כידוע בלוג זה עוסק באמיתות מול אמונות ומנסה להפריד ביניהם. קיימת כמובן בעיה בהגדרת אמיתות, כי רבים רואים באמונה כאמת שלהם. המדע הוא הדבר הקרוב ביותר להגדרת האמת - כי הוא אינו מבוסס על אמונות (שאנשים נתלים בהן "כדברי אלוהים חיים", ונראה שקשה יותר להזיז אנשים מאמונות מאשר לטוס במהירות האור).
בניגוד לאמונות, המדע מתעדכן ואפילו שולל מסקנות קודמות, כאשר מתגלים ממצאים חדשים בעזרת שיטות וטכנולוגיות חדשות ומדויקות יותר.
המאמינים נתלים בכך שהאמונות שלהם תמיד יהיו שרירות וקיימות (כל עוד המדע לא הפריך אותן ויש כאלה שימשיכו להאמין גם אם המדע סתר את אמונתם). הם מאמינים שיום יבוא והמדע יוכיח את האמונות. משל למה הדבר דומה? נניח אתם רואים ילד זר שחמק מכם ברחוב ומחליטים ששמו משה. אם לא תמצאו את הילד לשאול לשמו - לא ניתן להוכיח או להפריך את הטענה שזהו אכן שמו.
תופעות מיסטיות (המכונות על-טבעיות), בדרך כלל אינן יכולות להיות מוסברות על ידי המדע, ולכן נחשבות על ידי רבים ללא רציונליות - בעיקר לאלה שלא חוו אותן בעצמם. רבים יהיו אולי מוכנים להאמין בקיומן רק אם הם עצמם יחוו בתופעות האלה, גם אם אין להן כרגע הסבר רציונלי.
ומה יקרה לכם אם תחוו בתופעה "על -טבעית"? האם תוכלו להבחין אם מדובר במציאות או דמיון? האם תוכלו להבחין אם היה הדבר במציאות או שהיה זה רק חלום?
אז אתן לכם טיפ. במציאות לכל דבר יש התחלה. בחלום אין התחלה מוגדרת. במציאות אתם יכולים להחליט שבכל פעם שתתקלו במצב מסויים תגרדו באצבעכם את קצה החוטם. בחלום לא תוכלו לעשות זאת מתוך כוונה מראש. והחשוב מכל - בחלום לא תוכלו לקרוא מילים (לא בשלטים, לא בעיתון ולא בספר). האם שמתם לב לדבר בחלומותיכם?
אז אם אתם נתקלים במצב שכביכול נראה לכם לאחר מכן כחלום, ויש בו אחד משלושת הסממנים שציינתי - אז אתם כנראה לא חלמתם. אולי גם לא הייתם במציאות, אבל הייתם במציאות אחרת. נסו להתרכז בשקט ואולי תזכרו במצבים כאלה שחוויתם.
בסדרה בת שתי כתבות (זו והבאה) אשתף אתכם במצבים כאלה שחוויתי אני, מהקל אל הכבד - מצבים שאני מכנה אותם " ביקור במקום אחר". לאחר שחלקכם יאמרו - לא אפשרי! אתאר לכם ניסויים מדעיים מבוקרים שהוכיחו את האפשרות הזו לפחות לגבי אדם אחד. ואם יש אחד כזה בוודאות, יש כנראה עוד אחרים כמוהו.
להיות כאן ושם
המדריך שלי לשעבר לדוקטורט היה מרבה להירדם בהרצאות בכנסים ובסמינרים של תלמידים. אך להפתעת כולם, ידע לחזור על כל דברי המרצים בסוף ההרצאה בדיוק מפליא.
שאלו את רעייתי והיא תאשר לכם שלעיתים נופלת עלי תרדמה כבדה כאשר אנו צופים בהצגת תיאטרון (בעיקר כאשר אני לאחר יום עבודה מעייף). אבל אני לא באמת ישן. אני נמצא "במקום אחר" שבו אני רואה אירוע שאינו קשור כלל וכלל להצגה, לא סתם רואה - אני משוכנע שאני נמצא שם. אבל כשאומרים לי הסובבים בחיוך "ישנת טוב, הא?", אני מפתיע אותם ומספר להם כל מה שנאמר והתרחש בהצגה.
