חשיבה חופשית

המשך לפוסט בחירות הורים בבתי ספר. במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.

כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סימסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב, דף מכל מורה. והמורים מקבלים דפי הערכה מהתלמידים. אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.

אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות 7 שנים לפני. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות. בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות לימודים שונות לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת - עם איזונים מסוימים של הנהלת בית הספר . ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון  שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר, להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה כך.

אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קסן, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושת ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, בתנאי שמנח"י ישחררו אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק, וסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.

כשהבן החל ללמוד שם, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסימסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות.  בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.

ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה.  ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.

ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס שגרה לבד ברחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא לה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.

ובצד בית הספר היה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.

ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי  הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...

ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית. 

לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בלידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה וועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו שהוא התקבל. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.

והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. זה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן. 

הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות עם שפה משותפת, שהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.

***

חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות. וחלק נשרו מהתיכונים בשל התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים.

פחדים של ילדים

הבן שעתה הוא חייל הלך לפעוטון. והייתה לו גננת שדיברה אליהם בעברית מליצית. יום אחד, בגיל שנתיים וחצי בערך, הוא הגיע הבייתה ופנה אלי במילים אלו:

"אבא הבט, תאמר לי בבקשה, הכל צריכים לשרת בצבא כשהם גדולים?"

שאלתו בגיל כזה מאוד הפתיעה אותי, ולמרות מספר האנשים הרב שאינם משרתים כידוע בצבא, עניתי לו בכן.

"ואם חלילה אמות בצבא?" שאל ועננה בעיניו.

איך עונים לדבר כזה? אז עניתי לו כך:

"רוב החיילים לא מתים בצבא. וחוץ מזה, עד שתגדל ותשרת בצבא - יתכן ויהיה כבר שלום ולא יהיו עוד מלחמות".

אז היום הוא בצבא, משרת ביחידת עלית קרבית, ואין שלום.

הפוסט הזה יעסוק בפחדים של ילדים. והוא חלק מהסדרה חינוך ילדים.

אני זוכר שבפורים נכנסתי לסלון שבו שהתה המשפחה, עם מסכה על הפנים ואיזה סדין שיצרתי ממנו גלימה. המסכה הזו הייתה מסכת גומי שרכשתי בארה"ב לקראת הלואין. והמסכה הזו הייתה מסכה של שד או שטן. מעוררת חלחלה.

וכשנכנסתי כך לחדר, הבן שהיה כבן חצי שנה ושכב על הספה הרחבה, הזדעזע כולו וכמעט נפל מהספה. הוא אפילו לא בכה מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסכה והגלימה כדי שיראה שזה רק אני וחיבקתי אותו.

מספר שנים אחר כך שוב התחפשתי במסכה הזו והבן שוב הזדעזע בפחד. הוא ידע שזה אני, אבל ביקש שאוריד אותה ואסלקה, כי היא גורמת לו לפחד. לאחר מכן אמר לי שהמסכה הזו זכורה לו. והזכרון הזה, לא יאומן, הוא בעצם מגיל חצי שנה.

וכשבגיל 6-7 הבן קיבל קלטת וידאו עם סיפורים שונים. אחד מהם היה סרטון על חייל עריק שנרדם בחלל גדול בגזע עץ, והתגלגל לממלכתו של בעל זבוב (השד). ובעל זבוב הסכים שהחייל יפדה את נפשו תמורת זה שיענה נכונה על שלוש שאלות שלו. כשהבן צפה בקטע הזה, הוא התמלא חלחלה ולא רצה לצפות עוד לעולם בקלטת הזו. נראה שפחד משדים נתבע בו. חשבתי אז מה יהיה כשיהיה מבוגר. הוא יאמר, "לחם מים, לחם מים", ישא קמעות, ישתטח על קברי צדיקים?

לכן ערכתי איתו מספר שיחות על שדים. הזכרתי לו את האירועים עם המסכות. דיברנו על כך שאיש לא ראה באמת שדים. דיברתי איתו על ההסטוריה של סיפורי שדים. על לילית ואשמדאי של היהדות המאוחרת. על כך שבתנ"ך בקושי הוזכרה המילה שטן. וכי השטן מככב בהרחבה במובן הידוע היום רק החל מהנצרות וימי הביניים החשוכים. ושכמעט לכל אחד יש את השד הפנימי שלו ומה זה אומר, ועוד כהנה וכהנה. אני חושב ששיחות אלו הורידו את רמת הפחד שלו ושהוא יודע היום שכל זה הוא רק סיפורי אגדות ודמיון.

