חשיבה חופשית

בדוקטורט היו לי שני מדריכים. האחד "איכר" והשני "פילוסוף". כשכתבתי טקסט מדעי, העברתי אותו לפילוסוף מספר ימים מראש לפני הפגישה איתו. ובפגישה מסתבר שלא קרא. הוא מתחיל לקרוא בקול רם ולאחר כל משפט מתפלסף. כמה מייגע זה היה. לאחר כשעתיים נזכר שהוא רעב, או צריך ללכת ללמד. בפגישה הבאה, הכול מתחיל מנקודת ההתחלה. כמו בשיחות שלום.

האיכר היה עסוק בגירושין ובפּוּסי החדשה שלו. לא פעם ביקש ממני בהתראה של יום יומיים להעביר במקומו הרצאה פרונטאלית לתלמידים בקורס שלו (בנוסף לחובות ההוראה שלי). ואני אפילו לא עדיין דוקטור. זרק לי את נושא ההרצאה, הלך וזהו.

הפילוסוף המשיך להיות אוטיסט. מחפש כל יום היכן חנה בבוקר. משאיר את אשתו בפתח הסופר, כדי למצוא חניה - ובמקום ממשיך לבית שלו. כשמגיע לבית נכנס לדירת השכנים מתחת. מגיע לדלת המקרר, וכשפותח  מגלה שזו לא הדירה שלו.

ואני הייתי דוקטורנט רב עוצמה. במצב הזה עשיתי מה שאני רוצה. כתבתי מאמרים לבד ופרסמתי יחד עם שמם. האיכר איים על הפילוסוף שאם לא יחזיר את הערותיו תוך עשרים וארבע שעות, נשלח את המאמר ללא אישורו. וכך היה. מרבית המאמרים התקבלו בכתבי עת משמעותיים במכה הראשונה. כתבתי בעצמי בשמם בקשות למענקי מחקר - חלקם זכו במענק. עשיתי דילים עם ספקים. אלתרתי מכשירים, וחסכתי להם הרבה כסף.

וכולם היו מרוצים. אני כי נזרקתי למים הקרים ויכולתי.

כשנסעתי לפוסט דוקוטרט בארצות הברית  - שוב היו לי שני מדריכים. האחד איכר" והשני "פילוסוף". כנראה לא מקרי שיש צירוף כזה. אבל, לא קל לחיות בסיטואציה כזו. צריך ללמוד לשחות בין הטיפות. כשכתבתי מאמר העברתי לאחד מהם את הטיוטה לקבל את הערותיו. ולאחר שעמלתי על התיקונים - העברתי את הטיוטה המתוקנת לעיון השני. ואז קיבלתי הערות לתיקון שהיו פחות או יותר חזרה לטקסט המקורי.

זכור לי יום אחד שהפילוסוף בא לשאול את דעתי לבעיה מסוימת. ולאחר מכן אני שומע במסדרון את הפילוסוף אומר לאיכר – "גם קנקן חושב כמוני". הסתבכתי.

אני זוכר, בתחילת הפוסט דוקטורט הגיע אלי הפילוסוף ואומר בחיוך "זוגתך עובדת על הדנ"א ואתה על הרנ"א. אז אולי יצא לכם חלבון קטן". כאשר זוגתי הייתה בהריון בחודש השביעי, הגיע אלי הפילוסוף עם צ'ק בסך אלפיים דולר חתום בשמו. "מתנה ממני ומהאיכר. שיהיה לכם במה לקנות בגדים לתינוקת". לא ציפיתי לזה והודיתי לו בהתרגשות. בדרכי להודות גם לאיכר, תקפה אותי מבוכה. האם האיכר בכלל יֵדע במה מדובר?

האיכר לא גילה לאיש. יום אחד בא ואמר לי, "אני יהודי" ואני בכלל לא ידעתי. אשתו של האיכר היא משוררת אמריקאית ידועה. כשהייתי שם היא ביקשה ממני לתרגם עבורה לאנגלית, שירים של משוררים ביידיש. שרפתי על זה שבתות. מה לא עושים למען אשתו של הבוס? גם זה כל כך היה ברור, האיכר לא פחד מאיש מלבד אשתו.

