חשיבה חופשית

הקוראים כאן בוודאי מתפלאים מהכותרת שאני כותב בבלוג הזה על דברים כאלה, אבל כשתסיימו תבינו מדוע.

ההשראה לכתיבה בנושא היא הידיעה שפורסמה הבוקר בחדשות על האשמה של בתו המאומצת של וודי אלן שהוא היה נוהג לאנוס אותה מאז גיל שבע. וודי אלן לא הגיב בינתיים ובאמת אין אנחנו יודעים אם היו דברים בגו.  ראו בפרשת אייל גולן, שהסתבר שהעדות שיקרו וכנראה לא יוגש בשל כך כתב אישום נגדו. כמובן אין הדבר מוריד מהפגיעה המוסרית המיוחסת לו, שמלווה בחרמות ופגיעה כלכלית בו. אבל זה לא נושא הפוסט. אלא הקלות הבלתי נסבלת לעדות של אנשים (לרוב נשים אבל לא רק) על הטרדה מינית הגורמת לשוא להרס של משפחות וקריירה, עד שהדברים מתבררים לעיתים לאחר חודשים ושנים על ידי בית משפט - והנזק כבר נעשה. ושלא יובן מכך שאני מקל במקרי אונס או הטרדה  מינית אמיתיים. אבל לא כל אחד זוכה לחקירה משטרתית מהירה ויעילה כמו במקרה של סלב כמו אייל גולן.

אביא לכם דוגמאות מעולם האקדמיה שבו אני חי. אני זוכר כיצד המדריך שלי לדוקטורט כמעט הסתבך בהאשמה לאונס על ידי סטודנטית כשערך לה מבחן בעל פה במשרדו. כפי שהוא היה נוהג לבחון מימים ימימה. והסטודנטית שלא הייתה בקיאה בחומר ונכשלה בבחינה, התפשטה במהירות ואיימה שאם לא יעביר אותה בבחינה היא תתחיל לצרוח. והיא אכן צרחה. מדובר בפרופסור הגון בעל משפחה אוהבת שיכול להיות מושהה ברגע אחד בגלל סחיטה והאשמת שוא. מזלו שבאותם ימים לא היה החוק להטרדה מינית ובשביל אונס צריך להוכיח עובדות שניתנות לבדיקה. אבל מה עם הבושה? אומר לכם שהטרדה מינית לא הייתה שם מעולם, אלא סחטנות. מדוע לא מעמידים לדין על סחטנות ועדות שקר באותה קלות?

וזה לא מקרה יחיד. אל זוגתי הגיע פעם סטודנט והציע את שרותיו המיניים תמורת ציון בקורס. גם אני קיבלתי מספר מיילים  ( עם כתובת אנונימית) מסטודנטיות

עם הצעות מגונות, תמורת עזרה במבחן. חוץ מהגועל שזה מעורר בי, אני ממש לא מבין כיצד סטודנטים כאלה מסתכנים בהרחקתם מהאקדמיה לצמיתות. אבל אם אני וזוגתי נתקלנו במספר מקרים כאלה, לא מן הנמנע שהתופעה הזו אינה כל כך נדירה.

ומהאירוע שקרה למדריך שלי למדתי שיעור חשוב מאוד בחיים. לעולם, אבל לעולם אני לא בוחן תלמיד/תלמידה בעל פה ללא נוכחות של אדם נוסף בחדר.  אני תמיד מצרף לבחינה דוקטורנט/ית שיהיו נוכחים בחדר. גם ללא קשר מיני, נוכחות כזו מונעת מסטודנטים להתלונן שמתנכלים להם והשיפוט לא היה אובייקטיבי. ובכלל אני לעולם לא נפגש במשרד עם סטודנטים בדלת סגורה. תגידו שזו פראנויה, אבל אני מקליט שיחות. גם כל שיחה בטלפון שלי מוקלטת.

ואסיים בסאגה ממושכת ידועה מלפני מספר שנים. המדובר בפרופסורית עם קביעות באוניברסיטה, שניהלה רומן ממושך עם מרצה צעיר. ולאחר תקופה, המרצה נמלך בדעתו ולא רצה להמשיך לבגוד בזוגתו. אבל ברגע שניתק את הקשרים, חייו הפכו לגהינום. הפרופסורית לא בחלה בשום אמצעי כדי לפגוע בקריירה האקדמית שלו ובקבלת קביעות. מצד שני היא איימה לחשוף את הרומן בפני אשתו אם יתלונן. אז כיצד החוק מגן על מקרים כאלה?

אתמול יצאתי באמת לפגרת קיץ מהוראה באוניברסיטה, אם כי לא לפגרה מהמחקר שממשיך 24/7. סיימתי את כל חובות ההוראה שלי לשנת הלימודים הזו. וזה לאחר שנערכה הבחינה האחרונה בשני הקורסים שאני מעביר. אבל יש לי סיפורים בשבילכם על הבחינה ועל סטודנטים. נראה לי שאני צריך לכתוב פעם ספר על סטודנטים.

