חשיבה חופשית

כבר כתבתי כאן בעבר על חלומות ועל החשיבות שהיתה להם עליי בנקודות מפתח בחיים. על תובנות מחלומות שגרמו לי לנפילת אסימון.

לפני ימים אחדים חלמתי חלום. זה היה מסוג החלומות שזוכרים אותם לפרטים וכשמתעוררים מהם ברור שהם לא היו סתם. אלא דרך של התת מודע לשדר מסרים למודע.

ואולי לא הייתי מספר לכם כאן על החלום, אלמלא הפוסט של רותי קוטלר, שבו שיתפה אותנו במחשבות החמצה כלשהי מהמסע שלה להודו.  

האמת שבשל התחושה שבחלום הזה ישנם מסרים חשובים עבורי, הפכתי בחלום הזה לפִּשְרוֹ במשך ימים אחדים. כעת אני מצטער על כך שלא רשמתי את תאריך החלום, כי אינני זוכר אם חלמתי אותו לאחר הפוסט של רותי, או לפניו. בכל אופן, לאחר נסיון לנתח מצאתי מכנה משותף בין החלום להרהורי המסע של רותי. החלטתי לשתף אתכם בחלום.

ובחלום אני עומד בראש הר גבוה ומגלה עמק עם נוף מעניין שלא ראיתיו לפני כן. ירדתי מספר מטרים לכיוון העמק והתיישבתי על סלע. בעיניי התחלתי לסרוק את מורד ההר, קטע אחר קטע, והתוותי בדמיוני מסלול ירידה אפשרי שאינו מאוד תלול כפי שנראה בתחילה.  קמתי ועמדתי על רגליי כדי להתחיל במסע הירידה מההר. אבל, עתה בעומדי, בזווית הראייה החדשה, הירידה נראתה כל כך תלולה ומסוכנת בקטעים מסויימים, שלא העזתי להמשיך לרדת יותר.

סובבתי על עומדי והתחלתי לעלות חזרה מהסלע אל ראש ההר. כשהגעתי לקו הרכס, רציתי לדעת מה השעה - אך שעון היד שלי אבד ונעלם. אני זוכר את המחשבות שצצו באותו רגע: היכן איבדתי את השעון? כיצד אסתדר עתה ללא השעון שאבד? ואת התובנה שאוכל לדעת מה השעה אם אסתכל בטלפון הנייד שלי. החלום הסתיים כאן. זכרתי את כל הפרטים כשהתעוררתי בבוקר, יחד עם צורך טורדני לפענח את המסר שבחלום. 

אז מה היה כאן?

המחשבה הראשונה הייתה שרציתי לגלות עולם חדש בעמק שלמרגלות ההר שניצבתי. כשישבתי על הסלע ותכננתי את המסלול ממרחוק, חשבתי שהמסלול אפשרי. אבל לבסוף לא אזרתי אומץ לרדת. אולי נתתי למוחי להיות מושפע יותר מהמבט שהתגלה בעמידה, לעומת המבט שנגלה בישיבה. מדובר כביכול בפחדנות. האם העלמות השעון מסמלת את תחושת ההחמצה. ההחמצה לרדת אל העמק. ואולי את אובדן האינטואיציה?

אולי ברגע שרציתי לרדת מההר הייתי צריך להמשיך גם במחיר אי הוודאות והסיכון? אולי הייתי מוצא פתרונות להתגבר על המכשולים כשהייתי מגיע אליהם? האם הייתי צריך להגיע למכשול בלתי עביר כדי להגיע למסקנה שאני צריך לשוב כלעומת שבאתי? ואולי זה מה שמסמל השעון - בזבוז זמן בנסיונות סרק?

אך מצד שני, בחרתי שלא לרדת אלא להישאר גבוה. אולי אני מפחד מ"ירידות" בחיים? ואולי אני צריך להסתכל על זה דווקא בצורה חיובית? ואולי תחושת ההחמצה המסומלת באבדן השעון צריכה להתחלף בהרגשה שהמעשה לא היה החמצה, כי נשארתי עם הטלפון הנייד - שנותן לי גם את תחושת הזמן וגם אינפורמציה נוספת שאין בשעון? 

אולי הייתי צריך להיות מודאג יותר אם לא היה לי אומץ לטפס על ההר, מאשר לרדת ממנו? אולי הטיפוס בהר מסמל את ההתקדמות בדרך הנכונה והירידה מסמלת דרך שגויה? 

ונזכרתי בשני הבתים הראשונים בשיר THE ROAD NOT TAKEN של רוברט פרוסט:

Two roads diverged in a yellow wood,

And sorry I could not travel both

And be one traveler, long I stood

And looked down one as far as I could

To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,

And having perhaps the better claim

Because it was grassy and wanted wear,

Though as for that the passing there

Had worn them really about the same

מה דעתכם?