וזכורה לי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הבת הייתה בת שנתיים. ולפני המלחמה חילקו לנו מסכות אב"כ וממ"ת לילדה. לצעירים שבכם, ממ"ת היה מעין תא כזה מניילון עם רשת שהאיוורור היה דרך פילטר. לימים הסתבר שהממ"ת אינו יעיל כנגד חומרי לחימה כימיים, והחליפו אותו לברדס תינוקות עם מפוח חשמלי.

וכשחשבנו לפני פרוץ המלחמה שלהכניס את ילדתנו התינוקת לדבר כזה כשמסכות מפחידות על פנינו עשוי להיות מאוד טראומטי - פנינו לרופא הילדים הנהדר שלה, והתייעצנו איתו מה לעשות. הוא נתן לנו בשקית שני כדורים. הוא ביקש שניתן לה חצי כדור כזה אם וכאשר זה יקרה בפעם או בפעמיים הראשונות.

ואכן הדבר התגשם באישון לילה. הערנו את הילדה ונתנו לה חצי כדור מרוסק בכפית יחד עם מים. לאחר מכן חבשנו את המסכות והכנסנו אותה לממ"ת. והילדה הייתה עליזה ומשועשעת בהשפעת הכדור. למחרת בלילה, כשהיתה שוב אזעקה - הכנסנו שוב את הילדה לממ"ת, אך הפעם ללא הכדור כי היא הייתה רגועה וחשבה שזה משחק. אנחנו מברכים את הרופא הזה, כי אחרת יתכן והייתה נשארת לה טראומה לכל החיים.

וכשהגיע הזמן לרענן את הערכות שלנו, הבן שכבר נולד, היה כבן שלוש. וכשמדדנו את המסכות, הבן ברח מהמקום בחלחלה. הוא היה כל כך מפוחד כשמיד יצאנו אליו ושידלנו אותו לחזור ושלא יפחד. אינני יודע האם היה לזה קשר למסכה ההיא של השד מפורים.

לבת היו פחדים גדולים החל מגיל חודש למשך שנים - מאנשים (סגל רפואי) לובשי חלוק לבן. כשהבאנו אותה לחיסון היא צרחה כל כך עד שצעקותיה נשמעו מחוץ לבנין המרפאה. הדבר הסתיים כאשר רופא הילדים הנהדר שלה (זה שנתן לנו את הכדורים לפני מלחמת המפרץ) חיבק אותה והראה לה את עשרות ציורי הילדים שהעניקו לו כמתנה. הוא שאל אם גם היא רוצה לצייר לו ציור, כי הוא ישמח מאוד לתלות אותו.

והוא נתן לה דף וצבעים. והיא ציירה לו ציור בחדר הקבלה. לאחר שסיימה, היא נכנסה והעניקה לו את הציור בגאווה. הוא מאוד שמח ומיד תלה אותו באחד מקירות הציורים. מאז הפסיקה לפחד מבעלי חלוק לבן.

פוביות של הורים שמועברות לילדים

כשהכרתי את זוגתי, היא פחדה מאוד מכלבים. במיוחד מכלבים קטנים. כשהיינו הולכים ברחוב והייתה רואה כלב מתקרב, היינו צריכים לחצות את הרחוב למדרכה השניה. הפחד הזה נעלם כאשר הבת רצתה להביא כלב לאח שלה כמתנת בר מצווה. לאחר תחנונים נאותה להביא כלבה מקסימה גדולה. כמובן שתוך ימים התאהבה בה והפחד מכלבים נמוג. ואחר כך, כאשר אימץ אותנו כלב טרייר קטן ומסכן - היא הסכימה מיד לאמץ גם אותו. 

וגם  אח של זוגתי מפחד עד היום מכלבים. וכשהוא מגיע אלינו עם משפחתו לביקור - אנחנו צריכים לנעול את הכלבים באחד החדרים עד שיעזוב.

וזוגתי מפחדת עד היום מחתולים. מסתבר שגם האמא שלה פחדה מחתולים. זה החל מאז שהייתה כבת שנתיים, וחתולה שרטה אותה בבית סבתה. מכאן ראו כיצד פחדים מועברים מהורים לילדים כפוביות. רצה הגורל וזוגתי תמשיך כנראה לפחד מחתולים. כי לפני מספר שנים, התנפלה עליה חתולת רחוב כאשר טיילה עם הכלבים. החתולה שרטה אותה. כנראה רצתה להגן על החתלתולים שהיו חבויים בשיח הסמוך. החתולה וחתלתוליה נעלמו מהשיח תוך זמן קצר ולא ניתן היה לאתר אותם. לכן הייתה צריכה להתחסן כנגד כלבת. ולאחר החיסון הראשון התעלפה בעבודה. אני לעומת זאת מאוד אוהב חתולים והם אוהבים אותי ממבט ראשון. אבל גם הבת מפחדת מחתולים.

