לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חשיבה חופשית


מתובנות של מדען: עובדות לא נעלמות כאשר מתעלמים מהן!

Avatarכינוי:  קנקן התה

בן: 13

Google:  קנקן התה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פחדים של ילדים ופוביות של מבוגרים


 

פחדים של ילדים

 

הבן שעתה הוא חייל הלך לפעוטון. והייתה לו גננת שדיברה אליהם בעברית מליצית. יום אחד, בגיל שנתיים וחצי בערך, הוא הגיע הבייתה ופנה אלי במילים אלו:

 

"אבא הבט, תאמר לי בבקשה, הכל צריכים לשרת בצבא כשהם גדולים?"

שאלתו בגיל כזה מאוד הפתיעה אותי, ולמרות מספר האנשים הרב שאינם משרתים כידוע בצבא, עניתי לו בכן.

 

"ואם חלילה אמות בצבא?" שאל ועננה בעיניו.

 

איך עונים לדבר כזה? אז עניתי לו כך:

"רוב החיילים לא מתים בצבא. וחוץ מזה, עד שתגדל ותשרת בצבא - יתכן ויהיה כבר שלום ולא יהיו עוד מלחמות".

 

אז היום הוא בצבא, משרת ביחידת עלית קרבית, ואין שלום.

 

הפוסט הזה יעסוק בפחדים של ילדים. והוא חלק מהסדרה חינוך ילדים.

 

אני זוכר שבפורים נכנסתי לסלון שבו שהתה המשפחה, עם מסכה על הפנים ואיזה סדין שיצרתי ממנו גלימה. המסכה הזו הייתה מסכת גומי שרכשתי בארה"ב לקראת הלואין. והמסכה הזו הייתה מסכה של שד או שטן. מעוררת חלחלה.

 

וכשנכנסתי כך לחדר, הבן שהיה כבן חצי שנה ושכב על הספה הרחבה, הזדעזע כולו וכמעט נפל מהספה. הוא אפילו לא בכה מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסכה והגלימה כדי שיראה שזה רק אני וחיבקתי אותו.

 

מספר שנים אחר כך שוב התחפשתי במסכה הזו והבן שוב הזדעזע בפחד. הוא ידע שזה אני, אבל ביקש שאוריד אותה ואסלקה, כי היא גורמת לו לפחד. לאחר מכן אמר לי שהמסכה הזו זכורה לו. והזכרון הזה, לא יאומן, הוא בעצם מגיל חצי שנה.

 

וכשבגיל 6-7 הבן קיבל קלטת וידאו עם סיפורים שונים. אחד מהם היה סרטון על חייל עריק שנרדם בחלל גדול בגזע עץ, והתגלגל לממלכתו של בעל זבוב (השד). ובעל זבוב הסכים שהחייל יפדה את נפשו תמורת זה שיענה נכונה על שלוש שאלות שלו. כשהבן צפה בקטע הזה, הוא התמלא חלחלה ולא רצה לצפות עוד לעולם בקלטת הזו. נראה שפחד משדים נתבע בו. חשבתי אז מה יהיה כשיהיה מבוגר. הוא יאמר, "לחם מים, לחם מים", ישא קמעות, ישתטח על קברי צדיקים?

 

לכן ערכתי איתו מספר שיחות על שדים. הזכרתי לו את האירועים עם המסכות. דיברנו על כך שאיש לא ראה באמת שדים. דיברתי איתו על ההסטוריה של סיפורי שדים. על לילית ואשמדאי של היהדות המאוחרת. על כך שבתנ"ך בקושי הוזכרה המילה שטן. וכי השטן מככב בהרחבה במובן הידוע היום רק החל מהנצרות וימי הביניים החשוכים. ושכמעט לכל אחד יש את השד הפנימי שלו ומה זה אומר, ועוד כהנה וכהנה. אני חושב ששיחות אלו הורידו את רמת הפחד שלו ושהוא יודע היום שכל זה הוא רק סיפורי אגדות ודמיון.

 

 

וזכורה לי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הבת הייתה בת שנתיים. ולפני המלחמה חילקו לנו מסכות אב"כ וממ"ת לילדה. לצעירים שבכם, ממ"ת היה מעין תא כזה מניילון עם רשת שהאיוורור היה דרך פילטר. לימים הסתבר שהממ"ת אינו יעיל כנגד חומרי לחימה כימיים, והחליפו אותו לברדס תינוקות עם מפוח חשמלי.

 

וכשחשבנו לפני פרוץ המלחמה שלהכניס את ילדתנו התינוקת לדבר כזה כשמסכות מפחידות על פנינו עשוי להיות מאוד טראומטי - פנינו לרופא הילדים הנהדר שלה, והתייעצנו איתו מה לעשות. הוא נתן לנו בשקית שני כדורים. הוא ביקש שניתן לה חצי כדור כזה אם וכאשר זה יקרה בפעם או בפעמיים הראשונות.