אשתו של הפילוסוף גם היא מדענית. מנהלת תת-מעבדה המשויכת מבחינה מנהלית למעבדה של האיכר. היא הייתה נורא קרה ואנטיפטית. אף פעם לא אמרה לי שלום. הייתי כאוויר בעיניה. גם שם היה ברור כשמש מי לובש את המכנסיים בבית שלהם.

שניהם מדענים דגולים. כיום האיכר עטור הפרסים פורמלית בגמלאות, אבל ממשיך לנהל מעבדה גדולה. הפילוסוף מנהל מעבדה גדולה אחרת. דרכיהם ומחקריהם נפרדו, אך ממשיכים להיות ידידים. הפילוסוף נהיה גם המשנה לראש מכוני הבריאות האמריקאים הלאומיים (NIH) - תפקיד בעל השפעה רבה על כל המחקר הפדראלי בארצות הברית.

שניהם באותו מוסד, ובעצם הפילוסוף הוא כעת הבוס הגדול של האיכר.

כשעשיתי את הדוקטורט היו לי שני מדריכים. האחד "איכר" והשני "פילוסוף". עם השני הייתי יושב על טקסט שכתבתי ודאגתי להעביר לו מספר ימים מראש. הוא לא קרא.ובפגישה התחיל לקרוא משפט משפט והתחיל לנאום על כל משפט. לאחר שעה שעתיים נזכר שהוא צריך לרוץ ללמד או משהו כזה. בפגישה הבאה הכל מתחיל מחדש. כמו שיחות שלום. עד ש"האיכר" היה מתעצבן עליו ומציב לו אולטימטום של עשרים וארבע שעות לרשום את הערותיו, כי אם לא - הטקסט יוצא לפרסום מבלי שהשלים.

אז באמצע הדוקטורט הייתי דוקטורנט רב עוצמה. ה"איכר" היה עסוק עם טראומת הגרושין שלו ועם הפוסי החדשה שלו. "הפילוסוף" נשאר אוטיסט ואני עשיתי מה שאני רוצה. אפילו מלאתי מקומו של האיכר בחלק מההרצאות הפרונטליות שלו בקורסים (בנוסף לחובות ההוראה שלי). כתבתי מאמרים לבד (עם שמם כמובן). רובם ככולם התקבלו במכה ראשונה בכתבי עת טובים. כתבתי עבורם בקשות למענקי מחקר בלווית שמי כזוטר, וחלקם קיבלו מימון. עשיתי דילים עם ספקים וכולם היו מרוצים. אני כי נזרקתי למים קרים וצלחתי.

כשנסעתי לפוסט דוקטורט, שוב היו לי שני בוסים - האחד "איכר" והשני "פילוסוף". כנראה זה לא מקרי שיש צירוף כזה. אבל במצב כזה צריך ללמוד לשחות בין הטיפות בזהירות. אני כותב מאמר ומגיש לראשון לבדיקה. טורח ומתקן על פי ההערות ומגיש לשני. והשני כותב הערות ומחזיר פחות או יותר לגירסה המקורית.

מגיע אלי הפילוסוף ושואל לדעתי על בעיה מסויימת ואני עונה לו. במסדרון אני שומע אותו אומר אחר כך לאיכר: "גם קנקן חושב כמוני". אבוי, לאיזו תסבוכת נכנסתי.

אבל כשזוגתי הייתה בהריון בחודש השביעי, מגיע אלי הפילוסוף עם צ'ק בסך אלפיים דולר, חתום על שמו. "מתנה מהאיכר וממני, שיהיה לכם ממה לקנות בגדים לתינוקת". כמובן מאוד התרגשתי. הודתי לו מאוד והלכתי להודות גם לשני. בדרך חשבתי במבוכה, האם ידע במה מדובר?

שניהם נחשבים למדענים דגולים. כיום האיכר בגמלאות וממשיך לנהל מעבדה גדולה. עטור פרסים בינלאומיים. והפילוסוף מנהל כעת מעבדה נפרדת והוא כיום המשנה לראש מכוני הבריאות האמריקאים הלאומיים. שניהם באותו מוסד. למעשה, הפילוסוף בוס של האיכר.