וזכור לי שטיילנו פעם ביחיעם כל המשפחה. והייתה איזו ילדה שהתאהבה בכלבה שלנו ובאה ללטף אותה. וכשחזרה, אמא שלה הייתה בהיסטריה ושטפה מיד את ידיה של הילדה מתוך ג'ריקן שהיה להם, לאחר שסיבנה את ידיה. והיא ציינה שכלבים הם מזוהמים וחייבים לשטוף היטב את הידיים לאחר שנוגעים בהם. ואחר כך בקשה מבעלה לשטוף את הידים והרגליים של הילדה כל כמה דקות מסיבה זו או אחרת.

הסתכלתי עליהם וריחמתי עליהם, כולל על בעלה המסכן שצריך להתמודד עם אישה בעלת OCD כמוה. ועל הילדה המקסימה שהפחדים של אמא שלה יונחלו לה.

הקנייה לטראלית של פחדים ופוביות

 ישנה גם דרך נוספת שגורמת לילד פחדים ופוביות - ההשפעה החברתית סביבתית.

הבן הזמין כעשרה חברים למסיבת פיג'מות כשהיו בני 11-12. לפתע כשיישבו בסלון, חלף לו תיקן (ג'וק) לידם. ואני שומע צעקות בהלה ואחד עשר בנים שעלו ועומדים על הספות רועדים מפחד. זה היה בסך הכל ג'וק, אפילו לא עכבר. הבן אף פעם לא הגיב ככה לתיקנים. למעשה היה די אדיש אליהם.  בשבילו זו הייתה חיה שצריך להכחיד בבית וזהו. אבל מאז אותו ארוע, גם הוא התחיל לפחד. עד היום, כשהוא כבר חייל הוא עדיין מפחד. הוא לא יקפוץ על הספה, אבל לא מסוגל לתפוס ולסלק ג'וק. ואם לבית נכנס איזשהו חרק, אחותו צריכה לעשות את המלאכה - לא שהיא מתלהבת יותר מדי.

וזה מזכיר לי כששני הילדים היו קטנים, הוא כבן תשע והיא כבת שתים עשרה, הצטרף אליהם חבר של הבן. הייתי באותה עת בתל אביב בישיבה, כאשר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שנחש נכנס לבית. האמא גם היא הייתה בישיבה בעבודה בירושלים, אך היא סגרה את הנייד. אני אף פעם לא סוגר את הטלפון בישיבות ולכן התקשרו אלי. מבוהלת סיפרה שהם נכנסו ונעלו עצמם בחדר השינה שלנו. ניסיתי להרגיע וטסתי מיד מתל אביב לירושלים. עוד בדרך ברמזורים, איתרתי במחשב הנייד שלי לוכד נחשים ידוע באיזור ירושלים. הוא התקשר לילדים וביקש תאור של הנחש. לפי מה שתארו לו, היתה סבירות גבוהה שלא מדובר בנחש ארסי. תאמתי עם הלוכד שיגיע בעוד חצי שעה, כאשר כבר אגיע לבית.

נכנסתי בזהירות לבית, כי לוכד הנחשים עדיין לא הגיע. עומד מוכן עם הנעל למקרה שהנחש יקביל את פני. הודעתי לילדים הנעולים בחדר השינה שהגעתי, אני לא רואה את הנחש ושלוכד הנחשים עוד מעט יגיע.

לוכד הנחשים ערך חיפוש כשעה בכל הבית הגדול, במקומות המחבוא האפשריים, כולל במחסן. הייתה לו גם איזה סוג של משרוקית שנחשים יכולים לשמוע. אבל הוא לא הצליח למצוא את הנחש. יתכן שהנחש יצא כמו שנכנס. אבל גם בי עלה חשש שנכנסה נחש נקבה להטיל ביצים באיזה מקום מוסתר בבית, ושאז כעבור כמה זמן יבקעו נחשים מהביצים.

אבל הילדים היו באימה כתוצאה מכך שהנחש לא נמצא. באותו לילה הילדים פחדו ללכת לישון בחדריהם וישנו יחד איתנו במיטתנו. במשך כמה לילות נוספים הילדים ישנו יחד בחדר ילדים אחד, כי עדיין פחדו. רק לאחר כשבוע חזרו לישון כל אחד במיטתו. אך מאז הקפידו להשאיר דלתות כניסה בבית סגורים. נחשים לא מטפסים ונכנסים דרך חלונות. אבל בתחילה גם סגרו את כל החלונות כשלא היינו בבית.