 

ואכן הדבר התגשם באישון לילה. הערנו את הילדה ונתנו לה חצי כדור מרוסק בכפית יחד עם מים. לאחר מכן חבשנו את המסכות והכנסנו אותה לממ"ת. והילדה הייתה עליזה ומשועשעת בהשפעת הכדור. למחרת בלילה, כשהיתה שוב אזעקה - הכנסנו שוב את הילדה לממ"ת, אך הפעם ללא הכדור כי היא הייתה רגועה וחשבה שזה משחק. אנחנו מברכים את הרופא הזה, כי אחרת יתכן והייתה נשארת לה טראומה לכל החיים.

 

וכשהגיע הזמן לרענן את הערכות שלנו, הבן שכבר נולד, היה כבן שלוש. וכשמדדנו את המסכות, הבן ברח מהמקום בחלחלה. הוא היה כל כך מפוחד כשמיד יצאנו אליו ושידלנו אותו לחזור ושלא יפחד. אינני יודע האם היה לזה קשר למסכה ההיא של השד מפורים.

 

לבת היו פחדים גדולים החל מגיל חודש למשך שנים - מאנשים (סגל רפואי) לובשי חלוק לבן. כשהבאנו אותה לחיסון היא צרחה כל כך עד שצעקותיה נשמעו מחוץ לבנין המרפאה. הדבר הסתיים כאשר רופא הילדים הנהדר שלה (זה שנתן לנו את הכדורים לפני מלחמת המפרץ) חיבק אותה והראה לה את עשרות ציורי הילדים שהעניקו לו כמתנה. הוא שאל אם גם היא רוצה לצייר לו ציור, כי הוא ישמח מאוד לתלות אותו.

 

והוא נתן לה דף וצבעים. והיא ציירה לו ציור בחדר הקבלה. לאחר שסיימה, היא נכנסה והעניקה לו את הציור בגאווה. הוא מאוד שמח ומיד תלה אותו באחד מקירות הציורים. מאז הפסיקה לפחד מבעלי חלוק לבן.

 

פוביות של הורים שמועברות לילדים

 

כשהכרתי את זוגתי, היא פחדה מאוד מכלבים. במיוחד מכלבים קטנים. כשהיינו הולכים ברחוב והייתה רואה כלב מתקרב, היינו צריכים לחצות את הרחוב למדרכה השניה. הפחד הזה נעלם כאשר הבת רצתה להביא כלב לאח שלה כמתנת בר מצווה. לאחר תחנונים נאותה להביא כלבה מקסימה גדולה. כמובן שתוך ימים התאהבה בה והפחד מכלבים נמוג. ואחר כך, כאשר אימץ אותנו כלב טרייר קטן ומסכן - היא הסכימה מיד לאמץ גם אותו. 

 

וגם  אח של זוגתי מפחד עד היום מכלבים. וכשהוא מגיע אלינו עם משפחתו לביקור - אנחנו צריכים לנעול את הכלבים באחד החדרים עד שיעזוב.

 

וזוגתי מפחדת עד היום מחתולים. מסתבר שגם האמא שלה פחדה מחתולים. זה החל מאז שהייתה כבת שנתיים, וחתולה שרטה אותה בבית סבתה. מכאן ראו כיצד פחדים מועברים מהורים לילדים כפוביות. רצה הגורל וזוגתי תמשיך כנראה לפחד מחתולים. כי לפני מספר שנים, התנפלה עליה חתולת רחוב כאשר טיילה עם הכלבים. החתולה שרטה אותה. כנראה רצתה להגן על החתלתולים שהיו חבויים בשיח הסמוך. החתולה וחתלתוליה נעלמו מהשיח תוך זמן קצר ולא ניתן היה לאתר אותם. לכן הייתה צריכה להתחסן כנגד כלבת. ולאחר החיסון הראשון התעלפה בעבודה. אני לעומת זאת מאוד אוהב חתולים והם אוהבים אותי ממבט ראשון. אבל גם הבת מפחדת מחתולים.

 

וזכור לי שטיילנו פעם ביחיעם כל המשפחה. והייתה איזו ילדה שהתאהבה בכלבה שלנו ובאה ללטף אותה. וכשחזרה, אמא שלה הייתה בהיסטריה ושטפה מיד את ידיה של הילדה מתוך ג'ריקן שהיה להם, לאחר שסיבנה את ידיה. והיא ציינה שכלבים הם מזוהמים וחייבים לשטוף היטב את הידיים לאחר שנוגעים בהם. ואחר כך בקשה מבעלה לשטוף את הידים והרגליים של הילדה כל כמה דקות מסיבה זו או אחרת.