יש לי הסבר לכך, שאין אני מבין מדעית את המנגנון שלו - קיימת הפרדה בין חוש הראיה והשמיעה שלי. בשמיעה אני נמצא במציאות, אבל בראיה אני עשוי להמצא במציאות אחרת.
לעיתים הייתי במקומות לא מוכרים, שבאופן מפתיע הגעתי אליהם באמת, לעיתים לאחר הרבה שנים. כל פרט שם מוכר לי, למרות שלא הייתי שם פיזית "באמת" אף פעם מקודם. במידה זו או אחרת, רבים מכם וודאי נתקלתם בתחושת הדה ז'וו. השאלה היא כמה נתתם דעתכם לכך.
חוויה מיסטית ביום כיפור - חוויה מחוץ לזמן ולמקום
כבר סיפרתי לכם באחד הפוסטים הקודמים שיש לי זכרונות מדוייקים ומאומתים על ידי המבוגרים מגיל ממש צעיר. כעת אספר על חווית ילדות יוצאת דופן הזכורה לי. גם אם רבים מכם עשויים לפקפק בנכונות הדברים. אני זוכר כאילו היה זה אתמול - בגיל כמעט שש, אבא שלי לקח אותי ביום כיפור, לבית הכנסת הגדול בעיר (אז עיר יחסית קטנה). אבא שלי אדם חילוני בהכרה מלאה, אך לקח אותי בחגי תשרי לבית הכנסת. לא יודע מה הסיבה, הוא עצמו לא התפלל. הוא אף פעם לא הלך יותר לשם לבדו.
בערב יום כיפור, בית הכנסת המרכזי היה הומה אדם. לא היו מקומות ישיבה ואני לא יכולתי לראות דבר, מלבד טליתות ותקרת הבית. רגלי כאבו מעמידה ולא היתה לי סבלנות להשאר. לפיכך, יצאנו לסבב בתי כנסת בעיר, כדי למצוא אחד צפוף פחות עם מקום ישיבה. גם האחרים היו צפופים מאד ולבסוף אבא שלי הוליך אותי לעבר אחד נוסף, שבו הבטיח לי שיהיה מקום ישיבה.
צעדנו ברחוב הראשי של העיר, בקטע רצוף חנויות. ואז, בין חנות הדגים של "פוּקְס" לבין חנות הנעליים של "רוֹט", אנו רואים פתח קטן ללא דלת בקיר. אבי אומר לי שזה בית הכנסת. נכנסנו דרך הפתח הנמוך (אבי היה צריך להתכופף, כדי לעבור בו).
ירדנו שלוש מדרגות ואנו עומדים בקצה מרכז אולם מלבני (בצלע הארוכה שלו). אני מימין לפתח, אוחז בידו של אבי שעומד לשמאלי. קירות האולם לבנים בוהקים באור חזק. אין בו חלונות ולא מקור תאורה. לא מנורות ונברשות המאפיינים בתי כנסת, גם לא ארון קודש. משמאלנו, במרכז האולם, שלוש שורות כסאות לבנים. אף לא אחד יושב עליהם. משמאלנו ומימיננו פזורים עשרה "אנשים" עם גלימות ארוכות לבנות, הדוקות לגופם ושיער ראשם לבן ארוך. כל אחד עומד במקום אחר, גופם פונה לכיוונים שונים ובזוויות שונות.
במקום שאמור להיות ארון הקודש, נמצא מעין פודיום לבן, עליו ניצב "אדם" בעל שיער לבן עם גלימה לבנה "אחרת". פניו כשל אדם בשנות השישים לחייו, שערו הלבן קצר. גופו פונה לסירוגין לעבר הקיר שבו ניצבנו אנחנו ולעבר קצה האולם הנגדי. שלוש מהדמויות עם הגלימות הלבנות עומדים בקרבתו, גם הם פונים לעבר אותו קצה.
