חשיבה חופשית

המשך לפוסט בחירות הורים בבתי ספר. במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.

כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סימסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב, דף מכל מורה. והמורים מקבלים דפי הערכה מהתלמידים. אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.

אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות 7 שנים לפני. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות. בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות לימודים שונות לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת - עם איזונים מסוימים של הנהלת בית הספר . ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון  שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר, להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה כך.

אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קסן, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושת ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, בתנאי שמנח"י ישחררו אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק, וסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.

כשהבן החל ללמוד שם, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסימסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות.  בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.

ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה.  ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.

ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס שגרה לבד ברחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא לה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.

ובצד בית הספר היה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.

ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי  הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...

ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית. 

לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בלידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה וועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו שהוא התקבל. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.

והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. זה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן. 

הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות עם שפה משותפת, שהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.

***

חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות. וחלק נשרו מהתיכונים בשל התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים.

אתמול יצאתי באמת לפגרת קיץ מהוראה באוניברסיטה, אם כי לא לפגרה מהמחקר שממשיך 24/7. סיימתי את כל חובות ההוראה שלי לשנת הלימודים הזו. וזה לאחר שנערכה הבחינה האחרונה בשני הקורסים שאני מעביר. אבל יש לי סיפורים בשבילכם על הבחינה ועל סטודנטים. נראה לי שאני צריך לכתוב פעם ספר על סטודנטים.

בקורס לתלמידי מוסמך ודוקטור שבו נערכה הבחינה, יש שיעורים שאני מעביר ויש סמינרים שהתלמידים מעבירים. בסמינרים כל אחד קורא מאמרים בנושא מסויים ומעביר הרצאה סמינריונית בת 45 דקות. והציון הסופי של הקורס מורכב מ- 60% למבחן ן-40% להרצאה הסמינרית.

אין חובת נוכחות בהרצאות מלבד בסמינריונים. מסתבר שיש סטודנטים שלא מחמיצים אף הרצאה (אלא אם חולים או יוצאים למילואים). ויש כאלה שלא מראים בכלל את פניהם. הם חושבים שיוכלו לראות את המצגות שאני מעלה באתר הקורס וזה מספיק להם. מקסימום יצלמו סיכומים של הסטודנטים בשיעור. או יאזינו להקלטות מסוללת מכשירי ההקלטה שהם מציבים על הקתדרה. אם כך היה הדבר, אפשר היה לסגור את האוניברסיטאות ולקבל תואר מלימוד דרך האינטרנט.

ומפני שיש מצגות באתר והקלטות על ידי הסטודנטים, חלק מהנוכחים בהרצאות משחקים בסמרטפונים או במחשבים הניידים שלהם - והמרצה כמובן רואה הכל, אפילו כל פיהוק ושנת ישרים של הסטודנטים המנקרים. אבל כמובן אוניברסיטה היא אוניברסיטה ולא בית ספר. ועוד אחזור לכך בהמשך.

שמעו סיפור. בקורס הייתה תלמידה שישבה תמיד בשורה השניה באותו כסא - מאזינה,מסכמת ומשתתפת בדיונים. אבל פתאום, שלושה שבועות לפני סיום הקורס, אני רואה שהיא עברה לשבת בשורה אחורית באולם. והיא יושבת פניה מופנים לצד האולם ולא למרצה ולמסך המצגות. בכלל מנותקת ממה שמתרחש ומקלידה במחשב הנייד שלה עם פרצי צחוק מפעם לפעם. ממש לא הבנתי מה קרה לה. והיא הייתה צריכה להעביר את ההרצאה הסמינריונית שלה בעוד שבוע וחצי.

לאחר מספר ימים אני מקבל מייל מיו"ר ועדת הוראה לבקשה חריגה. והוא כותב שהתלמידה הזו סובלת מאפילפסיה (מחלת הנפילה) ושהמחלה החמירה לאחרונה, וכי היא צריכה לעבור סדרת בדיקות. לכן היו"ר שאל בעדינות האם אני מוכן להחליף את ההרצאה הסמינריונית שלה בעבודה סמינריונית בכתב. כמובן שהסכמתי. אלא מה? אני צריך שהיא תחטוף בהרצאה שלה התקף אפילפסיה?