 

הסתכלתי עליהם וריחמתי עליהם, כולל על בעלה המסכן שצריך להתמודד עם אישה בעלת OCD כמוה. ועל הילדה המקסימה שהפחדים של אמא שלה יונחלו לה.

 

 

הקנייה לטראלית של פחדים ופוביות

 

 ישנה גם דרך נוספת שגורמת לילד פחדים ופוביות - ההשפעה החברתית סביבתית.

 

הבן הזמין כעשרה חברים למסיבת פיג'מות כשהיו בני 11-12. לפתע כשיישבו בסלון, חלף לו תיקן (ג'וק) לידם. ואני שומע צעקות בהלה ואחד עשר בנים שעלו ועומדים על הספות רועדים מפחד. זה היה בסך הכל ג'וק, אפילו לא עכבר. הבן אף פעם לא הגיב ככה לתיקנים. למעשה היה די אדיש אליהם.  בשבילו זו הייתה חיה שצריך להכחיד בבית וזהו. אבל מאז אותו ארוע, גם הוא התחיל לפחד. עד היום, כשהוא כבר חייל הוא עדיין מפחד. הוא לא יקפוץ על הספה, אבל לא מסוגל לתפוס ולסלק ג'וק. ואם לבית נכנס איזשהו חרק, אחותו צריכה לעשות את המלאכה - לא שהיא מתלהבת יותר מדי.

 

וזה מזכיר לי כששני הילדים היו קטנים, הוא כבן תשע והיא כבת שתים עשרה, הצטרף אליהם חבר של הבן. הייתי באותה עת בתל אביב בישיבה, כאשר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שנחש נכנס לבית. האמא גם היא הייתה בישיבה בעבודה בירושלים, אך היא סגרה את הנייד. אני אף פעם לא סוגר את הטלפון בישיבות ולכן התקשרו אלי. מבוהלת סיפרה שהם נכנסו ונעלו עצמם בחדר השינה שלנו. ניסיתי להרגיע וטסתי מיד מתל אביב לירושלים. עוד בדרך ברמזורים, איתרתי במחשב הנייד שלי לוכד נחשים ידוע באיזור ירושלים. הוא התקשר לילדים וביקש תאור של הנחש. לפי מה שתארו לו, היתה סבירות גבוהה שלא מדובר בנחש ארסי. תאמתי עם הלוכד שיגיע בעוד חצי שעה, כאשר כבר אגיע לבית.

 

נכנסתי בזהירות לבית, כי לוכד הנחשים עדיין לא הגיע. עומד מוכן עם הנעל למקרה שהנחש יקביל את פני. הודעתי לילדים הנעולים בחדר השינה שהגעתי, אני לא רואה את הנחש ושלוכד הנחשים עוד מעט יגיע.

 

לוכד הנחשים ערך חיפוש כשעה בכל הבית הגדול, במקומות המחבוא האפשריים, כולל במחסן. הייתה לו גם איזה סוג של משרוקית שנחשים יכולים לשמוע. אבל הוא לא הצליח למצוא את הנחש. יתכן שהנחש יצא כמו שנכנס. אבל גם בי עלה חשש שנכנסה נחש נקבה להטיל ביצים באיזה מקום מוסתר בבית, ושאז כעבור כמה זמן יבקעו נחשים מהביצים.

 

אבל הילדים היו באימה כתוצאה מכך שהנחש לא נמצא. באותו לילה הילדים פחדו ללכת לישון בחדריהם וישנו יחד איתנו במיטתנו. במשך כמה לילות נוספים הילדים ישנו יחד בחדר ילדים אחד, כי עדיין פחדו. רק לאחר כשבוע חזרו לישון כל אחד במיטתו. אך מאז הקפידו להשאיר דלתות כניסה בבית סגורים. נחשים לא מטפסים ונכנסים דרך חלונות. אבל בתחילה גם סגרו את כל החלונות כשלא היינו בבית.

 

אבל כדי שלא יפתחו פוביות לנחשים, לקחנו אותם איתנו  עוד באותו סוף שבוע לצימר בצפון, וביקרנו במרכז זוחלים. היה שם נחש לא ארסי צהוב גדול. ביקשנו מהמטפל במקום להוציא את הנחש הצהוב ולתת אותו לילדים כדי שיאחזו אותו וילטפו אותו. הם עשו את זה בתחילה בפחד, אבל ראו שהוא אינו מזיק ואפילו אמרו שמאוד נעים לחוש את העור החלק והקריר שלו. נתנו לבן לאחוז גם בגור של תנינים (לאחר שהמאמן הסביר לו איך לאחוז בו). הוא עשה זאת בגבורה וצילמנו אותם. הבת פחדה לעשות זאת. אז הבן שעדיין מפחד מג'וק אינו מפחד מתנין. 