אבל כדי שלא יפתחו פוביות לנחשים, לקחנו אותם איתנו  עוד באותו סוף שבוע לצימר בצפון, וביקרנו במרכז זוחלים. היה שם נחש לא ארסי צהוב גדול. ביקשנו מהמטפל במקום להוציא את הנחש הצהוב ולתת אותו לילדים כדי שיאחזו אותו וילטפו אותו. הם עשו את זה בתחילה בפחד, אבל ראו שהוא אינו מזיק ואפילו אמרו שמאוד נעים לחוש את העור החלק והקריר שלו. נתנו לבן לאחוז גם בגור של תנינים (לאחר שהמאמן הסביר לו איך לאחוז בו). הוא עשה זאת בגבורה וצילמנו אותם. הבת פחדה לעשות זאת. אז הבן שעדיין מפחד מג'וק אינו מפחד מתנין. 

וזה מזכיר לי שהמורה לביולוגיה בתיכון הביא לכתה נחש חנק קטן, שהתעקש שכל התלמידים והתלמידות יחזיקו את הנחש ויחושו כיצד הוא חונק את אצבעותיהם. ומטרתו הייתה בעצם להתגבר על פחדים קמאיים מנחשים.

ובכלל אני ממליץ להורים לקחת את ילדיהם לכל מיני פינות ליטוף של חיות ולתת לילדים להאכיל את החיות. ובמסיבות ימי הולדת של שני הילדים, הבאנו איש עם אוסף חיות (כולל כאלו שילדים וגם הרבה מבוגרים מפחדים מהם), במקום ליצן או קוסם - שסיפר, הדגים ונתן לילדים להחזיק אותם וללטפם. מסתבר שהיו ילדים שפחדו קודם מחיות ולמסיבות ימי ההולדת האלו, שהיו אטרקציה, הייתה הצלחה רבה בשינוי יחסם של הילדים לחיות.

את שני הילדים לקחנו גם לרכיבות ארוכות על חמורים, סוסים ופרדות. זוהי גם דרך נהדרת להיכרות תקשורת שפת גוף עם חיות.

וכאנקדוטה, באחד מהטיולים שלנו נתקלנו בעדר של עיזים. עז אחת התאהבה בכלבה הגדולה שלנו שגודלה היה כמעט כמו עז. והעז הלכה בעקבות הכלבה שלנו שנבהלה. מאז הכלבה פחדה מהעיזים של הרועים בשדות הקרובים לבית שלנו. היא קיבלה פוביה לעיזים. 

הבסיס הביולוגי של הפחד

 אז מה הבסיס למקור הפחד? מקור הפחד נעוץ בזה:

 הפחד מוטבע באזור במוח המכונה אמיגדלה. זהו אזור פרימיטיבי שאנחנו חולקים עם החיות. פחד שמוטבע שם קשה לסלק, והוא הופך לפוביה. וכנגד פוביות קשה להלחם בהגיון. וזה חומר למחשבה איזה פוביות יש לכל אחד מכם.

אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש הארוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.

המשך בסדרה חינוך ילדים יבוא.

הבת נולדה בעת כששהינו בארה"ב. ככל הורים טובים התעניינו בחומרים כתובים על חינוך ילדים. אמנם הורים לא צריכים רשיון להביא ילדים ובניגוד לשאר המקצועות (כן, הורות זה מקצוע) לא נדרשת הכשרה. אבל יש הורים שמתגלחים על הילדים שלהם ואחר כך משלמים על כך. ילדים זו לא מעבדת ניסוי, למרות שנראה כי רבים בפועל - זה מה שהם עושים.

באותם ימים מרבית ילדי אמריקה חונכו (למעט רבים שלא חונכו) בעיקר לפי האסכולה החינוכית של דוקטור סְפּוֹק. אני יודע שדוקטור ספוק הפך להיות שנוי במחלוקת וביקורות רבות נכתבו על שיטותיו. אבל אל לנו להתעלם כי דורות של ילדים אמריקאים חונכו על פי שיטותיו, והילדים הישראלים אינם טובים יותר מאשר האמריקאים. הליברליות המופרזת בחינוך הילדים הישראלים היא היום בעוכרנו - ואנחנו ומערכת החינוך משלמים עלכך, ועוד איך משלמים.

אז אנחנו לא לקחנו את כל שיטותיו החינוכיות של דוקטור ספוק, אך בהחלט אימצנו אחדות מהן. 

אחד הדברים שהמליץ דוקטור ספוק היו דרך חינוך לכך שהתינוק ישן במהרה כל הלילה, מבלי לנדנד ולשבור את שנת הלילה של ההורים. ולפני שאספר לכם מה המלצתו וכיצד יישמנו אותה, זכור לי ביקורו של הרופא המיילד את זוגתי במיטתה, כמה שעות לאחר הלידה. וכשהיא ציינה בפניו כי חלפו קצת יותר מארבע שעות והבת לא התעוררה  כדי לינוק - האם יש להעיר אותה לשם הנקה? והוא ענה בחיוך: אם היא לא דורשת, להניח לה.

