בשעה היעודה, אני מטפס במעלה המדרגות של בית מגורים ברחביה, סופר את מספר הדלתות בדרך, ועוצר בדירה השמינית. מצלצל בפעמון, מקיש בדלת פעמיים, מצלצל שוב פעמיים וממתין. הדלת נפתחת מעט. יד נשלחת מבעד למרווח הצר שנפער, אוחזת במיכל פלסטיק לבן קטן. ללא אומר, אני ממהר להכניס את המיכל לשקית אטומה, ואותה לתיק שנשאתי. חוזר כלעומת שבאתי, אל המעבדה.
במעבדה אני מרוקן את תוכן המיכל לקערת זכוכית קטנה המכילה תמיסה פיזיולוגית. גוש לבנבן, מעט אדמדם מבצבץ מתוך הנוזל. בעזרת ידיי המכופפות (מהמילה כפפה), אני אוחז בגוש ובעדינות גוזר את המעטפת הקרומית במספרים כירורגיות. רקמה ספוגית מתגלה, אותה אני מעביר למבחנת זכוכית עבת דופן. למבחנה אני מכניס מוט עם להבים המחובר לבלנדר, ומפעיל אותו למספר שניות. את הרסק הנוזלי אני מעביר לשתי מבחנות המכילות תמיסה מיוחדת ואותן לתוך צנטריפוגה. לאחר סירכוז של עשר דקות, אני מוציא את המבחנות ומעביר את הנוזל העליון לתוך מבחנות אחרות המכילות נוזל צמיגי שקוף. את המבחנות האלה אני מכניס לצנטרפוגה אחרת, הממונעת במנוע שדומה ועובד במהירות של מנוע מטוס סילון.
למחרת, לאחר 12 שעות סיבוב באולטרה-צנטריפוגה, אני מוציא את המבחנות בחרדת קודש ובוחן את שלושת שכבות הנוזל הצבעוניות שהתקבלו. אני שואב בזהירות את השכבה האמצעית הצהבהבה והעכורה עם פיפטת פסטר, בעלת קצה מאורך ודק מזכוכית, ומעביר אותה לתוך מבחנה אחרת. את תוכנה אני מחלק למנות קטנות, לתוך מבחנות פלסטיק זעירות. את המבחנות האלה אני מעביר לקופסת פלסטיק מיוחדת, בעלת תאים מסומנים.
אני חובש כפפות אסבסט, מרכיב משקפי מגן, ומשחיל את קופסת הפלסטיק המסומנת לתוך מתקן המוכנס להקפאה עמוקה במיכל ענק המכיל חנקן נוזלי. ענן לבנבן של גז מקפיא מתפזר מפתח המיכל, שננעל במכסה הכתום. במבחנות המוקפאות האלה מצוי חומר הגלם לעבודת המחקר שלי לשבוע הקרוב.
***
לאחר נסיעה באוטובוס מירושלים לקריה בתל אביב. אני נכנס לבית החולים, מתלבש בבגדי חדר ניתוח, חובש כפפות, כיסויי נעליים ומסכה ונכנס לחדר הניתוח. מצטרף לצוות הגניקולוגים המבצע ניתוחי גרידה להפסקות הריון מאושרות, על ידי וועדת הפסקות הריון. לחדר מוכנסת אישה צעירה מכוסה בסדין ירוק. אני מסתכל על האישה היפיפיה. צעירה ממוצא תימני שתווי פנים מקסימים כאלה לא רואים כל יום וחושב כמה חבל שלא פגשתי בה בנסיבות אחרות.
המרדים מזריק לוריד שלה חומר הרדמה והיא נכנסת לתרדמה עמוקה. זרוע מתכת ארוכה מוכנסת לתוכה ומגרדת מרחמה את העובר. חלקי העובר מוּצאים ומונחים על סדין. המנתח מסדר את החלקים כמו פאזל - בוחן שלא השאיר איזה חלק בפנים.
אני אוסף את השיליה לתוך מיכל פלסטיק לבן, המכיל נוזל פיזיולוגי ומכניס אותו לתיקי.
המרדים מזריק לאישה חומר מעורר והיא מתעוררת עם רעד אופייני, כמו שרועדים מקור. לאחר חמש, עשר דקות היא מתלבשת ויוצאת לדרכה. מוכנסת האישה הבאה.
לאחר שאספתי שיליות משש, שבע הפסקות הריון כאלה, אני חוזר עם השלל למעבדה בירושלים.
***
בשש בערב מתקשרים אלי מחדר לידה של אחד מבתי החולים - "יש לנו יולדת. יש לה פתיחה של חמש אצבעות, תגיע לחדר לידה".
אני יוצא מיד לדרכי, נוסע באוטובוס כחצי שעה, נכנס למבוא חדר הלידה וממתין. המילדת יוצאת עם קערת זכוכית המכילה שילייה גדולה המחוברת לחבל הטבור. היא מעבירה בידיה המכופפות את השיליה לתוך מיכל פלסטיק גדול של שני ליטר שהבאתי איתי, המכיל מעט מים פיזיולוגים, ומבריגה את המכסה.
השעה אחרי שבע בערב. לאחר יום מפרך, לא נראה לי הגיוני לחזור למעבדה ולהתחיל פרוצדורה שתמשך עד השעות הקטנות של הלילה. היה לנו סידור עם כמה בתי חולים בירושלים לאספקת שיליות. לומר למיילדת "הפעם אני לא צריך את השלייה", אי אפשר היה. הדבר היה מחסל את המשך אספקת השיליות.
בחשאי העברתי את השיליה לשקית וזרקתי אותה לתוך צפרדע האשפה הסמוך. היא שימשה וודאי מזון משובח לחתולים. אני כבר רואה אחדים מכם מזועזעים, אך מה אתם חושבים שבדרך כלל עושים עם השיליות? בחלק מבתי החולים נפטרים מהחומר הביולוגי במשרפות. אבל משרפות מזהמות את הסביבה. לדעתי, כמה שזה נשמע מזעזע, החתולים הם פיתרון ירוק יותר - ידידותי לסביבה.
***
יום אחד, בעשר בבוקר לערך, אני מקבל טלפון המודיע לבוא לאסוף שיליה מבית חולים מסויים. כהרגלי אני ממהר לשם. מחכה במבוא חדר הלידה למיילדת שתצא עם השלייה. לתדהמתי יוצא בעלה של אחת המסטרנטיות שלנו, שגם היא משתמשת בשליות למחקר ולתזה שלה. זו הייתה היא שילדה. בעלה יצא אלי סמוק פנים ואמר שהוא ואישתו אינם מסכימים שהשיליה שלה תשמש למחקר. כמובן שכיבדתי את רצונם וחזרתי למעבדה בידיים ריקות. חשבתי לעצמי, איזה פרימיטיבי זה מצד המסטרנטית לעבוד על שיליות של אחרות, אבל לא להתיר לעבוד על שלייה של עצמה. שיליה שיכלה לתרום למדע. במילא חומר הגלם מהשיליות מעובד ומאוכסן במעבדה בצורה אנונימית ואין רישום של שמות היולדות. אז ממה החשש?
***
מקור: news.xinhuanet.com
עבודת המחקר לתזה שלי הייתה על חלבון שמתבטא בצורה שונה במהלך ההריון. לכן הייתי זקוק לשיליות מהטרימסטר הראשון של ההריון (הפסקת הריון) כמו לשיליות בסוף ההתפתחות (מיד לאחר הלידה). שיליות מהפסקת הריון קשות יותר להשגה, בשל "חוק ההפלות" החשוך, הנהוג בארצנו כמו במדינות קתוליות. אני מציין חשוך, כי לדעתי עדיף להפיל, מאשר להביא ילד לא רצוי לעולם. על פי החוק מאושרות הפלות על ידי וועדה, מסיבות בריאותיות ונפשיות בלבד. בשל כך, כל כך הרבה נשים צריכות לעבור הפלות לא חוקיות בסתר, בבתי דירות כמו זו של היד השחורה.
יתכן ואני עצמי עברתי בעקיפין על החוק, בכך שלקחתי שיליה מהיד השחורה. זה מזכיר לי שגם לאונרדו דה וינצ'י נחשד בנתיחת גופות של אנשים שהועברו אליו בסתר. ללא הגופות האלה לא היו מתפרסמות המפות האנטומיות המפורטות של גוף האדם - ידע שמשמש היום כל רופא בטיפול בחולים.
אבל, הסידור של הבוס שלי לקבל שיליות "מידיים שחורות" לא מצא חן בעיניי. לכן העדפתי לטרוח ולנסוע באוטובוסים מירושלים לבית חולים הקרייה במקום. לעיתים נדירות קיבלתי שליות מהטרימסטר הראשון של ההריון גם מבתי חולים בירושלים, שבהן לא נעשות הפלות באופן סיטונאי. כל שיליה כזו הייתה בשבילי אוצר.
לאחר כל הסיפורים האלה, אתם ודאי סקרנים לדעת מה היה נושא המחקר שלי על שיליית אישה.
המחקר שלי עסק בשני חלבונים מאותה משפחה שהם תוצר של שני גנים המתבטאים בצורה שונה במהלך ההריון. לא היה ידוע בזמנו מהו התפקיד שלהם ומדוע הייצור של אחד מהם מתגבר בשליש האחרון של ההריון. רציתי גם למצוא האם יש קשר בין ייצור יתר של החלבונים האלה לרעלת הריון ולהפלות טבעיות.
המחקר שלי גילה מה תפקיד החלבונים האלה. אחד מהם גם מיוצר על ידי רבים מהגידולים הסרטניים. לכן, אם הרמה של החלבון הזה עולה מעל לנורמה (בבדיקות דם כלליות רגילות, שכל אחד מכם עושה) - קיים חשד למציאות גידול סרטני.
אלמלא הייתי מקבל שיליות אישה - יתכן ולא היה ידוע היום כל המידע הרפואי החשוב הזה.
ואוסיף עוד המלצה קטנה: למרות שאתם מרגישים בריאים, כדאי לעשות מאמץ קטן - בדיקת דם שיגרתית, אחת לשנה.
אשמח לקבל מכם תגובות על דעתכם:
א. בנושא חוק ההפלות.
ב. האם אתן (ו/ או בן זוגכן) הייתם מתנגדים לתרום את השיליה למדע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