במרכז הקצה הנגדי של האולם עמד פודיום נוסף בצבע שחור, עליו ניצבת דמות אדם בגלימה שחורה, שיער שחור ארוך - מזכיר בקצת דמות של כומר יווני אורתודוכסי (במבטי היום). מעט מאחור, ניצבים לשני צידיו שתי דמויות נוספות עם גלימות ושיער שחורים.
מצידנו, מעט לפנינו, מול הפודיום השחור, ניצב אדם נוסף, שערו השחור קצר, בעל זקן צרפתי, נראה בשנות החמישים לחייו. מלבדנו, הוא היה היחיד בלבוש "ארצי". נושא שק על גבו רוכן כמשתחווה, פיו מחייך במבוכה.
אני אוחז בידו של אבי, שנינו עומדים במרכז, כשני צעדים מפתח הכניסה. אף אחד מהדמויות האלה אינן מסתכלות עלינו, כאילו רואים ואינם נראים, מלבד הדמות על הפודיום הלבן, שמבטה פנה אלי לשבריר השנייה. הדמות נראתה כמנהלת טקס, בשפה ובנעימה לא מובנת לי. דבריו מופסקים מדי פעם ע"י הדמויות הלבנות, כל פעם ע"י דברי דמות אחרת ולפעמים מעין "זמירה" של כל הדמויות הלבנות.
לפתע, החלה לדבר הדמות הניצבת על הפודיום השחור. שתי הדמויות השחורות הניצבות מאחור, חוזרות על דבריו בזמירה. האיש בלבוש הארצי, מאזין לדבריו וממלמל. אני שואל את אבי בלחישה באיזה שפה הם דוברים. הוא השיב לי שהוא חושב שהם מדברים בלטינית.
במרחק הזמן, אני יודע שכשאבי עונה לי שהוא "חושב", הוא לא ממש יודע את התשובה והוא "מנחש" משהו, כדי לספק לי איזה שהיא תשובה. למרות שרגלי כאבו מהעמידה, אבי לא רצה שנשב על הכיסאות הפנויים בשפע. הוא פטר בכך שאנחנו כבר עומדים ללכת.
דקות אחדות לאחר מכן, משכתי את ידו, ברצוני לצאת מהמקום. עלינו חזרה על שלושת המדרגות ויצאנו מפתח האולם לרחוב. המשכנו לטייל מעט וחזרנו לעבר ביתנו. אבל, כשעברנו שוב בקטע הרחוב, הפתח של אולם "בית הכנסת" נעלם.
מספר ימים אחר כך, עברתי שוב עם אבא שלי בקטע הרחוב הזה וחיפשתי את פתח הכניסה ההיא. כמובן, ראיתי רק חנויות. שאלתי אותו אם הוא זוכר כיצד עשינו סבב בתי כנסת ביום כיפור. הוא ענה לי בחיוב. כששאלתי אותו איפוא נעלם בית הכנסת האחרון שהיה כאן, הוא הסתכל עלי בתמיהה ושאל איזה בית כנסת. חזרתי על מה שראינו בו לפני מספר ימים. הוא הסתכל עלי במבט כזה, כאילו ירדתי מדעתי ואמר שבוודאי חלמתי. ואני כועס עליו, בטוח שזה היה, לא מבין כיצד הוא שכח. כשגדלתי, כל פעם שעברתי בקטע הרחוב הזה, חיפשתי את פתח האולם הנעלם...
אתם וודאי חושבים כמוהו שהיה זה חלום ואני אומר לכם שזה היה גם היה. היה לאירוע הזה התחלה וסוף מוגדרים הזכורים לאבא שלי, מלבד הביקור "בבית הכנסת" המוזר הזה.
הסופרת והפסיכולוגית האמריקאית מרילין פרגוסון, מתארת בספרה "קנוניית עידן הדלי" את היווצרותה של תודעה אלטרנטיבית. המושג "תודעה אלטרנטיבית" הוא מצב בו אדם מוצא את עצמו לפתע במקום או בעולם אחר מעולם המציאות הפיזי וחווה חוויות שנראות בעיניו כממשות אפילו שבגופו הפיזי הוא לא זז ממקומו. זה בהחלט מתאים למצב שאותו חוויתי.
וודאי יש כאלה שיאמרו כי מדובר כאן בשטף של מולקולות נוירוטרנסמיטורים בין תאים עצביים במוח שגורמים לדמיון של ילד להיראות כמציאות, אבל אני יכול להבטיח לכם שבגיל שש לא השתמשתי בסמים פסיכודלים.
אינני יכול להסביר מה משמעות החזיון שראיתי, אך הוא חרוט חזק במוחי שנים רבות לאחר מכן.
בשיחה שהייתה לי בנושא, מישהו העלה את האפשרות שבנוסף לעולם בו אנחנו מתקיימים, קיימים גם עולמות מקבילים. בעולמות המקבילים האלה יכולות הסיטואציות להיות זהות לאלה שביקום שלנו, יכולות להיות עם שינויים קלים, עם שינוייים משמעותיים יותר, או שונות בתכלית השינוי.
בכל מקרה יתכן שיש קשר תת-מודע הדוק, בינינו לבין המקבילים שלנו בעולמות המקבילים ולפעמים נוצרת אפשרות שדבר מסוים ייגע במודעות שלנו באמצעות הבזקים של ידע פתאומי, אולי בחלום, אולי כתמונה המצטיירת בדימיון.
בהחלט נשמע כמדע בדיוני, אבל פיזיקאים מודרנים מכובדים יכולים לקבל זאת כאפשרות.
קיימות עדויות מדעיות אמפיריות וחישוביות התומכות בקיום יקומים מקבילים - עדויות הנתמכות גם על ידי מכאניקת הקוונטים. אחת התורות המרכזיות בפיזיקה המודרנית.
יקומים מקבילים. מקור: הידען
ואת הכל עדיין לא סיפרתי. אך על זאת אכתוב בכתבה השניה. אלה שמתעניינים בנושא ואינם רוצים להחמיץ את ההמשך - מוזמנים להצטרף כמנויים לבלוג.
היום חג שמחת תורה שבו מסיימים את פרשת השבוע האחרונה ומתחילים מחדש את הראשונה. ראוי לציין שמתחילים את קריאת התורה היום ולא בשבועות - חג מתן תורה. וכי לאחר מתן התורה בני ישראל חיכו משבועות עד היום להתחיל לקרוא בתורה? כרגיל, בוודאי קיימת פרשנות לשאלה זו, אבל נניח לכך כרגע. כי כל הפרשנויות כולל התורה עצמה נכתבו על ידי בני אנוש.
ובענייני פרשנויות מעניינת אותי במיוחד הפרשנות של פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל, שהיה מדען, פילוסוף, אך קודם כל יהודי דתי אורתודוקסי. אצל רבים שמו מעורר רגשות דחיה ואפילו שנאה, בתרוץ שהוא כינה חלק מחיילי צה"ל כ"יודו-נאצים" בגלל אופן התנהגותם הלא מוסרי. אבל מה לענייני פוליטיקה לענייני דת? מה לזה ולדעתו של ליבוביץ כאדם דתי על אלוהים והתורה? פרופסור ליבוביץ היה לא רק אדם דתי, אלא גם אדם חכם וחושב.
דעתו לגבי אלוהים, האדם והתורה מאוד מעניינת, כי בניגוד לרבים מהרבנים (שיודעים הכל?) - הוא אינו יודע לענות על הרבה שאלות ולא קשה לו לומר זאת.
לכן אני מביא כאן ראיון קצר ומעניין מאוד של ישעיהו ליבוביץ על פרשת בראשית, שנערך על ידי ירון לונדון בתכניתו שבעים פנים. ראיון מעורר מחשבה זה כמובן מאוד אקטואלי גם היום:
מעיקרי דבריו:
א. התורה על 24 כרכיה אינה אלא עיסוק במעמדו של האדם בפני אלוהים. אין היא עונה על שאלות יסוד כמו תכונות אלוהים ואינה מספקת חומר אינפורמטיבי על מהות העולם ובריאתו.
ב. עובדה מעניינת, הקשורה בקודמת, היא שהתורה מקדישה לעולם כולו על כל צבאותיו (בריאת העולם) 31 פסוקים בלבד, ואילו למשכן שהיה צריף (עלוב) - התורה מקדישה למעלה מ-300 פסוקים.
ג. אין הוא מבין מה פירוש המילה "בראשית" ו"ברא" כתאור אינפורמטיבי, אלא כראשית של המציאות - מושג שהאדם אינו יכול להבין.
ד. "בריאת האדם כצלמו ודמותו" - אינה מצביעה על התכונות האלוהיות של האדם (זוהי רק פרשנות של האדם). לדעתו לאלוהים אין תכונות. משמעות המושג כצלמו ודמותו משמעה אחת - האדם הוא יצור תבוני! יש לו רצונות! בניגוד לטבע שאין לו רצונות. מכאן הוא מסיק (בניגוד לשפינוזה ואלברט איינשטיין) רק דבר אחד - אלוהים אינו העולם והטבע.
ה. האדם היה יצור תבוני מלא ולאחר פרשת גן עדן הוא הפך ליצור תבוני בלתי מושלם. והוא מסביר מדוע: האדם אינו מזהה מהו טוב ורע באופן אבסלוטי. זהו מושג הנתון לפרשנויות שונות של האדם.
ו. מדוע האדם התחיל להתבייש לאחר אכילת התפוח? על זה עונה ליבוביץ "אינני יודע" והוא מוסיף: "דווקא חוסר הבושה (כולל עירום) היא אחת התכונות האופייניות ביותר של האדם במציאות.
ז. ישעיהו ליבוביץ אינו חושש לענות על שאלות רבות ב"אינני יודע". הוא אומר שאין לו קומוניקציה עם שמים, ומלגלג במרומז על אלה שטוענים שלהם יש קומוניקציה כזו.
ח. הוא טוען שהמדע יכול להביא תשובות לשאלות שתשובה להן אין כרגע, אך תשובות אלו תעוררנה שאלות ובעיות חדשות אחרות, שהאדם לא הבין קודם שהן קיימות.
הרב קוק אמר פעם שהוא כותב לא מפני שיש לו כוח לכתוב, אלא מפני שאין לו כוח לשתוק. אז מדוע כל מעריצי הרב קוק כל כך רוצים שאני אשתוק? גם אני לא יכול לשתוק לנוכח טעויות רווחות וסילופים נפוצים. אני בהחלט לא הרב קוק ולא מתיימר להיות אליל כמוהו, גם לא קדוש, אך גם אני בשר ודם אשר יודע משהו בחיים ולא יכול לשתוק.
מדברי הרב קוק: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". (ס' 'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י , ע' קנו).
הרב קוק כבר שוכב בקברו ולא יכול לענות. מה אתם אומרים? וכי לא מוטב שהיה שותק?
בפוסט זה יתואר ניסוי בתפיסות התנהגות בקופים, שמעורר שאלות לגבי תפיסות התנהגות של האדם - בעיקר לגבי מנהגים ופולחנים.
במטרה לבדוק תפיסות התנהגות בקופים, קבוצת מדענים ערכה ניסוי מיוחד בקופים:
בשלב א:
המדענים הכניסו לתוך כלוב גדול סולם והניחו בראשו אשכול בננות.
לאחר מכן, הכניסו לתוך הכלוב 5 קופים.
בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים התיזו על הקופים האחרים סילון מים קרים בעזרת זרנוק.
כתוצאה מכך, בכל פעם שאחד הקופים העז לנסות לעלות על הסולם, הוא קיבל מכות מהקופים האחרים. כי הקופים שלמטה לא רצו לסבול בגלל הקוף שטיפס אל הבננות.
למרות הפיתוי הרב של הבננות, לאחר זמן מה הקופים פיתחו דפוס התנהגות חדש, ואף אחד מהם לא העז עוד לעלות על הסולם.
בשלב ב:
ואז המדענים המשיכו בניסוי. הם הוציאו את אחד הקופים מהכלוב, ובמקומו הכניסו קוף אחר. כמובן שהוא מיד ניסה לעלות על הסולם על מנת להגיע לבננות. אך באותו רגע, הוא קיבל מכות מהקופים הוותיקים.
לאחר כמה נסיונות, הקוף החדש החליט שלא לנסות יותר,למרות שלא הבין את הסיבה למכות, ולא הבין מדוע אף אחד מהקופים האחרים אינו נוגע בבננות.
כך המשיכו והחליפו כל פעם את אחד הקופים הותיקים בקוף חדש, והסיפור חזר על עצמו.
בשלב ג:
משלא נותר אף קוף וותיק בקבוצת הקופים, המדענים ניסו והחליפו את אחד הקופים החדשים עם קוף אחר. ושוב, הקוף קיבל מכות ברגע שניסה לטפס על הסולם, על מנת להגיע לבננות.
אם היו הקופים מדברים בשפת האדם והיו שואלים אותם מדוע הם עשו זאת, הם היו בוודאי עונים: "אינני יודע, אבל כך נעשים פה הדברים, זו המסורת!"
***
ועתה הבה נתאר לעצמנו אם הניסוי היה נעשה על קבוצת בני אדם, במקום על הקופים.
בסיום שלב א' היה וודאי נכתב בספר החוקים או בספר הקודש האיסור לעלות על הסולם ומי שיפר אותו יחטוף מכות.
בשלב ב', אדם חדש שהיה מפר את הכתוב בספר החוקים, וודאי היה חוטף מכות. אם היה שואל מדוע, היו מצביעים על הספר. אם לא היה קיים ספר, היו אומרים לו שזו המסורת, או רצון אלוהים. ליתר ביטחון, כשקמים אנשים ומטילים ספק בהגיון של החוק - אנשים שמעוניינים לשמר את הקיים (מסיבותיהם הם), ממציאים וכותבים אגדות "המסבירות" מדוע אנחנו מקיימים את החוק או המנהג.
בשלב ג' נשאר רק ספר החוקים, או ספר הקודש וספר האגדות, וכולם ממלאים אחר חוק הסולם בקפדנות וללא עוררין.
ועתה, מבלי להעלב, בכל פעם שמישהו מכם:
יורק על חתול שחור,
או אומר טפו טפו ומקיש על עץ,
או מניח תפילין,
או מנשק מזוזה,
או מדליק נרות שבת,
או אינו אוכל בשר עם חלב (למרות שהבשר מארגנטינה והחלב מישראל - ואין סיכוי שמדובר כאן בגדי בחלב אימו):
אולי כדאי לחשוב פעם, מדוע אתם באמת עושים את זאת?
(אין אני מתכוון לאמונה, אלא לפולחן. הרי יש הרבה אמונות ופולחנים בעולם.)
אני חושב על הסולם עם הבננות...
ובכלל כדאי שננסה יותר לבדוק את נטייתנו לקיבעון ולוודא שאיננו מתחפרים בהנחות היסוד שלנו, בלי לנסות לבדוק את מקורן וסיבתן (מקור מהימן אינו יכול להיות ספר אגדות - גם אם קוראים לו ספר הקודש, כי כתבו אותו בני אדם, כמוני וכמוך).
כבר אמר אלברט איינשטיין: "הרבה יותר קל לפרק אטום, מאשר לפרק דעה קדומה".
חומר למחשבה!
ועוד שתי הערות:
למי שעדיין לא קרא, ממליץ לקרוא את הפוסט הזה וטיול חג בעיקבות החצבים. וכן את הפוסט הזה הממליץ על טיול חג בעקבות השקמה ועל הצרעה המפרה שאיננה.
בימים הקרובים אפרסם כאן סידרת פוסטים, חלקם "חושפניים" (ואולי רק באופן מרומז), בנושא עשרת ימי חשבון הנפש.
חג שמח
תוספת עריכה
כרגיל, כאשר אני מפרסם פוסטים מסוג זה - לוח העריכה שלי מראה כניסה מטורפת לתמונה הזו:
לחלאות אדם אלה אזכיר - כל הרגשות השליליים חוזרים אליכם ואתם מצידי יכולים להתפוצץ.
וכל פעם שאני מפרסם פוסט מסוג כזה - יש מישהו שמבטל את המנוי או מוחק עצמו מרשימת הקבועים.
לאלה אומר - עובדות לא נעלמות אם מתעלמים מהן ...
ולכל אלה שמתעלמים, שמחתי לראות שפוסט זה הוא הערך הראשון בדף הראשון, בחיפוש של המונח "פולחנים ומנהגים" בגוגל:
בפוסטים האחרונים כתבתי על חוש הראייה המופלא ועל כך שבשמו אנחנו מבססים את הרציונליות.
אבל, נשאלת השאלה עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על מה שאנחנו רואים? בכתבה זו נדון בהטעייה של החוש הזה, שרובה ככולה אינה נובעת מכשלים של העין, אלא מכשלים של המוח שלנו. מהטעייה תפיסתית הנובעת בחלקה ממוגבלות המוח, אך בחלקה הגדול נובעת גם מדעות קדומות וחינוך של הסביבה. לעיתים אנחנו רואים את מה שאין ואיננו רואים את מה שיש.
עד כמה אפשר לסמוך על הראייה, ראו בסירטון הבא:
ואם עדיין לא השתכנעתם, ראו כיצד הסיגריות מתרחבות ומתכווצות:
כבר כתבתי כי המוח שלנו מסנן את מה שאנחנו רואים. אצל אחדים יותר ואצל אחדים פחות. אם כך, מכמה דברים אנחנו מתעלמים בחיים? כמה דברים מתרחשים והם אינם גלויים לעיניינו?
המוח שלנו מסנן 1:
סיפרו כמה העברות כדור היו בין השחקניות עם החולצה הלבנה?
(הקליפ הזה נמחק פעמיים ביד זדונית, לכן אביא הפעם את הקישור לקליפ הזה)
אז נניח שאדם העומד בשעה מסויימת מאחורי דלפק ומשרת אתכם מתחלף לפני עינייכם (ולא שמתם לב) והוא מבצע רצח, עוזב את זירת הרצח במהירות ושוב מתחלף עם האדם שעומד בדלפק. אתם בהחלט עשויים לתת לו בביטחה אליבי בבית המשפט. לתביעה יכולות להיות עדויות אחרות סותרות ומבלבלות, אך האם תהייה הרשעה, כאשר יש עדויות ראייה בוטחות שבשעת הרצח הרוצח היה כביכול בזירה אחרת?
למעשה לכ- 70% מהאנשים יש אינטואיציה מוטעת. הם רק חושבים שיש להם אינטואיציה בריאה, ראו בסרטון כמה אנשים טענו שהם ירגישו אם מישהו יסתכל עליהם מאחור:
א. רבים מהאנשים סוברים שהם רואים ושמים לב לדברים הרבה יותר מאשר הם באמת. הדבר נובע מעיוורון של חוסר תשומת לב.
ב. מסתבר שלמעשה ככל שבני אדם מציגים עודף ביטחון עצמי, הם למעשה אנשים שהכי פחות צריכים להיות בטוחים בעצמם ובשיפוטם. הם דווקא אנשים שטעו הכי הרבה במבחנים האלה. רבים משתתפים בסדנאות להעלאת הביטחון העצמי. אבל חישבו מה יקרה לביטחון העצמי של המשתתפים בסדנאות האלה, אם נראה להם את הסירטונים האלה.
ג. בכל נקודת זמן נתונה, רוב האנשים אינם מבחינים במרבית הפרטים מסביבם. הדבר נובע ממגבלות המוח בפירוש קליטת העולם על ידי החושים שלהם.
כל זה צריך לעורר ספקות כבדים למידת האוביקטיביות של האדם ובמיוחד לגבי אלה שהכי בטוחים באובייקטיביות שלהם. למעשה קופים מפרשים נכון יותר את מה שהם רואים מאשר האדם בתחומים מסוימים. כך גם חיות אחרות.
כאמור, הדבר צריך למשל לעורר מחשבה עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על עדויות של עדים בבתי משפט. אולי היה כדאי שההגנה תערוך לעדים כמה מהמבחנים האלה בפני השופט, כדי לערער את מידת האמון בעדותם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