 

וזה מזכיר לי שהמורה לביולוגיה בתיכון הביא לכתה נחש חנק קטן, שהתעקש שכל התלמידים והתלמידות יחזיקו את הנחש ויחושו כיצד הוא חונק את אצבעותיהם. ומטרתו הייתה בעצם להתגבר על פחדים קמאיים מנחשים.

 

ובכלל אני ממליץ להורים לקחת את ילדיהם לכל מיני פינות ליטוף של חיות ולתת לילדים להאכיל את החיות. ובמסיבות ימי הולדת של שני הילדים, הבאנו איש עם אוסף חיות (כולל כאלו שילדים וגם הרבה מבוגרים מפחדים מהם), במקום ליצן או קוסם - שסיפר, הדגים ונתן לילדים להחזיק אותם וללטפם. מסתבר שהיו ילדים שפחדו קודם מחיות ולמסיבות ימי ההולדת האלו, שהיו אטרקציה, הייתה הצלחה רבה בשינוי יחסם של הילדים לחיות.

 

את שני הילדים לקחנו גם לרכיבות ארוכות על חמורים, סוסים ופרדות. זוהי גם דרך נהדרת להיכרות תקשורת שפת גוף עם חיות.

 

וכאנקדוטה, באחד מהטיולים שלנו נתקלנו בעדר של עיזים. עז אחת התאהבה בכלבה הגדולה שלנו שגודלה היה כמעט כמו עז. והעז הלכה בעקבות הכלבה שלנו שנבהלה. מאז הכלבה פחדה מהעיזים של הרועים בשדות הקרובים לבית שלנו. היא קיבלה פוביה לעיזים. 

 

הבסיס הביולוגי של הפחד

 

 אז מה הבסיס למקור הפחד? מקור הפחד נעוץ בזה:



 

 הפחד מוטבע באזור במוח המכונה אמיגדלה. זהו אזור פרימיטיבי שאנחנו חולקים עם החיות. פחד שמוטבע שם קשה לסלק, והוא הופך לפוביה. וכנגד פוביות קשה להלחם בהגיון. וזה חומר למחשבה איזה פוביות יש לכל אחד מכם.

 

אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש הארוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.

 

המשך בסדרה חינוך ילדים יבוא.

 

נכתב על ידי קנקן התה , 7/7/2013 10:23   בקטגוריות פחד, פחדים, פוביות, טיפול בפחדים, ילדים, הורים, אמיגדלה, OCD, פסיכולוגיה, פסיכו-ביולוגיה, מדע, חברה, סדרת חינוך ילדים, חינוך ילדים  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-9/7/2013 11:30
 



בקבוקי (גמילה חלק ג')


 

יש סוגי גמילה שבהם רצוי להתחיל כאשר הילד מוכן, או אתם מרגישים שהוא מוכן. אבל יש גמילות שצריך לעשות עכשיו ומיד. אספר לכם כאן על הנסיון שלי בעניין.

 

הבת התינוקת לא שתתה מספיק מים. הרופא האמריקאי שלה (במה שמקביל לטיפת חלב אצלנו) היה מודאג ואמר לנו שאין ברירה, אלא להחליף לה את המים בבקבוק למיץ. וזו הייתה הדרך היחידה שהסכימה לשתות נוזלים.

 

וכאן החל הסיוט, היא הייתה כבר בגיל שנה וחצי ובקבוק יניקה עם מיץ היה חייב להיות מוצב למראשות מיטת התינוקות שלה - זמין לשתית לילה כשהייתה מתעוררת צמאה.

 

כמובן שלשתות ככה מיץ ממותק זה אסון לשיניים. אבל בנוסף העובש שהתפתח במזרון ובעץ שבפינת הבקבוק - כבר היה הקש ששבר את גב הגמל.

 



tipa.co.il

 

אמרתי לזוגתי שהגיע הזמן לסיים עם זה. צפויים לנו כמה לילות קשים ואני לוקח על עצמי לטפל בעניין. ראשית הסברתי לבת שמיץ עושה חורים בשיניים וזה מאוד כואב. והראתי לה את העובש השחור במזרן ובפינת המיטה, והסברתי שזה גורם למחלות. לכן מהיום יהיה בלילה רק בקבוק מים. אינני יודע כמה קלטה מזה (אם כי היא הייתה פעוטה נבונה ואוצר המילים שלה בדיבור היה מכובד לגילה), בלילה הוצב בקבוק מים בלבד.

 

והלילה הראשון היה ממש סיוט. היא התעוררה בבכי מספר רב של פעמים. לישון לא ישנתי כמעט באותו הלילה. בתחילה נגשתי אליה בכל פעם, הזכרתי שאסור מיץ והצעתי לה את בקבוק המים. כשזה לא עזר, אמרתי לה שאין מה לעשות. שאני צריך לישון והיא צריכה להסתדר עם בקבוק המים. נתתי לה לבכות, ליבי  נכמר עליה, אך לטובתה לא נשברתי. הלילה השני והשלישי כבר היו  יותר קלים. אחר כך ישנה בשקט עם בקבוק מים.