אבל תהיתי ביני לביני מדוע היא לא פנתה אלי ישירות בענין, אלא דרך היו"ר. ובשיעור הבא, היא תופסת אותי לפני תחילת השיעור. שערה פרוע, והיא מעט רועדת, עם פרצוף מדוכדך ולא מרוכז - כאילו שעברה שינוי אישיות. והיא שואלת אם אוכל לתת לה הנחיות לעבודה הסמינריונית שהיא אמורה לכתוב במקום הרצאה. אמרתי לה שתפנה אלי בסיום ההרצאה, כי אני חייב להתחיל. ובסיום ההרצאה (זה היה ביום חמישי בחמש אחר הצהרים), בקשתי ממנה שתשלח לי מייל ואני אשלח לה הוראות כתובות. מסתבר שהיא שלחה לי מייל ביום חמישי בלילה ועוד אחד ביום שישי. אבל אני לא נוהג להכנס למייל ההוראה שלי בסופי שבוע. מה אין לי מה לעשות? וביום ראשון בבוקר אני מקבל מייל מיו"ר ועדת הוראה, העתק מהתכתובת שהיא כתבה אליו, בה היא מתלוננת ששלחה לי שני מיילים ומדוע לא עניתי לה. החזרתי מייל עם העתק אליה, שאינני מבין מה הדחיפות להתלונן על מיילים שאני לא קורא בסוף שבוע. ככה לא עושים. נראה לי שהסטודנטית הזו "ירדה מהפסים" לגמרי. גם הולכים לקראתה וגם מתלוננת. נו טוב, אולי זו האפילפסיה.

והנה סיפור על סטודנטית אחרת. היתה סטודנטית שהופיעה לשתי ההרצאות הראשונות ונעלמה. היא גם לא יצרה קשר לקבל את נושא ההרצאה הסמינריונית שלה. איזו חברה שלה אמרה לי שבתאריכים של ההרצאות הסמינריוניות היא עומדת ללדת. ביקשתי ממנה שתבקש מחברתה ההרה לשלוח אלי מייל, כדי שנדון בעניין ואם בכלל היא מעוניינת להמשיך בקורס. לא קיבלתי שום מייל ומבחינתי היא נשרה. והנה היא מופיעה למבחן ויושבת באולם כאילו לא קרה כלום. הרי משום שלא עשתה סמינריון, הציון המקסימלי שלה בקורס ילא יהיה יותר מ- 60. וזה בתנאי שתקבל מאה במבחן. 

בסוף המבחן, שאלתי אותה אם היא מודעת לכך. והיא פתחה אלי עיניים: "כתבתי לך מייל (שלא קיבלתי) ולא ענית לי. אז המנחה שלי למסטר אמר לי שבמקרה כמו שלי שאני פטורה". יפה מאוד אמרתי לה. ממתי המנחה שלך יכול לקבוע לי מה לעשות או לפטור אותך? את לא חושבת שהגזמת? אז מה לעשות עכשיו, היא שואלת? תכתבי עבודה סמינריונית, השבתי לה. אז מה הנושא ומה ההנחיות לעבודה? היא שואלת. אמרתי לה שתשלח מייל ואני אמסור לה את החומר.

וחוצמזה שאלתי, איך הסתדרת עם החומר לבחינה? "הו, למדתי מהמצגות באתר וחברה שלי ששמעה את הקורס עזרה לי", השיבה. ועכשיו אחרי המבחן איך את מרגישה שעשית אותו? סביר מאוד היא ענתה. והמבחן הזה הוא מבחן אמריקאי בן 42 שאלות. והמחשב כבר בדק אותו. ומה הציון שלה? 45! והיא שלחה לי מייל המבקש הוראות לכתיבת העבודה. והפעם המייל פתאום הגיע. גם אם תעשה עבודה של 100, הציון שלה בקורס יהיה 68. ובמסטר חובה לעבור כל קורס ב-75 לפחות. אין מועד ב'. ובעבודות אצלי לא קל לקבל מאה, אפילו לא קרוב לזה.

ולמבחן הופיעה עוד סטודנטית אחת שלא ראיתי את פניה כל הקורס מלבד שלוש ההרצאות הראשונות שהגיעה אליהן במחציתן השניה וחוץ מההרצאה הסמינריונית שהיא נתנה. בסיום הבחינה שאלתי אותה איך הסתדרה ללמוד בעצמה את כל החומר שהפסידה. והיא עונה בביטול, "לא הפסדתי הרבה, בסך הכל 3 הרצאות". עשר הרצאות בנות 3 שעות כל אחת, עניתי לה. " מה כן"? "וחוצמזה חומר הלימוד שלך חופף קורס אחר" ציינה. איזה קורס שאלתי? קורס זה וזה, ענתה. ואני יודע שבקורס הזה יש אולי חפיפה מסויימת לשליש מהקורס שלי, אבל ההיבטים בשניהם שונים. "אז מה את חושבת על המבחן"? שאלתי? "בסדר גמור וגם יש ידע קודם מקורסים שלקחתי בביולוגיה מולקולרית". וכמה קיבלה במבחן? המחשב מראה 59 לאחר פקטור של 5% שנתתי לכולם. קצת מזכיר לי את המשל של הארנב והצב.