כְּשֶׁבְּסוֹף הַדֶּרֶךְ

יָבְשׁוּ זֵרֵי הַדַּפְנָה

רֵיקָנוּת שׂוֹרֶרֶת

זֶה סִימָן לְהַתְחָלָה חֲדָשָׁה

שֶׁמֶשׁ שָׁקְעָה עֵת עֶרֶב

רַק הֵד אֲדָווֹת גַּלִּים נִשְׁמַע

זֶפִיר עֶרֶב מְלַטֵּף פֶּרַח כָּמֵשׁ

נִצָּן עָנֹג יוֹנֵק גִּבְעוֹלוֹ

מָחָר עִם צַפְרִירֵי בֹּקֶר

תַּפְצִיעַ זְרִיחָה וּפְרִיחָה צְעִירָה

הִסְתַּיְּמוּ עִם לֵיל חַיִּים יְשָׁנִים

מַתְחִילִים חַיִּים חֲדָשִׁים.

 קיץ. אני דוקורנט שנה ראשונה במדעים. במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים בקיץ, מצטרפת אלי למחקר סטודנטית אמריקאית, בין השנה השלישית לרביעית לתואר ראשון שלה. אבא שלה מדען, ביוכימאי דגול. כל חייו חקר מנגנון יצירת רדיקלים חופשיים המביאים להזדקנות. כן , הרדיקלים החופשיים הם אלה שכנגדם לוקחים אנטי-אוקסידנטים.

בספר הלימוד בן כאלף עמודים לביוכימיה, מצוין משפט על עבודתו. שלושים שנות מחקר, עשרות מאמרים, וכל פועלו מסוכם בספר הלימוד מספר אחד בתחום - במשפט אחד. ואני חושב שהלוואי וגם אני אזכה למשפט אחד כזה בספר, בערוב ימי כמדען.

כמה שנים אחר כך, אני נוסע לפוסט דוקטורט בארצות הברית. ובסיום תקופה בת ארבע שנים, אני פותח את ספר לימוד מספר אחד לאונקולוגיה - ורואה לא משפט אחד, אלא עמוד וחצי, המסכמים את המחקר בפוסט דוקטורט. והמחקר מיוחס לי.   

והנה בגיל 33 - אני זוכה להגשים יותר משחלמתי להשיג בכל הקריירה המדעית שלי. בגיל צעיר כזה אני מגיע למה שאמור להיות שיא חיי. מוזמן להרצות בכנס האגודה האמריקאית לסרטן. נושא הרצאה בפעם הראשונה עם חליפה ועניבה. אלפי אנשים נושאים תשואות. את מחיאות הכפיים של אלה שצופים בחוץ במסכים הגדולים, אלה שלא מצאו מקום ישיבה באולם בגודל איצטדיון - אני לא שומע. נציגי חברות תרופות מזמינים לטקסי קבלת פנים. מסיעים אותי בלימוזינה. הצעות עבודה. לוח הזמנים אינו מאפשר פגישה עם כולם. אני חייב להגיע לטיסה, לחזור לחוף המזרחי. 

וכשנגמרות החגיגות, מה אני אמור לעשות? לנוח על זרי הדפנה?

תחושת ריקנות אוחזת בי. חושב שלאחר פריחה כזו, אפשר רק ליפול. בוודאי עכשיו תגיע הקמילה. תחושות הריקנות והדכדוך כבדות מאוד...

אך בדיעבד, הן היו למעשה סימן להתחלות חדשות.

יש ארגון עולמי בשם RESEARCH GATE שמדרג מדענים לפי כל מיני קריטריונים. השבוע קיבלתי מהם מייל על עליה בדרוג  שלי, עם קישור לאתר שלהם. ואני תהיתי, מה זה אני? אולי זה מישהו אחר שנושא שם כמו שלי?

אבל מעל לשם הופיעה תמונה. ומתחת לשם - שם מוסד המחקר שלי.

אינני מספר לכם את זאת כדי להתפאר, אלא כדי להראות שעם התהילה מגיעה גם מעמסה. אבל הקדמתי מעט את המאוחר.

ושם בדרוג ה- RG, ראיתי שמדד התהילה (REPUTATION) העולמי שלי עלה והוא כרגע היכן שהוא בעשירון העליון. והאתר הראה שרק היום עקבו 256 אחר הפרופיל שלי וגיליתי שיש לי כמעט 900 עוקבים קבועים. קצת מוזר, אני לא עוקב שם אחר פרופיל של אף אחד. אני עוקב רק אחר פרסומים של מאמרים שמעניינים אותי בבסיס הנתונים של כתבי העת המדעיים בתחום שלי ובתחומי עניין אחרים.