 

לאחר מכן הסברתי לה שוב ששתית מיץ ללא הפסקה תעשה לה חורים כואבים בשיניים ולכן מהיום תשתה רק מים בבקבוק - גם ביום. היא תקבל מיץ רק בכוס פעם פעמיים ביום לאחר הארוחה. וכך היה, שתיית מיץ מוגבלת לכוס אחת או שתיים ליום. במהרה גם המיץ נהייה מיותר, ובכלל שני הילדים שתו אצלנו רק מים. לשניהם אין עד היום אפילו סתימה אחת בפה. אצל שניהם הביקור היחיד אצל רופא שיניים היה לעקירת שיני חלב שסרבו ליפול.

 

אבל בקבוק המים במיטה, היה נוזל בלילה ושוב עובש פשט במיטה. שוב ליל שימורים שלי - על השידה לצד המיטה הצבתי כוס מים והיא לא זכרה בתחילה שהכוס קיימת.  אבל תוך ימים אחדים התרגלה שאם היא צמאה בלילה - יש לה כוס מים.

 

ולאחר כמה זמן , כשישנה כבר על מיטה נמוכה - ראיתי בוקר אחד שכוס המים שלה על השרפרף שלצידה שורצת בנמלים. בבהלה הרחקתי ממנה את הכוס. לאחר שהתעוררה היא ספרה לי שחלמה בלילה שנמלים באו לבקר את הכוס שלה. אמרתי לה שזה לא חלום ושזה באמת קרה. היא נבהלה ומאז לא הייתה צריכה גם את כוס המים. מרביתנו אינם זקוקים לשתיה בלילה. זה לא נחוץ.

 

בגיל שנתיים וקצת, ראיתי שהיא מסתדרת היטב עם שתיית מים בכוס. הגיע הזמן לגמול אותה מהבקבוק גם ביום,  אמרתי לזוגתי. ובאמת היו לי כמה שיחות עם הבת. הסברתי לה שהיא כבר לא תינוקת ולכן מגיע לה לשתות בכוס כמו הגדולים. כשהיא הסכימה שאלתי אותה אם זה בטוח. היא ענתה בגאווה שכן. "אז אם את כבר לא צריכה את הבקבוק, אולי ניתן אותו לקוף שבגן חיות? אני בטוח שהוא ישמח", הצעתי לה. היא אמרה כן כן בהתלהבות. "אבל את יודעת שאם ניתן את הבקבוק לקוף, כבר אי אפשר יהיה לקחת את זה ממנו, לאחר שנתת לו מתנה נפלאה שכזו. לא תוכלי להתחרט". אבל היא הייתה נחושה.

 

אז באמת באותו יום ביקרנו בגן החיות ונתנו את הבקבוק לאחד הקופים, ששמח מאוד לקבל אותו. זה היה הסוף של בקבוקי.

 

בן השכנים שהיה בגילה והלכו לאותו פעוטון, ראה את הבת והתקנא בה. לכן ביקש מהוריו גם להפטר מהבקבוקי שלו. אבל הוא לא עמד בזה והתחרט. אך כשהבת השוויצה בפניו שהיא כבר לא תינוקת ושותה רק מכוס - הוא נורא התבייש ומיד זרק את הבקבוק לתמיד.

 

לחברים בגן יש הרבה השפעה אחד על השני. אחיין שלי שחזר לארץ עם הוריו הסתובב עדיין עם חיתול בגיל שלוש וחצי. בפעוטונים האמריקאים כל הילדים חייבים להיות מחותלים, בין אם נגמלו בבית או לא. הגננות  מעדיפות להחליף חיתולים במועדים קבועים, במקום לרוץ עם הילדים לשירותים, או שהם ירטיבו את הבגדים והרצפה. אבל כשהחל תוך מספר ימים ללכת לגן בארץ - הילדים צחקו ממנו, ותוך יום נגמל מחיתולים.

 

עם הבן הגמילה מבקבוק הייתה ממש קלה. יתכן שזה נובע מכך שיש לו אופי הרבה יותר רגוע משלה. הוא גם רצה להיות דומה לאחותו, שהייתה מודל לחיקוי.

 

 

בפוסט הבא בסדרה ("סדרת חינוך ילדים") נדבר על פחדים של ילדים שעשויים להתקבע אצלם כמבוגרים כפוביות וחרדות (זה תלוי הרבה בכם כהורים למנוע זאת). נדבר על כך שחלק מהפחדים והפוביות שלכם ההורים עוברים לילדים. נסביר גם את הביולוגיה של הפחד. כן, הפחד הוא יותר ביולוגיה. להתמודד עם הפחד זו כבר יותר פסיכולוגיה.