כאמור הקורס הזה מיועד לתלמידי מוסמך ודוקטור. אך אני מקבל לקורס מספר מצומצם של תלמידי בוגר מצטיינים, בסמסטר האחרון לתואר בוגר שלהם. ולאחר בדיקת המחשב את המבחנים האמריקאים של תלמידי הקורס, כתבתי לסטודנטים במייל את הדברים הבאים:

"שלום לכולם

לכותבי העבודות נא לקרוא ולפעול בהתאם, כדי שאוכל למסור ציונים סופיים..

ראשית הבחינות נבדקו. הציונים נעים בין 45 -86

מחוץ לשורת הדין ביטלתי לכל אחד 2 שאלות לא נכונות, כך שכולם קיבלו פקטור של +5%. לידיעתכם לא הייתה אף שאלה שלא נענתה נכונה על ידי כל התלמידים.

זכרו שכל אלו שהעבירו סמינר, הציון הסופי יהיה גבוה יותר. (רואים שהסמינר היה כדאי? ואתם התלוננתם מדוע גם סמינריון ולא רק מבחן. רציתם רק מבחן)

תובנות: ממוצע המבחן של תלמידי הבוגר: 82

                    ושל תלמידי מסטר/דוקטור:     66   

מכאן יוצא, ככל שעולה חכמתנו יורדת מיומנותנו..."

האמת היא שממוצע ציוני המבחן של הדוקטורנטים היה אחרי הפקטור 62. אוי לבושה, פחות אפילו מהמסטרנטים. והדוקטורנטים צריכים ללמוד סך הכל 12 נקודות זכות, שזה רק 3-4 קורסים, במשך כחמש שנות העבודה על התזה שלהם. אולי משום שמרוב שהם חושבים שהם יודעים, הם מזלזלים בלימוד. הם צריכים רק 75 כדי לעבור. ומסטרנטים צריכים לפחות 85 בממוצע ציוני הקורסים, כדי להתקבל לדוקטורט.  

ושתבינו, ללימוד חומר הקורס לא נדרש כמעט שינון בכלל מלבד בקיאות במושגים ושיטות, אלא הבנה ואינטגרציה של החומר. היו במבחן שאלות בדרגות קושי שונות. בשאלות הקשות יותר, היו צריכים ליישם את מה שלמדו - על בעיות שהצגתי מעולם המחקר. קצת הבנת תהליכים וחשיבה. תראו, גם אני הייתי סטודנט, וברכתי על שאלות הבנה וחשיבה ולא שינון.

תאמרו לחץ. אבל טבעי שדווקא תלמידי הבוגר יהיו יותר לחוצים מהמסטרנטים והדוקטורנטים. ובמבחן הזה היה די זמן והותר, לענות על 42 שאלות אמריקאיות בשעתיים. והאחרון סיים עשר דקות לפני תום הזמן. הם נראו לי יוצאים מהבחינה נינוחים למדי.

ומה שאני לא מבין הם אלה שהצטיינו בשאלות הקשות ונכשלו בקלות והפשוטות. זה מה שקורה לאוֹבֶר חוּכֶמים.

ואולי יעניין אתכם משוב אנונימי שמלאו הסטודנטים בתום הבחינה:

1. מה דעתך על המבחן?

א. קל למדי

ב. סביר              43%

ג. קשה               29%

ד. קשה מאוד    28%  (נו, כנראה למי שלא הגיעו לשיעורים)

2. האם המבחן משקף את החומר הנלמד?

א. כן                  100%

ב. באופן חלקי

ג. לא

3. מה דעתך על מספר השאלות במבחן?

א. מעט מדי

ב. סביר            100%

ג. יותר מדי

4. באיזו מידה חידש לך הקורס?

א. מועטה

ב. בינונית      42%

ג. רבה            58%

5. האם השיעורים הועברו בצורה ברורה?

