חשיבה חופשית

בפוסט הקודם כתבתי על אופנת הנצחה של שמות בבלטות אשר בשבילי הליכה. מסתבר שיש גם דרכים מקוריות נוספות.

רוב התרומות מצויינות בשלטים. כידוע במילא 99.99999% מתעניינים בשם התורם כבקליפת השום. מי חוץ מהמשפחה קורא ומתייחס לשמות המתנוססים על שלטים?

אביא לכם דוגמה. מעבדה מסויימת נתרמה על ידי: 

כלומר, לכל תורם נאמר שהוא תרם מעבדת מחקר. כל תורם קיבל תמונה של השלט שלו וצילום סטנדרטי של אחת המעבדות. שני השלטים הנ"ל אכן ניצבים בכניסות שונות, אבל שתי הכניסות הן לאותה מעבדה - לכל מעבדה יש שתי דלתות כניסה.

זה קצת בעייתי , לא? כי, למעשה יצא שלכל מעבדה יש שני תורמים. האם התורמים יודעים על זה? המוח הפילנטרופי ממציא לנו פטנטים. אנשי המעבדה אינם יודעים מי הם התורמים האלה, הם לא פגשו בהם אף פעם. גם אף אחד במילא אינו שם לב לשלטים.

אבל יש מעבדה אחת חריגה לחקר מחלת הלויקמיה. בכניסה אליה מוצב שלט גדול יותר שעליו כתוב:

כאן כבר יש לנו שכלול. התרומה היא אינה עבור מעבדה אלמונית, אלא עבור מעבדה העוסקת בחקר הלויקמיה. מדוע התרומה היא עבור מחקר בלויקמיה? כפי שאתם וודאי רואים בתמונה, המעבדה היא על שם צעיר שחלה בלויקמיה ונפטר בגיל 25. שמו יונתן גביש והוא בן של אחד הבכירים בחברת צ'ק פויינט. כלומר, הפטנט כאן הוא גם הנצחה וגם הוצאה מוכרת למס של חברת צ'ק פויינט, וגם פרסומת לא רעה לחברה. כמובן שהשלט הזה מוצג במקום בולט יותר.

אבל אפשר גם אחרת. אפשר להנציח בן משפחה באופן אחר. באותה מחלת הלויקמיה חלתה ילדה שנפטרה מהמחלה בגיל 12. המשפחה היקרה שלה הקימה קרן המעניקה מדי שנה מספר מלגות עבור דוקטורנטים וחוקרים צעירים בתחום הלויקמיה. שניים מתלמידיי זכו במלגה כזו בחמשת השנים האחרונות.  הצעות המחקר והבקשות למלגה נבחנות על ידי ועדת מומחים מקצועית, אשר בוחרת בשלושה- חמישה חוקרים צעירים מצטיינים לקבלת מלגות. המלגות מוענקות בטקס שאליו מוזמנים מקבלי המלגות  ומשפחתם, המנחים של החוקרים הצעירים, חברי הועדה המקצועית וכמובן משפחת התורמים.

בתחילת ההתכנסות כיבוד, לאחריו מצגת של משפחת הילדה וסיפורי המשפחה על הילדה לפני ובמשך מחלתה. טקס מרגש עד לדימעה. לאחר מכן מקבלי המלגות עולים אחד לאחר השני ומציגים את מחקרם. ואני חושב שבוודאי  למשפחה רגשות מעורבים, כשהיא שומעת מחד על התקדמות המחקר והטיפול בלויקמיות, ומאידך ההתקדמות הזו לא תחזיר להם את בתם ואחותם. לחשוב שכיום, יתכן מאד שהילדה הזו הייתה ממשיכה לחיות, כי כיום הסיכוי למרפא של המחלה בילדים עומד על שמונים אחוז. לחשוב שהילדה הזו, אם היתה יכולה לקבל אז את סוגי הטיפולים הזמינים היום, הייתה יכולה להיות היום בגילי. הטקס מסתיים בהענקת המלגות. כל זוכה מקבל מעטפה עם צ'ק בסכום מכובד. בטקס הזה המשפחה מעניקה גם לכל המשתתפים  חוברת שהפיקו - חוברת המציגה אלבום משפחתי לפני ובעת המחלה, מכתבים וציורים של הילדה, תאורי המשפחה שליוו את מחלת ביתם, ועוד.  בחוברת כותבת המשפחה את המשפט "זהו פרק בחיינו שהעבר שלו ממשיך להיות הווה". וזאת הילדה המוצגת בכריכה של החוברת:

אתם מאמינים? יש אנשים שמשלמים שידרכו עליהם. בעצם לא עליהם עצמם אלא על שמם.

יום אחד מישהו החליט להרוס את האספלט של שביל הליכה המוביל למדשאה בקמפוס האוניברסיטה/בית חולים הדסה. סגרו את הכניסות בבד ברזנט ירוק וחסמו את הגישה למדשאה למשך מספר שבועות טובים. אנחנו כבר רגילים שכל הזמן משפצים את הקמפוס "הזקן".