אז דוקטור ספוק המליץ: אם ההורים רוצים שלווה, להניק את התינוקות בלילה (החל מהולדתם) רק בחושך ושקט מוחלטים. לא לדבר אליהם, לא ללטף אותם, רק להניק בשקט ושלווה. וכי ברחם התינוק זכה לליטוף ודיבור בלילה? וכשאני מדבר על שלווה, זו שלווה אמיתית ששפת הגוף שלכם משדרת לתינוק.

אז יישמנו את זה אצל שני הילדים שלנו. והבת החלה לישון שנת ישרים כל הלילה (ללא צורך בהנקה) לאחר 6 שבועות. והבן לאחר 6-7 שבועות. שינה מתשע בערב עד שש בבוקר. וודאי תאמרו שזה במזל ומקרה פרטי שלכם. אבל אומר לכם שהבת והבן שונים לחלוטין באופיים זה מזה. הבת (שנראה שבה שולטים הגנים של האמא) בעלת אופי מעט סוער. הבן (שנראה ואופיו כמו האבא ) - אין רגוע ממנו בעולם. ושניהם מאז הגמילה מפעילות לילה, ישנו מאז ברוגע כל הלילה. ואם התעוררו בלילה וקראו לנו, ידענו שהם חולים. השיטה של דוקטור ספוק עבדה.

ושניהם לא הלכו סתם לישון בתשע בערב. אני הנהגתי טקס שינה מגיל חודש לפני כיבוי אורות. הטקס כלל אמבטיה כייפית של אבא (בשיר ומשחק) ולאחר מכן ריקוד כחצי שעה על רקע מחרוזת שירי ילדים ישראלים, והנקת לילה אחרונה מאמא. ומאוחר יותר - מגיל שנה - לאחר אמבטיה, קריאת סיפור לילה במיטתם עם אבא. טקס הקראת סיפור לילה נמשך עם הבת עד גיל שבע. לאחר מכן היא כבר קראה הרבה בעצמה והלכה לישון בתשע. עם הבן זה נמשך עד כתה ו'. הוא היה מכור לסיפורי הלילה עם אבא והדיון הקצר על הסיפור. אני זוכר שהספר ממנו הקראתי לו לאחרונה היה ההוביט. הוא כבר קרא אותו לפני בעצמו, אבל מאוד אהב שאקריא לו שוב פרק ממנו לפני השינה, ולדון איתי עליו. טקס השינה הוא אחד מהמלצותיו של דוקטור ספוק למעבר בין עירות לשינה. וזה עבד.

lifestyle.nana10.co.il

אבל בערך בגיל תשעה שבועות, חלה תקלה עם הבת. לאחר טקס השינה וכיבוי אורות, היא החלה לבכות לאחר מספר דקות ורצתה עוד תשומת לב. אז נקטנו בשיטה המוצעת של דוקטור ספוק, שוודאי תראה לחלק מכם אכזרית. דוקטור ספוק אמר שבמקרה כזה, שלתינוק אין כל סיבה לנדנד להוריו לאחר טקס השינה, לתת לו לבכות. לבכות לא יותר מארבעים דקות. אם בוכה יותר לגשת אליו.

אז שלחתי את זוגתי לשכנה, כי היה קשה לה לעמוד בזה ונתתי לבת לבכות. וכמעט נשברתי בעצמי, אבל הבכי שלה הפסיק בדיוק אחרי 35 דקות. שינה שלווה נפלה עליה. למחרת הסיפור חזר, אבל היא בכתה רק 3 דקות. בלילה שאחריו היא חזרה לישון מתשע עד שש ללא טרוניות. תגידו שזה נורא, אבל זה עבד. לדעתי השלווה של ההורים אינה פחות חשובה לחינוך הילדים ושלוותם הם.

אינני יודע אם תרצו ליישם את מה שכתוב כאן, למרות המלצתי. אך דבר אחד מאוד כדאי לקחת מכאן: חינוך ילדים מתחיל מגיל אפס.

המשך בחלק ג' בסידרה - בפוסט הבא.

* הסידרה כולה מקוטלגת תחת קטגורית "סדרת חינוך ילדים" - ברשימת הקטגוריות שבשוליים הימניים, לנוחות הקוראים.

תוספת עריכה

הבלוג השני שלי, דע-א-קטואליה, חוגג בלוגולדת שנה כאן.

גמילה היא תופעה ביולוגית וגם פסיכולוגית. אבל הפסיכולוגיה והביולוגיה קשורות זו בזו, ואפילו באוניברסיטה קיים החוג לפסיכו-ביולוגיה. אל דאגה, לא אפול עליכם כאן עם המדע של הגמילה. אבל, אתאר כאן על נסיון גמילה של הורה, שהוא אינו פסיכולוג או איש חינוך - אבל יש לו נסיון בחינוך ילדיו, והוא יכול להשוות לחינוכם של ילדי מספר אנשי חינוך ופסיכולוגים מבין חבריו. כשחזרנו לארץ היינו מנויים על המגזין "הורים וילדים". אני זוכר כתבה על גמילה (לא זוכר ממה). ובכתבה תוארו 7 דרכים שונות לגמילה. ובשורה התחתונה צויין: לא משנה באיזו שיטה תבחרו - העיקר שתהיו עקביים. 

מקווה שגם אנשי החינוך שבכם ילמדו מכאן דבר או שניים. ובעיקר רוצה אני לשתף את ההורים שבכם ואלה שמצפים ללידה.

אתחיל בגמילה ממוצץ, שזה רק מקרה פרטי על מה שאני הולך לדבר כאן בהמשך. כפי שידוע לכם, אנשים מבוגרים כמו הזמר שימי תבורי, לא נגמלו ממציצת אצבע. יתכן שזה נובע מגמילה לא נכונה ובטרם עת ממוצץ. 

אבא שלי סיפר לי כיצד נגמלתי ממוצץ. הוא נקט בשיטה שלמד מספר חינוך רוסי ישן. הוא חיכה לכך שזרקתי פעם את המוצץ. הוא הרים את המוצץ ודחף אותו שוב לפי. אני כמובן זרקתי אותו שוב. אז הוא דחף אותו שוב לפי וחוזר חלילה. עד שהתעצבנתי נורא והיטלתי אותו בזעם לקצה השני של החדר. יותר לא נגעתי במוצץ.

והבת שלי נגמלה ממוצץ בגיל ארבעה חודשים, כשאמא שלה נאלצה לעזוב אותה בארה"ב, כשקבלה הודעה שאבא שלה גוסס בישראל. היא גם הפסיקה לאכול חצי מכמות החלב שבבקבוק שנתתי לה. כל כך התגעגעה לאמא. ובגיל שנה וחצי נגמלה מחיתולים, לאחר שהקראתי לה את הסיפור מהספר סיר הסירים. זה בא ממנה ולקחנו את הסיכון שזה לא יעבוד. כי להחזיר שוב לחיתול הוא רעיון גרוע. אבל זה עבד.

ובגיל שלוש ורבע, כשנולד אחיה - היא לקחה את זה מאוד קשה. למרות שהכנו אותה והעברנו אותה ממיטת תינוקות למיטת ילדים, כחצי שנה לפני לידת אחיה. שלא תחשוב שלקחנו ממנה את המיטה לטובת אחיה. כשנולד, התעלמה מקיומו בביקור אצל אמא שלה בבית החולים לאחר הלידה. וכשהגיע אחיה לבית היא החלה פתאום להרטיב במיטה. כמובן לא עשינו מכך סיפור, ותוך מספר ימים הפסיקה להרטיב. אבל היא ביקשה לעצמה מוצץ כמו לאחיה.

אז מה עשיתי אני? לקחתי מוצץ שמרחתי אותו קודם בשום (לאחר שטיפת שאריות השום כמובן) ונתתי לה. היא כמובן הוציאה אותו מיד מפיה. "מה יש, לא רצית מוצץ"? שאלתי אותה. "לא אני לא רוצה, אולי בפעם אחרת". זמן קצר מאוחר יותר - כשנתנו לה לאכול משהו שהיה מתובל בשום, היא ציינה שלאוכל יש טעם של מוצץ. זה לא הפריע לה לאכול יותר מאוחר מאכלים מתובלים בשום כאשר שכחה מהענין.

אשמח אם תשתפו את הקוראים בחוויות הגמילה שאתם נקטתם על ילדיכם.

חלק ב' שלדעתי יעניין אתכם מאוד - בפוסט הבא. יהיו שם הרבה גמילות ושיטות. כדאי לקרוא.

על חלומות ומשמעותם כבר כתבתי בעבר וציינתי שני חלומות משמעותיים שהופיעו בפרשת דרכים בחיי. החלומות ההם היו במקום והם שימשו לי מגדלור להגיע לחוף מבטחים.

מדוע אני מקדיש פוסט נוסף ובלתי מתוכנן זה? הסיבה כמובן היא שוב חלום. ובכלל באחרונה, גם בכתיבת הפוסטים בבלוג זה, אני מקבל לעיתים אותות לכתיבת פוסט זה או אחר - האותות האלה הם חלומות. אז אמנם בחלומות האלה החולם הוא בעצם המחבר והחווה וגם המוציא לפועל, ולכן ניתן לומר שבחלומות אין כל אותות חיצוניים. הם נובעים מתוך החולם עצמו לעצמו. אבל, כאשר בחלום החולם מקבל פתרון לבעיה בלתי פתירה כביכול, או כאשר החולם מקבל בחלום אות או רמז לבאות (והדברים אכן מתגשמים, אחד לאחד), נוצרת ההרגשה שזו עזרה חיצונית. לגבי נכונות המשפט האחרון , קיים ויכוח בין אלה שמחשיבים עצמם לרציונאלים לבין אלה שנחשבים לא רציונאלים בעיני הראשונים.

