חשיבה חופשית

הפוסט הזה אינו מיועד רק לסטודנטים, אלא גם לכל מי שיש לו ילדים סטודנטים, ולכל מי שההשכלה הגבוהה יקרה לליבו.

אני מלמד סטודנטים בקורס לתואר ראשון. בתואר ראשון במדעים המדוייקים, במרבית הקורסים מתקיימת בחינה בסיומם. מעטים יחסית הקורסים שבהם ניתן ציון על עבודה במקום מבחן. בעבודה התלמיד מתמקד בחקר נושא ספציפי צר, מתוך עשרות הנושאים המועברים בקורס. 

תאורטית במקרה שציון הקורס ניתן על סמך עבודה, הסטודנט יכול לישון בשיעורים ואפילו לא להגיע לשיעורים בכלל - כי הוא לא צריך להבחן על כל חומר הקורס.

ויש סטודנטים שקונים עבודות מוכנות, או ממישהו שכותב להם את העבודה. והם גם לא יודעים שהמרצה מעלה קטעים מהעבודה שלהם בגוגל, ומגלה שהעתיקו קטעים נרחבים מעבודות של מישהו אחר. ואחדים מהם לא שמים לב שעבודה של זכר כתובה בלשון נקבה ולהיפך. הם גם לא תמיד יודעים שמרצים קשוחים כמוני מעמידים אותם בפני ועדת משמעת, שאליה הם מגיעים עם עורך דין.

אני גם מלמד מזה 14 שנים קורס ייחודי בן 48 שעות לימוד, שמיועד לתלמידי תואר שני ושלישי. בשנים הראשונות, ציון הקורס היה ניתן על עבודה סמינריונית בכתב, שבסופה התלמיד היה מרצה שעה אחת - שבה היה מציג את סיכום העבודה בפני שאר התלמידים בכתה ובסופה היה נערך דיון.

כשראיתי שהסטודנטים מחסירים שמיעת מרבית ההרצאות ושהם אפילו אינם מכבדים את חבריהם, ואינם מגיעים לשמוע את הרצאות חבריהם - הטלתי חובת שמיעה של ההרצאות. אבל הסטודנטים אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שהמרצה רואה כל תלמיד שישן, או שקורא בעיתון, או שמשחק במחשב או בסמרטפון.

אך מה ששבר אותי, היה בדיקת העבודות של התלמידים, עם שגיאות כתיב ושפה עילגת של אחדים מהם. הבדיקה הזו גזלה ממני המון זמן.

לכן השנה החלפתי את הפורמט של הקורס. הסרתי את חובת השמיעה של ההרצאות, אבל קבעתי ש- 60% מהציון ינתן על סמך בחינה בכתב. 40% הנותרים ינתנו על סמך עבודה סמינריונית, ללא כתיבה - אבל עם חובת הרצאה בת שעה בליווי מצגת, בפני שאר תלמידי הקורס, כולל דיון בסיום ההרצאה.

ומה לדעתכם קרה?

קודם כל מספר התלמידים שנרשמו השנה לקורס ירד למחצית מהממוצע.

שנית, פתאום הייתה נוכחות מלאה בשיעורים.  פתאום הם הצליחו להגיע לשיעורים משרות מילואים. אף אחד לא ישן ולא קרא עיתון בהרצאה. השנה התלמידים לא אמרו שהם מבינים היטב את החומר ולכן אפשר לדלג על חלק ממנו. פתאום הם החלו לשאול מלא שאלות הבהרה שונות. פתאום כל סטודנט שני הציב לי מכשיר הקלטה מול הפרצוף. פתאום זכיתי למחיאות כפיים בסיום כל הרצאה - כי לשם שינוי הם התחילו להקשיב.

אבל לחבר בחינה בכתב אינו סיפור פשוט כלל וכלל. לתת לסטודנטים שאלות שעליהם הם עונים בכתב החרטומים שלהם, זוהי התאבדות למרצה. בדיקה כזו לוקחת לא פחות זמן מאשר בדיקת עבודות מודפסות בכתב.

לכן במדעים המדוייקים מקובל לחבר בחינה אמריקאית - עם שאלות בעלות תשובות רב ברירתיות. השאלות שאני מחבר דורשות הבנת תהליכים ולא סתם שינון חומר.

אם אתם חושבים שבחינה כזו קלה לסטודנטים, אז אתם טועים. חיבור בחינה של כ- 40 שאלות לוקח לי בממוצע כ- 15 שעות. בבחינות שאני מחבר אי אפשר לנחש, גם לא בדרך האלמינציה. לכן חיבור הבחינה אורך כל כך הרבה זמן.

כשאני מסיים לחבר את הפרוטוטיפ של המבחן, תוכנת מחשב מיוחדת מערבלת את סדר השאלות ואת סדר התשובות - וכל תלמיד מקבל גירסה ממוספרת שונה של המבחן. לכן גם בלתי אפשרי להעתיק אחד מהשני.

על גליון התשובות של כל תלמיד הרשום לקורס מודבקת מדבקת ברקוד שמזוהה על ידי המחשב. כל תלמיד מזדהה עם תעודת זהות.

לפני מספר ימים נערכה הבחינה. וזה היה עמוד השער של המבחן: 

 

 באולם הבחינה ישבו משגיחים בשכר והתלמידים גרמו לי להתרוצץ ולדלג מאחד לשני. היו להם המון שאלות, שבעיקרון היו נסיון לחלץ ממני את התשובות. אני כמובן ציינתי שאני עונה רק לשאלות של הבנת הנקרא ולא של הבנת התשובה. זמן הבחינה הרשמי היה שעתיים ונתתי להם הארכה של חצי שעה נוספת. אז אל תגידו שאני רע.