בקורס לתלמידי מוסמך ודוקטור שבו נערכה הבחינה, יש שיעורים שאני מעביר ויש סמינרים שהתלמידים מעבירים. בסמינרים כל אחד קורא מאמרים בנושא מסויים ומעביר הרצאה סמינריונית בת 45 דקות. והציון הסופי של הקורס מורכב מ- 60% למבחן ן-40% להרצאה הסמינרית.

אין חובת נוכחות בהרצאות מלבד בסמינריונים. מסתבר שיש סטודנטים שלא מחמיצים אף הרצאה (אלא אם חולים או יוצאים למילואים). ויש כאלה שלא מראים בכלל את פניהם. הם חושבים שיוכלו לראות את המצגות שאני מעלה באתר הקורס וזה מספיק להם. מקסימום יצלמו סיכומים של הסטודנטים בשיעור. או יאזינו להקלטות מסוללת מכשירי ההקלטה שהם מציבים על הקתדרה. אם כך היה הדבר, אפשר היה לסגור את האוניברסיטאות ולקבל תואר מלימוד דרך האינטרנט.

ומפני שיש מצגות באתר והקלטות על ידי הסטודנטים, חלק מהנוכחים בהרצאות משחקים בסמרטפונים או במחשבים הניידים שלהם - והמרצה כמובן רואה הכל, אפילו כל פיהוק ושנת ישרים של הסטודנטים המנקרים. אבל כמובן אוניברסיטה היא אוניברסיטה ולא בית ספר. ועוד אחזור לכך בהמשך.

שמעו סיפור. בקורס הייתה תלמידה שישבה תמיד בשורה השניה באותו כסא - מאזינה,מסכמת ומשתתפת בדיונים. אבל פתאום, שלושה שבועות לפני סיום הקורס, אני רואה שהיא עברה לשבת בשורה אחורית באולם. והיא יושבת פניה מופנים לצד האולם ולא למרצה ולמסך המצגות. בכלל מנותקת ממה שמתרחש ומקלידה במחשב הנייד שלה עם פרצי צחוק מפעם לפעם. ממש לא הבנתי מה קרה לה. והיא הייתה צריכה להעביר את ההרצאה הסמינריונית שלה בעוד שבוע וחצי.

לאחר מספר ימים אני מקבל מייל מיו"ר ועדת הוראה לבקשה חריגה. והוא כותב שהתלמידה הזו סובלת מאפילפסיה (מחלת הנפילה) ושהמחלה החמירה לאחרונה, וכי היא צריכה לעבור סדרת בדיקות. לכן היו"ר שאל בעדינות האם אני מוכן להחליף את ההרצאה הסמינריונית שלה בעבודה סמינריונית בכתב. כמובן שהסכמתי. אלא מה? אני צריך שהיא תחטוף בהרצאה שלה התקף אפילפסיה?

אבל תהיתי ביני לביני מדוע היא לא פנתה אלי ישירות בענין, אלא דרך היו"ר. ובשיעור הבא, היא תופסת אותי לפני תחילת השיעור. שערה פרוע, והיא מעט רועדת, עם פרצוף מדוכדך ולא מרוכז - כאילו שעברה שינוי אישיות. והיא שואלת אם אוכל לתת לה הנחיות לעבודה הסמינריונית שהיא אמורה לכתוב במקום הרצאה. אמרתי לה שתפנה אלי בסיום ההרצאה, כי אני חייב להתחיל. ובסיום ההרצאה (זה היה ביום חמישי בחמש אחר הצהרים), בקשתי ממנה שתשלח לי מייל ואני אשלח לה הוראות כתובות. מסתבר שהיא שלחה לי מייל ביום חמישי בלילה ועוד אחד ביום שישי. אבל אני לא נוהג להכנס למייל ההוראה שלי בסופי שבוע. מה אין לי מה לעשות? וביום ראשון בבוקר אני מקבל מייל מיו"ר ועדת הוראה, העתק מהתכתובת שהיא כתבה אליו, בה היא מתלוננת ששלחה לי שני מיילים ומדוע לא עניתי לה. החזרתי מייל עם העתק אליה, שאינני מבין מה הדחיפות להתלונן על מיילים שאני לא קורא בסוף שבוע. ככה לא עושים. נראה לי שהסטודנטית הזו "ירדה מהפסים" לגמרי. גם הולכים לקראתה וגם מתלוננת. נו טוב, אולי זו האפילפסיה.