אז לפני ימים אחדים חלמתי חלום מוגדר וברור. את החלום והמחשבות שהחלום עורר אתאר עתה לפניכם. אבל כאשר חשבתי מהו באמת המסר מהחלום הזה, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה אחת ופשוטה בתכלית - זה היה אות לכתיבת פוסט זה - לשתף את קוראי בדילמות מקצועיות שמעסיקות את התת-מודע שלי. 

מקור: קפה דה מרקר

והרי החלום: אני ניצב באולם גדול (לא אחד מהמוכרים לי מחיי יומיום) ונושא הרצאה בפני סטודנטים, על הנדסה גנטית בחיות. על הנושא עצמו כבר כתבתי את הסיבות והיתרונות שבפיתוח טכנולוגיה כזו בפוסט עולם ההנדסה של החיות המאונשות. למעשה אני מרצה על הנושא הזה במציאות כבר 14 שנה בקורס שאני מעביר באוניברסיטה. האמת שזהו קורס די מבוקש אשר מעניין סטודנטים רבים.  

בעודי עומד ונושא את ההרצאה בחלום, קמה לפתע מבין הקהל פרופסורית בגמלאות מהחוג שלי. מבקשת סליחה ומציינת שהיא חייבת להפריע לרגע למהלך השיעור, כי יש לה דבר חשוב להגיד. מבלי לקבל את רשותי, פנתה אל קהל הסטודנטים ונשאה במשך כדקה ביקורת כנגד שימוש בהנדסה גנטית בחיות. לאחר מכן עזבה את האולם בהפגנתיות וללא אומר.

לפני שאני מספיק להתאושש מתדהמתי ולהוציא הגה, מתחילים לקום התלמידים ובזה אחר זה עוזבים את האולם. אני זוכר את תחושת ההלם והזעם על הפרופסורית בדימוס שהתערבה בשיעור שלי ללא רשות, מעשה לא יעשה, וכן על אפקט הדומינו שהיא יצרה בקרב הסטודנטים שראו ברובם סיבה למסיבה ותו לא. כשנשארתי ללא תלמידים, יצאתי גם אני מהאולם ואני רואה קבוצה קטנה מתלמידי שמחה וצוהלת במדשאה על החופשה הבלתי צפויה שקיבלו או בעצם נטלו לעצמם מהשיעור. כשעברתי לידם סיננתי: חומר ההרצאה של היום יכלל בבחינה ויהיה עליכם להשלים אותו בעצמכם. שמתי לב שחיוכו של אחד התלמידים נמחק ועזבתי את המקום ביודעי שהידיעה תועבר במהירות לכולם.

כשהתעוררתי התחלתי להרהר במשמעות החלום. ראשית תהיתי בליבי מדוע דווקא אותה פרופסורית התערבה בהרצאה? הרי המחקר שלה עצמה נערך על מאות ארנבות במשך עשרות שנים, ואפילו הניב תרופה חדשה המיוצרת היום על ידי חברת התרופות טבע. אז איזו זכות יש לה בכלל להתערב בשיעור שלי העוסק בחיות מהונדסות כמודלים למחלות באדם ולפיתוח תרופות מצילות חיים? רשמתי לעצמי את המילה צביעות. 

היא עצמה גורמת בחיות למחלה באמצעים כירורגים או כימיים,  לעומת זאת בהנדסה הגנטית, נולדות חיות עם פגם גנטי אנושי כמו אצלנו - לא גורמים לחיה ייסורים על ידי אמצעים מכניים או כימיים, אלא חיקוי מחלה כמו באדם, המאפשר עבודה במערכת מחקרית מודרנית וממוקדת יותר. אז רשמתי לעצמי את המילה קינאה. 

ואז חשבתי מדוע חלמתי על אותה פרופסורית מבין כל הנפשות הפועלות בחוג?

הרי רבים הפרסונות בחוג, שכאותה פרופסורית  נחמדה מאוד כלפי חוץ מאחורי הגב מלאים באגו ובתככים. היא לא פחות נחמדה מהאחרים. אז מדוע דווקא היא?  הורדתי מהרשימה את אלו שאינם עורכים ניסויים בבעלי חיים ונשארתי עם רשימה מצומצמת יותר. אבל, לא הגעתי להסבר ודאי. אולי משום שהיא כבר פרופסור אמריטוס (בגימלאות) ולכן כבר אינה יכולה להשתתף יותר בוועדות קובעות מדיניות?  רשמתי לעצמי את המילה תסכול.