 

נכתב על ידי קנקן התה , 1/7/2013 11:03   בקטגוריות גמילה, גמילה מבקבוק, תינוקות, ילדים, חינוך, חינוך ילדים, נסיון חיים, חברה, בריאות שיניים של ילדים, פסיכולוגיה, סדרת חינוך ילדים  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-5/7/2013 18:08
 



גמילות, גמילות ועוד גמילות (חלק ב')


 

הבת נולדה בעת כששהינו בארה"ב. ככל הורים טובים התעניינו בחומרים כתובים על חינוך ילדים. אמנם הורים לא צריכים רשיון להביא ילדים ובניגוד לשאר המקצועות (כן, הורות זה מקצוע) לא נדרשת הכשרה. אבל יש הורים שמתגלחים על הילדים שלהם ואחר כך משלמים על כך. ילדים זו לא מעבדת ניסוי, למרות שנראה כי רבים בפועל - זה מה שהם עושים.

 

באותם ימים מרבית ילדי אמריקה חונכו (למעט רבים שלא חונכו) בעיקר לפי האסכולה החינוכית של דוקטור סְפּוֹק. אני יודע שדוקטור ספוק הפך להיות שנוי במחלוקת וביקורות רבות נכתבו על שיטותיו. אבל אל לנו להתעלם כי דורות של ילדים אמריקאים חונכו על פי שיטותיו, והילדים הישראלים אינם טובים יותר מאשר האמריקאים. הליברליות המופרזת בחינוך הילדים הישראלים היא היום בעוכרנו - ואנחנו ומערכת החינוך משלמים עלכך, ועוד איך משלמים.

 

אז אנחנו לא לקחנו את כל שיטותיו החינוכיות של דוקטור ספוק, אך בהחלט אימצנו אחדות מהן. 

 

אחד הדברים שהמליץ דוקטור ספוק היו דרך חינוך לכך שהתינוק ישן במהרה כל הלילה, מבלי לנדנד ולשבור את שנת הלילה של ההורים. ולפני שאספר לכם מה המלצתו וכיצד יישמנו אותה, זכור לי ביקורו של הרופא המיילד את זוגתי במיטתה, כמה שעות לאחר הלידה. וכשהיא ציינה בפניו כי חלפו קצת יותר מארבע שעות והבת לא התעוררה  כדי לינוק - האם יש להעיר אותה לשם הנקה? והוא ענה בחיוך: אם היא לא דורשת, להניח לה.

 

אז דוקטור ספוק המליץ: אם ההורים רוצים שלווה, להניק את התינוקות בלילה (החל מהולדתם) רק בחושך ושקט מוחלטים. לא לדבר אליהם, לא ללטף אותם, רק להניק בשקט ושלווה. וכי ברחם התינוק זכה לליטוף ודיבור בלילה? וכשאני מדבר על שלווה, זו שלווה אמיתית ששפת הגוף שלכם משדרת לתינוק.

 

אז יישמנו את זה אצל שני הילדים שלנו. והבת החלה לישון שנת ישרים כל הלילה (ללא צורך בהנקה) לאחר 6 שבועות. והבן לאחר 6-7 שבועות. שינה מתשע בערב עד שש בבוקר. וודאי תאמרו שזה במזל ומקרה פרטי שלכם. אבל אומר לכם שהבת והבן שונים לחלוטין באופיים זה מזה. הבת (שנראה שבה שולטים הגנים של האמא) בעלת אופי מעט סוער. הבן (שנראה ואופיו כמו האבא ) - אין רגוע ממנו בעולם. ושניהם מאז הגמילה מפעילות לילה, ישנו מאז ברוגע כל הלילה. ואם התעוררו בלילה וקראו לנו, ידענו שהם חולים. השיטה של דוקטור ספוק עבדה.

 

ושניהם לא הלכו סתם לישון בתשע בערב. אני הנהגתי טקס שינה מגיל חודש לפני כיבוי אורות. הטקס כלל אמבטיה כייפית של אבא (בשיר ומשחק) ולאחר מכן ריקוד כחצי שעה על רקע מחרוזת שירי ילדים ישראלים, והנקת לילה אחרונה מאמא. ומאוחר יותר - מגיל שנה - לאחר אמבטיה, קריאת סיפור לילה במיטתם עם אבא. טקס הקראת סיפור לילה נמשך עם הבת עד גיל שבע. לאחר מכן היא כבר קראה הרבה בעצמה והלכה לישון בתשע. עם הבן זה נמשך עד כתה ו'. הוא היה מכור לסיפורי הלילה עם אבא והדיון הקצר על הסיפור. אני זוכר שהספר ממנו הקראתי לו לאחרונה היה ההוביט. הוא כבר קרא אותו לפני בעצמו, אבל מאוד אהב שאקריא לו שוב פרק ממנו לפני השינה, ולדון איתי עליו. טקס השינה הוא אחד מהמלצותיו של דוקטור ספוק למעבר בין עירות לשינה. וזה עבד.

 



lifestyle.nana10.co.il

 

אבל בערך בגיל תשעה שבועות, חלה תקלה עם הבת. לאחר טקס השינה וכיבוי אורות, היא החלה לבכות לאחר מספר דקות ורצתה עוד תשומת לב. אז נקטנו בשיטה המוצעת של דוקטור ספוק, שוודאי תראה לחלק מכם אכזרית. דוקטור ספוק אמר שבמקרה כזה, שלתינוק אין כל סיבה לנדנד להוריו לאחר טקס השינה, לתת לו לבכות. לבכות לא יותר מארבעים דקות. אם בוכה יותר לגשת אליו.

 

אז שלחתי את זוגתי לשכנה, כי היה קשה לה לעמוד בזה ונתתי לבת לבכות. וכמעט נשברתי בעצמי, אבל הבכי שלה הפסיק בדיוק אחרי 35 דקות. שינה שלווה נפלה עליה. למחרת הסיפור חזר, אבל היא בכתה רק 3 דקות. בלילה שאחריו היא חזרה לישון מתשע עד שש ללא טרוניות. תגידו שזה נורא, אבל זה עבד. לדעתי השלווה של ההורים אינה פחות חשובה לחינוך הילדים ושלוותם הם.

 

אינני יודע אם תרצו ליישם את מה שכתוב כאן, למרות המלצתי. אך דבר אחד מאוד כדאי לקחת מכאן: חינוך ילדים מתחיל מגיל אפס.

 

המשך בחלק ג' בסידרה - בפוסט הבא.

 

* הסידרה כולה מקוטלגת תחת קטגורית "סדרת חינוך ילדים" - ברשימת הקטגוריות שבשוליים הימניים, לנוחות הקוראים.

 

 

תוספת עריכה

 

הבלוג השני שלי, דע-א-קטואליה, חוגג בלוגולדת שנה כאן.

 

נכתב על ידי קנקן התה , 29/6/2013 11:15   בקטגוריות גמילה, דוקטור ספוק, שנת לילה סדירה, הורים, תינוקות, ילדים, חינוך, חינוך ילדים, נסיון חיים, חברה, פסיכולוגיה, סדרת חינוך ילדים  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של PK ב-29/12/2014 21:20
 



על גמילה - ממוצץ ועד בכלל


 

גמילה היא תופעה ביולוגית וגם פסיכולוגית. אבל הפסיכולוגיה והביולוגיה קשורות זו בזו, ואפילו באוניברסיטה קיים החוג לפסיכו-ביולוגיה. אל דאגה, לא אפול עליכם כאן עם המדע של הגמילה. אבל, אתאר כאן על נסיון גמילה של הורה, שהוא אינו פסיכולוג או איש חינוך - אבל יש לו נסיון בחינוך ילדיו, והוא יכול להשוות לחינוכם של ילדי מספר אנשי חינוך ופסיכולוגים מבין חבריו. כשחזרנו לארץ היינו מנויים על המגזין "הורים וילדים". אני זוכר כתבה על גמילה (לא זוכר ממה). ובכתבה תוארו 7 דרכים שונות לגמילה. ובשורה התחתונה צויין: לא משנה באיזו שיטה תבחרו - העיקר שתהיו עקביים

 

מקווה שגם אנשי החינוך שבכם ילמדו מכאן דבר או שניים. ובעיקר רוצה אני לשתף את ההורים שבכם ואלה שמצפים ללידה.

 

אתחיל בגמילה ממוצץ, שזה רק מקרה פרטי על מה שאני הולך לדבר כאן בהמשך. כפי שידוע לכם, אנשים מבוגרים כמו הזמר שימי תבורי, לא נגמלו ממציצת אצבע. יתכן שזה נובע מגמילה לא נכונה ובטרם עת ממוצץ. 

 

אבא שלי סיפר לי כיצד נגמלתי ממוצץ. הוא נקט בשיטה שלמד מספר חינוך רוסי ישן. הוא חיכה לכך שזרקתי פעם את המוצץ. הוא הרים את המוצץ ודחף אותו שוב לפי. אני כמובן זרקתי אותו שוב. אז הוא דחף אותו שוב לפי וחוזר חלילה. עד שהתעצבנתי נורא והיטלתי אותו בזעם לקצה השני של החדר. יותר לא נגעתי במוצץ.

 



 

והבת שלי נגמלה ממוצץ בגיל ארבעה חודשים, כשאמא שלה נאלצה לעזוב אותה בארה"ב, כשקבלה הודעה שאבא שלה גוסס בישראל. היא גם הפסיקה לאכול חצי מכמות החלב שבבקבוק שנתתי לה. כל כך התגעגעה לאמא. ובגיל שנה וחצי נגמלה מחיתולים, לאחר שהקראתי לה את הסיפור מהספר סיר הסירים. זה בא ממנה ולקחנו את הסיכון שזה לא יעבוד. כי להחזיר שוב לחיתול הוא רעיון גרוע. אבל זה עבד.

 



 

ובגיל שלוש ורבע, כשנולד אחיה - היא לקחה את זה מאוד קשה. למרות שהכנו אותה והעברנו אותה ממיטת תינוקות למיטת ילדים, כחצי שנה לפני לידת אחיה. שלא תחשוב שלקחנו ממנה את המיטה לטובת אחיה. כשנולד, התעלמה מקיומו בביקור אצל אמא שלה בבית החולים לאחר הלידה. וכשהגיע אחיה לבית היא החלה פתאום להרטיב במיטה. כמובן לא עשינו מכך סיפור, ותוך מספר ימים הפסיקה להרטיב. אבל היא ביקשה לעצמה מוצץ כמו לאחיה.

 

אז מה עשיתי אני? לקחתי מוצץ שמרחתי אותו קודם בשום (לאחר שטיפת שאריות השום כמובן) ונתתי לה. היא כמובן הוציאה אותו מיד מפיה. "מה יש, לא רצית מוצץ"? שאלתי אותה. "לא אני לא רוצה, אולי בפעם אחרת". זמן קצר מאוחר יותר - כשנתנו לה לאכול משהו שהיה מתובל בשום, היא ציינה שלאוכל יש טעם של מוצץ. זה לא הפריע לה לאכול יותר מאוחר מאכלים מתובלים בשום כאשר שכחה מהענין.

 

אשמח אם תשתפו את הקוראים בחוויות הגמילה שאתם נקטתם על ילדיכם.

 

חלק ב' שלדעתי יעניין אתכם מאוד - בפוסט הבא. יהיו שם הרבה גמילות ושיטות. כדאי לקרוא.

 

נכתב על ידי קנקן התה , 28/6/2013 12:09   בקטגוריות גמילה, גמילה ממוצץ, גמילה מחיתול, גמילה מחיתולים, הורים, תינוקות, ילדים, חינוך, חינוך ילדים, נסיון חיים, חברה, פסיכולוגיה, סדרת חינוך ילדים  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-30/6/2013 12:19
 



ילדים מושלמים?!


 

יש לי ילדים מקסימים

יש לי ילדים יפים

יש לי ילדים מאוד חכמים

יש לי ילדים צנועים

יש לי ילדים מתחשבים

יש לי ילדים נוהגים דרך ארץ

כך כולם אומרים.

 

יש לי בת יפיפיה

יופי אקזוטי כך אומרים

יש בה חכמה, תפיסה ורבאלית יוצאת דופן

אותה לא תנצחו בשום ויכוח

היא קוראת אדם וספר בין השורות

היא אוהבת לעזור

גם על חשבון עצמה

היא לא קמצנית

ולא פזרנית

בחורה מושלמת וודאי תאמרו.

 

 

יש לי בן, גבר נאה

תמיר ונישא

יש בו חכמה, ידע שכאילו בא מאליו

לא תתפסו בו חוסר בקיאות בשום תחום בעולם

והוא חד מחשבה כתער, קורא מחשבות

יפשיט את נפשכם במערומיה

והוא אדיב וחם, אך עומד על שלו

אין בו טיפת מניפולציה, אגו ורוע

והוא מכיר היטב את יכולתיו ומגבלותיו

בחור מושלם וודאי תאמרו.

 

 

כן יש לי ילדים מושלמים

כך תאמרו

ואיני מתלונן

אך גם להם יש בעייה או שתיים

הם סופר רגישים

והם פרפקציוניסטים מושבעים

דורשים הרבה, לא בחומריות

 אולי יותר מדי מזולתם

אבל בהחלט דורשים יותר מדי

מעצמם.

 

 

 

מתוך סידרת עשרת ימי חשבון הנפש:

 

 

מחשבות על פולחנים ומנהגים

 

איזה זאב אתם מאכילים?

 

אנשים וחשבונות-תורת הקבלה

 

חשבון נפש של הורה

 

ילדים מושלמים?

  

גם אלף צומות לא יכפרו...

 

עטוף בטלית של מילים וגימטריה

 

מדוע אני לא צם?

נכתב על ידי קנקן התה , 21/9/2012 21:47   בקטגוריות ילדים, תכונות, רגישות, פרפקציוניזם, השוואה, חברה, חומר למחשבה, לקחים, מחשבה, סגנון חיים, פילוסופיה, שירים שלי, תרבות  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   8 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-23/9/2012 15:34
 




דפים:  
125,134
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , מדע וטכנולוגיה , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקנקן התה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קנקן התה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)