מהו תפקיד בית הספר? יותר מאשר הוא אמור לגרום לתלמידים לשנן חומר ולהקנות ידע, בית הספר אמור להיות בראש ובראשונה בית ספר לחיים. להכין את התלמידים להתמודדות עם החיים בעתיד.
לפני מספר עשורים, כשהמדינה הייתה עניה, כשתקציב המדינה והביטחון היו נמוכים בהרבה מאשר היום (למרות שגם אז תקציב הביטחון היה כשישים אחוזים) - המדינה השקיעה בחינוך הרבה הרבה הרבה יותר מאשר היום, ללא השתתפות תשלומי הורים. המדינה ראתה בחינוך את חוזקה התרבותי, המדעי והמדיני בעתיד.
בעבר בכל בית ספר למדו מוסיקה על ידי מורה מקצועי. מכיתה ד' עד ח'.
בכל בית ספר למדו ציור ואמנות , גם כן על ידי מורה מקצועי מכיתה ד' עד ט'.
בבית הספר למדו שעורי מלאכה - שעתיים ריקמה לתלמידי ג'-ד' (בזכות שיעורים אלה אני יודע היום לתפור כפתור ותיקוני לבוש קלים). והבנים המשיכו בשעורי מלאכה בעץ ובנחושת עד כיתה ח', על ידי מורים מקצועיים.
בבית הספר היסודי ממלכתי שלי למדו גם שעורי חקלאות וגננות על ידי מורה מקצועי בכיתות ה' עד ז'. היום אני יודע לטפח את הגינה שלי בעצמי ולא צריך גנן.
בכיתות ז' - ח' למדנו שלוש שעות שבועיות צרפתית כשפה זרה שניה. חבל שלא ערבית, כי בתיכון החליפו לנו ללימודי ערבית (שנתיים ערבית ספרותית ושנה ערבית מדוברת). בבית הספר התיכון דגלו בלימודי השפה הערבית לכל התלמידים, כי אנחנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה.
והיו גם הרבה יותר לימודי ליבה ומדעים (פיזיקה, כימיה וביולוגיה חובה לכולם - גם מי שלא עשה בהם בחינת בגרות). האם גם היום ילד בכיתה ה' מסיים ללמוד בשתיים וחצי, ופעמיים בשבוע בשלוש וחצי?
אז המדינה העמידה את החינוך בראש סולם עדיפויותיה אחרי ביטחון, והיום? ... על כך אכתוב אולי פוסט מפורט בעתיד.
***
בניגוד להיום, בכל בית ספר למדו שנתיים לימודי תזונה (שלוש שעות בשבוע) על ידי מורה מקצועי. היום בקושי, אם בכלל לומדים תזונה (הבת שלי למדה בקושי סמסטר אחד והבן לא למד בכלל), אבל היום יש פי-100 יותר מקרי אנורקסיה. ואני לא סתם מציין את הקשר הזה (לא שאני טוען שזו הסיבה היחידה). אבל, לחץ ותחרות היו גם אז (ואפילו יותר, אז התלמידים לקחו יותר ברצינות את הלימודים מאשר היום, והייתה תחרות בין התלמידים). מודעות ל"יופי" היתה גם אז, ודוגמניות שדופות היו מוצגות לראווה גם אז בעיתונים.
הפוסט הזה יהיה מוקדש לזכרונותיי מלימודי התזונה ובעיקר למורה לתזונה שלי. המורה לתזונה הייתה גברת בשנות החמישים לחייה, צנועה, מיושבת בדעתה, שולטת בכיתה ברוגע - עולם התזונה בראש מעייניה.
זאת לא היא, רק מאוד מזכירה אותה
למדנו איתה בכיתות ו' - ז'. שנתיים שלמות (נו, כמעט שלמות - כפי שאסביר בהמשך). היו גם ספרי לימוד מיוחדים לתזונה ומבחנים.
במשך השנתיים (כמעט) למדנו הרבה לימודי תאוריה - על מערכת העיכול, על אבות המזון ותפקידם, על סוגי פחמימות (טובים ורעים), על חלבונים מלאים וחסרים, על סוגי שומנים (טובים ורעים), על ויטמינים ומינרלים, על צורות בישול (טובות ופחות טובות) ואפילו על עריכת שולחן, קישוטי וסידורי פרחים, ונימוסי שולחן.