אז מה יש לנו כאן בינתיים? צביעות, קינאה, תסכול ותככים. אבל כל התכונות האלה קיימות אצל רבים אחרים, אפילו בקנה מידה גלובלי מחוץ לאוניברסיטה. אמנם אצלה קיים פער גדול במיוחד בין הנחמדות לתככנות אבל חייבת להיות סיבה עמוקה יותר לחלום.

בוודאי אתם חושבים שעל הכי טריוויאלי איני חושב. כי וודאי יש לי יסוריי מצפון על מחקרים בחיות. אני זוכר שאחד מתלמידי חלם פעם על מותו ושהוא נשלח לגיהנום - לגן העדן של עכברי והחולדות הניסוי. שם החיות עשו לו גיהנום. אך, אומר לכם קבל עם ועדה - אין לי כל יסורי מצפון. במחקריי נעשה המינימום הדרוש למטרות הצלת חיי אדם, באמצעים המבוקרים על ידי ועדה ציבורית מקצועית. כל אחד מכם שנוטל אנטיביוטיקה או אופטלגין או כל תרופה אחרת - לא היה יכול להשתמש בהן אם לא נוסו קודם בבעלי חיים. הסיבה שבגללה חלק מהציבור מתנגד לניסוי בחיות, היא חוסר ידע ודמוניזציה שעושות אגודות שאינן בוחלות להפיץ גם שקרים וכזבים. כתבתי על כך פוסט כאן.

אם כך גם זו אינה הסיבה לחלום.

נשארתי עם סוף החלום שבו הודעתי לסטודנטים שעתה יצטרכו להשלים את חומר הלימוד בעצמם וכי הוא יכלל בבחינה. בקורס הספציפי שאני מעביר, החלפתי השנה את מתכונת הערכה על הקורס. במקום עבודה, השנה התלמידים נבחנו לראשונה בכתב במועד א' וכיוון שציוני הבחינה היו נמוכים יחסית, חלקם ניגשו לבחינה בעל פה במועד ב'.

אם במציאות התלמידים היו עוזבים את השיעור במחאה כמו בחלום, לא היה לכך מחיר בשיטה של כתיבת עבודות, ואילו כאשר הם צריכים להבחן בבחינה על כל החומר הנלמד, לפעולת מחאה יש מחיר כבד - לימוד עצמי של החומר. בסופו של דבר אני חושב שהחלום העלה אצלי בעצם את השאלה עד כמה הסטודנטים צריכים להיות מעורבים בחומר הנלמד? והמסקנה היא שמלבד קורסי החובה, לתלמידים יש זכות בחירה של קורסים, אבל אין להם זכות לקבוע למרצה  מה ילמד או לא ילמד בקורס. גם למרצים אין זכות להתערב בחומר הלימוד של משנהו. 

לאחר פשפוש נוסף וטיול בין תת-ההכרה לענייני אקטואליה נפל לי האסימון. לאחרונה מתנהל דיון ציבורי על סגירת חוגי לימוד מסויימים באוניברסיטאות, שאינם נראים לחלק מהציבור כראויים להמשך קיום - בגלל פוליטיזציה של חומר הלימודים. וחשבתי עד כמה צבועים כל הקולות הקוראים לסגירת חוגים (החוג לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון והחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב), וזאת כאשר אוניברסיטאות בר-אילן ואריאל יכולות לעשות פוליטיזציה הפוכה בכל תחומי הלימוד, מאז ימים ימימה, ושם אין קול ואין מצפצף. ונזכרתי במילים שנרשמו אצלי בחלום: צביעות, קינאה, תסכול, תככים.

החלום הזה בא בצל הדיון בנושא על ידי המועצה להשכלה גבוהה בלחץ של ציבור מסוים. המחלקה בבן גוריון לא תסגר וטוב שכך. באקדמיה חייבים להשמר פלורליזם, זכות חופש הדיבור והלימוד. אין על אף גוף הזכות לבקר תכני לימוד אקדמאיים ובתנאי שהם נלמדים ברמה ובשיטות אקדמיות.

בניגוד לבתי הספר שבהם נכפית תוכנית לימודים על ידי משרד החינוך, אין מקום לכך באוניברסיטאות שהינן אוטונומיות במדינות דמוקרטיות. לסטודנט בניגוד לתלמיד תיכון יש את זכות הבחירה. באוניברסיטת בר אילן למשל, הלומד לימודי כימיה חייב להבחן במספר קורסים בנושאי דת ויהדות. מדוע מחייבים אותו בכך, הרי בא ללמוד כימיה? בר אילן שהיא אוניברסיטה דתית החליטה שזו המדיניות. לכן על התלמיד לקבל את הדין או לבחור באוניברסיטה אחרת. כנ"ל לגבי בחירת חוגי הלימוד והקורסים.