חשיבה חופשית

הכותרת היא לא מושג בלטינית גם לא מחלה. כשזוגתי ואני טיילנו במדבר יהודה, פגשנו פורח בלב המדבר הצמח הזה

קרדיט: אבינעם דנין 

אני בוגר המגמה הביולוגית מתמטית בתיכון. בימים ההם הנבחנים בחמש יחידות בביולוגיה היו מחוייבים לעבור גם שני ימי מבחנים חיצוניים בעל פה, שכללו בין היתר בקיאות בהגדרת צמחים. כיום קורס הגדרת צמחים אינו אפילו קורס חובה באוניברסיטה למורים לביולוגיה. 

על סמך סממנים שונים במבנה, הצמחים מוגדרים למשפחות, לסוגים ומינים.  במשך הלימודים, אנחנו תלמידי המגמה הביולוגית בתיכון, חרשנו את ארץ ישראל לאורכה ולרחבה להכרת הצומח והחי. כל הטיולים והסיורים האלה היו בחינם, לא כמו היום שההורים משלמים ממיטב כספם. תשאלו וודאי איך? פשוט -  יצירתיות ומעוף של המורה לביולוגיה, שהיה גם המחנך שלנו. הוא ארגן לנו נסיעות זולות  במשאיות (שנקראו אז "טיוליות" ונכחדו מעולמנו) לבתי ספר שדה שונים ברחבי הארץ - לינה ולימוד, תמורת עבודה למשך עשרה ימים כל פעם. היום כשאתם מטיילים בשבילי ישראל, תדעו שהכיתה שלנו סללה חלק מהן. את מדבר יהודה חרשנו במשך עשרה ימים שבהם פינינו סלעים, חצבנו מדרגות בסלע, ופרצנו שבילים. ככה גם התוודענו לחי ולצומח במדבר יהודה.

כמה שנים אחר כך, כשטיילנו ונתקלנו בפרחים הצהובים האלה במדבר יהודה הצחיח, יריתי בפניה של זוגתי את שם הצמח. אהרונסוניית פקטורובסקי. היא הייתה בתדהמה. "לא, אתה בטח צוחק" היא אמרה. היא לא נרגעה עד שהראתי לה את שם הצמח במגדיר הצמחים שלי שנשאתי איתי - שנראה כמו ספר תנ"ך בכריכת פלסטיק שחורה - מגדיר צמחי ארץ ישראל. 

זה לא השם הבוטני הלטיני של הצמח אלא השם העברי, כמו כלנית, רקפת וסביון. אז איך זה? ובכן, הצמח הזה התגלה לראשונה כמין וסוג חדש למדע במדבר יהודה רק בשנת 1927, על ידי הבוטנאים ממוצא יקי - הפרופסורים אלכסנדר איג ואוטו וארבורג (על שמו הישוב שדה ורבורג בשרון).

וכשמגלים מין וסוג חדש נותנים לו שם בוטני בלועזית ושם עממי בעברית. לצמח הזה נתנו את השם אהרונסוניית פקטורובסקי  על שם חבריהם, הבוטנאים אהרון אהרונסון ואליעזר פקטורובסקי. ובקיצור שם הצמח המדברי עם הקרקפות הצהובות  - אהרונסוניית פקטורובסקי. 

אהרן אהרונסון ידוע היום לציבור הרחב כראש מחתרת ניל"י, שפעלה לסיום השלטון הטורקי-עותומאני בארץ-ישראל ולכיבושה בידי הבריטים. אבל, לא רבים יודעים שאהרון אהרונסון היה במקצועו  בוטנאי ומדען ארץ-ישראלי. הוא למעשה זיהה וגילה ליד ראש פינה את "אם החיטה", בשנת 1906. "אם החיטה" היא למעשה חיטת הבר הקדמונית, שממנה תורבתה לפני למעלה מ-10,000 שנה החיטה של ימינו.

מאוחר יותר, מדענים מצאו שבמהלך התרבות, אם החיטה איבדה גֶן אחד. אובדן זה שיפר את הערך התזונתי של החיטה המודרנית והעשיר אותה בחלבונים ומינרלים. 

