חשיבה חופשית

מחלון מנזר הפטפטנים

פרחו הגוזלים,

נותר מיותם לו קן דרורים.

ביצה רוצה להטיל בו קוקיה

אך בקן אין ביצים ודוגר אין

אוי, אוי, אויה

צונחת בגן לה

ביצה שבורה.

שֶׁטֶף זִכרוֹנוֹת מוּאָץ שֶׁל חֶלְקִיקַי
מְאַיְּמִים לְהִתְפָּרֵק וּלְהִתְאַחֵד עִם הָאוֹר
וַאֲנִי עֲדַיִן לֹא מוּכָן
לְהִתְלַכֵּד עִם הָאֵינְסוֹף
אוֹסֵף חֲזָרָה שְׁאֵרִיּוֹת תּוֹדַעְתִּי

וְנִשְׁאַר כָּאן.

זכרונות. אין הדבר נדיר שלעיתים אני שוקע בזכרונות העבר. כמו פְלֶשְׁבֶּק חווה שנית מהלך זה או אחר של חיי. מהלכים וארועים טובים וטובים פחות ומהרהר.

והנה אני מוצא עצמי בתוך זכרונות - תחושות מהרחם שמתגלגלות אל שנות חיי הראשונות באופן כרונולוגי סדור. ואירועי חיי מתקדמים אחד לאחד כסרט ומואצים במהירות-על כמו במאיץ חלקיקים. ברקע נשמע הדהוד פעימות ליבי. וכבר חלפו נעוריי ושרותי הצבאי ותקופת הלימודים האקדמיים, והנה אני בארה"ב בפוסט דוקטורט ובתי בת השנה יושבת מבוהלת על ברכיו של סנטה קלאוס לצילום, וכבר היא יושבת בוכיה במטוס אל על החוזר לישראל לאחר שש עשרה שעות טיסה שאת מרביתן עמדה בגבורה.

והנה לאחר שהכריזו בשמי בקריזה, מקבל את פני בשדה התעופה נציג של משרד החקלאות הבודק את אישורי היבוא של העכברים המהונדסים שהתלוו אלי בטיסה בכלובי קרטון עם פתחי איוורור מרושתים. איזה מזל שהנוסעים לא העלו בדעתם מהן הקופסאות האלה המונחות באישור מתחת למושבים שלנו, ושפאניקה לא פרצה במטוס. 

וכבר אנחנו יוצאים דרך עמדת המכס של שדה התעופה - שני תושבים חוזרים ותינוקת שעל דרכונה האמריקאי הוטבע אישור כניסה לארץ כתיירת לשלושה חודשים. הסבים והסבתות ופמליה משפחתית מתנפלים על הנכדה שאותה הם רואים לראשונה והיא עייפה מהדרך ומבוהלת מהפרצופים הלא מוכרים שרוצים לחבקה. פורצת בבכי.

ואנחנו בהלם תרבותי בארץ הולדתנו, מתמודדים כמעט כעולים חדשים עם המציאות הישראלית שנשתכחה מאיתנו בארבעת השנים בנכר. מתחילים חיים חדשים, סידורים אינספור ובירוקרטיה. חיים בדירה הריקה ללא ריהוט, ממתינים שעמיל המכס יועיל לשחרר הטובין מהנמל בחיפה.

זכרונות ההמשך כבר חצו את מהירות הקול במאיץ החלקיקים של המוח בבּוּם על-קולי של פעימת ליבי, והם הולכים ומואצים במנהרה ארוכה של קוורקים ובוזונים. 

והנה יחד עם התחושה המשכרת להמשיך לצפות בסרט חיי, מתגנבת תחושת התודעה שהסרט הזה מתקדם אל נקודת האל-חזור של הסוף החלקיקי שלי, שיהפוך בעוד מספר שניות לפוטונים של אור שיבלעו בחור שחור במרחב היקום.

וממש בהתקרב מהירות הסרט למהירות האור, לפני שה-M (המסה) של תודעתי הופך לאפס על פי הנוסחה E=mc² הידועה של איינשטיין, אני מנסה בשארית כוחותיי  לעצור את כל זה ולהילחם בכוח האדיר השואב את זכרונותי. אך הסרט ממשיך ואני טס בכוחות דחף אדירים דרך תמונות חיי. 

ואז,שניה לפני האל-חזור, על רקע הידהוד פעימות ליבי, מתגנבות מחשבות מכבידות. אני עוד לא מוכן! יש ילדים שצריך לסדר ואני רוצה לזכות בנכדים מתרוצצים ויש לי הורים ישישים שלא יעמדו באובדן. ועדיין לא כתבתי צוואה, ויש כל כך הרבה דברים שלא השלמתי והגשמתי. המחקר בעיצומו ויש תלמידים שצריכים להשלים את התזה שלהם תחת הדרכתי. ויש עוד מאמרים שצריך לסכם ולכתוב. ויש עוד הרבה פוסטים שאני רוצה לפרסם בבלוג.  ויש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ומקווה שיתפנה לי זמן כשאצא לגמלאות...

וכל פיסת מחשבה על דברים שאני עוד חייב לעשות הוסיפה עוד ועוד למסת החלקיקים הנעה שלי עד שהיא נעשתה כבדה כל כך ונעצרתי בהווה. מנער מבגדי חלקיקים טעונים שדבקו בהם ויוצא ממנהרת הזמן סחוט ומיוזע.

הי, חזרתי, אני בהחלט עדיין לא מוכן. תובנה חדשה הבזיקה. החיים הם הזדמנות נפלאה לעשות ולהגשים. חלונות הזדמנויות מופיעים ואחר כך נסגרים במהירות. הזמן קצוב ואולי צריך אני לתכנן ולעשות כל דבר משמעותי כאילו היה זה הדבר האחרון שאעשה בחיים עלי אדמות.  

***  

הבלוג חשיבה חופשית מועמד לבלוג השנה בישרא-בלוג בקטגורית הדעה. 

מוזמנים להצביע חשיבה חופשית ולהשפיע כאן.