אבל לא רק לימודי תאוריה. גם לימודים מעשיים בכיתה ז'. הכיצד? המורה לא הייתה רק המורה לתזונה. היא הקימה בבית הספר מפעל חיים: היא עמדה בראש מפעל הזנה לתלמידים ששני הוריהם עובדים - מסעדת בית ספר. אז לא היה צריך חוק הזנה. בית הספר סיפק שרותי הזנה תמורת סכום סימלי מצחיק.
המורה לתזונה ניצחה על פעילות המסעדה הזו שהיא עמדה בראשה. האמינו לי שהתלמידים אז לא אכלו ג'אנק פוד, שניצל, נקניקיות וצי'פס. אלא, אוכל איכותי, בריא ומזין.
בכיתה ז' כל התלמידים השתתפו בהכנת הארוחות במסעדה, בנוסף לצוות של ארבע עובדות מטבח. במשך ארבעה ימים בשבוע, היו שיבעה תלמידים מבין שלושת כיתות המחזור - פטורים מלימודים ובמקום היו לומדים ועובדים יום שלם במסעדה. יום אחד, אחת לשלושה, ארבעה שבועות.
התייצבנו במסעדה בשמונה בבוקר, חבשנו כובעי טבחים וסינר, והמורה לתזונה לימדה אותנו את עקרונות בחירת תפריטים לארוחות, את עקרונות הכנת המזון ואת עקרונות הבישול.
בהתנסות הזו למדתי הרבה דברים בסיסיים וגם מורכבים. איך לשבור נכון ביצה. איך לחתוך ירקות - פלפל למשל, כדאי וקל יותר לחתוך מהחלק הפנימי כלפי קליפה החוצה, ולא להיפך. איך לחתוך עוף ובשר, איך לתבלן, איך להכין מנות לפי מתכון מדוייק, איך לתכנן כמויות, איך לקשט מנות (כי אוכל אוכלים עם העיניים), איך להכין קינוחים שונים, ועוד הרבה הרבה דברים. כשהיתי סטודנט באוניברסיטה, יכולתי לבשל בקלות בגלל ההתנסות הזאת.
עד היום, עשרות שנים אחרי, אני זוכר את הקינוחים שהכנו. את סלט הפירות העסיסי, את קינוח הגזר המגורד במיץ לימון ונענע, את כדורי השוקולד בקוואקר שיבולת שועל... אך, זכרון הטעם והריח עדיין בפי ובאפי.
אבל לא רק הכנת אוכל למדנו מהמורה לתזונה. כשסיימנו להכין את האוכל, כחצי שעה לפני שהגיעו תלמידי בית הספר לאכול במסעדה - נטלנו ידיים, התיישבנו לשולחן שערכנו אותו בעצמנו ובראשו המורה לתזונה - לאכול ארוחת צהריים, שאנחנו השתתפנו בהכנתה.
לפני שהתחלנו לאכול, סיפרה לנו המורה סיפורים ואנקדוטות בענייני אוכל ועל נימוסי שולחן. בארוחה עצמה אין מדברים. למשל, סיפרה לנו שיצא לה לאכול עם נכדתה הקטנה בחדר האוכל של קיבוץ גינוסר. באותה ארוחה השתתף דוד בן גוריון שהגיע לביקור, ואכל שם בהתלהבות יתרה.
בן גוריון בחדר אוכל בקיבוץ משמאל, 1966.
ומי האורח במרכז אתם יודעים?
את הכלים לארוחה הזו הביאה פולה בן גוריון ממטבחה הפרטי.
מקור: עיתון הארץ
ובן גוריון, ינוח על משכבו בשלום, אכל עם הידיים ובצורה לא בדיוק אסתטית בלשון המעטה, שהדהימה את נכדתה של המורה. וכפי שילדות קטנות לא עושות חשבון, היא העירה בקול רם שכל חדר האוכל שמע: "למה האיש הזקן הזה אוכל כל כך מגעיל?". המורה כמובן רצתה לקבור את עצמה. יודעים כיצד הגיב בן גוריון? הוא קם לעבר הילדה ואמר: "תלמדי מסבתא שלך ילדה איך לאכול יפה, כדי שלא תאכלי כמוני".
***
כבר הזכרתי כי כמעט למדנו תזונה שתי שנות לימוד. מדוע כמעט, כי בשל ארוע שאספר מיד, לא סיימנו את השנה האחרונה איתה ולא נפרדנו ממנה.
ומעשה שהיה כך היה. כחודשיים לפני סיום שנת הלימודים של כיתה ז', אחד התלמידים מצא קנדום (גומי) באחד מגינות בית הספר האינטימיות - הגינות שטיפחנו בשיעורי החקלאות. יצאה נפשו של הילד לחמוד לצון והוא הניח את הדבר על שולחנה של המורה לתזונה, לפני שעמדה להכנס לשיעור. כשראתה זאת המורה לתזונה, יצאה מיד מהכיתה ולא שבה עוד.
במקומה חזר מנהל בית הספר מלווה במחנכת. לאחר הסבר על חומרת המעשה, הודיע לנו המנהל שנענש קשות, אלא אם כן יקום ויודה מי שעשה את הדבר. אף אחד לא קם. מנהל בית הספר אמר שנוכל להיות פטורים מעונש אם מישהו יגלה מי האחראי למעשה. אף אחד לא קם. הצטוונו להמתין בחצר בית הספר, עד לסיום הישיבה והדיון במעשה, בכינוס חרום של חברי המועצה הפדגוגית של בית הספר. בנוסף לכל הצרות, מנהל בית הספר החילוני שלנו היה אדם דתי חובש כיפת בד משי שחורה.
לאחר שעה בחצר בית הספר, הוכנסנו לכיתה והמנהל מסר את גזר הדין. המועצה הפדגוגית החליטה לסלק אותנו מבית הספר לשלושה ימים, בתוספת איגרת להורים שנדרשו לחתום עליה. בנוסף לכך הוחלט שלא נקבל תעודות בסיום שנת הלימודים.
משמעות הדבר הייתה שלא נוכל להרשם לתיכונים שבזמנו היו מכיתה ט' עד י"ב. ההרשמה לתיכון הייתה אז במחצית הראשונה של כיתה ח' והייתה דרושה תעודת ציונים של כיתה ז'.
בזמנו לא היה עדיין חוק חינוך חובה בתיכון, ולהתקבל אליו היה צורך בתעודה סבירה בכיתה ז', בתעודת התנהגות טובה, בחוות דעת של בחינה פסיכוטכנית, ובציוני עובר בבחינת "הסקר" הארצית, שהייתה מקובלת אז - מעין בחינת בגרות של בית ספר יסודי. מי שלא מילא את כל ארבעת הקריטריונים - נדון לנשור מבית הספר וללכת לעבוד, או ללמוד הדפסה ופקידות, נגרות, מסגרות, נפחות, חשמלאות וכיוצא באלו - בבית ספר מקצועי ללא בגרות. או ללמוד בבית ספר חקלאי - כן היו כאלה פעם.
לכן, העונש שלא לקבל תעודת ציונים בסיום כיתה ז' היה לנו כבד ביותר ועוד יותר להורים המודאגים. אז הורים לא העזו להתערב ולנהל את בית הספר, או להכות מורים ומנהלים. אל המורים התייחסו בכבוד. אל המורים, הורים ותלמידים פנו בתואר "המורה" ולא בשם פרטי. בכניסת המורה לכיתה, כל התלמידים היו קמים ונעמדים על רגליהם, עד שהמורה נתן אות לשבת. אני כבר רואה אתכם הצעירים מחייכים בחוסר אמון. אבל אז תלמידים לא התחצפו למורים. גם לא הסתובבו בבתי הספר עם סכינים והטילו מורא על הילדים והמורים.
מה קרה בפועל? לפני ההרשמה לתיכונים סיפקו לנו רק העתק תעודה, שבאמצעותו נוכל להתקבל לתיכון על תנאי, עד שנספק בסיום כיתה ח' את התעודה הרשמית של כיתה ז' יחד עם התעודה של כיתה ח' - ללא כל רבב בהתנהגות.
כן, אז מערכת החינוך היתה רצינית הרבה יותר מהיום.
את המורה לתזונה יכולנו רק להעריך על מה שלמדנו ממנה, ולהצטער על כך שלא יכולנו להיפרד ממנה בסיום בית הספר, כמו משאר המורים. היא לא סלחה. כמה סימבולי - סיום עגום שהשאיר לנו טעם רע בפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה