם. חטף בחיפזון חולצה מקומטת ובלויה, לבש אותה בחטף ורץ למסיבה. למסיבה הוא הגיע באיחור רב, כולו מיוזע, לא מגולח ועם חולצתו המקומטת.
כשראה שר היער את האח העצל והמרופט גער בו בפני כל המוזמנים עד שהלוטם הסמיק מרוב בושה. שר היער הכועס הוסיף והטיל עליו קללה שישאר כך כל ימי חייו: קמוט, סמוק ושעיר.
מאז ועד עצם היום הזה, לאח לוטם המרווני יש עלי כותרת צחורים ומגוהצים, ריחו נעים והפרי שלו חלק ואילו לאח לוטם השעיר יש עלי כותרת מקומטים, צבעם סגלגל, ללא ריח ניחוח והפרי שלו עטור שערות.
לוטם מרווני לוטם שעיר
הזרעים של הלוטם יכולים לשרוד במשך עשרות שנים במצב של תרדמת. כאשר פורצת שריפה, זרעי הלוטם נובטים בהמוניהם והשטח נשלט על ידי שיחי הלוטם למשך שנים אחדות, עד שמתחדשים העצים.
אם יתמזל מזלכם, תוכלו לראות על שורשי הלוטם המרווני ושעיר כאחד, צמח טפיל יפה להפליא ושמו רימונית הלוטם.
אשמח אם מישהו מכם יצליח לצלם את רימונית הלוטם צומחת בין הלוטם המרווני והלוטם השעיר. למי שישלח לי תמונה כזו, אני מבטיח לפרסם את התמונה בבלוג, עם קרדיט כמובן למצלם. את התמונות ניתן לשלוח אל:
* חופן עלים צעירים וטריים של חרצית עטורה (ניתן לשמור בשקית ניילון לחה מהקטיף ועד לשימוש).
* חופן עלים ופרחים של חמציץ נטוי (את הגבעולים עצמם לא מומלץ להוסיף לסלט, בגלל כמות הסיבים הנשארת בפה. בגבעולים אפשר למצוץ את העסיס החמצמץ - ילדים ממש אוהבים את זה).
* חופן פרחי חרדל השדה , המוסיפים מעט חריפות פיקנטית בטעם חרדל.
* 4 עגבניות.
* 4 מלפפונים
* 1 פלפל ירוק
* מספר עלי חסה (ערבית, מסולסלת, רומית -מה שיש)
* 1 פלפל אדום או צהוב
* 1 בצל ירוק.
(אפשר לוותר על הפלפלים והבצל ולהוסיף במקום עגבניות)
* 2 כפות שמן זית
* מעט מלח ופלפל, לפי הטעם.
אופן ההכנה:
קוצצים דק עד בינוני את חלקי צמחי הבר המתוארים בחומרים ואת עלי החסה.
את הירקות קוצצים לקוביות בינוניות. מערבבים את הכל, מוסיפים את שמן הזית, מלח ופלפל. אין צורך להוסיף לימון בגלל החמציץ.
ניתן לשנות את הכמויות בהתאם למספר המנות שאתם רוצים להכין ולא חייבים לדייק.
****
מצמחי הבר ניתן להכין מגוון גדול של מאכלים טעימים. למנויים ומי שירשם כמנוי כעת, אשלח בהקדם מספר מתכונים נוספים וטיפים. אשלח גם מתכון להכנת חרדל ביתי מצמח הבר חרדל השדה.
כדי להצטרף כמנוי, עליך למלא את כתובת המייל שלך בתיבה הלבנה בשוליים הימניים למעלה וללחוץ שלח. לא לשכוח לאשר את המייל שישלח אליך כתגובה.
רשימת המנויים היא אנונימית וכוללת רק את כתובות המייל.
בתאבון
ההשראה לכתיבת הפוסט הזה היא תמונת הלוטם השעיר שצלמה הבלוגרית צופה מהצד ונאחל לה החלמה מהירה.
אני לא רב ולא פוסק הלכה, אבל אני אשכנזי המבין בבוטניקה, בהגדרות צמחים ובמיקרוביולוגיה.
הבה נראה אם יש הצדקה באיסור אכילת קטניות ואורז, כמנהג האשכנזים בפסח.
על פי דין התורה ודברי חז"ל, רק בחמשת מיני דגן ישנו חשש חימוץ, בעוד מינים אחרים אינם יכולים להיות חמץ. חמשת מיני הדגן הם חיטה, שעורה, כוסמת, שבולת שועל ושיפון. הרמב"ם כתב זאת במפורש: "אבל הקטניות כגון: אורז ודוחן וכיוצא בהן - אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון".
צדק הרמב"ם שקטניות (למשל שעועית, חומוס, אפונים, פול ועדשים) אינם משתייכים מבחינת הגדרה בוטנית למשפחת הדגנים.
אבל הרמב"ם טעה בהגדרה של האורז, כמשתייך למשפחת הקטניות. האורז דווקא כן משתייך מבחינת הגדרות בוטניות למשפחת הדגנים. אך האורז, שלא משתייך לחמשת הדגנים האסורים, אינו הופך לבצק תופח כמו דגנים אלה. מי שאחראי לתהליך ההחמצה (התפחה) של קמח חמשת הדגנים הם השמרים.
השמרים הם פטריות חד תאיות. יצורים חד תאיים זעירים אלה מרחפים באוויר. השמרים ניזונים בעצם ממולקולות הסוכר (גלוקוז) שבמזוננו - הם מפרקים את הסוכר בתהליכים ביולוגיים המספקים להם אנרגיה.
שמרים בהגדלה במיקרוסקופ
השמרים מפרקים את סוכר הגלוקוז שבבצק, בתהליך ביוכימי הדורש חמצן. בתהליך זה תאי השמרים מפרקים את הגלוקוז למולקולות המספקות להם אנרגיה (המכונות ATP) ובנוסף נפלטים מים ופחמן דו-חמצני, והחמצן אובד. גז הפחמן הדו-חמצני (הכבד מהאוויר) שנפלט, הוא זה שמתפיח את הבצק. תהליך זה הוא ההחמצה ולכן בצק מותפח הוא חמץ.
האורז והקטניות לא מותפחים על ידי השמרים, אך הם, כמו הענבים, יכולים לתסוס בהעדר אוויר - גם הם על ידי השמרים. בהעדר חמצן, השמרים מייצרים אנרגיה הדרושה לחייהם בתהליך ביוכימי אחר - תהליך תסיסה כוהלית. בתהליך זה גם נוצרות מולקולות ATP המספקות לשמרים אנרגיה ובנוסף נוצר גם אלכוהול (אתנול).
לכן, האורז והקטניות לא מחמיצים במובן שהם תופחים, אלא יכולים רק לתסוס בהעדר אוויר. התסיסה הזו אינה מוגדרת הלכתית כחמץ ואפילו יין, שהוא תוצר התסיסה של ענבים על ידי שמרים - שתייתו מצווה בפסח.
בנוכחות אוויר (חמצן) האורז והקטניות, כמו כל שאר המזון, יכולים להתקלקל ולהסריח, כדברי הרמב"ם - על ידי חיידקים המרחפים באוויר. אך אוכל מקולקל אינו חמץ.
אם כך, קטניות ואורז אינם חמץ, מהסיבות שתארתי.
אז מדוע הם חמץ בעיני האשכנזים? ראשית במאה השתים עשרה, לא כל כך ידעו להבדיל בין צמחים ממשפחת הדגנים למשפחת הקטניות. יותר מכך, לא ידעו אז מיקרוביולוגיה. כלומר, לא ידעו על קיומם של השמרים והחיידקים, שאותם ניתן לראות רק במיקרוסקופ. כידוע, במאה השתים עשרה, עדיין לא המציאו את המיקרוסקופ.
אם כך מה הסיבה של האשכנזים, היום, שלא לאכול אורז וקטניות? אז ראשית ידוע שקשה ליהודים דתיים להודות על טעויות הלכתיות. ולכן, כיום, הרבנים האשכנזים מתעקשים שיש חשש לאכול קטניות ואורז, משום שהם עשויים להארז באותם בתי אריזה, שאורזים דגנים (חיטה ושעורה ושאר חמשת הדגנים האסורים). חלילה עשויים גרגרי חמץ להתגלגל שם לתוך הקטניות. לכן הרב עובדיה יוסף פסק שיש לברור את האורז והקטניות בקפידה ואז הם מותרים לאכילה.
עלי לציין שיש הגיון בדברי הרב עובדיה יוסף, כי חמץ עשוי להתגלגל גם לאריזות של קמח תפוח אדמה (שאותו אוכלים האשכנזים) ולשאר מיני מוצרי המזון. לכן כל מוצרי המזון הכשרים לפסח עוברים תהליך ייצור נפרד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