וברשימת העוקבים יש מידע על העוקבים, שמם, שם מוסדם, והמדינה. האמינו לי, למי יש כוח עכשיו לבדוק מיהם העוקבים? אבל ברפרוף קל מצאתי שברשימת העוקבים היום, נמצאת קרן מחקר בארה"ב שמעניקה מענקי מחקר עבור פרוייקטים מצטיינים, "כביכול" בכל העולם. אבל אף מדען ישראלי לא קיבל מהם מענק מחקר בעשרים שנה האחרונות. לפני שנים בזבזתי עליהם את זמני בהגשת בקשה למענק מחקר. עמלתי עליה למעלה מחודש. בקשה שעובייה כספר. וכמו כל המדענים הישראלים שהגישו - קיבלתי תשובה שלילית. אז מה פתאום הם עוקבים אחרי? רגשי חרטה? לא אכנס כאן למחשבות קונספירציה, אם כי יש לי ניחוש. בשביל לתת לי מענק מחקר לא הייתי מספיק טוב להם. אבל מאד יתכן שיפנו אלי בקרוב לשפוט הצעות מחקר חדשות שנשלחו אליהם.

וחוצמזה, אינני יודע אם יש לזה קשר, אבל העיתוי מעניין. קיבלתי השבוע בקשה לכתוב ספר מדעי בתפוצה בינלאומית. זה כמובן יעלה עוד קצת את המדד. לא עניתי מיד. צריך לחשוב על זה, כי זה כרוך בהרבה מאוד עבודה. לבסוף עניתי היום שזה אפשרי, אך אני צריך לקבל פרטים על תאריך היעד, הפורמט, אורך הטקסט, מספר התמונות, וכמובן מה התנאים? ואיזו תשובה קיבלתי מיד לדעתכם? "חדשות טובות. מאושרים שאתה מסכים. נשלח בהקדם את הפרטים והתנאים". רגע, רגע, עדיין לא כתבתי שאני מסכים...

שוב אינני יודע אם זה קשור למדד, אך לאחרונה יש עליה דרסטית בכמות הבקשות של עורכים בכתבי עת מדעיים לשפוט מאמרים של מדענים. האמינו לי שזו מעמסה כבדה נוספת. נראה שעם הדרג דווקא מגיע הז.., אז מה עושים? אני קורא את התקציר, ואם זה באמת בתחומי והמחקר שלי והעבודה מעניית אותי, אני נכנס לאתר כתב העת, עם שם משתמש וסיסמה - ומסמן כן. ואז נפתח בפניי דף השיפוט שלי, ויכול להוריד את המאמר המלא. ברוב כתבי העת מקציבים 14 יום לשיפוט.

ולמשל קיבלתי השבוע לשיפוט מאמר אחד ויש גבול לכמות. אז נכנסתי לדף השיפוט שהוכן כבר עבורי וסימנתי שלא אוכל לשפוט. ואז אתה מתבקש לסמן את הסיבה. ומכיוון שאני לא יכול לציין שהמאמר אינו בתחומי, או שיש ניגוד אינטרסים - ציינתי מחוץ למשרד. זה אמנם שקר לבן, אבל אולי לא. כי מי שכבר קרא כאן בעבר יודע שאני יושב בשלושה משרדים. אז אם באותה עת עניתי ממשרד מחוץ למשרדי באוניברסיטה - נכון שזה לא שקר?

לעומת זאת, ממש לאחרונה קיבלתי בקשה לשפוט מאמר מכתב העת שפרסמתי בו לאחרונה. שמתי לב למייל הזה רק לאחר 4 ימים, כי הוא נשלח ממש לפני סוף השבוע. כבר נותרו לי רק 10 ימים לשיפוט. כמו כן ראיתי שאני אכונה שופט מספר שנים, מתוך שלושה שופטים אנונימים לכותבי המאמר, ואנונימים אחד כלפי השני. כל חוות דעת נשלחת באתר אונליין ואף שופט אינו יכול לראות חוות דעתו של האחר, עד שהעורך מקבל החלטה על קבלה או דחייה של המאמר (או בקשה לרביזיה של המאמר). 

יומיים לפני פקוע המועד, קיבלתי מייל המתזכר על תאריך היעד שהתחייבתי לו. אז לאחר שקראתי היטב את המאמר, הגעתי למסקנה שהמאמר אינו ראוי לפרסום. ראשית, בסריקת בסיסי נתונים - מצאתי שהמאמר ברובו אינו מקורי. חלקים ממנו כבר פורסמו פה ושם. שנית, מצאתי הרבה אי דיוקים במחקר ובעיקר בבחירת ביקורות לא נכונות. ושלישית, מצאתי ניסוי אחד בשיטה מסויימת, שהמסקנה של כותבי המאמר הפוכה.

כשאני שופט, אינני נותן תשומת דעתי למדען הראשי וקבוצתו. במקרה הזה היה מדובר בקבוצה סינית. ובמילא כל השמות שם הם צ'ין, צ'ו, וואנג...

כמובן שכתבתי חוות דעת שלילית הממליצה על דחייה, בהתאם לקריאה אובייקטיבית של המאמר. זו הייתה חוות דעת מנומקת ומפורטת - אחת שתהיה גלויה למחברי המאמר, כדי שיוכלו גם לדעת איך לשפר אותו לפני שישלחו לכתב עת אחר. והשניה לעורך.

כשסיימתי לכתוב כל זאת בדף השיפוט הדיגיטלי - לפני שהיקשתי שלח, בדקתי בבסיס נתונים את הפרסומים הקודמים של של המדען הסיני הראשי הזה. לתדהמתי גיליתי שיש לו כמות רבה של פרסומים. חלקם בכתבי עת מדעיים מכובדים. ואז עוד יותר התרגזתי על המדען הזה. כיצד מדען "מכובד" מרשה לעצמו להגיש מאמר מחורבן שכזה ומצפה שיקבלו אותו?

כשעשיתי לבסוף "שלח", נפתח לפני דף החלטת העורך. ראיתי שרק אני הגשתי את חוות הדעת בזמן. שופט מספר 1 ושופט מספר 3, לא הגישו עדיין. עוברים מספר ימים ואני מקבל מייל עם קישור להחלטת העורך. שופט מספר 1 ושופט מספר 3 שלחו את חוות דעתם - כל אחד מהם כתב רק כמה משפטים המסכמים את העבודה, והמליצו לקבלה. אני הייתי בדעת מיעוט. אבל העורך קיבל את דעתי ודחה את המאמר.  העורך אינו קורא בעצמו את המאמר ומסתמך בהחלטתו על דעת השופטים. 

כשממליצים על קבלה, לא צריך להתאמץ הרבה ואפשר להסתפק בכתיבת כמה שורות. אבל כשממליצים על דחייה, צריך לפרט ולנמק. והכתיבה הזו לוקחת יותר זמן מאשר המלצת קבלה. אז האם חוות דעתם החיובית של שני השופטים האחרים קשורה בכך שעברו את ה Dead Line שלהם, והיו חייבים להכריע במהירות? מה היה קורה אם גם אני הייתי מכריע במהירות?

מכל זה אתם יכולים ללמוד שעליה במדד התהילה אינה סוגה בשושנים. יש לזה מחירים.

אני מודה שהכרה עולמית  מדידה כזו קצת קצת מלטפת את האגו. מה עוד שדירוג התהילה כולל מדענים מתחומי וענפי המדע השונים.  אבל נשאלת השאלה האם זה משנה משהו בחיי המדע היומיומיים? למרות שראיתי שיש עוקבים לפרופיל שלי מישראל, מרבית המדענים הישראלים אינם מפרגנים זה לזה אם אינך משתייך לקליקה שלהם. כל אחד חושב שהמחקר שלו הוא החשוב ביותר בעולם.

אני לא משתייך למאפיות מדענים או קליקות. אני סולד מפוליטיקות. הדבר היחיד שאני טוב בו הוא המודיעין. גם יש תמיד נשמות טובות שמדווחות לי על הנעשה מאחורי הקלעים. ובמקרים שזה ממש הכרחי להשרדותי, אני גם יודע למשוך בכמה חוטים. בזו מסתכמת הפוליטיקה שלי.

