חשיבה חופשית

גמילה היא תופעה ביולוגית וגם פסיכולוגית. אבל הפסיכולוגיה והביולוגיה קשורות זו בזו, ואפילו באוניברסיטה קיים החוג לפסיכו-ביולוגיה. אל דאגה, לא אפול עליכם כאן עם המדע של הגמילה. אבל, אתאר כאן על נסיון גמילה של הורה, שהוא אינו פסיכולוג או איש חינוך - אבל יש לו נסיון בחינוך ילדיו, והוא יכול להשוות לחינוכם של ילדי מספר אנשי חינוך ופסיכולוגים מבין חבריו. כשחזרנו לארץ היינו מנויים על המגזין "הורים וילדים". אני זוכר כתבה על גמילה (לא זוכר ממה). ובכתבה תוארו 7 דרכים שונות לגמילה. ובשורה התחתונה צויין: לא משנה באיזו שיטה תבחרו - העיקר שתהיו עקביים. 

מקווה שגם אנשי החינוך שבכם ילמדו מכאן דבר או שניים. ובעיקר רוצה אני לשתף את ההורים שבכם ואלה שמצפים ללידה.

אתחיל בגמילה ממוצץ, שזה רק מקרה פרטי על מה שאני הולך לדבר כאן בהמשך. כפי שידוע לכם, אנשים מבוגרים כמו הזמר שימי תבורי, לא נגמלו ממציצת אצבע. יתכן שזה נובע מגמילה לא נכונה ובטרם עת ממוצץ. 

אבא שלי סיפר לי כיצד נגמלתי ממוצץ. הוא נקט בשיטה שלמד מספר חינוך רוסי ישן. הוא חיכה לכך שזרקתי פעם את המוצץ. הוא הרים את המוצץ ודחף אותו שוב לפי. אני כמובן זרקתי אותו שוב. אז הוא דחף אותו שוב לפי וחוזר חלילה. עד שהתעצבנתי נורא והיטלתי אותו בזעם לקצה השני של החדר. יותר לא נגעתי במוצץ.

והבת שלי נגמלה ממוצץ בגיל ארבעה חודשים, כשאמא שלה נאלצה לעזוב אותה בארה"ב, כשקבלה הודעה שאבא שלה גוסס בישראל. היא גם הפסיקה לאכול חצי מכמות החלב שבבקבוק שנתתי לה. כל כך התגעגעה לאמא. ובגיל שנה וחצי נגמלה מחיתולים, לאחר שהקראתי לה את הסיפור מהספר סיר הסירים. זה בא ממנה ולקחנו את הסיכון שזה לא יעבוד. כי להחזיר שוב לחיתול הוא רעיון גרוע. אבל זה עבד.

ובגיל שלוש ורבע, כשנולד אחיה - היא לקחה את זה מאוד קשה. למרות שהכנו אותה והעברנו אותה ממיטת תינוקות למיטת ילדים, כחצי שנה לפני לידת אחיה. שלא תחשוב שלקחנו ממנה את המיטה לטובת אחיה. כשנולד, התעלמה מקיומו בביקור אצל אמא שלה בבית החולים לאחר הלידה. וכשהגיע אחיה לבית היא החלה פתאום להרטיב במיטה. כמובן לא עשינו מכך סיפור, ותוך מספר ימים הפסיקה להרטיב. אבל היא ביקשה לעצמה מוצץ כמו לאחיה.

אז מה עשיתי אני? לקחתי מוצץ שמרחתי אותו קודם בשום (לאחר שטיפת שאריות השום כמובן) ונתתי לה. היא כמובן הוציאה אותו מיד מפיה. "מה יש, לא רצית מוצץ"? שאלתי אותה. "לא אני לא רוצה, אולי בפעם אחרת". זמן קצר מאוחר יותר - כשנתנו לה לאכול משהו שהיה מתובל בשום, היא ציינה שלאוכל יש טעם של מוצץ. זה לא הפריע לה לאכול יותר מאוחר מאכלים מתובלים בשום כאשר שכחה מהענין.

אשמח אם תשתפו את הקוראים בחוויות הגמילה שאתם נקטתם על ילדיכם.

חלק ב' שלדעתי יעניין אתכם מאוד - בפוסט הבא. יהיו שם הרבה גמילות ושיטות. כדאי לקרוא.