בסוף שבוע זה כתבתי בכאב פוסט על הפוליטיקה שמביאה להדרדרות ההשכלה הגבוהה בארץ. לצערי הכתבה הזו לא זכתה לתהודה בקרב קוראי הבלוג. מה שמעורר בי מחשבות שהנושא לא כל כך מעניין את רוב הציבור. זה חבל, כי בשל כך הממשלה לא שמה על ההשכלה הגבוהה בישראל, וזה יחזור יום אחד, ודי במהרה, כבומרנג לציבור ומנהיגיו. לכן כשראיתי את הנושא החם, ישבתי לכתוב את הפוסט הזה, שכנראה מעניין את הציבור יותר מאשר החורבן הקרב של ההשכלה הגבוהה. למרות שהיום מי שממציא ומביא אליכם את כל פלאי הטכנולוגיה - הם תוצרי חינוך ההשכלה הגבוהה. אז אם זה בכל זאת מעניין אתכם, עדיין יש לכם הזדמנות לחזור לפוסט הקודם, לקרוא ולהגיב.
אני לא נולדתי עם מחשב. לכן במושגי הנוער אני חטיאר. שזה בסלנג ובעצם סתם מילה בערבית לזקן. אני עצמי לא מחשיב את עצמי לזקן, אבל פעם הזקנים נחשבו לחכמים שמחשיבים את דעתם. והיום?
ובעצם אני שייך לדור שבשבילם המחשב היה בגודל אולם, שבו ישבו נקבניות. אהה, דור צעיר - האם אתם בכלל יודעים מה זה נקבניות? מחשב אז היה IBM, כמו מקרר שבתחילה נקרא פריג'ידר - על שם החברה הראשונה שיצרה מקררים. אז מחשבי IBM היו אז נחלת מוסדות גדולים, כמו בנקים ומשרד הפנים. כי איזה בן אדם היה יכול לחלום לרכוש לעצמו מחשב כזה. רק כדי להכניס את המחשב הזה לבית, היה צורך להגדיש את כל השטח למחשב הזה.
מקור: אנשים ומחשבים
והמחשב הזה לא עבד עם דיסקטים בוודאי לא עם מדיה מהמדע הבדיוני כמו DVD. הקלט והפלט של המחשב הזה היו סלילי קרטון דק מנוקב - כרטיסי ניקוב. הקשר בין שפת המחשב לאדם היה ניקובים בכרטיסים האלה. משהו פרימיטיבי כמו ברקוד, אך עם ניקובים כמו בשפת המורס (הצעירים - אתם יודעים מה זה?) במקום ברים. להיות נקבנית היה מקצוע. אני מניח שהיו גם נקבנים, אך המקצוע נקבנית בנקבה, היה משוייך למין הנשי, כמו גננת היום. אמנם היום יש גם גננים, אך כשאומרים גנן - כולם מבינים שזה עובד בגינה.
מקור: ויקיפדיה
ואז הגיעה המצאת המאה (הקודמת) של המחשב האישי, שנקרא בקיצור PC, שגם הוא היה בתחילה של IBM. וחברת מיקרוסופט הביאה לעולם את מערכת ההפעלה המסובכת DOS. איזו חגיגה, בשביל לעבוד בסביבת DOS היה צורך להיות חצי מתכנת וללמוד מלא סימנים ופקודות בנות הברות ומילות קוד אינספור. ולמחשבים האישיים היה מסך עם רקע ירוק כזה, והגרפיקה בתחילה נראתה כך:
נפח הזיכרון של המחשבים האישיים היה 64K, כמדומני. מה אתם יכולים לעשות היום עם 64K? ואת המידע והתוכנות היו אוגרים בדיסקט דק מפלסטיק רך שנראה כך:
האבולוציה של הדיסקטים. למעלה מימין הדיסקט הראשון למערכת DOS
באמצע שנות השמונים חברת אפל, בעצם חבורה של 4 צעירים מוכשרים (שאחד מהם היה סטיב ג'ובס) המציאו את המקינטוש - שהיה הדבר החכם ביותר עלי אדמות, עם מערכת ההפעלה הידידותית שלו. מערכת הפעלה המיועדת לבני אדם ולא רק לחצי מתכנתים או חוצנים מהחלל. ואני שהתחלתי לעבוד על מחשב אישי כששהיתי בארצות הברית, זנחתי מהר מאוד את ה-PC עם ה-DOS הפרימיטיבי, לטובת המקינטוש ומערכת ההפעלה שלו.
המקינטוש הראשון שקניתי היה MAC-SE, שהיה לו כונן עם נפח של 32 מגה. נפח כזה היה נחשב אז לאסטרונומי. כי כל תוכנה היתה לוקחת משהו בין 30 ל- 300K.
כן, משחק מחשב ב-MAC עם אנימציה גרפית אנושית היה בנפח ממוצע של 300K. איזה מתכנת היום שעובד בנפחים בזבזניים, יכול לתכנת תוכנות ומשחקים בנפח של אז? זה כמו לדעת לבשל על פתיליה. כמה יודעים לבשל עליה היום? ולא סתם לבשל עליה, אלא מאכלי גורמה.
המק הראשון
וכשהגיע ה-MAC לעולם יחד עם הדיסקטים בנפח של 800K שקיימים גם היום בגירסת נפח 1,400K - אנשי העולם נחלקו לאנשי PC השמרנים ולאנשי MAC המתקדמים. ואני זוכר כיצד אנשי ה-PC לעגו לאנשי ה-MAC על מערכת ההפעלה שלהם, שאחר כך גנבו את הקונספט של האחרונה - בחיקוי עלוב שנקרא WINDOWS (חלונות). והחלונות האלה עברו כמה גלגולים עד לחלונות של היום, שאפילו לא מתקרבים למערכת ההפעלה של MAC.
MAC הפך למערכת הרישמית של כל משרדי הממשלה האמריקאית ומוסדות החינוך. כשחזרתי לארץ ורציתי לרכוש MAC מתקדם בארץ עם מערכת הפעלה 10, הייתי חייב לחתום על מסמך שאני לא אשתמש במחשב ליצור פצצה גרעינית, כי הוא נחשב והוגדר במושגים של אז - מחשב על.
לעבודה בסביבת MAC הייתה תמיכה טכנית באוניברסיטה למשל, אך לא במרבית מקומות העבודה. בשל כך ובשל חוסר המאמץ להתאים את מערכות ההפעלה של ה-MAC באופן מלא לעברית, מרבית האנשים בארץ נשארו תקועים עם PC.
ואז הגיע האינטרנט והרשתות החברתיות וכבר התחילו להמציא שפות קיצור חדשות, שמזכירות לי את השפה הפרימיטיבית של ה-DOS אז. תגידו, בשביל מה צריך ללמוד ולזכור את כל הקיצורים ושפת הסימנים של היום, במקום שהכל יחזור להיות פשוט. היום פשוט זה כבר לא 
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