והנה סיפור על סטודנטית אחרת. היתה סטודנטית שהופיעה לשתי ההרצאות הראשונות ונעלמה. היא גם לא יצרה קשר לקבל את נושא ההרצאה הסמינריונית שלה. איזו חברה שלה אמרה לי שבתאריכים של ההרצאות הסמינריוניות היא עומדת ללדת. ביקשתי ממנה שתבקש מחברתה ההרה לשלוח אלי מייל, כדי שנדון בעניין ואם בכלל היא מעוניינת להמשיך בקורס. לא קיבלתי שום מייל ומבחינתי היא נשרה. והנה היא מופיעה למבחן ויושבת באולם כאילו לא קרה כלום. הרי משום שלא עשתה סמינריון, הציון המקסימלי שלה בקורס ילא יהיה יותר מ- 60. וזה בתנאי שתקבל מאה במבחן. 

בסוף המבחן, שאלתי אותה אם היא מודעת לכך. והיא פתחה אלי עיניים: "כתבתי לך מייל (שלא קיבלתי) ולא ענית לי. אז המנחה שלי למסטר אמר לי שבמקרה כמו שלי שאני פטורה". יפה מאוד אמרתי לה. ממתי המנחה שלך יכול לקבוע לי מה לעשות או לפטור אותך? את לא חושבת שהגזמת? אז מה לעשות עכשיו, היא שואלת? תכתבי עבודה סמינריונית, השבתי לה. אז מה הנושא ומה ההנחיות לעבודה? היא שואלת. אמרתי לה שתשלח מייל ואני אמסור לה את החומר.

וחוצמזה שאלתי, איך הסתדרת עם החומר לבחינה? "הו, למדתי מהמצגות באתר וחברה שלי ששמעה את הקורס עזרה לי", השיבה. ועכשיו אחרי המבחן איך את מרגישה שעשית אותו? סביר מאוד היא ענתה. והמבחן הזה הוא מבחן אמריקאי בן 42 שאלות. והמחשב כבר בדק אותו. ומה הציון שלה? 45! והיא שלחה לי מייל המבקש הוראות לכתיבת העבודה. והפעם המייל פתאום הגיע. גם אם תעשה עבודה של 100, הציון שלה בקורס יהיה 68. ובמסטר חובה לעבור כל קורס ב-75 לפחות. אין מועד ב'. ובעבודות אצלי לא קל לקבל מאה, אפילו לא קרוב לזה.

ולמבחן הופיעה עוד סטודנטית אחת שלא ראיתי את פניה כל הקורס מלבד שלוש ההרצאות הראשונות שהגיעה אליהן במחציתן השניה וחוץ מההרצאה הסמינריונית שהיא נתנה. בסיום הבחינה שאלתי אותה איך הסתדרה ללמוד בעצמה את כל החומר שהפסידה. והיא עונה בביטול, "לא הפסדתי הרבה, בסך הכל 3 הרצאות". עשר הרצאות בנות 3 שעות כל אחת, עניתי לה. " מה כן"? "וחוצמזה חומר הלימוד שלך חופף קורס אחר" ציינה. איזה קורס שאלתי? קורס זה וזה, ענתה. ואני יודע שבקורס הזה יש אולי חפיפה מסויימת לשליש מהקורס שלי, אבל ההיבטים בשניהם שונים. "אז מה את חושבת על המבחן"? שאלתי? "בסדר גמור וגם יש ידע קודם מקורסים שלקחתי בביולוגיה מולקולרית". וכמה קיבלה במבחן? המחשב מראה 59 לאחר פקטור של 5% שנתתי לכולם. קצת מזכיר לי את המשל של הארנב והצב.

כאמור הקורס הזה מיועד לתלמידי מוסמך ודוקטור. אך אני מקבל לקורס מספר מצומצם של תלמידי בוגר מצטיינים, בסמסטר האחרון לתואר בוגר שלהם. ולאחר בדיקת המחשב את המבחנים האמריקאים של תלמידי הקורס, כתבתי לסטודנטים במייל את הדברים הבאים:

"שלום לכולם

לכותבי העבודות נא לקרוא ולפעול בהתאם, כדי שאוכל למסור ציונים סופיים..

ראשית הבחינות נבדקו. הציונים נעים בין 45 -86

מחוץ לשורת הדין ביטלתי לכל אחד 2 שאלות לא נכונות, כך שכולם קיבלו פקטור של +5%. לידיעתכם לא הייתה אף שאלה שלא נענתה נכונה על ידי כל התלמידים.

זכרו שכל אלו שהעבירו סמינר, הציון הסופי יהיה גבוה יותר. (רואים שהסמינר היה כדאי? ואתם התלוננתם מדוע גם סמינריון ולא רק מבחן. רציתם רק מבחן)

תובנות: ממוצע המבחן של תלמידי הבוגר: 82

                    ושל תלמידי מסטר/דוקטור:     66   

מכאן יוצא, ככל שעולה חכמתנו יורדת מיומנותנו..."

האמת היא שממוצע ציוני המבחן של הדוקטורנטים היה אחרי הפקטור 62. אוי לבושה, פחות אפילו מהמסטרנטים. והדוקטורנטים צריכים ללמוד סך הכל 12 נקודות זכות, שזה רק 3-4 קורסים, במשך כחמש שנות העבודה על התזה שלהם. אולי משום שמרוב שהם חושבים שהם יודעים, הם מזלזלים בלימוד. הם צריכים רק 75 כדי לעבור. ומסטרנטים צריכים לפחות 85 בממוצע ציוני הקורסים, כדי להתקבל לדוקטורט.  

ושתבינו, ללימוד חומר הקורס לא נדרש כמעט שינון בכלל מלבד בקיאות במושגים ושיטות, אלא הבנה ואינטגרציה של החומר. היו במבחן שאלות בדרגות קושי שונות. בשאלות הקשות יותר, היו צריכים ליישם את מה שלמדו - על בעיות שהצגתי מעולם המחקר. קצת הבנת תהליכים וחשיבה. תראו, גם אני הייתי סטודנט, וברכתי על שאלות הבנה וחשיבה ולא שינון.

תאמרו לחץ. אבל טבעי שדווקא תלמידי הבוגר יהיו יותר לחוצים מהמסטרנטים והדוקטורנטים. ובמבחן הזה היה די זמן והותר, לענות על 42 שאלות אמריקאיות בשעתיים. והאחרון סיים עשר דקות לפני תום הזמן. הם נראו לי יוצאים מהבחינה נינוחים למדי.

ומה שאני לא מבין הם אלה שהצטיינו בשאלות הקשות ונכשלו בקלות והפשוטות. זה מה שקורה לאוֹבֶר חוּכֶמים.

ואולי יעניין אתכם משוב אנונימי שמלאו הסטודנטים בתום הבחינה:

1. מה דעתך על המבחן?

א. קל למדי

ב. סביר              43%

ג. קשה               29%

ד. קשה מאוד    28%  (נו, כנראה למי שלא הגיעו לשיעורים)

2. האם המבחן משקף את החומר הנלמד?

א. כן                  100%

ב. באופן חלקי

ג. לא

3. מה דעתך על מספר השאלות במבחן?

א. מעט מדי

ב. סביר            100%

ג. יותר מדי

4. באיזו מידה חידש לך הקורס?

א. מועטה

ב. בינונית      42%

ג. רבה            58%

5. האם השיעורים הועברו בצורה ברורה?

א. במידה מועטה

ב. במידה סבירה           28%

ג. במידה רבה                 43%

ד. במידה רבה מאוד     29%

6. קצב העברת החומר בהרצאות:

א. איטי    14%

ב. סביר    86%

ג. מהיר

7. באיזו מידה תרמו להשכלתך סרטוני הוידאו? (הסרטונים האלה מיועדים לחשוף את הסטודנטים לטכנולוגיות מתקדמות ויקרות שהאוניברסיטה לא יכולה להרשות לעצמה שיקבלו במעבדות - הם לא נבחנו על זה)

א. מועטה     57%

ב. רבה          43%

ג. מיותרת

(אז אם הם לא נבחנים על חומר, הוא כנראה לא תורם להם)

8. באיזו מידה חפף קורס זה קורסים קודמים שלקחת או לקחת במקביל?

א. במידה מועטה        65%

ב. במידה רבה              25%

ג. במידה רבה מאוד    10% (כנראה אלה שאמרו לי זאת בע"פ שלכן לא הופיעו לשיעורים, ונכשלו בבחינה)

איזה קורסים: ____________________________________________

9. באיזו מידה תרמו לך הסמינרים?

א. במידה מועטה      40%  (נו, ברור שהם לא רוצים סמינרים -שהמרצה יעביר הכל)

ב. במידה מסוימת    30%   

ג. במידה רבה           30%

10. מה היית מעדיף/ה?

א. קורס עם בחינה בלבד     57%

ב. במתכונת הנוכחית           43%

11. מה לדעתך צריך להיות המשקל היחסי של הבחינה (בחינה +סמינריון=100%)

א. 50%          57%

ב. 60%          29%   (המתכונת הנוכחית)

ג. 70%           14% 

12. האם תמליץ/י על הקורס לחבריך?

א. כן        86% 

ב. לא       14%

הערות נוספות ___________________________________________

והרי דוגמית ממה שכתבו בהערות:

"יחסית לקורסים אחרים הקורס הוא מאוד עמוס. ברוב הקורסים יש בחינה או סמינר בלבד וזו הסיבה שלא אמליץ על הקורס. אף על פי שהוא היה מאוד מעניין".

וזה הכי ריגש אותי:

"היה מעניין מאוד, ומובן מוסבר בצורה טובה. עזר לי להבין גם דברים שלמדתי בקורסים אחרים. תודה רבה"

 למי שהתעייף לעיין בתוצאות המשוב, המסקנות שלי הן כדלקמן: 

א. יש יחס הפוך בין הרצון שלהם למבחן בלבד לתוצאות המבחן בפועל.

ב. יש פער בין "החפיפה" לקורסים אחרים, לבין מידת ההצלחה בקורס, שהיא לא גבוהה במיוחד.

ג. 40% טוענים שהקורס חידש להם רק בצורה בינונית ולא רבה. אז מדוע לא קיבלו ציונים גבוהים יותר?

ד. אם הרוב רוצים רק בחינה, מדוע הם רוצים שמשקלה יהיה רק 50% ולא 70%?

מוזרים הם חלק מהסטודנטים. סותרים את עצמם. וגם טוענים שיודעים - ולא יודעים.

ובגלל אורכו של הפוסט, לא סיפרתי לכם על תחמונים של סטודנטים. הם רק שכחו שגם המרצה היה פעם סטודנט, ומכיר את כל הטריקים והשטיקים...

 תוספת עריכה

כמחצית משאלות הבחינה היו שאלות דומות לאלו שהיו בשנה שעברה. אמנם לא פרסמתי את התשובות הנכונות, אך הם וודאי קיבלו את השאלות משנה שעברה מחבריהם. זה אומר שמחצית מהבחינה היא מעין מבחן בית. ולמרות זאת, רבים נכשלו לענות נכון על כל השאלות האלו.

***

 אופס, 15 לחודש והבלוג ירד מהפעילים. זה לא שזה כל כך חשוב, אבל זה מוכיח את הסטטיסטיקה של הבלוג הזה בפעילים, כפי שכבר כתבתי כאן. הבלוג בפעילים בין 5-15 לחודש בלבד. מישהו אמר לי כי זה משום שאני כותב יותר מדי פוסטים. אז מה, אתם רוצים שאכתוב פחות? ואולי אעשה ניסוי לאמת את זה? לא, סתאאם, זה לא שווה את זה.

עכבר העיר ועכבר הכפר - מי הוא מי?

לפני שנים אחדות נשלחתי לשליחות קצרה בקהילה יהודית גדולה בחו"ל, יחד עם פרופסור ידוע במדעי הרוח. במטוס שוחחנו והוא שאל: "מה, באמת אתה עובד באוניברסיטה כל יום שמונה שעות"? עניתי לו, "לפעמים 12 שעות ויותר".

והוא סיפר, שהוא בכלל גר בשפלה ועולה לירושלים לאוניברסיטה רק לכמה שעות יום אחד בשבוע, מקסימום שניים, כדי לתת איזו הרצאה או שתיים לסטודנטים. ואף אחד לא מרגיש בחסרונו. כי הוא עובד מתי שמתחשק לו מהבית, דרך המחשב שלו. לא צריך ספריה, כי יש לו גישה מהאינטרנט. ועם תלמידי המחקר שלו הוא משוחח איזה פעם בשבועיים או חודש בטלפון, או דרך המייל.

ולמעשה שנינו מקבלים אותה משכורת ולפרופסורים למדעי הרוח והחברה יש רוב באוניברסיטה. ולכן הם שולטים בסינט ובהנהלת האוניברסיטה. ובכל ההיסטוריה של העברית אני זוכר רק פרופסור אחד מהמדעים (פרופסור לפרמקולוגיה - רפי משולם, חוקר הקנבואידים/חשיש) שהיה רקטור האוניברסיטה. ובעצם היה עוד אחד שלמעשה הוא מתמטיקאי. אבל פרופסור למתמטיקה אינו שונה בהרבה מפרופסור למדעי הרוח. כי גם הוא אינו עושה מחקר במעבדה, ויכול לעבוד ולהדריך מהבית סטודנטים למסטר ודוקטורט שיכולים לשבת בבית או לעבוד מחוץ לאוניברסיטה, אפילו במשרה מלאה.

ופרופסור במדעי הטבע והרפואה, מלבד העיסוק במחקר והוראה - צריך גם לנהל עסק. להזמין חומרים ומכשירים (יקרים רצח כולל מע"מ) מספקים. לנהל חשבונות. לשלם על תיקוני מכשירים. להעסיק עובדים וסטודנטים, ולמעשה לתפקד כמעסיק פרטי לכל דבר. לשלם על עובדיו מס מעסיקים, ביטוח לאומי ומס בריאות...

ומה מכל אלה עושה פרופסור למדעי הרוח והחברה?

ומי לדעתכם מכניס לאוניברסיטה הון עתק שמקטין את הגרעונות שלה? למעשה כל מחלקה קטנה של פרופסורים מהפקולטה לרפואה, רפואת שיניים, בית הספר לרוקחות או מדעי הטבע מכניסה לאוניברסיטה עשרות מיליונים בשנה מפטנטים וממסחור הפטנטים שלהם.

וכל פרופסור בתחום מדעי הטבע והרפואה נאלץ לגייס כספים לקיום המחקר, ולממן את המשכורות והמלגות של עובדיו ותלמידיו, ממענקי מחקר מקרנות פרטיות וממשקיעים שהוא מגייס. עבודה סזיפית, שאלמלא היא, כל פרופסור מדען היה צריך לסגור את המעבדה שלו.

והאוניברסיטה גובה מכל פרופסור במדעי הטבע והרפואה על הכספים שהוא מצליח לגייס - 20% תקורה (מס), על חשבון החשמל והמים ועובדי נקיון שהיא נותנת "חינם" גם לפרופסורים ממדעי הרוח והחברה. בין אם הם יושבים בבית או במשרד. נו טוב, המים הם רק בשביל הקפה והשירותים שהם משתמשים.

אבל בהכרעות ההנהלה של האוניברסיטה, כאמור הפרופסורים של מדעי הרוח והחברה שולטים. ומה הם מבינים בצרכי המחקר וההוראה של המדעים המדוייקים?

אז אני יודע שיש כאן בישרא לפחות בלוגר אחד - תלמיד מחקר שלומד לימודי תואר שלישי במדעי החברה, ומאחל לו הצלחה רבה. הוא יכול בשקט (אם כי זה בהחלט לא קל לו) להמשיך לנהל משרד פרטי ולעבוד על התזה בבית, ולהתייעץ במייל או בטלפון עם המדריכה שלו. הוא לא חייב להתייצב כל יום ל 12 שעות לעשות ניסויים במעבדה. הבוסית שלו לא צריכה לממן לו משכורת צנועה או מלגת מחיה שהיא צריכה לגייס בעמל רב. שלא כפי שקורה במקרה של סטודנט במדעי הטבע והרפואה. 

אז כפי שהבנתם מהפוסט הזה, לא כל פרופסור אותו הדבר. יש שמתייצבים כל יום לעבודה ויש שמנהלים את המחקר דרך המחשב והטלפון, מקסימום כמה שעות בשבוע באוניברסיטה כדי ללמד, או להשתתף בישיבות פוליטיות.

אז מי מהם הוא עכבר העיר ומי עכבר הכפר?

אבל אוניברסיטה לשמה לא יכולה בלעדי שניהם.

***

והמאמר הזה שלנו התקבל לפרסום. קבלתי הודעה משמחת זו מהעורך של כתב העת. מחר שמפניה במעבדה.

תוספת עריכה

התגובות שהגיעו בעקבות הפוסט מצביעות על פירושים לא מדוייקים של דברי. ההתלות בשעות העבודה ומקום העבודה כעיקר הדברים, היא פיספוס של העיקר. גם אין כאן כל זלזול בפרופסורים של מדעי הרוח והחברה בעבודה האקדמית ורמתה המקצועית. הרי סיימתי את הפוסט במשפט: "אבל אוניברסיטה לשמה לא יכולה בלעדי שניהם (מדעי הטבע והרפואה מול הרוח וחברה)".

אבל אני עומד על דברי שיש הבדל מהותי בין אופי העבודה של פרופסור במדעי הטבע והרפואה  לבין פרופסור במדעי הרוח והחברה. בעוד פרופסור ממדעי הרוח יכול להקדיש כמעט 100% מזמנו וממרצו למחקר והוראה, הפרופסור במדעים המדוייקים מקדיש בכורח המציאות 40-50% מזמנו, לדברים שהם מחוץ למדע - גיוס כספים, ניהול עסקי, בבירוקרטיה, וכדומה. וזה הבדל גדול מאוד. בעוד הפרופסור למדעי הרוח והחברה צריך לדאוג רק למחקר עצמו, הפרופסור למדעי הטבע והרפואה צריך לדאוג בנוסף, לאמצעים הכספיים הנכבדים שיאפשרו לו לקיים את המחקר. וזה הבדל גדול מאוד!

לגבי השאלה מי יכול לערוך יותר מחקר מחוץ לכתלי האוניברסיטה (מחובר למחשב נייד ולטלפון) התשובה היא ברורה. ולגבי טיעונים שבמדעי הרוח והחברה צריך לקרוא הרבה ובספריה. אז אני רוצה לומר שגם במדעי הטבע והרפואה צריך לקרוא הרבה מאוד מאוד, כדי להתעדכן בהתפתחות המדעית והטכנולוגית שמתרחשת במדעים המדוייקים במהירות הברק. אבל הספריות הן כמעט פּסֶה. הן הפכו לארכיב.  כי הכל כמעט זמין למדען החוקר בספריות אלקטרוניות ובסיסי נתונים, והכל במחשב מכל מקום.

על חלומות ומשמעותם כבר כתבתי בעבר וציינתי שני חלומות משמעותיים שהופיעו בפרשת דרכים בחיי. החלומות ההם היו במקום והם שימשו לי מגדלור להגיע לחוף מבטחים.

מדוע אני מקדיש פוסט נוסף ובלתי מתוכנן זה? הסיבה כמובן היא שוב חלום. ובכלל באחרונה, גם בכתיבת הפוסטים בבלוג זה, אני מקבל לעיתים אותות לכתיבת פוסט זה או אחר - האותות האלה הם חלומות. אז אמנם בחלומות האלה החולם הוא בעצם המחבר והחווה וגם המוציא לפועל, ולכן ניתן לומר שבחלומות אין כל אותות חיצוניים. הם נובעים מתוך החולם עצמו לעצמו. אבל, כאשר בחלום החולם מקבל פתרון לבעיה בלתי פתירה כביכול, או כאשר החולם מקבל בחלום אות או רמז לבאות (והדברים אכן מתגשמים, אחד לאחד), נוצרת ההרגשה שזו עזרה חיצונית. לגבי נכונות המשפט האחרון , קיים ויכוח בין אלה שמחשיבים עצמם לרציונאלים לבין אלה שנחשבים לא רציונאלים בעיני הראשונים.

אז לפני ימים אחדים חלמתי חלום מוגדר וברור. את החלום והמחשבות שהחלום עורר אתאר עתה לפניכם. אבל כאשר חשבתי מהו באמת המסר מהחלום הזה, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה אחת ופשוטה בתכלית - זה היה אות לכתיבת פוסט זה - לשתף את קוראי בדילמות מקצועיות שמעסיקות את התת-מודע שלי. 

מקור: קפה דה מרקר

והרי החלום: אני ניצב באולם גדול (לא אחד מהמוכרים לי מחיי יומיום) ונושא הרצאה בפני סטודנטים, על הנדסה גנטית בחיות. על הנושא עצמו כבר כתבתי את הסיבות והיתרונות שבפיתוח טכנולוגיה כזו בפוסט עולם ההנדסה של החיות המאונשות. למעשה אני מרצה על הנושא הזה במציאות כבר 14 שנה בקורס שאני מעביר באוניברסיטה. האמת שזהו קורס די מבוקש אשר מעניין סטודנטים רבים.  

בעודי עומד ונושא את ההרצאה בחלום, קמה לפתע מבין הקהל פרופסורית בגמלאות מהחוג שלי. מבקשת סליחה ומציינת שהיא חייבת להפריע לרגע למהלך השיעור, כי יש לה דבר חשוב להגיד. מבלי לקבל את רשותי, פנתה אל קהל הסטודנטים ונשאה במשך כדקה ביקורת כנגד שימוש בהנדסה גנטית בחיות. לאחר מכן עזבה את האולם בהפגנתיות וללא אומר.

לפני שאני מספיק להתאושש מתדהמתי ולהוציא הגה, מתחילים לקום התלמידים ובזה אחר זה עוזבים את האולם. אני זוכר את תחושת ההלם והזעם על הפרופסורית בדימוס שהתערבה בשיעור שלי ללא רשות, מעשה לא יעשה, וכן על אפקט הדומינו שהיא יצרה בקרב הסטודנטים שראו ברובם סיבה למסיבה ותו לא. כשנשארתי ללא תלמידים, יצאתי גם אני מהאולם ואני רואה קבוצה קטנה מתלמידי שמחה וצוהלת במדשאה על החופשה הבלתי צפויה שקיבלו או בעצם נטלו לעצמם מהשיעור. כשעברתי לידם סיננתי: חומר ההרצאה של היום יכלל בבחינה ויהיה עליכם להשלים אותו בעצמכם. שמתי לב שחיוכו של אחד התלמידים נמחק ועזבתי את המקום ביודעי שהידיעה תועבר במהירות לכולם.

כשהתעוררתי התחלתי להרהר במשמעות החלום. ראשית תהיתי בליבי מדוע דווקא אותה פרופסורית התערבה בהרצאה? הרי המחקר שלה עצמה נערך על מאות ארנבות במשך עשרות שנים, ואפילו הניב תרופה חדשה המיוצרת היום על ידי חברת התרופות טבע. אז איזו זכות יש לה בכלל להתערב בשיעור שלי העוסק בחיות מהונדסות כמודלים למחלות באדם ולפיתוח תרופות מצילות חיים? רשמתי לעצמי את המילה צביעות. 

היא עצמה גורמת בחיות למחלה באמצעים כירורגים או כימיים,  לעומת זאת בהנדסה הגנטית, נולדות חיות עם פגם גנטי אנושי כמו אצלנו - לא גורמים לחיה ייסורים על ידי אמצעים מכניים או כימיים, אלא חיקוי מחלה כמו באדם, המאפשר עבודה במערכת מחקרית מודרנית וממוקדת יותר. אז רשמתי לעצמי את המילה קינאה. 

ואז חשבתי מדוע חלמתי על אותה פרופסורית מבין כל הנפשות הפועלות בחוג?

הרי רבים הפרסונות בחוג, שכאותה פרופסורית  נחמדה מאוד כלפי חוץ מאחורי הגב מלאים באגו ובתככים. היא לא פחות נחמדה מהאחרים. אז מדוע דווקא היא?  הורדתי מהרשימה את אלו שאינם עורכים ניסויים בבעלי חיים ונשארתי עם רשימה מצומצמת יותר. אבל, לא הגעתי להסבר ודאי. אולי משום שהיא כבר פרופסור אמריטוס (בגימלאות) ולכן כבר אינה יכולה להשתתף יותר בוועדות קובעות מדיניות?  רשמתי לעצמי את המילה תסכול.

אז מה יש לנו כאן בינתיים? צביעות, קינאה, תסכול ותככים. אבל כל התכונות האלה קיימות אצל רבים אחרים, אפילו בקנה מידה גלובלי מחוץ לאוניברסיטה. אמנם אצלה קיים פער גדול במיוחד בין הנחמדות לתככנות אבל חייבת להיות סיבה עמוקה יותר לחלום.

בוודאי אתם חושבים שעל הכי טריוויאלי איני חושב. כי וודאי יש לי יסוריי מצפון על מחקרים בחיות. אני זוכר שאחד מתלמידי חלם פעם על מותו ושהוא נשלח לגיהנום - לגן העדן של עכברי והחולדות הניסוי. שם החיות עשו לו גיהנום. אך, אומר לכם קבל עם ועדה - אין לי כל יסורי מצפון. במחקריי נעשה המינימום הדרוש למטרות הצלת חיי אדם, באמצעים המבוקרים על ידי ועדה ציבורית מקצועית. כל אחד מכם שנוטל אנטיביוטיקה או אופטלגין או כל תרופה אחרת - לא היה יכול להשתמש בהן אם לא נוסו קודם בבעלי חיים. הסיבה שבגללה חלק מהציבור מתנגד לניסוי בחיות, היא חוסר ידע ודמוניזציה שעושות אגודות שאינן בוחלות להפיץ גם שקרים וכזבים. כתבתי על כך פוסט כאן.

אם כך גם זו אינה הסיבה לחלום.

נשארתי עם סוף החלום שבו הודעתי לסטודנטים שעתה יצטרכו להשלים את חומר הלימוד בעצמם וכי הוא יכלל בבחינה. בקורס הספציפי שאני מעביר, החלפתי השנה את מתכונת הערכה על הקורס. במקום עבודה, השנה התלמידים נבחנו לראשונה בכתב במועד א' וכיוון שציוני הבחינה היו נמוכים יחסית, חלקם ניגשו לבחינה בעל פה במועד ב'.

אם במציאות התלמידים היו עוזבים את השיעור במחאה כמו בחלום, לא היה לכך מחיר בשיטה של כתיבת עבודות, ואילו כאשר הם צריכים להבחן בבחינה על כל החומר הנלמד, לפעולת מחאה יש מחיר כבד - לימוד עצמי של החומר. בסופו של דבר אני חושב שהחלום העלה אצלי בעצם את השאלה עד כמה הסטודנטים צריכים להיות מעורבים בחומר הנלמד? והמסקנה היא שמלבד קורסי החובה, לתלמידים יש זכות בחירה של קורסים, אבל אין להם זכות לקבוע למרצה  מה ילמד או לא ילמד בקורס. גם למרצים אין זכות להתערב בחומר הלימוד של משנהו. 

לאחר פשפוש נוסף וטיול בין תת-ההכרה לענייני אקטואליה נפל לי האסימון. לאחרונה מתנהל דיון ציבורי על סגירת חוגי לימוד מסויימים באוניברסיטאות, שאינם נראים לחלק מהציבור כראויים להמשך קיום - בגלל פוליטיזציה של חומר הלימודים. וחשבתי עד כמה צבועים כל הקולות הקוראים לסגירת חוגים (החוג לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון והחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב), וזאת כאשר אוניברסיטאות בר-אילן ואריאל יכולות לעשות פוליטיזציה הפוכה בכל תחומי הלימוד, מאז ימים ימימה, ושם אין קול ואין מצפצף. ונזכרתי במילים שנרשמו אצלי בחלום: צביעות, קינאה, תסכול, תככים.

החלום הזה בא בצל הדיון בנושא על ידי המועצה להשכלה גבוהה בלחץ של ציבור מסוים. המחלקה בבן גוריון לא תסגר וטוב שכך. באקדמיה חייבים להשמר פלורליזם, זכות חופש הדיבור והלימוד. אין על אף גוף הזכות לבקר תכני לימוד אקדמאיים ובתנאי שהם נלמדים ברמה ובשיטות אקדמיות.

בניגוד לבתי הספר שבהם נכפית תוכנית לימודים על ידי משרד החינוך, אין מקום לכך באוניברסיטאות שהינן אוטונומיות במדינות דמוקרטיות. לסטודנט בניגוד לתלמיד תיכון יש את זכות הבחירה. באוניברסיטת בר אילן למשל, הלומד לימודי כימיה חייב להבחן במספר קורסים בנושאי דת ויהדות. מדוע מחייבים אותו בכך, הרי בא ללמוד כימיה? בר אילן שהיא אוניברסיטה דתית החליטה שזו המדיניות. לכן על התלמיד לקבל את הדין או לבחור באוניברסיטה אחרת. כנ"ל לגבי בחירת חוגי הלימוד והקורסים.