אליעזר פקטורובסקי  היה גם הוא מראשוני הבוטנאים הישראלים ועוזרו של אלכסנדר אייג, שגם הוא זקף לזכותו תגליות ראשוניות בטבע של ארצנו. לימים "עיברת" את שמו לפקטורי ולכן שמו העברי  המנוקד של הצמח ( לפי מילון האקדמיה העברית): אַהֲרוֹנְסוֹנְיַת פַקְטוֹרִי.

ובכל זאת מוזר שבוחרים לצמח חדש שמות משפחה של בני אדם. מילא, על שם מי שגילה את הצמח, אבל לא זה המצב. אז מדוע אייג שגילה את הצמח קרא לצמח בשמו של פקטורובסקי? הסיבה לכך נובעת מכך שפקטרובסקי נפטר בגיל צעיר יחסית משחפת ולכן אייג החליט לקרוא על שמו מספר מינים חדשים שמצא – ולא רק אהרונסוניית פקטורובסקי אלא גם למשל צמח נוסף בשם פקטורובסקיית אשרסון.

אהרונסוניית  פקטורובסקי (פקטורי) היא צמח מדברי שאינו מוגבל רק למדבר יהודה. ניתן למצוא אותו גם בצפון הנגב, מרכז הנגב והמכתשים, דרום הנגב, הערבה והרי אילת.

מתן השמות האלו לצמחים ארץ ישראלים הרגיזה בוטנאים כמו הזוג חנה ואפרים הראובני שהיו מראשי  הגישה של זיהוי הצומח של ארץ ישראל על ידי שילוב הבוטניקה כחלק ממארג התרבות היהודית ההסטורית. כלומר, גישתם הייתה זיהוי צמחים של ארץ ישראל ברוח המקרא והתלמוד. 

הראובני ייסד בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים גן בוטני ומוזיאון אוספים מיובשים ומצויירים של צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. לאחר 1948, כאשר קמפוס הר הצופים נשאר כמובלעת ישראלית מבודדת בשטח ירדני, נזנח הגן הבוטני והאוספים של הראובני הוברחו לתחומי ישראל על ידי השיירות שהחליפו אחת לשבועיים את כוח השיטור בן 80 אנשים ששהה במקום עד למלחמת ששת הימים  והחייאת הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

לאחר השלמת ההברחות של האוספים של הראובני, הוא רצה להקים מוזיאון צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. אבל הדבר לא הסתייע בידי הראובני שלא השתייך לקליקה הבוטנאית השלטת של  אייג ו"דור צעירים" כמו פרופסור זוהרי ונעמי פיינברון. האחרונים דחו את הפרוייקט של הראובני בטיעון שמיון הצמחים שלו אינו עומד בקריטריונים בוטאניים מדעיים טהורים. והם סברו שהאוספים שלו אינם ראויים להיות מוצגים במוזיאון מדעי אלא  במוזיאון ליהדות. 

הנתק שנוצר אז בין ה"בוטניקה העברית" אותה ייצגו הראובנים, לבין הבוטניקה ה"טהורה" בודד מצד אחד את הראובנים ומצד שני, הנתק הזה אחראי לחלק ניכר מאוצר המלים הדוחה האופף את עולם הצומח העברי, הכולל שמות כמו "אהרונסוניית פקטורובסקי".

הזוג ראובני לא הצליח לחדש מוזיאון בוטאני- מקראי כפי שהיה בהר הצופים לפני פרוץמלחמת השיחרור. אבל לזוג נולד בן בשם נֹגה. בימינו נשמע מוזר לקרוא לבן בשם שנפוץ היום בקרב בנות. אבל נגה הזה הצליח במקום שנכשלו הוריו והוא ייסד את פארק שמורת נאות קדומים ליד העיר מודיעין.

נחזור לצמח אהרונסוניית פקטורובסקי. הוא שייך למשפחת צמחים שמכונה משפחת המורכבים. בני משפחה מוכרים הם החרצית והסביון. טעות נפוצה היא למה שאנחנו קוראים פרח. כל "פרח" של החרצית הוא  למעשה תפרחת (או קרקפת בעגה מקצועית) של אוסף עשרות פרחים קטנים. בשל מורכבות התפרחות, כל הצמחים מהסוג הזה שייכים למשפחת המורכבים. לתפרחת החרצית יש שני סוגי פרחים. פרחים צינוריים שנראים כמו צינורות קטנים - במרכז התפרחת. ואילו בהיקף פרחים לשוניים שנראים כמו לשונות.

לאהרונסוניית פקטורובסקי יש רק קרקפת של פרחים צינוריים.

אהרונסוניית פקטורובסקי מותאמת למדבר ולגידול בתנאי יובש ומיעוט גשמים.

למשל יש לה מעט עלים קטנטנים וגבעולים ארוכים חשופי עלים. אין לה גם צורך בבזבוז אנרגיה על פרחים לשוניים. צמצום שטח הפנים של העלים ועלי הכותרת חוסך באידויי ואיבוד מים דרך העלים. לאהרונסוניית פקטורטובסקי פרחים זיכריים ונקביים באותו צמח ולכן ההאבקה וההפריה לייצירת זרעים אינה דורשת תיווך של חרקים כמו דבורים שאינם דיירים של המדבר. לכן אהרונסוניית פקטורובסקי איננה זקוקה לפרחים הלשוניים שבדרך כלל הם אלה שמושכים אליהם את הדבורים.

המנגנונים השונים והמגוונים המתאימים צמחים למדבר הוא כבר פרק מרתק בפני עצמו. 

מקווה שלא מתתם משיעמום.

בעקבות פרסום הפוסט קציצות עוף בחרדל השדה, נ^גה שאלה אותי אם יש לי מתכון לפירות צמח החוביזה. אלה הם הפירות הקטנים של צמח החלמית, שהילדים קוראים להם "לחם ערבי".

כך נראה פרי החוביזה הבשל מקרוב:

אבל בירושלים פירות החוביזה עדיין לא הבשילו והצמח רק התחיל בפריחה שנראית כך:

על תכונות החוביזה וההיסטוריה שלה, שבה שימשה מזון לתושבי ירושלים הנצורה לפני קום המדינה תוכלו לקרוא כאן.

אז נחכה עד שהפירות יבשילו בשביל המתכון. אבל בינתיים יצאתי אל השדה ליד ביתי כדי לקטוף עלי חוביזה שישמשו לי עבור הכנת פשטידת חובייזה. ראו איזו פסטורליה. לא, זה לא בגליל אלא בירושלים - 200 מטר מהבית שלי:

 

מצטער, אבל לאחר הזום יצא קצת מטושטש

קטפתי מלוא השקית עלי חוביזה. לעלי החוביזה יש טעם שמזכיר עלי תרד.

הבטחתי לשלוח לנ^גה את המתכון לאחר שיעבור את מבחן המשפחה, ומכיוון שהפשטידה קצרה הצלחה, חשבתי מדוע לא לשתף את כולם בבלוג.

מתכון הכנת פשטידה מעלי חוביזה

 את מרכיבי הפשטידה אתם יכולים לראות כאן בתמונה:

למעלה מימין - עלי חוביזה שטופים, חלוטים, ומסוננים.

למעלה במרכז - 4 תפוחי אדמה בינוניים מבושלים.אני השתמשתי בתפוחי אדמה מזן דזירה, בעלי קליפה אדומה.  

למעלה משמאל - קערית קטנה עם עלי ותפרחות חרדל השדה חלוטים, ומסוננים.  

למטה מימין - 2 כוסות גרגירי חומוס מבושלים.

למטה במרכז - 1/2 כוס עדשים ירוקות מבושלות.   

למטה משמאל - 2 קישואים בינוניים חיים מגוררים בפומפיה יחד עם הקליפה.

2 ביצים.  

פלפל שחור גרוס לפי הטעם

1/4 כפית מלח

מכניסים למעבד מזון את עלי החוביזה ואת עלי ותפרחות חרדל השדה לאחר סחיטה של העלים בידיים, להוצאת שארית המים. מפעילים את המעבד עד לקבלת תערובת קצוצה (קיצוץ בדרגה בינונית שלא תצא תערובת נוזלית).

מוסיפים את החומוס והעדשים המבושלים ומפעילים את המעבד במהירות נמוכה למשך דקה וחצי דקה נוספת במהירות גבוהה.

מוסיפים את תפוחי האדמה המבושלים, רבע כפית מלח ומעט פלפל שחור גרוס, ומפעילים את המעבד במהירות נמוכה ולאחר מכן במהירות גבוהה לקבלת תערובת אחידה.

מעבירים את התערובת ממעבד המזון לקערה, מוסיפים את שתי הביצים ואת הקישואים המגוררים ומערבבים היטב לתערובת אחידה.

מעבירים את התערובת לתבנית אפיה מזכוכית (להגשה נאה) אשר שומנה בתרסיס שמן זית. כפי שנראה בתמונה:

אופים בתנור שחומם ל- 200 מעלות למשך 50 דקות עד שהשוליים מזהיבים. והרי התוצאה:

זוהי פשטידה שמרכיביה כמעט צמחוניים למעט שתי ביצים. אני מניח שניתן להכינה ללא הביצים, אך המרקם שלה יצא קרוב לוודאי פחות יציב והיא עשוייה להתפרק בהגשה. לכן, אם תוותרו על הביצים  - במקרה כזה כדאי לקרר את הפשטידה מכוסה בנייר אלומיניום למשך לילה במקרר ואז לחממה שנית לפני האכילה.

בתאבון ורק בריאות.

פוסט שהוא גם המלצה לטיול חג.

כיוון שאתמול, ערב חג, זכינו במצב נדיר שבו חגגנו במסגרת המשפחה המצומצמת בלבד - לפיכך, יכולנו לצפות בכתבה מעניינת ששודרה בטלוויזיה על מצב דבורי הדבש, שנפגעות לאחרונה במחלה מסתורית ברחבי העולם (כולל כאן), שצמצמה את מספרן בשליש לפחות.

אז מלבד הפגיעה במגדלי הדבורים ומשק הדבש, ההשלכות של המגיפה הזו שפוגעת בדבורים, חמורות הרבה יותר ומאיימות על כל ענפי החקלאות ועל כל הסביבה האקולוגית. הסיבה לכך היא שהדבורים הן אחת המאביקות היעילות ביותר של פרחים.

רבים הם הצמחים והעצים שהאבקה שלהן ( החשובה להפרייה, יצירת הפירות ולהמשכיות) תלויה בדבורים. בצמחים אלה מבנה הפרח הוא כזה, שאין אפשרות יעילה של האבקה על ידי רוח. רק חרקים דמויי הדבורה יכולים להכנס לתוך פרחים עם מבנה חצי סגור, ולשאת את האבקה הנדבקת בשערות רגליהם אל פרחים אחרים ולהפרות אותם.

אחד המאביקים היעילים של החצב (נושא הפוסט הקודם) היא הדבורה. למעשה דבש חצבים - דבש שיוצר על ידי דבורים שניזונו מפרחי החצב - הוא אחד מסוגי הדבש האיכותיים והיקרים ביותר. אמנם אין זה דבש על טהרת החצב, אך הוא מועשר בדבש של דבורים שבסביבתן פריחה עשירה של חצב.

דבורת הדבש הייתה לפני מאה מיליון שנה צירעה שעברה אבולוציה. היא עברה מוטציות שאיפשרו לה לעבור מתזונה של בשר, לתזונה צמחונית. הצרעות בכלל הן אמצעי ההפרייה הבלעדיים של מיני (עצי) פיקוסים רבים. ביניהם עץ התאנה ועץ השיקמה, ההולך ונכחד. מיד תבינו מדוע.

עצי הפיקוסים שונים באופן עקרוני משאר העצים. וזה משום שהפרחים שלהם נמצאים בתוך הפרי. בשאר הצמחים והעצים הפרי נוצר רק לאחר הפריית הפרחים והפיכתם לפירות. לפיכך, לכל סוג של עצים ממשפחת הפיקוס (לעניינינו - התאנה והשקמה) יש מין מיוחד של צרעה זעירה המותאמת להכנס לפרי, להאביק את הפרחים המוחבאים, ולדאוג להמשכיות מין העץ.

פרי הפאגה של השיקמה, הנקרא בערבית ג'ומז

בתלמוד מכונים פירות השיקמה גאמוזים

החצב/ קנקן התה

יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁאֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְבַשְּׂרוֹת הַסְּלִיחוֹת

וַעֲצֵי פְּרִי רִמּוֹנִים

וַאֲנִי שֶׁמְּחֻבָּר אֶל הַטֶּבַע

אֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְבַשֵּׂר הֶחָצָב

וְהֶחָצָב מְבַשֵּׂר אֶת בּוֹא הַסְּתָו

אִם שָׁנָה שְׁחוּנָה אוֹ גְּשׁוּמָה תִּהְיֶה

שַׁאֲלוּ אֶת הֶחָצָב.

