כתבתי פוסט אישי שכותרתו וידוי, שבו אני הולך לפרוס בפניכם דברים נסתרים על עברי. עמדתי לפרסמו היום, אך מכיוון שהפוסט הנוכחי חשוב יותר, דחיתי אותו לפעם הבאה. סליחה הדרמטיות ועל המתח - רק שתדעו שיש למה לצפות.
כל פעם שאני כותב משהו כמו למשל הפוסט על האמיתות של סיינטיפיק יוטיוב, מסתבר כי דברי פוגעים באנשים מסויימים, שרואים באמונותיהם אמת מדעית - גם אם היא בהחלט אינה מדעית, על פי כל העקרונות של המדע. נכון, המדע אינו כל האמת - אבל הוא הדבר הכי קרוב לאמת. אז במקום שיתייחסו לדברי בצורה עניינית הם מתייחסים אליהם בצורה רגשית. ואולי אם במקום להעלב, לו לפחות היו קוראים בעיון את כל דברי ולא בצורה סלקטיבית - אולי היו מגיעים למסקנה שאין כאן פגיעה אישית בשום פנים ואופן. אבל כזכור לכם, המוטו של הבלוג הוא: עובדות אינן נעלמות כאשר מעלימים אותן. יגידו שאני חוזר על המשפט הזה כמנטרה, אז שיגידו. עובדות לא תמיד נעימות לעין ולאוזן. אני לא כאן כדי למצוא חן בעיני מישהו.
ובהקשר לכך אחזור על החידה שכבר כתבתי בפוסט אחר, ולא באה על פתרונה:
כידוע בלוג זה עוסק באמיתות מול אמונות ומנסה להפריד ביניהם. קיימת כמובן בעיה בהגדרת אמיתות, כי רבים רואים באמונה כאמת שלהם. המדע הוא הדבר הקרוב ביותר להגדרת האמת - כי הוא אינו מבוסס על אמונות (שאנשים נתלים בהן "כדברי אלוהים חיים", ונראה שקשה יותר להזיז אנשים מאמונות מאשר לטוס במהירות האור).
בניגוד לאמונות, המדע מתעדכן ואפילו שולל מסקנות קודמות, כאשר מתגלים ממצאים חדשים בעזרת שיטות וטכנולוגיות חדשות ומדויקות יותר.
המאמינים נתלים בכך שהאמונות שלהם תמיד יהיו שרירות וקיימות (כל עוד המדע לא הפריך אותן ויש כאלה שימשיכו להאמין גם אם המדע סתר את אמונתם). הם מאמינים שיום יבוא והמדע יוכיח את האמונות. משל למה הדבר דומה? נניח אתם רואים ילד זר שחמק מכם ברחוב ומחליטים ששמו משה. אם לא תמצאו את הילד לשאול לשמו - לא ניתן להוכיח או להפריך את הטענה שזהו אכן שמו.
תופעות מיסטיות (המכונות על-טבעיות), בדרך כלל אינן יכולות להיות מוסברות על ידי המדע, ולכן נחשבות על ידי רבים ללא רציונליות - בעיקר לאלה שלא חוו אותן בעצמם. רבים יהיו אולי מוכנים להאמין בקיומן רק אם הם עצמם יחוו בתופעות האלה, גם אם אין להן כרגע הסבר רציונלי.
ומה יקרה לכם אם תחוו בתופעה "על -טבעית"? האם תוכלו להבחין אם מדובר במציאות או דמיון? האם תוכלו להבחין אם היה הדבר במציאות או שהיה זה רק חלום?
אז אתן לכם טיפ. במציאות לכל דבר יש התחלה. בחלום אין התחלה מוגדרת. במציאות אתם יכולים להחליט שבכל פעם שתתקלו במצב מסויים תגרדו באצבעכם את קצה החוטם. בחלום לא תוכלו לעשות זאת מתוך כוונה מראש. והחשוב מכל - בחלום לא תוכלו לקרוא מילים (לא בשלטים, לא בעיתון ולא בספר). האם שמתם לב לדבר בחלומותיכם?
אז אם אתם נתקלים במצב שכביכול נראה לכם לאחר מכן כחלום, ויש בו אחד משלושת הסממנים שציינתי - אז אתם כנראה לא חלמתם. אולי גם לא הייתם במציאות, אבל הייתם במציאות אחרת. נסו להתרכז בשקט ואולי תזכרו במצבים כאלה שחוויתם.
בסדרה בת שתי כתבות (זו והבאה) אשתף אתכם במצבים כאלה שחוויתי אני, מהקל אל הכבד - מצבים שאני מכנה אותם " ביקור במקום אחר". לאחר שחלקכם יאמרו - לא אפשרי! אתאר לכם ניסויים מדעיים מבוקרים שהוכיחו את האפשרות הזו לפחות לגבי אדם אחד. ואם יש אחד כזה בוודאות, יש כנראה עוד אחרים כמוהו.
להיות כאן ושם
המדריך שלי לשעבר לדוקטורט היה מרבה להירדם בהרצאות בכנסים ובסמינרים של תלמידים. אך להפתעת כולם, ידע לחזור על כל דברי המרצים בסוף ההרצאה בדיוק מפליא.
שאלו את רעייתי והיא תאשר לכם שלעיתים נופלת עלי תרדמה כבדה כאשר אנו צופים בהצגת תיאטרון (בעיקר כאשר אני לאחר יום עבודה מעייף). אבל אני לא באמת ישן. אני נמצא "במקום אחר" שבו אני רואה אירוע שאינו קשור כלל וכלל להצגה, לא סתם רואה - אני משוכנע שאני נמצא שם. אבל כשאומרים לי הסובבים בחיוך "ישנת טוב, הא?", אני מפתיע אותם ומספר להם כל מה שנאמר והתרחש בהצגה.
יש לי הסבר לכך, שאין אני מבין מדעית את המנגנון שלו - קיימת הפרדה בין חוש הראיה והשמיעה שלי. בשמיעה אני נמצא במציאות, אבל בראיה אני עשוי להמצא במציאות אחרת.
לעיתים הייתי במקומות לא מוכרים, שבאופן מפתיע הגעתי אליהם באמת, לעיתים לאחר הרבה שנים. כל פרט שם מוכר לי, למרות שלא הייתי שם פיזית "באמת" אף פעם מקודם. במידה זו או אחרת, רבים מכם וודאי נתקלתם בתחושת הדה ז'וו. השאלה היא כמה נתתם דעתכם לכך.
חוויה מיסטית ביום כיפור - חוויה מחוץ לזמן ולמקום
כבר סיפרתי לכם באחד הפוסטים הקודמים שיש לי זכרונות מדוייקים ומאומתים על ידי המבוגרים מגיל ממש צעיר. כעת אספר על חווית ילדות יוצאת דופן הזכורה לי. גם אם רבים מכם עשויים לפקפק בנכונות הדברים. אני זוכר כאילו היה זה אתמול - בגיל כמעט שש, אבא שלי לקח אותי ביום כיפור, לבית הכנסת הגדול בעיר (אז עיר יחסית קטנה). אבא שלי אדם חילוני בהכרה מלאה, אך לקח אותי בחגי תשרי לבית הכנסת. לא יודע מה הסיבה, הוא עצמו לא התפלל. הוא אף פעם לא הלך יותר לשם לבדו.
בערב יום כיפור, בית הכנסת המרכזי היה הומה אדם. לא היו מקומות ישיבה ואני לא יכולתי לראות דבר, מלבד טליתות ותקרת הבית. רגלי כאבו מעמידה ולא היתה לי סבלנות להשאר. לפיכך, יצאנו לסבב בתי כנסת בעיר, כדי למצוא אחד צפוף פחות עם מקום ישיבה. גם האחרים היו צפופים מאד ולבסוף אבא שלי הוליך אותי לעבר אחד נוסף, שבו הבטיח לי שיהיה מקום ישיבה.
צעדנו ברחוב הראשי של העיר, בקטע רצוף חנויות. ואז, בין חנות הדגים של "פוּקְס" לבין חנות הנעליים של "רוֹט", אנו רואים פתח קטן ללא דלת בקיר. אבי אומר לי שזה בית הכנסת. נכנסנו דרך הפתח הנמוך (אבי היה צריך להתכופף, כדי לעבור בו).
ירדנו שלוש מדרגות ואנו עומדים בקצה מרכז אולם מלבני (בצלע הארוכה שלו). אני מימין לפתח, אוחז בידו של אבי שעומד לשמאלי. קירות האולם לבנים בוהקים באור חזק. אין בו חלונות ולא מקור תאורה. לא מנורות ונברשות המאפיינים בתי כנסת, גם לא ארון קודש. משמאלנו, במרכז האולם, שלוש שורות כסאות לבנים. אף לא אחד יושב עליהם. משמאלנו ומימיננו פזורים עשרה "אנשים" עם גלימות ארוכות לבנות, הדוקות לגופם ושיער ראשם לבן ארוך. כל אחד עומד במקום אחר, גופם פונה לכיוונים שונים ובזוויות שונות.
במקום שאמור להיות ארון הקודש, נמצא מעין פודיום לבן, עליו ניצב "אדם" בעל שיער לבן עם גלימה לבנה "אחרת". פניו כשל אדם בשנות השישים לחייו, שערו הלבן קצר. גופו פונה לסירוגין לעבר הקיר שבו ניצבנו אנחנו ולעבר קצה האולם הנגדי. שלוש מהדמויות עם הגלימות הלבנות עומדים בקרבתו, גם הם פונים לעבר אותו קצה.
במרכז הקצה הנגדי של האולם עמד פודיום נוסף בצבע שחור, עליו ניצבת דמות אדם בגלימה שחורה, שיער שחור ארוך - מזכיר בקצת דמות של כומר יווני אורתודוכסי (במבטי היום). מעט מאחור, ניצבים לשני צידיו שתי דמויות נוספות עם גלימות ושיער שחורים.
מצידנו, מעט לפנינו, מול הפודיום השחור, ניצב אדם נוסף, שערו השחור קצר, בעל זקן צרפתי, נראה בשנות החמישים לחייו. מלבדנו, הוא היה היחיד בלבוש "ארצי". נושא שק על גבו רוכן כמשתחווה, פיו מחייך במבוכה.
אני אוחז בידו של אבי, שנינו עומדים במרכז, כשני צעדים מפתח הכניסה. אף אחד מהדמויות האלה אינן מסתכלות עלינו, כאילו רואים ואינם נראים, מלבד הדמות על הפודיום הלבן, שמבטה פנה אלי לשבריר השנייה. הדמות נראתה כמנהלת טקס, בשפה ובנעימה לא מובנת לי. דבריו מופסקים מדי פעם ע"י הדמויות הלבנות, כל פעם ע"י דברי דמות אחרת ולפעמים מעין "זמירה" של כל הדמויות הלבנות.
לפתע, החלה לדבר הדמות הניצבת על הפודיום השחור. שתי הדמויות השחורות הניצבות מאחור, חוזרות על דבריו בזמירה. האיש בלבוש הארצי, מאזין לדבריו וממלמל. אני שואל את אבי בלחישה באיזה שפה הם דוברים. הוא השיב לי שהוא חושב שהם מדברים בלטינית.
במרחק הזמן, אני יודע שכשאבי עונה לי שהוא "חושב", הוא לא ממש יודע את התשובה והוא "מנחש" משהו, כדי לספק לי איזה שהיא תשובה. למרות שרגלי כאבו מהעמידה, אבי לא רצה שנשב על הכיסאות הפנויים בשפע. הוא פטר בכך שאנחנו כבר עומדים ללכת.
דקות אחדות לאחר מכן, משכתי את ידו, ברצוני לצאת מהמקום. עלינו חזרה על שלושת המדרגות ויצאנו מפתח האולם לרחוב. המשכנו לטייל מעט וחזרנו לעבר ביתנו. אבל, כשעברנו שוב בקטע הרחוב, הפתח של אולם "בית הכנסת" נעלם.
מספר ימים אחר כך, עברתי שוב עם אבא שלי בקטע הרחוב הזה וחיפשתי את פתח הכניסה ההיא. כמובן, ראיתי רק חנויות. שאלתי אותו אם הוא זוכר כיצד עשינו סבב בתי כנסת ביום כיפור. הוא ענה לי בחיוב. כששאלתי אותו איפוא נעלם בית הכנסת האחרון שהיה כאן, הוא הסתכל עלי בתמיהה ושאל איזה בית כנסת. חזרתי על מה שראינו בו לפני מספר ימים. הוא הסתכל עלי במבט כזה, כאילו ירדתי מדעתי ואמר שבוודאי חלמתי. ואני כועס עליו, בטוח שזה היה, לא מבין כיצד הוא שכח. כשגדלתי, כל פעם שעברתי בקטע הרחוב הזה, חיפשתי את פתח האולם הנעלם...
אתם וודאי חושבים כמוהו שהיה זה חלום ואני אומר לכם שזה היה גם היה. היה לאירוע הזה התחלה וסוף מוגדרים הזכורים לאבא שלי, מלבד הביקור "בבית הכנסת" המוזר הזה.
הסופרת והפסיכולוגית האמריקאית מרילין פרגוסון, מתארת בספרה "קנוניית עידן הדלי" את היווצרותה של תודעה אלטרנטיבית. המושג "תודעה אלטרנטיבית" הוא מצב בו אדם מוצא את עצמו לפתע במקום או בעולם אחר מעולם המציאות הפיזי וחווה חוויות שנראות בעיניו כממשות אפילו שבגופו הפיזי הוא לא זז ממקומו. זה בהחלט מתאים למצב שאותו חוויתי.
וודאי יש כאלה שיאמרו כי מדובר כאן בשטף של מולקולות נוירוטרנסמיטורים בין תאים עצביים במוח שגורמים לדמיון של ילד להיראות כמציאות, אבל אני יכול להבטיח לכם שבגיל שש לא השתמשתי בסמים פסיכודלים.
אינני יכול להסביר מה משמעות החזיון שראיתי, אך הוא חרוט חזק במוחי שנים רבות לאחר מכן.
בשיחה שהייתה לי בנושא, מישהו העלה את האפשרות שבנוסף לעולם בו אנחנו מתקיימים, קיימים גם עולמות מקבילים. בעולמות המקבילים האלה יכולות הסיטואציות להיות זהות לאלה שביקום שלנו, יכולות להיות עם שינויים קלים, עם שינוייים משמעותיים יותר, או שונות בתכלית השינוי.
בכל מקרה יתכן שיש קשר תת-מודע הדוק, בינינו לבין המקבילים שלנו בעולמות המקבילים ולפעמים נוצרת אפשרות שדבר מסוים ייגע במודעות שלנו באמצעות הבזקים של ידע פתאומי, אולי בחלום, אולי כתמונה המצטיירת בדימיון.
בהחלט נשמע כמדע בדיוני, אבל פיזיקאים מודרנים מכובדים יכולים לקבל זאת כאפשרות.
קיימות עדויות מדעיות אמפיריות וחישוביות התומכות בקיום יקומים מקבילים - עדויות הנתמכות גם על ידי מכאניקת הקוונטים. אחת התורות המרכזיות בפיזיקה המודרנית.
יקומים מקבילים. מקור: הידען
ואת הכל עדיין לא סיפרתי. אך על זאת אכתוב בכתבה השניה. אלה שמתעניינים בנושא ואינם רוצים להחמיץ את ההמשך - מוזמנים להצטרף כמנויים לבלוג.
הפוסט הזה הוא המשך בסידרה על תפיסת עולמנו הנקבעת על ידי חמשת החושים שלנו. כפי שנוכחתם בפוסטים קודמים ותווכחו בפוסטים עתידיים, כל אחד מחמשת החושים יכול להטעות אותנו. לא רק שיכול, אלא חלק מההטעיות האלו הן מובנות בדפוסי המוח שלנו. לכן אין אנחנו יכולים לראות את המציאות לגמרי כהוויתה.
חלק ניכר מהאשליות ועיוותי התפיסה שאנחנו חווים ביום יום אינם נובעים רק מחוש אחד "שמשתגע", אלא מהתנגשות הקליטה ממספר חושים, או מזליגה של ניתוח קליטה מחוש אחד לחוש השני. לתופעה זו, בה החושים "זולגים" זה לתוך זה ומשתלבים קוראים סינסטזיה, ועל אף שלרוב שמים לב אליה רק בתופעות קיצוניות (למשל, יש אנשים שרואים ריחות וטועמים אותיות), היא משפיעה על כולנו.
דוגמה מעולה להתנגשות חושית שכזו מגיעה מאפקט מקגורק, כפי שניתן לראות בסרטון הבא, שמדגים ומסביר אותו (האם זה בָּה או פָה?):
אנשים בעלי קוצר ראייה גבוה, אשר מרכיבים משקפיים טוענים לעיתים קרובות שכאשר הם ללא משקפיים הם גם לא שומעים טוב – לאור אפקט מקגורק הנובע מהשימוש של המוח בקריאה של שפתיים לצורך שיפור ופיענוח השמיעה, אתם יכולים להבין עכשיו מדוע המשקפיים דרושים להם גם לשמיעה טובה.
דוגמה נוספת וחזקה מאוד להתנגשות בין שני ערוצי מידע במוח (אם כי לא לסינסתזיה כשלעצמה) מגיעה מאפקט סטרופ, המדגים את הקושי באמירת שם של צבע, המופיע כמילה המתארת צבע אחר. למשל על פי האפקט, נדרש לאדם זמן תגובה ארוך יותר לומר "כחול" כאשר המילה "אדום" כתובה בכחול, מאשר כאשר המילה "כחול" כתובה בצבע כחול. באותו אופן תקראו אדום יותר מהר מאשר אדום.
נסו למדוד את עצמכם - כמה זמן לוקח לכם להגיד את שמות הצבעים (לא המילים!) המופיעים בתמונה הבאה:
ועכשיו כמה זמן לוקח לכם להגיד את שמות הצבעים?
הפעם קשה יותר נכון?
לעומת זאת, אם אתם לא יודעים רוסית, אתם תצליחו להגיד את שמות הצבעים במהירות גבוהה בהרבה בתמונה הבאה (ויודעי רוסית שביניכם יתקשו):
בשנות החמישים השתמשו בארצות הברית בתופעה זו כדי לזהות מרגלים סובייטים על ידי כתיבת מילים ברוסית בצבעים שונים ובקשה מהנבדקים להגיד מהו צבע המילים. אם הם היו יודעים רוסית, זה היה מפריע להם בקריאת המילים. מחוכם, הא?
ומה ההסבר הביולוגי?
החוקר סטרופ, שעל שמו נקרא האפקט, מצא שלמרות שיש במוח הפרדה בין איזור ראיית צבע לבין איזור קריאת מילים - יש קשר עצבי ביניהם.
היום חג שמחת תורה שבו מסיימים את פרשת השבוע האחרונה ומתחילים מחדש את הראשונה. ראוי לציין שמתחילים את קריאת התורה היום ולא בשבועות - חג מתן תורה. וכי לאחר מתן התורה בני ישראל חיכו משבועות עד היום להתחיל לקרוא בתורה? כרגיל, בוודאי קיימת פרשנות לשאלה זו, אבל נניח לכך כרגע. כי כל הפרשנויות כולל התורה עצמה נכתבו על ידי בני אנוש.
ובענייני פרשנויות מעניינת אותי במיוחד הפרשנות של פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל, שהיה מדען, פילוסוף, אך קודם כל יהודי דתי אורתודוקסי. אצל רבים שמו מעורר רגשות דחיה ואפילו שנאה, בתרוץ שהוא כינה חלק מחיילי צה"ל כ"יודו-נאצים" בגלל אופן התנהגותם הלא מוסרי. אבל מה לענייני פוליטיקה לענייני דת? מה לזה ולדעתו של ליבוביץ כאדם דתי על אלוהים והתורה? פרופסור ליבוביץ היה לא רק אדם דתי, אלא גם אדם חכם וחושב.
דעתו לגבי אלוהים, האדם והתורה מאוד מעניינת, כי בניגוד לרבים מהרבנים (שיודעים הכל?) - הוא אינו יודע לענות על הרבה שאלות ולא קשה לו לומר זאת.
לכן אני מביא כאן ראיון קצר ומעניין מאוד של ישעיהו ליבוביץ על פרשת בראשית, שנערך על ידי ירון לונדון בתכניתו שבעים פנים. ראיון מעורר מחשבה זה כמובן מאוד אקטואלי גם היום:
מעיקרי דבריו:
א. התורה על 24 כרכיה אינה אלא עיסוק במעמדו של האדם בפני אלוהים. אין היא עונה על שאלות יסוד כמו תכונות אלוהים ואינה מספקת חומר אינפורמטיבי על מהות העולם ובריאתו.
ב. עובדה מעניינת, הקשורה בקודמת, היא שהתורה מקדישה לעולם כולו על כל צבאותיו (בריאת העולם) 31 פסוקים בלבד, ואילו למשכן שהיה צריף (עלוב) - התורה מקדישה למעלה מ-300 פסוקים.
ג. אין הוא מבין מה פירוש המילה "בראשית" ו"ברא" כתאור אינפורמטיבי, אלא כראשית של המציאות - מושג שהאדם אינו יכול להבין.
ד. "בריאת האדם כצלמו ודמותו" - אינה מצביעה על התכונות האלוהיות של האדם (זוהי רק פרשנות של האדם). לדעתו לאלוהים אין תכונות. משמעות המושג כצלמו ודמותו משמעה אחת - האדם הוא יצור תבוני! יש לו רצונות! בניגוד לטבע שאין לו רצונות. מכאן הוא מסיק (בניגוד לשפינוזה ואלברט איינשטיין) רק דבר אחד - אלוהים אינו העולם והטבע.
ה. האדם היה יצור תבוני מלא ולאחר פרשת גן עדן הוא הפך ליצור תבוני בלתי מושלם. והוא מסביר מדוע: האדם אינו מזהה מהו טוב ורע באופן אבסלוטי. זהו מושג הנתון לפרשנויות שונות של האדם.
ו. מדוע האדם התחיל להתבייש לאחר אכילת התפוח? על זה עונה ליבוביץ "אינני יודע" והוא מוסיף: "דווקא חוסר הבושה (כולל עירום) היא אחת התכונות האופייניות ביותר של האדם במציאות.
ז. ישעיהו ליבוביץ אינו חושש לענות על שאלות רבות ב"אינני יודע". הוא אומר שאין לו קומוניקציה עם שמים, ומלגלג במרומז על אלה שטוענים שלהם יש קומוניקציה כזו.
ח. הוא טוען שהמדע יכול להביא תשובות לשאלות שתשובה להן אין כרגע, אך תשובות אלו תעוררנה שאלות ובעיות חדשות אחרות, שהאדם לא הבין קודם שהן קיימות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