א. במידה מועטה

ב. במידה סבירה           28%

ג. במידה רבה                 43%

ד. במידה רבה מאוד     29%

6. קצב העברת החומר בהרצאות:

א. איטי    14%

ב. סביר    86%

ג. מהיר

7. באיזו מידה תרמו להשכלתך סרטוני הוידאו? (הסרטונים האלה מיועדים לחשוף את הסטודנטים לטכנולוגיות מתקדמות ויקרות שהאוניברסיטה לא יכולה להרשות לעצמה שיקבלו במעבדות - הם לא נבחנו על זה)

א. מועטה     57%

ב. רבה          43%

ג. מיותרת

(אז אם הם לא נבחנים על חומר, הוא כנראה לא תורם להם)

8. באיזו מידה חפף קורס זה קורסים קודמים שלקחת או לקחת במקביל?

א. במידה מועטה        65%

ב. במידה רבה              25%

ג. במידה רבה מאוד    10% (כנראה אלה שאמרו לי זאת בע"פ שלכן לא הופיעו לשיעורים, ונכשלו בבחינה)

איזה קורסים: ____________________________________________

9. באיזו מידה תרמו לך הסמינרים?

א. במידה מועטה      40%  (נו, ברור שהם לא רוצים סמינרים -שהמרצה יעביר הכל)

ב. במידה מסוימת    30%   

ג. במידה רבה           30%

10. מה היית מעדיף/ה?

א. קורס עם בחינה בלבד     57%

ב. במתכונת הנוכחית           43%

11. מה לדעתך צריך להיות המשקל היחסי של הבחינה (בחינה +סמינריון=100%)

א. 50%          57%

ב. 60%          29%   (המתכונת הנוכחית)

ג. 70%           14% 

12. האם תמליץ/י על הקורס לחבריך?

א. כן        86% 

ב. לא       14%

הערות נוספות ___________________________________________

והרי דוגמית ממה שכתבו בהערות:

"יחסית לקורסים אחרים הקורס הוא מאוד עמוס. ברוב הקורסים יש בחינה או סמינר בלבד וזו הסיבה שלא אמליץ על הקורס. אף על פי שהוא היה מאוד מעניין".

וזה הכי ריגש אותי:

"היה מעניין מאוד, ומובן מוסבר בצורה טובה. עזר לי להבין גם דברים שלמדתי בקורסים אחרים. תודה רבה"

 למי שהתעייף לעיין בתוצאות המשוב, המסקנות שלי הן כדלקמן: 

א. יש יחס הפוך בין הרצון שלהם למבחן בלבד לתוצאות המבחן בפועל.

ב. יש פער בין "החפיפה" לקורסים אחרים, לבין מידת ההצלחה בקורס, שהיא לא גבוהה במיוחד.

ג. 40% טוענים שהקורס חידש להם רק בצורה בינונית ולא רבה. אז מדוע לא קיבלו ציונים גבוהים יותר?

ד. אם הרוב רוצים רק בחינה, מדוע הם רוצים שמשקלה יהיה רק 50% ולא 70%?

מוזרים הם חלק מהסטודנטים. סותרים את עצמם. וגם טוענים שיודעים - ולא יודעים.

ובגלל אורכו של הפוסט, לא סיפרתי לכם על תחמונים של סטודנטים. הם רק שכחו שגם המרצה היה פעם סטודנט, ומכיר את כל הטריקים והשטיקים...

 תוספת עריכה

כמחצית משאלות הבחינה היו שאלות דומות לאלו שהיו בשנה שעברה. אמנם לא פרסמתי את התשובות הנכונות, אך הם וודאי קיבלו את השאלות משנה שעברה מחבריהם. זה אומר שמחצית מהבחינה היא מעין מבחן בית. ולמרות זאת, רבים נכשלו לענות נכון על כל השאלות האלו.

***

 אופס, 15 לחודש והבלוג ירד מהפעילים. זה לא שזה כל כך חשוב, אבל זה מוכיח את הסטטיסטיקה של הבלוג הזה בפעילים, כפי שכבר כתבתי כאן. הבלוג בפעילים בין 5-15 לחודש בלבד. מישהו אמר לי כי זה משום שאני כותב יותר מדי פוסטים. אז מה, אתם רוצים שאכתוב פחות? ואולי אעשה ניסוי לאמת את זה? לא, סתאאם, זה לא שווה את זה.

ביום חמישי שעבר ערכתי בחינה מועד ב' לקורס שלימדתי בשנת הלימודים הקודמת, לתלמידי תואר שני ושלישי. מחצית הסטודנטים שהתאכזבו מהציונים ונרשמו למועד ב' - לא הופיעו לבחינה. הם התחרטו ברגע האחרון. אבל אלה שניגשו, כמחצית העלו את הציון עד 20 נקודות יותר מאשר הציון במועד א', ולמחצית ירד  הציון במידה זו או אחרת.

היתה תלמידה שקבלה במועד א' ציון 64. היא נגשה למועד ב'. המבחן במועד א' היה בצורת שאלון אמריקאי. לפי התקנון אין חובה לערוך מבחני מועד ב' לתארים מתקדמים, כפי שמקובל בלימודי תואר ראשון. אני כן עורך מועד ב', אבל מבחן בעל פה בנוכחות בוחן נוסף.

התלמידה הזו קיבלה שאלון אקראי בן שתי שאלות שלכל אחת תת-סעיפים. השאלון הספציפי שלה שהוגרל יצא השאלון הקל ביותר מבין כולם. אבל, התלמידה הזו גמגמה ולא ידעה כמעט שום דבר. ניסיתי לעזור לה, לשאול שאלות מנחות בסיסיות, שכל תלמיד תואר ראשון אמור לדעת את התשובות. ומסתבר שאינה יודעת יותר מתלמיד תיכון בביולוגיה, במקרה הטוב. הייתי בהלם. כיצד סיימה בכלל תואר ראשון? איך התקבלה ללימודי תואר שני, שמחייבים ציון 75 לפחות בתואר הראשון?

משהו כנראה דפוק במערכת מתן הציונים: העתקות? ניחושים בבחינות אמריקאיות? טוב לב, או חוות דעת משוחדת של מרצים? - ממש אינני יודע את התשובה.

אבל מה התלמידה הזו חושבת לעצמה? שהיא יכולה להגיע למבחן במועד ב' מבלי ללמוד את החומר ולהעלות את הציון? סתם בגלל שהמרצה ירחם עליה או בגלל עיניה היפות יעלה לה את הציון? אז באמת רחמתי עליה נתתי ציון 58 שמחק את ציון 64 במועד א'. הבוחנת הנוספת חשבה שלא מגיע לה גם ציון 30. אבל ציון 58 הוא ציון נכשל כמו 30. לא ראיתי צורך להשפיל את התלמידה. 

כיצד קיבלה 64 במועד א' עם הידע כמעט אפס שהפגינה במועד ב'? כנראה בעזרת ניחוש בשאלון האמריקאי. אין לי תשובה אחרת. אבל מי שמנחש נכון מספר תשובות אמריקאיות אינו יכול לעשות זאת בבחינה בעל פה, שבה הבוחן יכול לחטט בקרביים של התלמיד.

אולי אחדים מכם יאמרו שהתלמידה התרגשה. אני לא חושב כך. גורם ההתרגשות יכול אולי להוריד 10 נקודות כאשר המבחן תלוי זמן. אבל לא הגבלתי בזמן את המבחן של התלמידה, שרשמית היה צריך להיות חצי שעה. ניסיתי לחלוב ממנה את התשובות במשך שעה ורבע. לא עזר, טבולה ראסה.

מדוע אני מספר לכם הסטודנטים כל זאת? קודם כל בכדי שתדעו שמועד ב' מוחק את הציון של מועד א'. וציון עשוי לעלות אבל גם לרדת!

לכן אל תגשו למועד ב' אם אינכם שולטים בחומר. גם אל תערערו על הציון של המבחן במועד א' אם אינכם בטוחים שהמרצה טעה. בערעור הציון עשוי לרדת כי המרצה עשוי להבחין בטעויות שלא הבחין בהן קודם. היו לי תלמידים שערערו והציון תוקן עד 10 נקודות פחות מאשר היה. יש סטודנטים שחושבים שאין להם מה להפסיד אם הם מערערים על הציון - אולי זה נכון לגבי חלק מהמרצים אבל אצל חלק אחר כמוני, הציון עשוי לרדת.

ולאחר שסיימתי לבחון, תקף אותי רעב, ירדתי לאכול משהו בקפיטריה ולא היה לי מה לאכול. הסטודנטים הרעבים רוקנו את הקפיטריה. זה היה יום החופשה האחרון והקפיטריה לא ציפתה לכל כך הרבה סטודנטים לפני תחילת הלימודים. אבל ראיתי המוני סטודנטים מתרגשים וקלטתי שמתחילה שנה חדשה.

ולכל הסטודנטים

שנת לימודים מעניינת ופוריה.