מספרים שכבר לפני יותר ממאה שנים ידעו האיכרים בעמק החולה מה תהיה תחזית הגשמים לעונה הקרובה על פי פריחת החצב. אם היה החצב מיתמר לגובה של מעל מטר ושבעים, ציפו לשנה גשומה. אם לא, אז היו פונים לחסדי שמיים.

למעשה השימוש בתצפית על פריחת פרחים לחיזוי גשמים הוא עתיק יומין בתרבויות שונות בעולם. שבטי אינדיאנים צפו בפריחת פרחי צמח האמריליס. אם הפריחה הייתה לבנה - הדבר בישר שנה גשומה. אם פרחי האמריליס היו כתומים - הדבר בישר על שנה שחונה בגשמים.

גם ערביי ארץ ישראל מסתייעים בחצב לחיזוי גשם מזה שנים רבות:

פריחה מוקדמת, בראשית חודש אוגוסט, או שפע של פריחה מסמן שנה גשומה. פריחה מאוחרת, או מעטה מעידה שתהיה זו שנת בצורת.

אז יש לי רעיון לטיול חג בשבילכם. צאו אל הטבע, צאו אל השדות וצפו בפריחת החצב. תהנו מיופיו העדין, מידדו את גובה עמודי הפריחה, התרשמו מכמות הפריחה.

רשמו את תצפיותיכם על פתק ושימרו. בסיום עונת הגשמים פיתחו את הפתק ובידקו - האם לדעתכם החצב אכן חזה את מזג האוויר?

הזהרו לא לקטוף. הצמח רעיל ומיצי גבעולו צורבים את העור. הוא גם צמח מוגן.

פריחת החצבים / מיכאל דשא

מִחֵיק שַׁדְמוֹת אֱלוּל הָעֲצוּבוֹת

מִבֵּין שִׁלְדֵי קוֹצִים שׂרוּפֵי שָרָב –

עָלוּ חוֹצֵץ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת

חִצֵּי הַחֲצָבִים הָעֲרוּכִים לַקְּרָב.

דְּרוּכִים, רַעֲנַנִים, רֹאשָׁם אֶל עָל,

יוֹנְקִים לְשַׁד טָמִיר מִמַּעֲמַקִים,

צִיֵצי כּוֹכָב צְחוֹרִים רְחוּצֵי-טַל

עוֹטְרִים לְצַוָּארָם כַּעֲנָקִים.

אֶל מוּל חַמָּה יָנַיפוּ נֵס רָטֹב,

לִצְחוֹק לָהֶם צְחִיחָה שֶׁמִסָּבִיב,

לִבָּם מֵרִיחַ לֵחַ גֶּשֶׁם טוֹב,

שְׁמָמָה בַּכֹּל וְרַק בָּהֶם אָבִיב.

עִם עֶרֶב לַגְּבָעוֹת אֵצֵא דּוּמָם,

עָצוּב, יָגֵעַ כְּמוֹ אַדְמַת אֱלוּל,

פִּתאֹם הַחֲצָבִים זוֹרְחִים תֻּמָּם,

בַּלֵּב צִלְצֵל צְחוֹק יֶלֶד זַךְ, צָלוּל.

מידע נוסף ומעניין על הצמח, בנוסף לנרמז בשיר, תוכלו לקרוא כאן.

שתהא שנה טובה לכולכם

שנה גשומה ופוריה

ממני

קנקן התה

כפי שהבטחתי בפוסט הקודם, שלחתי למנויים של הבלוג קובץ PDF שחיברתי, אודות טיפים לקטיף צמחי בר עונתיים לאכילה וכן מתכונים של מאכלים מצמחי בר אביביים נפוצים.

המתכונים כוללים מאכלים משלושה צמחי בר:

1. חרדל השדה - הכנת חרדל ביתי / לבנה עם עלי חרדל / קציצות בשר עם עלי חרדל אפויות

2. חלמית גדולה - תבשיל חוביזה / עלי חלמית ממולאים בבורגול ועדשים / קציצות חוביזה / מרק חוביזה

3. חמציץ נטוי - מרק חמיצה (בורשט) ירוק מחמציצים

אשמח לקבל תגובות אם הצלחתם, האם ערב לחיככם? ובכלל אם יש לכם שאלות והערות.