וביום בהיר אחד הסירו את בדי הברזנט ובמקום שביל האספלט נחשף שביל עשוי לבנים חומות אדמדמות. בתחילה ממש לא הבנתי מה היה רע בשביל הקודם, אך ראיתי קבוצה גדולה של אנשים הנראים כתיירים ואשר מצלמים את השביל. כל אחד בנקודה אחרת. בצד היה ערוך שולחן ארוך מכוסה מפה לבנה ועליו עשרות בקבוקי מים מינרלים לשתיה. עדיין לא הבנתי מה משמעות החגיגה עד שהתקרבתי לשביל וראיתי את זה:

 בפוסט אשתף אתכם בחוויה חדשה לי. 

המבקרים הקבועים כאן כבר שמעו כיצד הפכתי להיות הבעל של. אז אתמול ליל שבת, הייתי לראשונה עזר לרעייתי, כאורחי כבוד בארוחת ליל שבת במלון המלך דוד. בעצם הארוע נערך לא בחדר האוכל הראשי, אלא באחד מאולמות הלווין המיועד לארוחים פרטיים של המלון היוקרתי ביותר  הזה בירושלים. המלון שבו מדינת ישראל מארחת שועי עולם כמו מלכים, נשיאים וראשי ממשלות. 

הארוע נערך בחסות האוניברסיטה העברית למשלחת של משפחות נציגות (בעיקר זוגות) מהקהילה הקנדית היהודית. קהילה ציונית חמה אוהבת ישראל, המעורבת ותורמת לאוניברסיטה העברית ובמיוחד למחקר הרפואי בגוף שבראשו עומדת זוגתי. הם הגיעו לשבוע כאורחי האוניברסיטה שעושה להם גוד טיים בסיורים בקמפוסים השונים ובאתרים תירותיים שונים בירושלים. הקהילה הזו תורמת רבות לגוף שרעייתי עומדת בראשו.

הגעתי לבוש במיטב מחצלותיי ומסתבר שזו הייתה קצת טעות ביחס ללבוש הלא פורמלי של רוב הגברים באי הארוע. אז את העניבה הורדתי אבל נשארתי עם הז'קט, כי מתחתיו לבשתי בעוונותי חולצה קצרה (לא נעים להסגיר). ראש הדסק הקנדי של קשרי החוץ של האוניברסיטה הושיבה אותנו באחד השולחנות העגולים. אפילו חבשתי כיפה שהוכנה עבורי מראש, כי היידיש קאייט לייט הוא זה שמאחד את הקהילה היהודית הקנדית. 

אחד האורחים ערך קידוש על יין תירוש. מזל שהיין המעולה שהוגש ליד פיצה

על המתיקות הבלתי נסבלת של התירוש. הקהל פצח במספר זמירות שבת במבטא אנגלוסקסי כבד ובמהלכן הוגשה המנה הראשונה - מרק פטריות מהביל משובח שבהחלט ראוי להקרא עילוי בל יתואר של גורמה פטריות. ופרוסות החלה - גם לשומרי המשקל היה קשה לעמוד בפניהן.

סגנית ראש הקהילה הקנדית פתחה, הודתה לנו על נוכחותנו והציגה אותנו בפני הסועדים, שחלקם כבר הספיק להכיר את רעייתי מביקורה האחרון בקנדה לפני ראש השנה. אוף, אני צריך להתרגל לגינונים כאלה. עדיין קצת קשה לי עם העניין, אבל ההצגה חייבת להמשך.

המנה השנייה הוגשה על ידי מלצרים הדורי לבוש - מעין פקעת של בצק דקיק ממולאת במילוי משגע ועטורה ברצועות דקיקות של גזר וירק לבן שלא עמדתי על טיבו. אני מתנצל בפניכם על הבורות שלי בכינוי המאכלים האלה, שאני לא פוגש כל יום גם במסעדות הירושלמיות המובחרות. זה היה ט-ע-י-ממם.

לאחר נאום קצרצר של של סגנית ראש הקהילה (שנבצר ממנו להגיע הפעם), הוזמנו למרכז האולם שני דוקטורנטים מהאוניברסיטה, שעבודתם ממומנת ממלגות אישיות של תורמים קנדים שנכחו בארוע. אחד הדוקטורנטים, אימונולוג זוכה מלגת איינשטיין, הודה לתורמת וסיפר בקצרה על עבודת המחקר שלו. הדוקטורנטית השניה מהחוג לתקשורת עלתה אחריו וסיפרה מעט על עבודתה בנושא העברה ייחודית של אינפורמציה (שלא בדיוק הבנתי את מהותה או בעצם את ייחודיותה). לא בטוח שגם המכובדים הבינו, אבל בסיום פרצו במחיאות כפיים סוערות.

הוגשה המנה השלישית. כל כך רציתי לצלם עבורכם את המנות, אבל לא נעים. אז אנסה לתאר לכם את המנה הצבעונית ומושכת העין שאכלתי. נתח בשר בקר קטן לצידו של נתח חזה פרגית עוף, לצידם של מחית בטטה, אורז בר וגבעולי אספרגוס מיניאטורים הארוזים כאלומת שיבולים קשורה במרכזה. אני מאוד פיקי בענייני בקר, אבל זה היה עסיסי ונימוח בפה, עם טעם מעודן נפלא. ובכלל כל המנות האלה היו חגיגה לעיניים ותאווה לחיך. בצד המנה העיקרית הוגשה גם קערית סלט חסה עם גזרי רצועות אפרסק ברוטב. 

בערב הזה הכרתי הרבה אנשים מעניינים, עם חלקם שוחחתי ולמדתי עליהם דברים מעניינים. אדם בשנות השישים ששרת בצעירותו במודיעין של הנייבי (חיל הים) הקנדי סיפר על שהתנדב גם לשלושה שבועות לשרות צבאי בצה"ל ועל החוויות שלו שם. רק שתבינו, האיש הזה קנה אתמול בירושלים סט של שישה גביעי כסף לקידוש - אחד לכל אחת משלושת הדירות שלו והשאר לקרוביו. הוא סיפר עד כמה רצה תמיד לעלות לישראל אבל לא היה לו אומץ לנטוש את עסקיו בקנדה ולהתחיל חיים חדשים כאן.

היה שם גם זוג קנדי שבעשרים ושבע השנים האחרונות הם חולקים את זמנם בין קנדה לישראל והופתעתי לגלות שכאן הם ממש שכנים שלנו ולא ידענו.

פגשתי גם קנדית ובן זוגה, שעשתה עליה לארץ והיא כיום מרכזת לימודי האנגלית בבית הספר לתלמידי חו"ל של האוניברסיטה. היא הופתעה כשסיפרתי לה שגם אני לימדתי שם ארבע שנים תלמידי פרה-רפואה (בתוכנית חד שנתית) בקורס לגנטיקה של האדם ובקורס לאמבריולוגיה וביולוגיה התפתחותית. כדי שהלימודים כאן יוכרו על ידי האוניברסיטאות בארצות הברית, הגשתי בזמנו לאישור את כל החומר הקשור להוראה, את קורות החיים ורשימות הפרסומים שלי לאוניברסיטת בוסטון, שהעניקה לי הכרה ומנוי אקדמי שלהם. כמה חבל שכשפרצה האנתיפדה, תלמידי חו"ל האלה עזבו ללא שוב בלחץ הוריהם. כמובן התעדכנתי ממנה במצב היום בבית הספר לתלמידי חו"ל והחלפנו חוויות על בית הספר.

מאוד עניין את האנשים האלה המחקר האישי שלי והייתי צריך לחזור ולדקלם לכל אחד בשפה שתהיה פשוטה ומובנת, על נפלאות המחקר במעבדה שלי, וחשבתי כמה הייתי שמח אם מישהו מהם היה שולף איזה צ'ק שמן. סתאאאם. הדבר שהכי עניין אותם היה כיצד אנחנו עושים החלטות ותכנון פרוייקט מחקרי. חלקם הופתעו מכך שאין לנו כל תמיכה מהמדינה והפרוייקטים נקבעים על פי המענקים שאנחנו מצליחים לקבל עבורם, כתוצאה מעמל רב וסזיפי של כתיבת הצעות למענקי מחקר מקרנות שונות, בעיקר מחו"ל (כי בארץ יש רק מעט מהן). וחשבתי שזה לא שונה בהרבה מזמנים עברו, שכל מלך ונסיך רכש לו מדען בית לצד ליצן חצר.

לא אעייף אתכם, אבל בהחלט שמעתי סיפורים מעניינים מהאנשים האלה ולמדתי על עולמם השקט והרוגע, שאותה קוטעת רק לעיתים איזו סופת שלגים כבדה.

הוגשה מנת הקינוחים שהכילה בצלחת אוסף של שלושה קינוחי מאפים קטנים מזיליי ריר, וכן אוסף פלחי פירות שונים, קפה ותה. תוך כדי כך רעייתי סגרה סופית איזה דיל  או שניים וחוזה לפרוייקט מחקרי שבצידו השקעה במספר בן שבע ספרות. וחשבתי איזה עולם מוזר הוא עולם הפילנתרופיה, שאני רק מתחיל קצת להכיר אותו מהצד. עולם של ביזנס אנד פלז'ר.

ובכלל אני צריך להתרגל לדברים הקטנים שנלווים לשינוי הסטטוס של רעייתי, שכבר לא חייבת לצאת מוקדם בבוקר מהבית (למרות שממשיכה לעשות זאת) כדי למצוא מקום חנייה בלתי אפשרי בפקולטה, הדורש צעדות רגליות לאחר מכן - כי מתוקף תפקידה יש לה עכשיו מקום חנייה מסומן ברחבת הכניסה לצד החנייה של הדיקן, ואני עמך ממשיך כרגיל לחפש מקומות חניה... אוי, קשה להיות הבעל של  .