אומרים אין נביא בעירו. זה בהחלט נכון לגבי. אז בישראל יש לי עוקבים "בסתר", שאפילו לא טרחתי לבדוק מי הם - אבל זה לא מתבטא בפירגון. משהו שאתם יכולים ללמוד על מדענים ישראלים. פירגון אני מקבל רק בכנסים בחו"ל. ואם בהרצאה שלי שם יושבים בקהל גם מדענים ישראלים, אני רואה את פרצופם האטום או החמוץ. בגמר ההרצאה הם אף פעם לא ניגשים לומר משהו. בהפסקות הם גם לא אומרים דבר על ההרצאה ומה דעתם. הסיפור שונה לגבי סטודנטים ישראלים. הם עדיין לא קנאים ומקולקלים.

 ולבסוף משהו שהססתי אם בכלל לכתוב, ובכל זאת אכתוב בהקשר לבלוגיה כאן: לכל הצוציקים הקיצוניים  "המלומדים" והחוצפנים - שמבטלים כאן את דברי. שמשמיצים, מגדפים ומלעיזים שיש גדולים ממני התומכים בתאוריות ההזויות שלהם  - קצת  RESPECT לא יזיק, לפני שמנבלים את הפה, בעילום שם או בכינוים בבלוג שלהם.

יום טוב לכם

ותודה על ההקשבה.

יש מדענים שעובדים נמרצות מאחרי הקלעים והעבודה שלהם מצוינת. לעיתים גם תורמת רבות לאנושות. ויש מדענים מלאי אגו שעסוקים ביחסי ציבור ופוליטיקה, כבר יותר ממה שהם עוסקים במדע לשמו. אני קורא להם "הנסיכים". הם אלה שהמוסד חפץ בייקרם. הם אלה שזוכים לקבל עוד כסף על מחקר צולע לעיתים, הם אלה שמביאים רייטינג לאמצעי התקשורת. הם אלה שכולם מדברים עליהם. הם אלה שנותנים לכם את ההרגשה שפתרו את בעיית הסרטן ובמשך עשר השנים שלאחרכך - לא קורה כלום. הם אלה שמרגשים אתכם והופכים אותם למושא הערצתכם.

אבל חוץ מהודעה בעיתון על קורס או הרצאה לקהל הרחב - לא תמצאו שום כתבה עלי או על המחקר שלי. ומראיונות טלוויזיה אני בורח כמו מאש. מדוע?

ובכן ראשית כבר אינני צריך לקבל קביעות. וזה כבר מסביר מדוע אינני צריך להשיג אותה בדרכים נאלחות.  כי השגתי אותה בעזרת עבודה מאומצת בעשר אצבעותיי ובמוח אחד, בלבד. יתכן שזה לקח קצת יותר שנים, אך יש גבול לאיזה שפל המדרגה אני מוכן להגיע.

אבל יש עוד סיבות. למוסדות המדעיים יש מחלקת דובר ויחסי ציבור. יש להם דובר (שלעיתים פרש מאיזו תוכנית הגשה במדיה, בעיקר ברדיו). ובין מקבלי המשכורות יש גם כתב או כתבת, שאחראים לכתיבת והפצת הודעות וכתבות מחקר לציבור באמצעי המדיה השונים.

לפני שנים אחדות הגיעה אלי כתבת כזו לראיון עם צוות צלמים וסאונד (עם מטריה גדולה שחורה, שעד היום אני באמת לא מבין את תפקידה). לאחר הראיון דרשתי לראות את העריכה לפני הפרסום. כשהראו לי את העריכה נדהמתי. לא רק שהוציאו דברים מהקשרם, אלא רצו לפרסם עובדות לא נכונות. ומי שהיה רואה את זה, היה בטוח שנפתרו לפחות מחצית מבעיות האנושות. 

אז הטלתי וטו על הפרסום, ויותר לא באים אלי. והכתבת כתבה כתבה על המחקר שלי, ולא ידעתי שאני עושה דברים כאלה. אז גם הטלתי וטו על פרסום הכתבה בעיתונים.

אני לא מוכן לשתף פעולה עם גחמות תקשורת. אני לא מוכן שישירו עלי את השיר הזה: