חשיבה חופשית

על חלומות ומשמעותם כבר כתבתי בעבר וציינתי שני חלומות משמעותיים שהופיעו בפרשת דרכים בחיי. החלומות ההם היו במקום והם שימשו לי מגדלור להגיע לחוף מבטחים.

מדוע אני מקדיש פוסט נוסף ובלתי מתוכנן זה? הסיבה כמובן היא שוב חלום. ובכלל באחרונה, גם בכתיבת הפוסטים בבלוג זה, אני מקבל לעיתים אותות לכתיבת פוסט זה או אחר - האותות האלה הם חלומות. אז אמנם בחלומות האלה החולם הוא בעצם המחבר והחווה וגם המוציא לפועל, ולכן ניתן לומר שבחלומות אין כל אותות חיצוניים. הם נובעים מתוך החולם עצמו לעצמו. אבל, כאשר בחלום החולם מקבל פתרון לבעיה בלתי פתירה כביכול, או כאשר החולם מקבל בחלום אות או רמז לבאות (והדברים אכן מתגשמים, אחד לאחד), נוצרת ההרגשה שזו עזרה חיצונית. לגבי נכונות המשפט האחרון , קיים ויכוח בין אלה שמחשיבים עצמם לרציונאלים לבין אלה שנחשבים לא רציונאלים בעיני הראשונים.

אז לפני ימים אחדים חלמתי חלום מוגדר וברור. את החלום והמחשבות שהחלום עורר אתאר עתה לפניכם. אבל כאשר חשבתי מהו באמת המסר מהחלום הזה, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה אחת ופשוטה בתכלית - זה היה אות לכתיבת פוסט זה - לשתף את קוראי בדילמות מקצועיות שמעסיקות את התת-מודע שלי. 

מקור: קפה דה מרקר

והרי החלום: אני ניצב באולם גדול (לא אחד מהמוכרים לי מחיי יומיום) ונושא הרצאה בפני סטודנטים, על הנדסה גנטית בחיות. על הנושא עצמו כבר כתבתי את הסיבות והיתרונות שבפיתוח טכנולוגיה כזו בפוסט עולם ההנדסה של החיות המאונשות. למעשה אני מרצה על הנושא הזה במציאות כבר 14 שנה בקורס שאני מעביר באוניברסיטה. האמת שזהו קורס די מבוקש אשר מעניין סטודנטים רבים.  

בעודי עומד ונושא את ההרצאה בחלום, קמה לפתע מבין הקהל פרופסורית בגמלאות מהחוג שלי. מבקשת סליחה ומציינת שהיא חייבת להפריע לרגע למהלך השיעור, כי יש לה דבר חשוב להגיד. מבלי לקבל את רשותי, פנתה אל קהל הסטודנטים ונשאה במשך כדקה ביקורת כנגד שימוש בהנדסה גנטית בחיות. לאחר מכן עזבה את האולם בהפגנתיות וללא אומר.

לפני שאני מספיק להתאושש מתדהמתי ולהוציא הגה, מתחילים לקום התלמידים ובזה אחר זה עוזבים את האולם. אני זוכר את תחושת ההלם והזעם על הפרופסורית בדימוס שהתערבה בשיעור שלי ללא רשות, מעשה לא יעשה, וכן על אפקט הדומינו שהיא יצרה בקרב הסטודנטים שראו ברובם סיבה למסיבה ותו לא. כשנשארתי ללא תלמידים, יצאתי גם אני מהאולם ואני רואה קבוצה קטנה מתלמידי שמחה וצוהלת במדשאה על החופשה הבלתי צפויה שקיבלו או בעצם נטלו לעצמם מהשיעור. כשעברתי לידם סיננתי: חומר ההרצאה של היום יכלל בבחינה ויהיה עליכם להשלים אותו בעצמכם. שמתי לב שחיוכו של אחד התלמידים נמחק ועזבתי את המקום ביודעי שהידיעה תועבר במהירות לכולם.

כשהתעוררתי התחלתי להרהר במשמעות החלום. ראשית תהיתי בליבי מדוע דווקא אותה פרופסורית התערבה בהרצאה? הרי המחקר שלה עצמה נערך על מאות ארנבות במשך עשרות שנים, ואפילו הניב תרופה חדשה המיוצרת היום על ידי חברת התרופות טבע. אז איזו זכות יש לה בכלל להתערב בשיעור שלי העוסק בחיות מהונדסות כמודלים למחלות באדם ולפיתוח תרופות מצילות חיים? רשמתי לעצמי את המילה צביעות. 

היא עצמה גורמת בחיות למחלה באמצעים כירורגים או כימיים,  לעומת זאת בהנדסה הגנטית, נולדות חיות עם פגם גנטי אנושי כמו אצלנו - לא גורמים לחיה ייסורים על ידי אמצעים מכניים או כימיים, אלא חיקוי מחלה כמו באדם, המאפשר עבודה במערכת מחקרית מודרנית וממוקדת יותר. אז רשמתי לעצמי את המילה קינאה. 

ואז חשבתי מדוע חלמתי על אותה פרופסורית מבין כל הנפשות הפועלות בחוג?

הרי רבים הפרסונות בחוג, שכאותה פרופסורית  נחמדה מאוד כלפי חוץ מאחורי הגב מלאים באגו ובתככים. היא לא פחות נחמדה מהאחרים. אז מדוע דווקא היא?  הורדתי מהרשימה את אלו שאינם עורכים ניסויים בבעלי חיים ונשארתי עם רשימה מצומצמת יותר. אבל, לא הגעתי להסבר ודאי. אולי משום שהיא כבר פרופסור אמריטוס (בגימלאות) ולכן כבר אינה יכולה להשתתף יותר בוועדות קובעות מדיניות?  רשמתי לעצמי את המילה תסכול.

אז מה יש לנו כאן בינתיים? צביעות, קינאה, תסכול ותככים. אבל כל התכונות האלה קיימות אצל רבים אחרים, אפילו בקנה מידה גלובלי מחוץ לאוניברסיטה. אמנם אצלה קיים פער גדול במיוחד בין הנחמדות לתככנות אבל חייבת להיות סיבה עמוקה יותר לחלום.

בוודאי אתם חושבים שעל הכי טריוויאלי איני חושב. כי וודאי יש לי יסוריי מצפון על מחקרים בחיות. אני זוכר שאחד מתלמידי חלם פעם על מותו ושהוא נשלח לגיהנום - לגן העדן של עכברי והחולדות הניסוי. שם החיות עשו לו גיהנום. אך, אומר לכם קבל עם ועדה - אין לי כל יסורי מצפון. במחקריי נעשה המינימום הדרוש למטרות הצלת חיי אדם, באמצעים המבוקרים על ידי ועדה ציבורית מקצועית. כל אחד מכם שנוטל אנטיביוטיקה או אופטלגין או כל תרופה אחרת - לא היה יכול להשתמש בהן אם לא נוסו קודם בבעלי חיים. הסיבה שבגללה חלק מהציבור מתנגד לניסוי בחיות, היא חוסר ידע ודמוניזציה שעושות אגודות שאינן בוחלות להפיץ גם שקרים וכזבים. כתבתי על כך פוסט כאן.

אם כך גם זו אינה הסיבה לחלום.

נשארתי עם סוף החלום שבו הודעתי לסטודנטים שעתה יצטרכו להשלים את חומר הלימוד בעצמם וכי הוא יכלל בבחינה. בקורס הספציפי שאני מעביר, החלפתי השנה את מתכונת הערכה על הקורס. במקום עבודה, השנה התלמידים נבחנו לראשונה בכתב במועד א' וכיוון שציוני הבחינה היו נמוכים יחסית, חלקם ניגשו לבחינה בעל פה במועד ב'.

אם במציאות התלמידים היו עוזבים את השיעור במחאה כמו בחלום, לא היה לכך מחיר בשיטה של כתיבת עבודות, ואילו כאשר הם צריכים להבחן בבחינה על כל החומר הנלמד, לפעולת מחאה יש מחיר כבד - לימוד עצמי של החומר. בסופו של דבר אני חושב שהחלום העלה אצלי בעצם את השאלה עד כמה הסטודנטים צריכים להיות מעורבים בחומר הנלמד? והמסקנה היא שמלבד קורסי החובה, לתלמידים יש זכות בחירה של קורסים, אבל אין להם זכות לקבוע למרצה  מה ילמד או לא ילמד בקורס. גם למרצים אין זכות להתערב בחומר הלימוד של משנהו. 

לאחר פשפוש נוסף וטיול בין תת-ההכרה לענייני אקטואליה נפל לי האסימון. לאחרונה מתנהל דיון ציבורי על סגירת חוגי לימוד מסויימים באוניברסיטאות, שאינם נראים לחלק מהציבור כראויים להמשך קיום - בגלל פוליטיזציה של חומר הלימודים. וחשבתי עד כמה צבועים כל הקולות הקוראים לסגירת חוגים (החוג לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון והחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב), וזאת כאשר אוניברסיטאות בר-אילן ואריאל יכולות לעשות פוליטיזציה הפוכה בכל תחומי הלימוד, מאז ימים ימימה, ושם אין קול ואין מצפצף. ונזכרתי במילים שנרשמו אצלי בחלום: צביעות, קינאה, תסכול, תככים.

החלום הזה בא בצל הדיון בנושא על ידי המועצה להשכלה גבוהה בלחץ של ציבור מסוים. המחלקה בבן גוריון לא תסגר וטוב שכך. באקדמיה חייבים להשמר פלורליזם, זכות חופש הדיבור והלימוד. אין על אף גוף הזכות לבקר תכני לימוד אקדמאיים ובתנאי שהם נלמדים ברמה ובשיטות אקדמיות.

בניגוד לבתי הספר שבהם נכפית תוכנית לימודים על ידי משרד החינוך, אין מקום לכך באוניברסיטאות שהינן אוטונומיות במדינות דמוקרטיות. לסטודנט בניגוד לתלמיד תיכון יש את זכות הבחירה. באוניברסיטת בר אילן למשל, הלומד לימודי כימיה חייב להבחן במספר קורסים בנושאי דת ויהדות. מדוע מחייבים אותו בכך, הרי בא ללמוד כימיה? בר אילן שהיא אוניברסיטה דתית החליטה שזו המדיניות. לכן על התלמיד לקבל את הדין או לבחור באוניברסיטה אחרת. כנ"ל לגבי בחירת חוגי הלימוד והקורסים.