היתרון הגדול הוא שלאחר שהשקעתי זמן רב בחיבור הבחינה, לפחות הבדיקה נעשית תוך דקות על ידי המחשב. המחשב מזהה את גירסת המבחן של כל תלמיד ואת התשובות הנכונות והלא נכונות. המחשב גם נותן לי סטטיסטיקה, כמה תלמידים ענו נכון על כל שאלה ושאלה.

כיצד נראית בחינה שלי? אני מחבר שאלות בדרגות קושי שונות. מי שלמד טוב, אבל ממש טוב יקבל בקלות 85. אבל בשביל לקבל 100, הסטודנט צריך לדעת לחשוב ולעשות אינטגרציה של כל החומר. תמיד ישנה מה שאני מכנה שאלת ה-100, שמי שעונה עליה הוא גאון.

מדוע אני עושה זאת? פשוט כי חשובה לי רמת הלימודים באוניברסיטה. האוניברסיטה העברית דורגה השנה במקום ה-60 ברשימת 200 האוניברסיטאות הטובות בעולם ויש לה שאיפה לעלות בדירוג. ציונים קלים אפשר לקבל במכללות. כיום מסיימים המונים תארים במכללות ובאוניברסיטאות, אך אין אחר כך מספיק מקומות עבודה.

במדעים המדוייקים אין הסטודנט יכול לעשות תזה 10 שנים ותוך כדי כך לעבוד. סטודנט במדעים המדוייקים זקוק למלגת מחיה כדי להתקיים. בגלל קיצוצים מתמשכים בתקציבי מוסדות ההשכלה הגבוהה, מספר המלגות מוגבל מאוד. כתוצאה מכך מספר תלמידי תואר שלישי חדשים שנרשמים בחוג הלימודים שלי ירד מכ-50 לשנה לשבעה בלבד, בשלושת השנים האחרונות.

לכן, לתלמיד שמקבל ממוצע ציונים של 85, אין סיכוי לקבל מלגת מחיה. התחרות גדולה. גם תלמיד עם ממוצע של 92 בתואר ראשון יקבל לעיתים רחוקות מילגה לתואר שני. תלוי כמה טובים ממנו היו מעליו.

לכן רבים הנושרים ואולי עם כל הצער, טוב שכך. קיימת בארץ אינפלציה של תארים.

עכשיו אתם מבינים מדוע נרשמו השנה לקורס שלי רק מחצית ממספר הסטודנטים הממוצע בשנים עברו?

אז מה לדעתכם עדיף - בחינה או עבודה? 

***

תוספת עריכה

הגיעו ציוני המבחן של התלמידים מהמחשב

הציונים נעים בין 60 ל- 74

כיוון שהציון הסופי משוקלל עם ציון ההרצאה הסמינריונית

הציונים הסופיים ינועו בין 72 ל- 87

בשנים עברו שהציון היה ניתן על עבודה והרצאה סמינריונית

הציונים הסופיים נעו בין 80 ל-100

אין ספק - בחינה קשה יותר ומשקפת בצורה מדוייקת יותר את הידע של התלמיד.

התלמידים יכולים לשפר (או לקלקל) את הציון במועד ב', בבחינה בעל פה.

למרות שניתן לקבל תואר ראשון עם ציון עובר של 55, במרבית החוגים באוניברסיטה העברית - לא ניתן להתקבל ללימודי תואר שני עם ציונים מתחת ל-80 או 75, בהתאם לחוג. תלמידי רפואה חייבים לסיים את שלושת השנים הפרה-קליניות בציון של 75 לפחות, כדי שיוכלו להמשיך הלאה.

בכל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, חובה לקבל ממוצע כללי של 85 לפחות בתואר שני - כדי להתקבל ללימודי תואר שלישי.

במדעים המדוייקים, ממוצע הציון לתואר שני מורכב:

א. ממוצע ציוני הקורסים

ב. הציון על עבודת התזה

ג. ציון הבחינה בעל פה בפני ועדת בוחנים.

כאמור כל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, מקבלות ללימודי תואר שלישי תלמידים עם ממוצע כללי של 85 לפחות.

לאוניברסיטה העברית יש דרישות גבוהות יותר: הממוצע הכללי בתואר שני חייב להיות 85 לפחות, אבל גם הציון של כל אחד משלושת המרכיבים חייב להיות לפחות 85 בפני עצמו.

וזה עדיין לא מספיק. המועמד ללימודי תואר שלישי חייב לעמוד לבחינה בעל פה בפני ועדת קבלה, שבוחנת את ידיעותיו הכלליות ומעריכה את יכולתו לסיים את התואר.

ועדת הקבלה יכולה להחליט אחת משלושת האפשרויות:

א. דחייה של המועמד.

ב. קבלה על תנאי לשנתיים, שבסופם התלמיד יעמוד לבחינה חוזרת בפני ועדת הקבלה, שתעריך גם את התקדמותו המחקרית, ואז תקבל אותו כתלמיד מהמניין, או תדחה אותו. לימודי תואר שלישי של אחד כזה ימשכו לפיכך שנתיים יותר מהממוצע. משמעות הדבר שכר לימוד של שנתיים נוספות.

ג. קבלה כתלמיד מן המניין.

בנוסף התלמיד צריך שיהיה לו מנחה שמסכים לקבל אותו לעבודה המעשית לתזה.

לא קל!